40 – פרויקט העיר באנטרקטיקה

אם זכרוני אינו מטעה אותי, את היבשת אנטרקטיקה הכרתי טוב, טוב מאוד אפילו. בילדותי נהגתי לבלות באנטארקטיקה ימים שלמים וכל זאת מכיוון שאמי הייתה מדענית חוקרת. בעצם היא קיבלה קידום והפכה להיות מדענית גיאולוגית וכך היא קיבלה את כרטיסה הטיסה שלה ליבשת הזו- אנטארקטיקה.
אני זוכרת שעוד לפני שביקרתי באנטרקטיקה ראיתי את אימא שלי פעמים ספורות בכמה חודשים ולכן לא הייתי כל כך קשורה אליה כמו אנשים אחרים , ידעתי מה זו אימא כמובן, אך את היותה חסרה לי לא יכולתי לנצל בשום דרך.

בשנת 2010 כאשר חגגתי את יום הולדתי ה12 אימי החליטה להפתיע אותי, לא רק שפגשתי אותה אחרי כמעט חצי שנה אלא שגם היא הציעה לי לבוא איתה ל"חקור" באנטרקטיקה.
אני חושבת שאם בשנת 2010 היו מציעים לאנשים לגור ביבשת אנטארקטיקה, ספק אם היו מסכימים,
אך מכיוון שלקראת שנות התבגרותי הרגשתי יותר ויותר בחיסרון אימי , הסכמתי ונסעתי איתה בספינה מפוארת ליבשת אנטרקטיקה בפעם הראשונה. ומאז ,ביקרתי באנטארקטיקה באופן קבוע- פעם בכמה חודשים.
אני עוד זוכרת שישבתי שם בתחנת המחקר קופאת מקור, כל כך לא רגילה לקור המקפיא ששרר שם ועוד בקיץ. אני זוכרת שהייתי לבושה כולי שכבות של בגדים ומעליהם מעיל תרמי מיוחד , ובנוסף גם חבשתי כובע צמר לראשי ולבשתי כפפות. בד"כ ישבתי בתחנת המחקר והסתכלתי על תמונות של ליוויתנים ושל קרחוני ענק ולפעמים כשהיה קצת יותר חם הייתי מטיילת לאורך החוף וצופה בהתנהגות המיוחדת של הפינגווינים. אבל בעצם שום דבר לא משתווה לנוף המדהים ולפינגווינים שביבשת הזו. באמת ששום דבר.
אפילו לחוקרים החברים של אימא שלי התחברתי, הם היו נורא נחמדים אלי והסבירו לי על כל מיני דברים ששאלתי. מידי פעם היו מגיעים לאנטרקטיקה חוקרים חדשים שלא הכרתי ובאופן כמעט קבוע הם היו אומרים לאימא שלי שאנטרקטיקה היא ממש לא גן חיות, ושאם היא מוכנה להביא ילדה קטנה לאנטרקטיקה הקפואה אז היא ממש "התחלקה על השכל" , אבל אימא שלי הייתה רק מחייכת ואומרת כל הזמן שזו חוויה בשביל ילדה בגילי ושאולי יום אחד אפילו אהיה חוקרת, ממש כמוה.

כאשר הייתי בת 14 וקצת ניתנה לנו בבית הספר משימה, הצטרכנו לבחור יבשת מרחבי הגלובוס ולעשות עלייה פרויקט. מובן שבחרתי את יבשת אנטרקטיקה, אך לא עלה בראשי שום רעיון לפרויקט מקורי מספיק בשביל העבודה ובמשך שבועות ניסתי לחשוב על רעיון. עד שהרעיון הגיע: "עיר ביבשת אנטרקטיקה". אז לא ידעתי שהעיר הזו שכל כך התלהבתי ממנה בפרויקט תוכל אפילו לנסות ולהתקיים באמת באנטרקטיקה.
על הפרויקט הזה קיבלתי 95 וכל כך התלהבתי שאני ביקרתי באנטרקטיקה פעמים רבות ואחרים לא. אך לאחר מכן הגיעה הבשורה מאת אימי, היא אמרה לי שהיא סיימה את מחקרה באנטרקטיקה ושהיא פשוט תמשיך להיות מדענית חוקרת רגילה.
לא יכולתי לעשות כלום חוץ מלכעוס קצת, אבל החוויה הזו שנמשכה בערך שנתיים וחצי נחרטה בליבי, ובעצם היוותה כבסיס לרעיון האמיתי של בניית העיר באנטרקטיקה.

***
השעה הייתה 9 וחצי בבוקר, עמדתי בתור לעמדת המזון המהיר והעבודה בנושא "אנטרקטיקה" הייתה בתיקי. כך שלמעשה לאחר 13 שנים בערך מאז שביקרתי לאחרונה באנטארקטיקה, היא חזרה שוב לחיי. את העבודה הזו הייתי צריכה למסור לאחד החוקרים שעבד עם אימי באנטרקטיקה בזמנו ובדרכי אליו עצרתי לקנות לעצמי צ'יפס וסלט מעמדת המזון. הכנסתי שטר של חמישים דולר למכונה ולחצתי את הקוד האישי שלי, בעזרת הקוד האישי המכונה ידעה בדיוק מה רציתי. אישרתי את ההזמנה ולקחתי את העודף. כעבור דקה וחצי בערך ההזמנה שלי הייתה מוכנה ולקחתי אותה מעמדת ההמתנה. "כמה שאני אוהבת טכנולוגיה.." חשבתי לעצמי. החזקתי בידי את השקית עם מה שהזמנתי והלכתי לנסות ולתפוס "ניידון" שהיה מין אופנוע אוטומטי כזה שכאשר מקישים כתובת כלשהי הוא מסיע לכתובת הזו.

היה נורא קשה לתפוס ניידון וניסיתי את מזלי במשך כמעט 5 דק', אך לא הצלחתי. לבסוף החלטתי שעדיף לי לאכול קודם ואחר כך לנסות ולתפוס שוב "ניידון" אז ניגשתי לאחד השולחנות שהיו ליד "עמדת המזון" וישבתי לאכול. "בדיוק כמו שאני אוהבת" חשבתי בעודי נוגסת בצ'יפס. כאשר סיימתי לאכול זרקתי לפח המחזור את הקרטונים ואת שקית הנייר ושוב הלכתי לנסות לתפוס "ניידון",איש אחד שניסה גם הוא לתפוס "ניידון" התרגז ואמר " אני מחכה פה כבר 7 דקות ואני לא מצליח לתפוס שום "ניידון"… איזו המצאה עלובה" . "זה עניין של מזל" אמרתי בניסיון להראות לו שיש עוד אנשים שמכים כמוהו.אז לפתע הגיח אלי משום מקום ה"ניידון" המהולל. שמחתי והתכוונתי לעלות עליו, איני יודעת מה קרה בדיוק אבל מצאתי את עצמי תוך שניות על הרצפה, וכל תכולת תיקי הייתה גם היא על הרצפה. האיש שעמד על ידי עוד מקודם ניצל את ההזדמנות ועלה על ה"ניידון" שאני הייתי אמורה לעלות עליו. "הסתכלתי עליו ממריא לו וחשבתי " איזה איש חצוף". קמתי בזהירות והתחלתי לאסוף את כל הדברים שהתפזרו על הרצפה לתוך התיק, ולפתע ראיתי איש מבוגר מתקרב לעברי.

האיש נעמד לידי, הוא היה נראה כבן 40 ואפילו קצת יותר, שערו היה שחור כעורב ועורו היה בהיר מאוד. התרוממתי מהרצפה והכנסתי את שאר הדברים שהחזקתי ביד לתיק. "אני מצטער שאני בא אליך כך משום מקום, הייתי בדרך לביתי ואז ראיתי שנפלת, ואני נורא מקווה שלא נפגעת". אמר האיש בנימוס. "לא נפגעתי, תודה" אמרתי בכוונה להמשיך בדרכי. "ואז ראיתי את קלסר ישן.. שהיה כתוב בו משהו על אנטרקטיקה" אמר האיש והצביע על תיק הבועה שהיה על כתפי.
"נכון" אמרתי מיד, "קלסר נורא ישן, שכיום אין משתמשים בו בכלל..".
"הנחתי שאת כנראה מאגי בריט" הוסיף האיש בחביבות ובחן את התנהגותי. הופתעתי לדעת שהאיש יודע את שמי.
"אני החוקר שנתבקשת להעביר לו את הפרויקט שעשית " הוא אמר. "איזה צירוף מקרים.." חשבתי והוצאתי במהירות את הקלסר שרק לפני כמה שניות רק הכנסתי לתיק.
נתתי לו את הקלסר ואמרתי " אני לא יודעת בשביל מה אתה צריך אותו אבל אני חושבת שהעבודה הזו נורא לא הגיונית מהמון בחינות ..והיא כל כך ישנה ואפילו לא מתאימה לשנה שלנו. ".
הוא החל לקרוא חלקים אחדים מהעבודה ואז אמר " את חשבת על רעיון כל כך מדהים..עיר ביבשת אנטרקטיקה המופלאה..לדעתי כולם היו רוצים לגור במקום לא שגרתי שכזה, את לא חושבת כך ?". מובן שלא הבנתי למה שהתכוון, אבל לאחר כמה דקות של שיחה איתו הכל היה ברור לי, הוא התלהב מהרעיון של בניית העיר באנטרקטיקה. הוא רצה ליישם את הרעיון של בניית עיר אמיתית באנטרקטיקה…ועד כמה שזה נשמע סתמי, זה יכול להיות רעיון טוב מאוד , וזה היה הרעיון שלי.

***
לא עלה בראשי שתהליך של בניית עיר, גם אם היא קטנה, יכול להיות מסובך שכזה ובתחילה אפילו לא רציתי בכלל לבנות עיר, זה לא כל כך עניין אותי וזה לא היה נראה לי כל כך מציאותי, אבל האיש שפגשתי , שמסתבר ששמו הוא רוברט גלן ניסה לשכנע אותי לעזור לו, ולאחר שכנועים רבים מצידו נשברתי והסכמתי לעוזרו.

שנינו נאלצנו לנסות ולקבל אישורי בנייה באנטרקטיקה מהארצות הגדולות בכדי להתחיל את הבניה של העיר, מה שהיה קל במידה יחסית וזאת מכיוון שבשנת 2018 בוטלה "ברית אנטארקטיקה" מסיבה כלשהי שעד היום אינני בטוחה מהי . בנוסף לאישורי הבנייה שקיבלנו, נאלצנו להראות את רישומי תהליכי הבנייה שלנו ולהוכיח שהם אינם פוגעים ביבשת עצמה. לאחר שזאת עשינו חיפשנו תורמים שיוכלו לממן את פרויקט העיר, אחד מהתורמים שמצאנו היה קשור למשפחתי באופן כלשהו, הוא היה אדם כבן 56, שמו היה גרג בלום והוא תרם בעבר כספים לבניית תחנת חלל ושדה תעופה, הוא היה התורם העיקרי שלנו. לאחר שכל העניין היה סגור עלינו שנינו על ספינה מפוארת והפלגנו לכיוון אנטרקטיקה כיוון שבאנטרקטיקה לא חיו אנשים ולא נבנו שדות תעופה. ההפלגה עצמה ערכה פחות מהפלגותיי בעבר עצם כך שהטכנולוגיה התפתחה וכבר כמעט ולא השתמשו בדלק או בנפט, אלא השתמשו בעיקרון הסולרי.
" נצטרך גם לבנות שדה תעופה " אמרתי לרוברט בזמן ההפלגה " לשוט זה כל כך המאה שעברה".
"ואל תשכחי גם קניון, בתי ספר ,גנים ועוד דברים שהכרחיים כדי שהעיר תהיה מושלמת" אמר רוברט בהדגשה יתרה של המילה "מושלמת"." ולא לשכוח את מערכת בקרת הקור" הוספתי, ויכולתי להישבע שראיתי מין צחקוק דק על פניו של רוברט.

כאשר הגענו לאנטרקטיקה קיבל את פנינו מטר של ברד, אני ורוברט נאלצנו לחכות בספינה עד סופו.
כאשר הוא הסתיים,ירדנו מהספינה וכל אחד מאיתנו החזיק בזהירות מרבית כמה חלקים ממערכת "בקרת הקור" שרוברט התכוון להתקין באנטרקטיקה. שמנו את כל החלקים במקום מרוכז אחד ואחר כך פניתי לרוברט " זה יהיה בסדר אם אטייל לי על החוף ואזכר במקום הזה קצת?" שאלתי חסרת סבלנות. רוברט הנהן בחיוך ולא אמר מילה. "תודה" אמרתי והתחלתי ללכת לאורך החוף הקפוא. הרגשתי את הקור ורעדתי, " בדיוק כמו פעם" חשבתי ודמעות נזלו על לחיי מההתרגשות.
באותו הזמן רוברט עבד על החיבור של "מערכת בקרת הקור", המערכת הזו הייתה מערכת שרוברט פיתח במשך כמה שנים,והוא חשב שהמערכת הזו תהיה מעולה באנטרקטיקה. התפקיד שלה הוא פשוט לפלוט אדי חום , וכך יש הרגשה שחם. הוא הכניס את שבב ההדלקה למערכת ולחץ על מתג ההפעלה, המערכת הבהבה והתחילה לעבוד ותוך רגעים ספורים שררה מין עננת חום ליד המכונה , ועד רדיוס של יותר מ80 קילומטר.
בהמשך טיולי לאורך החוף התחלתי להרגיש לפתע שבמקום הקור התחיל לפתע חום לא מוסבר, ואז הבנתי שרוברט הפעיל את המכונה ושמחתי שהיא פעלה למרות אינספור ניסיונות קודמים בהם רוברט ניסה להפעיל את המכונה אך ללא הצלחה. החלטתי שטיילתי מספיק ופניתי לאחור בכדי לחזור לרוברט, הלכתי במהירות וחשבתי שממש בעוד זמן מואט תהיה לנו עיר.כאשר הגעתי אל רוברט הוא ישב על כיסא מתנפח ליד המכונה וקרא עיתון בהולוגרמה. " אני שהיא סוף כל סוף עובדת" אמרתי ונעמדתי מולו.
רוברט רק הסתכל עליי ושתק. "ומה הפעולה הבאה שלנו?" שאלתי והסתכלתי סביב. רוברט סגר את ההולוגרמה והתרומם מהכיסא " עכשיו חוזרים ללוס אנג'לס ומגייסים עובדים" אמר רוברט והתחיל ללכת לכיוון הספינה. הלכתי אחריו ושנינו עשינו דרכנו מאנטרקטיקה חזרה ללוס אנג'לס.

ומרגע הזה, תהליך בניית העיר התחיל באופן רשמי.
במשך כחודשיים התחלנו בחיפוש עובדים המוכנים להשקיע בבניית העיר שלנו, גייסנו בערך כמאה אנשים שכל אחד מהם מתמחה בתחום אחר ובנוסף 3 סייבורגים שיעזרו בבנייה. פרסמנו את העיר המיוחדת שלנו בתקשורת וכמות האנשים והמשפחות שרצו להירשם לעיר שלנו הייתה עצומה… המון אנשים מכל מיני מקומות בעולם. חלקם טענו שהם רוצים לצאת מהשגרה, אחרים אמרו שבא להם לגור עם פינגווינים, אנשים שרק התחתנו החליטו לגור שם להמשך חייהם. כל זאת והעיר עדיין בכלל לא הוקמה.

באחד מן הימים שאלתי את רוברט "כמה אנשים צפויים לגור בעיר?" , "כ75 אנשים לכל היותר, כלומר 23 משפחות" הוא אמר בטון כזה שנראה שהתשובה הייתה ידועה מראש. "הקושי בלתחזק עיר ולהיות אחראים עליה הוא גדול" אמרתי לו , אבל הוא בדרכו האופיינית והמחשידה רק אמר " הכל יסתדר בסוף".

ביום שבו קבענו שנתחיל את בניית העיר התקבצו עשרות אנשים ועובדים ליד הנמל, מוכנים ומזומנים לעיר המובטחת. עלינו כרגיל על הספינה וחזרנו לאנטרקטיקה. בראשונה אני ורוברט חילקנו את האנשים ל2, האחראים לבנייה של הרחובות והבתים והאחראים לעיצוב הבתים ולעיצוב החיצוני של העיר.
התכנון שלנו היה לבנות עיר קטנה, אך כמו שתמיד קורה, התכנון בדרך כלל אינו מחזיק מעמד אלא הופך להיות משהו שלא מקשיבים לו אחר כך- פחות או יותר. הרחובות וכבישי ה"ניידון" היו הראשונים להבנה, הוחלט שלא נשתמש במכוניות בכדי לא לזהם את היבשת הקפואה, והתחליף היחיד שלא מזהם היו ה"ניידונים" שתוכנתו מחדש במיוחד בכדי להישלח לאנטארקטיקה, ולהיות כלי הרכב המרכזי בה.
כאשר ההם היו מוכנים התחילו בבניית הבתים, כולם היו דומים ובאותם הגדלים על מנת לשמור על אחידות העיר והתושבים. כמובן שהבתים לא נבנו מבטון או מלבנים, אלא מחומר מיוחד שפותח בכדי לא לפגוע בשכבת הקרחונים. הכול בשביל לשמור על אנטרקטיקה ולא להרסה.
עיצוב הבית היה מינימאלי אך מפותח טכנולוגית, בכל בית היו כ5 חדרים וחדר אמבטיה אחד, הקירות היו קירות עם "הקרנות מתחלפות" כדי שהתושבים יעצבו בקלות ובעצמם את ביתם לפי רצונם. בחשמל לא היה צורך מכיוון שבשנת 2020 הופסק כמעט לגמרי השימוש בחשמל והוחלף באנרגיית השמש, כך שלוחות סולריים שהותקנו בכל בית סיפקו חשמל באופן תמידי.
לאחר שנבנו בתים ורחובות, הותקנו לוחות סולריים מעל הבתים והיה כבר ניתן להשתמש ב"ניידונים",
ובנוסף מערכת בקרת הקור הופעלה והקור לא היווה מטרד, התחלנו ליישב את העיר.

העדיפות ליישוב העיר ניתנה כמובן לאנשים הראשונים שהתקשרו, ובגלל הרצון המרובה לגור בעיר נערכו "מבחני קבלה" אשר בחנו כל אחד מהאנשים בכדי לבדוק האם רצונו לגור באנטרקטיקה הוא אמיתי. מי שעבר מבחנים אלו יכל לארוז את חפציו ולהתחיל ולהתיישב בעיר.
כאשר התחילו האנשים להתיישב בעיר נבנו במקביל גם בתי ספר וגני ילדים, פותחו גנים ציבוריים ונבנו בתי קפה ומסעדות, בתי קולנוע ,מועדונים וקניון, ואף נפתח מרכז מבקרים באחד מתחנות המחקר ,כל זאת כמובן על מנת לשמור על חיי תרבות פעילים בעיר.
בניית העיר עצמה ערכה קצת יותר מחודשיים, בגלל תנאי מזג האוויר שהקשו עלינו במידת מה אבל כאשר היא הייתה מוכנה היא נראתה כעיר לכל דבר, והייתה מוכנה להכרזה שלה כעיר רשמית.

***
רוברט נכנסת לביתו החדש שבאנטרקטיקה, "הצלחתי" הוא אמר לעצמו וצחק בקול רם, הוא היה מוכן ומזומן לקבל את תפקיד "ראש העיר"."הצלחתי" אמר שוב וניגש להכין לעצמו ספל תה, הוא חיכה שיתקרר והתיישב על המיטה. הוא החל לתכנן בראשו את קבלת תפקיד ראש העיר. "העיר בנויה הודות לי" הוא חשב ונשען אחורה," מחובתי היא להיות ראש העיר" . רוברט חשב אך ורק על התפקיד של ראש העיר.
למעשה , הייתה לו בעיה, מן דבר חריג שכזה .. הוא היה "חולה שליטה", אם היה אפשר לבטא זאת במילה אחת אולי היה אפשר לקרוא לזה "קונטרולוהליק".את העיר הזאת הוא רצה לבנות מסיבה אחת בלבד, שליטה. הוא אהב לשלוט . ואם הוא יכל להעביר את השליטה שלו לדברים גדולים יותר, למה שלא יעשה זאת?

***
טקס ה"חניכה" של העיר הראשונה באנטרקטיקה התקיים בשעה 9 בבוקר, בטקס עמדו להכריז על ראש העיר החדש ובנוסף גם להכריז על פתיחה רשמית של הקניון ושדה התעופה שנבנה במקביל לבניית העיר.
בד"כ טקסי חניכה עושים עוד לפני שמיישבים את העיר, אבל הוחלט ליישב את התושבים כיום לפני חניכת העיר בכדי שיתאקלמו באנטרקטיקה. הן מבחינת האקלים והן מבחינת המיקום.
כל המתיישבים החדשים- כ 67 במספרם יצאו מחוץ לכותלי העיר ונעמדו בכניסה, את הכניסה לעיר "חסם" סרט אדום וגדול שייגזר כשהעיר תוכרז רשמית, לפי המסורת.
ראשי ממשלות ושרים הגיעו לפתיחה החגיגית, צלמים ואנשי תקשורת תיעדו את המאורע וכולם היו מוכנים ומזומנים לדעת מיהו ראש העיר החדש.
ליד עמדת נואמים קטנה שהוצבה בסמוך לעיר הגיע לפתע על "ניידון" ועליו רוברט, האיש שהוציא לפועל את פרויקט אנטרקטיקה שלי.

עליתי על במת הנואמים, כולם התרכזו רק בי. " ברצוני לברך את כל האנשים שתרמו לבנייה של העיר המיוחדת הזו, כי בלעדיהם העיר לא הייתה יוצאת לפועל". אמרתי בקול רם. "בנוסף אני רוצה להודות גם לראשי הממשלות שנתנו לנו את ההסכמה לבניית העיר וכמובן גם לתושבים החדשים, שיש להם את הזכות להיות הראשונים ולגור ביבשת אנטרקטיקה". המשכתי לומר בקול גאה "אני חושבת שאף אחד לא חשב שעוד הולכת לקום עיר ביבשת אנטרקטיקה, ולאחר מאמצים רבים והשקעות שונות, העיר שעונה לשם "אנטיק" נפתחת רשמית לציבור הרחב ומוכרזת ברגע הזה כעיר רשמית." האנשים שנכחו במקום מחאו כפיים בשמחה.
"ועכשיו אני רוצה להזמין את ראש העיר החדש, האיש שבזכותו "אנטיק" נבנתה" נשמתי נשימה עמוקה ואמרתי "רוברט גלן". האנשים הריעו ורוברט ניגש לבמת הנואמים בעוד שאני פיניתי אותה לכבודו.
"שלום לכולם" הוא אמר "אני רוברט גלן ואני ראש העיר החדש של העיר "אנטיק"". אני חושב שעשינו פה עבודה מצוינת וכל התושבים שזכו לגור בעיר המיוחדת להם, מובטח להם שלא יתחרטו.." .
רוברט ירד מהבמה , לקח את המספרים ועמד ליד הסרט האדום והגדול ש"חסם" את הכניסה לעיר.
"ועכשיו תושבים ושאר אנשים יקרים.. אני רוצה לפתוח באופן רשמי את העיר, ובנוסף לומר לכם שהקניון נפתח באופן רשמי גם הוא ולא פחות חשוב, נפתח גם שדה התעופה.." אמר רוברט ושנייה לאחר מכן חתך את הסרט האדום.
העיר נפתחה והוכרזה כ"עיר" באופן רשמי, המון של אנשים רצו לתוך העיר קפצו שמחו וחגגו. מה שהם לא ידעו שזה לא עומד להישאר כך, הכל ע"פ תוכניתו של רוברט.

הייתי בדרכי לפגוש את הורי בלוס אנג'לס, הייתי כל כך נרגשת ורציתי לספר לאימי על הכל. על איך שעכשיו הדמיון שלי הפך למציאות.. משהו שנשמע כל כך לא הגיוני מתקיים עכשיו.
הגעתי ללוס אנג'לס בשבעות הצהריים המאוחרות, מה שאני והורי קבענו זה להיפגש ולאכול ארוחת ערב ביחד. התרגשתי, הפעם זה הפוך-אימי כמעט ולא רואה אותי.
פגשתי אותם במסעדה מפוארת, כאשר נכנסתי אליה ראיתי זוג אנשים מבוגרים יושבים ליד שולחן ומשוחחים, אלו היו ההורים שלי. כל הזמן אוהבים לפטפט ולדבר, כאילו שהם לא ראו אחד השני הרבה זמן. ניגשתי אליהם וחיבקתי אותם, התיישבתי לידם. "אז מה קורה עם המתוקה שלי?" אמרה אימי כמו שדודות עושות לאחייניהם. "אימא, אני בת 25…" אמרתי והנמכתי פרופיל, המלצרית באה לשולחננו וכל אחד מאיתני הזמין משהו שונה, ככה אנחנו שונים אבל דומים.
" רק אתמול התקשר אליי רוברט ואמר שנורא חבל שלא הבאת לו את הפרויקט שלך, כי זה היה יכול להיות מצוין עבורו" אמרה אימי ושילבה את ידיה בפתאומיות. "חבל שבנית את העיר עם מישהו אחר".
הסתכלתי עליה מופתעת, " אבל בניתי את העיר עם רוברט" אמרתי. "אבל הוא התקשר אלי ואמר לי שלא" אמרה אימי מופתעת. לא הבנתי את הכוונה שלה והמשך דיבורי איתה ועם אבא התבהרו לי כמה דברים, והדבר הכי חשוב שהבנתי זה שלא בניתי את העיר עם רוברט, אלא עם מישהו אחר.

***
רוברט, שהיה בעצם מתחזה החליט להפעיל את התוכנית כעבור שבוע מבניית העיר, אני עדיין לא חזרתי מביקור ההורים שעשיתי, כך שהעיר הייתה בעצם בשליטתו המלאה.
הוא ניגש לביתו והפעיל את "נשקו הסודי", את הדבר שבעזרתו יכל להשיג את השליטה שרצה. הוא לחץ על מתג הקליטה בעיר ושיבש אותו, תוך שניות שידורי הטלוויזיה בעיר פסקו.הוא כיוון את תדר הטלוויזיה לתדר שרצה, תדר ההפנוט וחיכה. הוא ידע בדיוק מה הוא עושה.
כעבור 10 דק' התחילו האנשים לצאת מביתם ולהתקבץ סביב ביתו של רוברט, מטר של ברד החל לרדת, ובכל זאת הם נשארו שם סביב ביתו. מה שרוברט עשה זה היה פשוט לשלוח הודעה טלפתית דרך הטלוויזיה בשביל שכולם יחיו למעניו, ואכן זה הצליח בשבילו. הוא חיכה שהברד הרועש יפסיק ויצא מביתו. "תושבי העיר הנכבדים, מדבר ראש העיר לפניכם" הוא אמר במגפון דו קולי. " מהיום אתם כבר לא תהיו תושבים רגילים בעירי, אלא אנשים שיחיו בשבילי, שישרתו אותי " הוא אמר ונכנס בין כל האנשים, הם פינו לו את הדרך. "עכשיו העיר בשליטתי וכך זה יהיה." הוא צעק כמטורף " אם אני ירצה את כספכם, אתם תתנו לי אותו. אם ארצה את ביתכם תתנו לי אותו…" . "כך זה יהיה מעכשיו" הוא אמר ונכנס לביתו. תושבי העיר שהתכנסו סביב ביתו המשיכו להישאר שם. "משחק" השליטה שלו התחיל.

כאשר ביררתי בעצם את כל מה שיכולתי לדעת על המתחזה החלטתי לחזור חזרה ל"אנטיק" יחד עם רוברט האמיתי. המתחזה כלל וכלל לא דמה לרוברט האמיתי שהיה נמוך יותר עם שיער לבן ומשקפיים. "
אני לא מאמינה שהדבר הזה קרה" אמרתי חסרת סבלנות לרוברט האמיתי בזמן הטיסה הראשונה ל"אנטרטיקה". "אל תדאגי" אמר רוברט " נטפל בכל". הטיסה הייתה מהירה בהרבה מין השייט והגענו כעבור ימים מעטים. כשנכנסנו לעיר הופתענו לגלות שהתושבים נראו מוזר והתנהגו מוזר, הם היללו את הרוברט המתחזה ושמחו בצורה שהרתיעה אותי.
רוברט האמיתי שבנוסף להיותו חוקר היה גם בעל תואר שני בפסיכולוגיה הבחין במהירות שזוהי תגובה של הפנוט פסיכולוגי. "מה נוכל לעשות עכשיו?" שאלתי אותו ושילבתי את ידי על בטני. "נחכה" הוא אמר וקרא לי לבוא אחריו.
נכנסו לתוך בניין שהיה מוכר לי, זה היה הבניין של "ראש העיר" וגם הבניין שלי במידה חלקית. הרוברט האמיתי ידע בדיוק מה הוא עושה, או לפחות כך נראה לי. עלינו במעלית ונכנסנו לחדר של המתחזה של רוברט. החדר היה ריק . " עכשיו כולם נשלטים על ידי הרוברט ההוא, לא חשבתי שדבר באמת יכול לקרות" אמרתי בלחץ. "הכל יכול לקרות ואנו נתקן את זה" הרגיע אותי רוברט.
הוא חיטט בשולחן שהיה בצידו של החדר ומצא את הפרויקט שעשיתי, הוא הוציא אותו והחל לקרוא.
" אני לא חושבת שזה הזמן" אמרתי לרוברט ושמעתי צעדים. " ממש כמו בסרטים ההם " אמרתי לרוברט בלחש והתחלתי לרעוד. לפתע הדלת נפתחה, שם מצידה השני עמדו כל תושבי העיר 67 במספרם. הם התקרבו אלינו. רוברט האמיתי עדיין קרא את ה"פרוייקט". "אין לי מושג מה את עושה" אמרתי לעברו והצבעתי על עשרות האנשים שעמדו בכניסה לדלת. "אפשר לבטל את השליטה במסר נגדי" הוא אמר וסגר את העבודה. הוא התקרב לדלת שמובילה למשרד האחורי ופתח אותה "בואי איתי ונתקן את זה". רצתי אחריו מפוחדת, האנשים הלכו אחרינו, אך משום מה לא ניסו לתפוס אותנו או להזיק לנו.
"הפקודה משובשת" אמר רוברט האמיתי בזמן שהלכנו "לכן למזלנו הם לא תוקפים". הרגשתי כמו בסרטי המדע בדיוני שמקרינים כל הזמן בטלוויזיה, הגענו לקומה העליונה ונעמדנו ליד אנטנה גדולה. כל זאת ותושבי העיר עדיין מאחורינו"
"ותן לי לנחש" אמרתי בחיכום "זו האנטנה שאם נשלח דרכה מסר, כולם יהיו פתאום נורמאלים" אמרתי כאילו זה נכון. "לא בדיוק" אמר רוברט ושם את הפרויקט שלי ליד האנטנה. האנשים חזרו לעצמם והתחילו להתנהג כרגיל. "קלי קלות" אמר רוברט האמיתי והוסיף מיד "אין זמן להסברים, עכשיו רק נותר לתפוס את ראש העיר המתחזה". כל האנשים שהיו בקומתנו הקשיבו לרוברט ועשו את כיוונם לכיוון ביתו של המתחזה.
" אבל מה הקטע של העיר הזו?" אמרתי לרוברט האמיתי " אם האיש הזה סתם התחזה אלייך?".
"אני לא בדיוק יודע" הוא אמר.
הגענו לביתו של הרוברט המתחזה, נכנסו בשניות פנימה, אבל לא היה שם אף אחד. על המיטה היה מונח פתק בלי מובן שבו היה כתוב "אי שם". רוברט החליט שכל מי שגר בעיר יחפש את האיש המתחזה. "הוא יכול להיות בכל מקום" אמרתי "הוא מכיר את העיר כמוני, כמו כף היד שלו".

החיפוש אחריו ערך שלוש שעות, אף אחד לא הצליח למצוא אפילו רמז.
תושבי העיר הרגישו מרומים ומושפלים, כך גם אני הרגשתי. "הוא פשוט רימה אותי" אמרתי לכמה מתושבי העיר. "זה לא נורא.." אמר אחד מהם "עכשיו מישהו אחר יהיה ראש העיר ויגרום לעיר הזו להיות הטובה מכולם".
הסתכלתי עליו בחיוך בידיעה שהוא צודק ולפתע שמעתי קול חזק שעוצר לפתע וממשיך שוב, קול של משהו לא מובן. רוח חזקה החלה לנשוב לפתע אך הקור לא הורגש עקב "מערכת בקרת הקור ההיא.
סרקתי בעיני את הסביבה בחיפוש אחד מקור הרעשים וראיתי בזווית עיני "ניידון" ועליו רוברט המתחזה, הוא ניסה לפעיל את ה"ניידון" שוב ושוב אך הוא לא הצליח, כאשר שם לב שאני מסתכלת עליו הוא החל להילחץ ונעצר במקומו בתקווה שלא אעשה משהו שיסגיר את פעולתו.
אך אני כמובן לא נתתי לו להימלט, "הינה" צעקתי ורצתי לעברו, תפסתי אותו וקראתי "הוא נתפס". אנשים רצו אליי ועזרו לי לתפוס אותו. התגלה ששמו האמיתי הוא לואיס ושהוא עבר סדנה נגד כעסים. מה שהתברר בסופו של דבר שבעזרת הקוד האישי שלי שהקלדתי במכונת המזון המהיר הוא הצליח לגלות עלי פרטים רבים ולנצל זאת לטובתו. עדיין לא הבנתי איך בדיוק עשה זאת אך החלטתי לתת יותר תשומת לב לדברים הקטנים בפעמים הבאות.לואיס הועבר ללוס אנג'לס לטיפול ב"מחלת השליטה שלו" והעיר נשארה יתומה מראש עיר.

עמדתי שם בין כל האנשים, מופתעת מכל הסיפור בדיוק כמוהם, "בסה"כ המטרה הייתה לבנות עיר" חשבתי "איך שיחקנו כולנו לידיים שלו".
נערכה הצבעה מהירה בקרב תושבי העיר והוחלט בצורה בדמוקרטית שראש העיר החדש יהיה אחד מהתושבים, אלי היה שמו. הסגן של ראש העיר שנבחר היה רוברט גלן האמיתי. "עכשיו העיר הזו תהיה עיר טובה יותר מכול " הוא אמר לתושבים, וכולם הריעו מסביבו.

לפתע ראיתי את הוריי מגיעים לכיווני . "איך הגעתם לפה?" שאלי כולי מופתעת. "במטוס" אמרה אימי וצחקה קלות ."ומה אתם עושים פה?" המשכתי לשאול. "באים לגור בעיר שלך" אמר אבי בקול אבהי במיוחד וחייך את חיוכו המשונה. הסתכלתי עליהם , מאושרת יותר מתמיד ואמרתי "אז עכשיו, מי בא איתי לבנות עיר חדשה מתחת למים?".