41 – חגיגות

הרגליים שלו דיממו. צעד מאומץ אחד אחרי השני, הן הותירו כתמים כהים ועכורים על גבי החול הרותח של הצהריים. מגף אחת כבר נקרעה לחלוטין ותלתה מהרגל קרעים-קרעים, והשנייה כמו הותכה לרגלו, ממאנת להיפרד מהעור החם. אנחה חורקנית נפלטה ממנו כשכרע למשוך אותה מעט למעלה, וזיעה טיפטפה לתוך עינו הטובה, מערפלת את הבוהק הצהוב של האדמה. הוא מצמץ וניסה להזדקף, והניסיון האומלל נגמר בסחרחורת שאילצה אותו לוותר ולהתיישב לרגע. מסביבו, בים הגרוטאות מעלות העשן שהיה ביתם המרופט של משפחתו וחבריו עד לפני כמה שעות, רוח דרומית רכה ערסלה סלילים של עשן כתום אל השמיים. אפר וחורבות כיסו את האדמה רחוק ככל שיכול היה לראות. הוא תהה איפה יכול להיות השעון שלו. הוא זכר שענד שעון. שקט מוחלט שרר במחנה, פרט לאנחה החרישית של המבנים שעוד בערו. הוא האזין להיעדר הצליל במשך זמן מה, מקלף בהיסח הדעת גלד בזרועו הימנית. בסמוך אליו, במה שהיה אזור חלוקת המזון, חרקה קלות ערימת מתכת מאוכלת. משאית הפוכה. יד משחירה הציצה מבעד לחלון מעוקם ושרוף, שרועה על החול בזווית ישרה לכיוונו. שתי אצבעות היו חסרות. האגודל שרוף עד הפרק, אצבע נוספת מקופלת פנימה, אל תוך פרק היד. הנותרת- האצבע המורה- הצביעה עליו. איפה היית כשבא קיר של אש? שכבתי עם נערה רזה מדי בבור הבטון שליד הגדר הדרומית, ענה לה. שכבתי עם נערה רזה בבור כשקיר של אש עבר מעלינו. הוא אימץ את עיניו וחיפש שעון על פרק היד שבחלון. השעון היה על היד השנייה, ענתה לו היד, שעון נאמן שנשרף יחד עם בעליו. ואיפה השעון הבוגדני שלך? הוא הביט על פרק ידו, מחפש שוב את השעון. מה קרה לשעון? הוא זכר מה קרה לנערה הרזה. הוא זכר היטב, אבל השעון…מה קרה לשעון? לך מכאן, ירקה היד שבמשאית, והוא קם. אבן גדולה מחצה את הגולגולת של הנערה הרזה כשהחלה האדמה לרעוד, מחמיצה את ראשו שלו במעט. עיניה בלטו מהחורים כששמע את קול הנפץ הרך של ראשה, ושבב- אבן? עצם?- ניתז אל תוך עינו השמאלית. אחר כך הוא כבר לא זכר הרבה פרט להתעוררות הדואבת, ערימות הבטון ופניה המרוטשות של הבחורה הרזה. הטיפוס הארוך מעלה על גבי הסולם, העולם הבוער שחיכה לו למעלה. הוא החל לצעוד שוב, עוזב את אזור חלוקת המזון ואת היד השחורה, מתקדם באיטיות לכיוון הצריחים הבוהקים והמרוחקים של העיר.

כלי רכב שרופים, חלקם עדיין מעשנים, ניקדו את אדמת האזור הצפוני של המחנה. גדר התיל המדובללת נקרעה בחלקה על ידי הרכבים שהצליחו לעבור וטלאים ממנה בצבצו מהחול. הוא משך את רגלו מחתיכת תיל שלכדה אותה לרגע, משאיר מאחוריו פיסת בד קטנה, ויצא את גבולות המחנה. האש, קפדנית ומדויקת כמו שולחיה, היכתה פה בעוצמה פחותה מעט, ואת פסיעותיו האיטיות עשה כעת בינות לגופות שרופות למחצה שהתפזרו על הדיונות. קרעי בגדים ומזוודות מרופשות שנארזו בחופזה החלו כבר להתכסות בחול שהביאה הרוח החמה, ופרצי צבע הולכים ונעלמים נראו מבעד לחום-צהוב ששלט בכל. ריח כימי חריף תלה באוויר, והוא השתעל. כיח מריר. איבחת כאב פעמה בקצב אחיד בתוך עינו הפגועה, מאחורי גלגל העין. איך קראו לנערה הרזה ההיא? הוא לא הצליח להיזכר. ביתן הפיקוח הופיע מולו, גדר הברזל ההיקפית מעוקמת ומעוכה, הקירות שחורים ומתפוררים. גופה תלתה מהגדר בריפיון, ידיה כמעט נוגעות באדמה. קאפו, מדיו הכחולים עדיין שלמים, איכשהו, למרות העור האפור והמתקלף של הגוף שבתוכם. אפילו לקאפואים הם לא אמרו כלום, חשב. הוא נכנס לביתן. קאפו נוסף, בכיר יותר, שכב על הרצפה, רובה הלם כסוף ליד ראשו. הצבע המטאלי הנוצץ היה הדבר החי ביותר בחדר. פיו של הקאפו היה פעור באופן בלתי טבעי, עיניו עצומות. שיערו- כמו כל הגופות שראה עד עתה- נשרף לחלוטין. התג שעל המדים בישר כי הגופה שייכת לסגן ט.אנסור. יחידת הבקרה בעזרתה פיקחו הקאפואים על המתרחש במחנה הייתה שבורה, מותכת בחלקה, המוני הכפתורים, המנופים והצגים כמו נזלו זה על זה. חלונות הפיברגלאס הותכו גם הם. הוא הרים את רובה ההלם, פנה ויצא מהביתן. כשהיה בחוץ, כיוון את הנשק לעבר הביתן וירה. צקצוק מתכתי נשמע, ושום דבר מעבר לו. הרובה נהרס. הוא הפיל אותו לחול והמשיך ללכת.

הקצוות המשוננים והנוצצים של מגדלי העיר הלכו וקרבו אליו, כתם גדול ועמום מכסה את הבוהק הרגיל שלהם. קילומטר. הוא לא הגיע למרחק כזה ממנה מאז הגיע לכאן דרך הים, מצטופף עם המוני פליטים מזי רעב בקרביה המרקיבים של ספינת מכמורת ישנה. חודש של צחנת דגים וקיא, חריקת המתכת כנגד הגלים, יריעת הניילון בה ישן. חודש של האזנה לגניחות החולים, הטלת המתים מהסיפון, דליי הפסולת האנושית. כשעגנה הספינה חמק עם קבוצה קטנה תחת מטר הירי של הקאפואים שהמתינו על החוף, קליעים ופעימות אנרגיה חולפים מעל ראשיהם. במשך שבוע צעדו במדבר עד שהגיעו לשערים האימתניים של העיר. מחציתם נקצרו בדרך על ידי הקאפואים שעקבו כל אותה העת, מתיזים ענני חול לשמיים בגלגלים המשוננים של רכבי השטח שלהם. 60 מטרים של מתכת חתומה קיבלו אותם בהגיעם, וכשעמדו שם- מורעבים ומזוהמים, מביטים ביראה ובהשתוקקות על העיטורים המסולסלים והשפה הלא מוכרת- הכירו לראשונה את המקדמים, את יחידות הלהביורים המכאניות שהגיחו מפינות נסתרות בבסיס החומה. שבעה נוספים נשרפו חיים לפני שהבינה הקבוצה את המתרחש, והוא נמלט דרומה יחד עם קומץ הנותרים, לעבר המחנה הארעי שהקימו קודמיהם. כעת, כשמאחוריו עולם שבער בזמן ששכב עם נערה רזה בבור וראה כיצד מנתצת אבן נופלת את גולגולתה, הוא הולך להיכנס לעיר. כך או כך, הוא הולך להיכנס לעיר.

חצי קילומטר. השוליים המשחירים שתחמו את ראייתו בעין הפגועה הלכו והתרחבו במהלך השעה האחרונה, וכעת כמעט ונוגעות בכתם הצבע המעורפל שבמרכז. דיונות החול הרכות של המחנה הפכו לכורכר הגס שמשתרע עד לשערים. עשרות גופות פזורות עליו, גברים ונשים וילדים בבגדים בלואים, הידיים עוד אוחזות במטלטליהם המועטים. השמש השוקעת, דרך פילטר העשן והמשקעים הכימיים שעוד תלויים באוויר, צובעת אותם בכתום חי. ריצוד אור זריז שהוא קולט בקצה עינו הטובה מסבה את תשומת ליבו. קאפו, מוט ברזל מחליד מגיח מחלל החזה שלו. מישהו ניצל את ההזדמנות, הוא חושב. הריצוד שייך לשעון שעל פרק ידו המתה של הקאפו. שעון. הוא מסיר את הרצועה ועונד אותו. שש וחצי. קאפואים רבים פזורים פה, הוא מבחין. מה הם עשו כאן, כל כך קרוב לעיר? הכתם העמום שמכסה את השערים קרוב יותר עתה, אולם הוא איננו מסוגל להבחין בפרטים. הדמדומים והעין הפגועה מונעים ממנו. מה זה? מעל לכתם, בגובה רב, הוא מזהה רצועה של הברק הכסוף הרגיל של השערים, וכך גם בצדדים. אבל הכתם מכסה את רובם, מהבסיס ומעלה, בצורת חרוט ענק. מה זה? הוא ממשיך ללכת בין הגופות המתרבות, מבחין פה ושם במקדמים הקטנים והקטלניים, מושבתים כעת ושוכבים לצד קורבנותיהם. זרוע מתכת קטועה מקרקשת תחת רגלו כשהוא עובר, מניעה קלות את מיכל הגז אליו היא מחוברת. הוא מבחין שרוב הגופות נושאות פצעי ירי, פרט לחלק קטן שנתפס על ידי המקדמים. המתים האלה, כמו בני המחנה בו גר בתשע השנים האחרונות, נשרפו, אבל הרוב המוחלט של אלה שברחו לכיוון העיר נורו. אנשי המיליציה עמדו על החומות וחיכו, כנראה. קאפו מתלמד אחד אמר לו פעם שהם מקבלים בונוסים על כל פגיעה. הוא מרים את מבטו אבל לא מצליח לקלוט שום הבהוב רובה מעל החומה, שום אלומת אור של פנסי הענק. רק הכתם המפלצתי הזה שמסתיר את השערים, הולך וגדל ככל שהוא מתקרב. מה זה?

נילה. כך קראו לבחורה הרזה. נילה, הוא נזכר. שבוע אחרי שבוע הייתה נצמדת אליו בעת חלוקת המזון, גופו הרחב מסוכך עליה מפני הטקס השבועי האלים. אחרי שהיה מושך חבילות עבור שניהם, היה בועט ומכה ודוחף את דרכם החוצה מההמון המוטרף למחצה, מכוון אל עבר השקט היחסי של הסככה הגדולה שבסמוך. שבוע אחרי שבוע הייתה מחייכת אליו, מודה לו ללא מילים ונעלמת, מותירה אותו לבד בסככה. הוא תמיד הניח שיש לה מישהו להאכיל, ולכן איננה מצטרפת אליו. הוא לא שאל. היום, באורח מפתיע, נשארה עימו. הם אכלו ביחד ללא מילים, וכשסיימו נשען אחורה ועצם את עיניו. צלילי גרירה רכים העירו אותו, וכשפקח את עיניו ראה שהיא משרטטת משהו בחול. נילה, באנגלית. למה אינך מדברת, שאל. קאפו, ענתה לו בשרטוט, ופתחה את פיה. גדם אדום קטן וגמיש נע קלות במקום בו אמורה הייתה להיות לשון. היא סגרה את פיה, שלחה יד לתוך החבילה הפרומה של מזונה ושלפה מיכל קטן של חלבון חד-תאי מתוק, קינוח. הם חלקו בו, והשאירו את המיכל הקטן והריק על החול כשיצאו מהסככה. נילה אחזה בידו והובילה אותו לעבר בור הבטון, שריד לתקופה בה הייתה למחנה מערכת ביוב משלו במקום מיכלי החימצון המצחינים איתם סילקו את הפסולת כעת. הוא ניסה לומר לה משהו כשירדו בסולם הברזל אל קרקעית הבור, שמועה בקשר למקדמים שמפטרלים בצינורות האלו, אבל פיה נצמד לשלו, משתיק אותו. כעת נזכר שתוך כדי, הוא שכח לחלוטין מגדם לשונה. נילה.

50 מטרים. הוא עומד ומביט על שערי העיר האימתניים. שקט מוחלט, פרט למקדם קטוע-זרבובית שנע אנה ואנה על הזחל שלו, מחפש מישהו לשרוף. הכתם הענקי כבר איננו עמום- הוא ברור להפליא. אלוהים, הוא חושב. אלוהים יקר שלי. שובל נרחב של גופות מוביל מרגליו עד לערימה ענקית שמכסה את פני השערים. ידיים, רגליים וראשים מציצים אחד מבעד לשני. המוני אנשים מונחים זה על זה, יוצרים מגדל דומם שכמעט ונוגע בדפנות השער העליונות, הרחוקות. ענן זבובים שחור עצום רוחש סביבו. קצה הערימה המתה כה גבוה עד כי אינו יכול כלל לראות את קצהו מהזווית בה הוא ניצב. זרזיפים של דם זולגים במורד הגופות, יוצרים שלולית עכורה ועמוקה סביב הבסיס הרחב. הוא עוצם את עינו הטובה, מביט על הגבעה האנושית דרך מסך של ערפל כהה וחסר צבע. הוא מתחיל להבין. הפליטים החדשים חנו מחוץ לשערים כהרגלם, מתחמקים מהמקדמים ומאש המיליציה בתקווה המוכרת ההיא שהשערים ייפתחו. כשהחלה הפצצת המחנה, החלה המיליציה לירות ממרומי החומה. מאחוריהם המתינו הקאפואים וריססו באש מקלעים ורובי הלם. הפליטים, לכודים, נפלו בהמוניהם. אלה שהצליחו לשרוד יותר מכמה דקות עשו את דרכם לכיוון היחיד שהציע איזושהי תקווה- למעלה, אל השערים ואל העיר. הגבעה הזו…הגבעה הזו בנויה מהם. זבובים ערניים מתנתקים מהענן שסובב את הגבעה ונעים לכיוונו, נמשכים אל זיעתו ואל המלח שמשחררת עינו הטובה. הוא פוקח אותה ומתקדם לכיוון הגבעה. הזבובים באים איתו. הם הולכים להיכנס אל תוך העיר הזאת איתו. רגלו היחפה האחת, משוחררת זה מכבר מקרעי המגף שעוד נותרו עליה, טובלת עד העקב במקווה הדם, יוצרת אוושות איטיות. הוא מתקדם, עינו הטובה עדיין עצומה, נעזר בשניה בשביל למקם את עצמו. אברי גוף רטובים מחליקים תחת רגליו וידיו נשלחות קדימה בעיוורון, אוחזות בכל מה שמאפשר אחיזה: פרטי לבוש, גפיים, שיער. הוא מטפס ומטפס, מנסה לנתק את מוחו מהתחושות שמעבירות ידיו. שלושה מטרים, שישה, עשרים. הוא עוצר לרגע, פוקח את עינו הטובה ומסב מבטו מהעיניים הצעירות שמביטות בו במהופך מהערימה. פנים כהות, אולי מאפריקה הגוועת. מאחוריו, רחוק, הוא רואה את העשן שעדיין מיתמר מהתופת החרבה שהייתה מחנה הפליטים שלו, ביתני הקאפואים ההרוסים מקיפים אותה בטבעת סימטרית. במרחק רב עוד יותר הוא רואה את אורותיה המהבהבים של העיר הנוספת שמדרום למחנה, מבצר אדיר מימדים שמעולם לא ראה מקרוב. אלה שניסו את מזלם שם לא חזרו, והוא ידע טוב יותר. הרוח היבשה התקררה באופן ניכר, והעולם הצהוב שהכיר נשטף עתה בגוונים של כתום וסגול שיורקות קרניה האחרונות של השמש על פני האדמה. השמיים, כחולים כהים ומשחירים כמו הראייה בעין הפגומה שלו, ניצתים לפתע מעל העיר המרוחקת. ניצוצות של אור בוהק מתפוצצים מעליה, ולרגע הוא חושב שמישהו מפציץ גם אותה. אחד הניצוצות, הגבוה ביותר, כבה לרגע ומתחדש כקשת מרהיבה של צבעים שיורדים מעדנות חזרה אל הצריחים הגבוהים. ניצוץ נוסף כבה ופורץ שוב במחול של אש מפזזת. שלישי הופך למשולשים לוהבים, ירוקים ואדומים, שבתורם משתנים שוב לניצוצות צהובים. צלילים נמוכים של פצפוץ נשמעים כמה שניות אחרי כל ניצוץ. זיקוקים, הוא מבין. זיקוקים, כמו אלו שהיו משלחים לשמיים בחגיגות האביב של ילדותו. הם חוגגים משהו. הרגל שבעזרתה תמך בעצמו בעת ההפוגה הזו מחליקה לפתע תחת אחיזתו, והוא תופס בחולצה של אחת הגוויות שמעליו כדי לא ליפול. הם חוגגים שם משהו. הוא מסתובב, מושך בקווצת שיער שחור מקליש ומרים את עצמו מעלה, ממשיך לטפס. ראשים, ידיים, רגליים. מטר, שלושה מטרים, שבעה, עשרים. למעלה ולמעלה, הוא ממשיך לטפס, אוטם את מוחו למגע העור, ללחות הדם, לצליל החיכוך הרך שמשמיעה גופת בן אדם כשהיא מחליקה על גופה אחרת. עוד למעלה. החרוט האנושי הולך ומתחדד לקראת הסוף, ואת דרכו הוא עושה עתה בזהירות. השמיים כבר שחורים לגמרי, ולבד מהבזקי החגיגות האקראיים של העיר המרוחקת אין דבר שיאיר את דרכו. גופת גבר צעיר ושרירי, פצע ירי פעור בעורפה, מוטלת על פסגת הערימה כשהוא מגיע. מטר וחצי של מתכת נקייה מפריד בינו ובין דופן השער. הוא נעמד על גב הגופה, מתנודד קלות, שולח את ידיו אל הדופן הרחבה ומרים את עצמו במאמץ מעלה. רגליו מלוות את ידיו, ואחרי רגע הוא מתיישב בכבדות על החומה, מביט אל העיר לראשונה. מעולם, בכל ימיו, לא ראה כל כך הרבה אור. מסכי ניאון עצומי מידות כיסו כל משטח אפשרי, מפלחים את האפלה במיליוני צבעים. גורדי השחקים מחודדי הכיפה, על חלונות המראה שלהם, החזירו את בוהק הניאון ואת האור של מאות אלפי רכבים, רכבים שמעולם לא ראה, רכבים שנעו על כבישיים עיליים שהסתלסלו זה לתוך זה בדוגמאות מורכבות מעל הבניינים, מתחתם, דרכם. למטה, מגובה 60 המטרים שהפרידו בינו ובינם, ראה מדשאות רחבות ידיים, כיכרות אבן, פלגים קטנים שעברו בסך, כולם מוארים על ידי אין סוף פנסי רחוב כתומים. המוני אנשים סבבו את הרחובות והמייתם הנרגשת הגיעה עד אליו, עומד תשוש על החומה, נתזי דם וסחי ממלאים כל משטח אפשרי בגופו. קול פיצוץ עז פילח את הרחש המתמיד, ומכיכר מוארת במיוחד ראה ניצוץ של אש טס השמיימה. הניצוץ הגביה אף מעל לגורד השחקים הנישא ביותר, השתהה לרגע באוויר הלילה והתפוצץ שנית. זרזיפי כוכבים החלו להסתלסל מטה, חזרה אל הקהל, וההמולה הנרגשת הפכה לערב רב של קריאות אושר, צחוק, שמחה. זיקוק נוסף עזב את הכיכר אל השמיים, ואחריו נוסף. תמונת דוב מצויר ומרקד נעלמה משלט ניאון שהתנוסס על הבניין הקרוב ביותר אליו, והוא ראה כי כל שאר השלטים התחלפו גם הם. כתובית כחולה ועליזה הופיעה על רקע צהוב עז מעל גבי הניאונים. הוא לא הבין את השפה, אבל כשהתחלפו הכתוביות בתמונות פנורמיות של המחנה הבוער, כבר לא נזקק להם. קריאות השמחה הגיעו לשיא, ופיצוצי אור נוספים החלו לפרוץ מכיכרות אחרות ברחבי העיר. הוא התיישב בכבדות, ורגע לאחר מכן פילח קליע בודד את עינו הטובה. על החומה, ממרחק מה, חייך חייל מיליציה בסיפוק.