42 – העיר

טפיפות מהירות ושקטות של רגליים רצות הדהדו חרש במסדרון הרחב. שלוש דמויות לבושות מדי קרב הפסיקו ריצתן ונעצרו בסופו של המסדרון, בסמוך לדלת רחבה. הם נעמדו קרובים זה לזה והסתכלו האחד על השני. המוביל הנהן בראשו ואחד מהם ניגש לדלת והצמיד אליה מכשיר קטן דמוי דסקית בעוד השניים האחרים הרכיבו על פניהם משקפיים דמויי משקפי שמש כהים גדולים בעלי עדשה אחת, שכיסתה את עינם השמאלית. הדמות שהצמידה את הדסקית לדלת התרחקה משם והרכיבה אף היא משקפיים זהים, שגילו להם את המתרחש בתוך החדר.
"פנוי. קדימה," אמר המוביל בשקט והסיר את משקפיו, השניים האחרים עשו כמוהו. הדמות שהצמידה את הדסקית הסירה אותה בעוד הדמות השלישית החלה לטפל בלוח הבקרה שליד הדלת. מכשיר מלבני דק הוצמד ללוח ונקודות החלו רצות על מסכו הקטן. הנורית האדומה התחלפה לירוקה והדלת נפתחה. שלוש הדמויות מיהרו להכנס פנימה ונצמדו לקיר. כשהיו בטוחות שלא התגלו, התקדמו הדמויות למרכז החדר והביטו מלמעלה לעומקו של פיר עגול ועמוק שהתגלה לנגד עיניהם. אחת מהן פלטה שריקה חרישית לנוכח החלל הבלתי נגמר.
"אז ככה נראה אינסוף," אמרה דמות אחרת.
"לא לאורך זמן," גיחכה השלישית.
המוביל פרק מעליו תיק גב קטן וצר והוציא מתוכו קופסה גלילית מוארכת. בלחיצה רכה נפתח מכסה על גבי הגוף האורכי וחשף מסך רחב, שבחלקו העליון הוצגו שש ספרות, שכולן הראו את הספרה אפס, ובחלקו התחתון הרחב יותר הוצג לוח מקשים נומרי. המוביל תקתק סדרה של ספרות עד שחלקו העליון של המסך הציג 00.01.25 וסגר את המכסה בלחיצה נוספת. דקה אחת ועשרים וחמש שניות היו דרושות למתקן בכדי להגיע לנקודת האפס ולהתפוצץ שם, בדיוק בליבה של המערכת שהחזיקה את העיר באויר. אחרי שהליבה תקרוס, לא יהיה מה שיחזיק אותה שם והיא תצנח, חסרת כל יכולת לייצב עצמה במקומה, ושאריותיה תתרסקנה אל תוך הים. המוביל קם וניגש ללוח בקרה כדורי שניצב על עמוד בסמוך לפיר והעביר עליו את ידו בכוונה לנטרל את שדה הכח שהקיף את הפיר ומנע מכל דבר שהוא ליפול לתוכו. 'אפקט הפגיעה צריך להיות מינימלי, אבל האפקט של קריסת העיר…' הרהוריו של המוביל שעלו במקביל עם נטרול שדה הכח נקטעו בשריקת פתיחתן המתוזמנת של כל שלוש דלתותיו של החדר העגול, דרכן התפרצו תשע דמויות, שאחזו בידן מוטות הלם. המוביל מיהר ללחוץ על כפתור ההפעלה ולזרוק את הגליל לתוך הפיר המצפה. תשעה סילונים של הלם מרוכז נורו לכיוונם והם איבדו את הכרתם. המוביל עוד הספיק לראות כיצד מרחף הגליל מעל הפיר אך נשאר נטוע במקומו כאילו יד נעלמה החזיקה אותו שם באויר. מיד לאחר הירי, נרכש הגליל על-ידי קרן ביות ממוט ההלם, נגרר משם והוכנס לתוך תיבת בטחון ניידת. דקה ותשע-עשרה שניות לאחר מכן התחלף האור האדום מעל תיבת הבטחון בירוק. הארוע נגמר ושרף הזקן יכל לנשום עתה לרווחה.

המוביל פקח את עיניו אל מול תקרה לבנה ומוארת. הוא מיהר לערוך הערכת מצב מתאימה ונזכר במשימתו ובכשלונה. לא היה לו מושג אודות הזמן בו שהה בחדר ואף לא ידע היכן הוא נמצא. הוא רק שיער כי הוא נמצא בעיר, ותהה מה עלה בגורל שני חבריו לצוות. שנה של איסוף מידע, ניתוח מדוקדק, אימונים ותכנון מוקדם ירדו לטמיון. דלת החדר נפתחה ואיש זקן בעל זקן לבן נכנס פנימה ופנה אליו כרע ותיק, ברך אותו לשלום בחיוך עייף והכה אותו בתדהמה.
"שלום גודו," אמר הזקן, "חיכינו לך במשך זמן רב מאוד."

שנה קודם לכן (שנה טרם הספירה החדשה)
"אתה יכול להכנס עכשיו," אמרה השלישה ללוחם הצעיר, שעמד עד עכשיו מחוץ לחדר המפקדה. ההחלטה להביא את הלוחם הצעיר למפקדה ובתוך כך לחשוף בפניו את מיקומה לוותה בלבטים רבים, אבל כנראה שהיה זה הדבר הנכון ביותר לעשותו. אחרי ככלות הכל, היה הוא זה שמצא את הדרך להשמיד את העיר, גם אם שאר הפרטים העלו תהיות לא פשוטות. במשך שנים הם מחפשים כיצד להשתחרר משלטונה של העיר השמימית. העיר שגזלה מהכוכב את משאביו. העיר ששעבדה אותם לצרכיה. העיר שאמרה להם מה לגדל, איפה להתגורר, כמה ילדים להביא לעולם, במה לעבוד. העיר שיום אחד עלתה לשמים, ששלטה עליהם, והם אפילו לא ידעו מדוע היא שם ולמה עליהם לקבל את מרותה. העיר שבגללה הפכו הקיצים ארוכים וחמים מנשוא והחורפים קרים יותר וגשומים פחות. העיר שהטילה את צילה על פני האדמה, והיה זה צל כבד מאוד. העיר האסורה, שאיש מלבד משמר הבטחון שלה לא הורשה לעלות אליה, לבקר בה או לדעת דבר אודותיה. כל שידעו היה שהיא בלתי נגישה להם וחסינה מפני השמדה.
הם זוכרים היטב את הפעם הראשונה בה ניסו לפגוע בה. הטילים התפוצצו בדרכם מבלי להגיע אפילו לרבע מהדרך. הענישה היתה קשה והמרד דוכא עוד באיבו. כל שהיו צריכים זה למצוא את נקודת התורפה של העיר, והלוחם הצעיר, שעשה דרכו עתה לתוך חדר המפקדה, היה זה שמצא אותה והפיח בהם את התקוה הנחוצה. לגבי הנסיבות… טוב, זה היה סיכון מחושב שהיה עליהם לקחת בחשבון אם הם רוצים לנצח במלחמה הזו. סביר להניח שלא כולם היו תמימי דעים עם מה שהתכוונו לעשות, אבל גם הם לא ראו מוצא אחר. עיניים חקרניות ליוו את כניסתו לחדר של הלוחם הצעיר,שהצדיע בחדות וקרא: "המפקד!"
המפקד העליון החזיר הצדעה איטית, מודעת לעצמה ובוחנת את בן שיחה. "שלום גודו," אמר והצביע על כסא, "שב בבקשה."
גודו ישב, מצפה לתחקיר.
"אנחנו לא יודעים איך, אבל לגוף שלך עמידות טבעית," התחיל המפקד העליון בדבריו, "יש לך מושג איך זה קרה?"
"לא המפקד," השיב גודו.
"יש לך מושג למה עשית את מה שעשית, ועוד אחרי שראית מה זה גרם לאחרים?" פנה אליו מפקד הגזרה ששהה עמם בחדר.
ללוחם הצעיר לא היו תשובות מניחות את הדעת. "הרגשתי שזה היה הדבר הנכון לעשותו," אמר, "אין לי הסבר אחר. העובדה היא שנשארתי בחיים והשלמתי את המשימה, ואני מניח שבמבחן התוצאה זה מה שנחשב."
שני המפקדים הסתכלו זה על זה במבט רב משמעות. הם כבר ידעו לאיזו תוצאה יגיעו. בארגון שלהם לא היה מקום לספקות. העיר ידעה כמעט כל דבר על כל אחד ואי אפשר היה ליטול סיכונים מיותרים. פריצת אבטחה שכזו יכולה לשגר אליהם את משמר העיר או לגרום לענישה קולקטיבית חמורה אחרת, שבזה לא חפץ איש.
"אתה התנדבת למשימה, נכון?" שאל מפקד הגזרה בעיון.
"כן, המפקד."
"למה באמת?"
פניו של הלוחם הצעיר הביעו פליאה על השאלה, "כל אחד תורם את אשר הוא יכול. באותה המידה יכולתי להתנדב למשימה אחרת," השיב, אבל במשנהו הבין שלא יוכל לומר להם את מה שבאמת התחולל בו. הוא הרגיש שהוא צריך להיות שם. לא, הוא ידע שהוא צריך להיות שם.
"אבל לא התנדבת למשימה אחרת," המשיך מפקד הגזרה, "התנדבת לזו."
גודו קם על רגליו בזעם. הוא הבין לאן הרוח נושבת. "זה תחקיר או חקירה ומשפט שדה?!" ירה לעברו של מפקד הגזרה.
"אני רוצה הסבר, חייל!" פקד מפקד הגזרה.
"אין לי הסבר אחר," סינן לעברו גודו בעיניים רושפות אש.
"זה לא מספק אותנו!" הדף מפקד הגזרה את התגובה.
"זה מה שאני יכול לומר לכם, ואם זה לא מספק אתכם אתם יכולים לעשות מה שבא לכם, כי לא תקבלו ממני תשובות אחרות שאין לי לתת."
"טוב, זה כבר לא משנה," קטע המפקד העליון את חילופי הדברים, "בשורה התחתונה, זו נקודת התורפה של העיר ועם התרשימים שהבאת עמך זה מקנה לנו יתרון חד-פעמי. בכל מקרה, אתה לא חוזר לגזרה שלך."
"המפקד?" תהה גודו ודמיין לעצמו את הגרוע מכל, טרם שנתבדו חששותיו.
"אתה תוביל את המתקפה בתוך העיר," קבע המפקד העליון בקול נחרץ, "האימונים מתחילים מחר."

יומיים לפני-כן (שנה ויומיים טרם הספירה החדשה)
לכאורה, היתה זו פשיטה רגילה על אחת מעמדות הבידוק של העיר. משאבי הכוכב ששימשו את תחזוקת העיר עברו דרך עמדות בידוק שהיו פזורות על פני הקרקע. תפקידה של העמדה היה לבדוק את החומר המגיע, לוודא שהוא מתאים לדרישות העיר ואז לנקות אותו, לזקק את החומר הפעיל בתוכו ולהעבירו לקרביה הענקיים של העיר בכדי שיזינו את המפלצת השמימית. כל עמדת בידוק כזו היתה, למעשה, שלוחה של העיר והיתה מקושרת אליה באופן ישיר. הפשיטה נועדה לנסות ולדלות מידע קריטי מהמסוף שבעמדה, באמצעות קוד שהמורדים הצליחו ליירט מאחת התשדורות שהוחלפו בין העיר לעמדת הבידוק, עליה פשטו כעת.
הלילה השחור נפרש לפני שתי החוליות, שהתקדמו כצלליות חפוזות בתחום הנייטרלי שבין השטח המותר לתנועה לבין שטח עמדת הבידוק, כחיפוי הולם לתנועתן השפופה. הבקרים, ששימשו כחוליית תצפית, עמדו בקשר מתמיד עם החוליות באמצעות "העיניים", כפי שכונו כדורי הרחף הקטנים שהעבירו את תמונת השטח אל עמדת הפיקוד המבצעית, מתחת לפני האדמה ובסמוך לנקודת המפגש של הצוותים בתום המשימה.
"השטח פנוי," נשמע קולו של הבקר באוזניית מפקד הכח, לאחר שהסיור האוירי התרחק ממקום המצאן של החוליות ועזב את התחום הנייטרלי. עם קבלת האישור סימן המפקד לחוליות להתקדם תוך שהוא מפלס דרך בתוך התחום הנייטרלי. קורא המוקשים הבהב והחוליות קפאו על מקומן לנוכח אגרופו הקמוץ של המפקד, שהורם באויר. המפקד בחן את השטח בדקדקנות באמצעות הקורא ולאחר שזיהה את המוקש הוציא מתרמילו "חרק", מכשיר קטן דמוי מרבה רגליים, העביר אותו מול קורא המוקשים והתאים את סוג המוקש לחרק. לאחר מכן שחרר את החרק, שהתביית על המוקש ונע לכיוונו בשקט. החרק נעצר בסמוך למוקש, פרש את רגליו ומתח אותן כך שהקיפו עתה את המוקש. קורא המוקשים אישר את הצלחת המיסוך, ידו של המפקד סימנה להתקדם והחוליות נעו קדימה. לפני החרק סביר היה להניח כי כאן היתה מסתיימת הפשיטה, שכן מוקשים אלה הצטיינו באבחון חום גופם של בני האדם, הבדילו בין תנועת חיות לבני אנוש, זיהו מטרה בדיוק רב ופגיעתם היתה קטלנית. מוקש מסוג זה יכל להתמודד עם מקבץ של עשרה אנשים, ללא קושי. כח הפשיטה, שמנה שתי חוליות בנות שלושה אנשים כל-אחד, לא היה שורד את הפיצוץ. הכח הגיע לגדר ההיקפית, שתחמה את התחום הנייטרלי מהשטח הסטרילי שהיווה את פנים העמדה, והתפצל לשתי החוליות. חוליה אחת בראשות המפקד נעה לעמוד הימני בעוד החוליה השניה עשתה את דרכה לשמאלי. לוחם אחד מכל חוליה הוציא מתרמילו מוט באורך של מטר אחד והציבו בסמוך לעמוד הגדר. שני הלוחמים הרכיבו משקפיים על עיניהם ועקבו אחר הקרניים האדומות אשר נגלו באמצעותם, ושיצאו מהעמוד שלידם ונקלטו בעמוד הבא.
"לספירת שלוש," אמר המפקד. "אחת, שתיים, שלוש." שני הלוחמים הפעילו את המוטות והקרניים האדומות שמפני הקרקע ועד לגובה המוטות נעלמו. החוליות השתחלו בזריזות בפתח שנוצר וכשעבר אחרון הלוחמים, לחץ אחד ממפעילי המוטות על שלט קטן והקרניים האדומות שבו לכסות את הפתח כבמקודם. הסיור האוירי לא יבחין בדבר, וכשיחזרו יוכלו לשוב על עקבותיהם דרך כאן. בריצה קלה עבר הכח את השטח הסטרילי והלוחמים נצמדו אל קיר העמדה. אחד מהם הוציא מכשיר מלבני דק והצמידו ללוח הבקרה שמחוץ לדלת הכניסה. האור האדום התחלף לירוק, הדלת נפתחה והכח נכנס פנימה בשקט ובמהירות. מכשיר כף היד ניווט עבורם את הדרך אל חדר המסוף עד שהגיעו אליו. פתיחת הדלתות הפנימיות התבצעה ללא קושי ועד מהרה מצאו עצמן שתי החוליות בתוך החדר השמור, ניצבים למול המסוף על עמדותיו. מכאן ידע כל אחד מהלוחמים את תפקידו. המפקד ניגש למסוף והחל סדרת הפעולות שיאפשרו לו להקיש את הקוד שנשא עמו. שלושה אחרים אבטחו את החדר בפני יחידות משמר אפשריות. השניים האחרים פתחו את תרמיליהם והוציאו משם חפצים גליליים, לחצו על גוף הגליל, שנפתח וגילה מסך רחב עם סדרת ספרות אפס בחלקו העליון ולוח מקשים נומרי בחלקו התחתון. כל המטענים כוונו לשבע דקות עם הפעלה מרחוק ופוזרו במקומות שונים בחדר המסוף. אחרי דקה חזרו והתקבצו יחדיו.
"מה קורה?" שאל אחד מהלוחמים את המפקד, שעמד עדיין ליד המסוף. המפקד לא ענה והלוחם לא חזר על שאלתו במשך דקה נוספת, כשהוא חושש להפריע למשימה העיקרית.
"המפקד?" שאל ומשלא נענה בשנית הושיט את ידו ונגע בזרועו של מפקדו. גופו של המפקד צנח לרצפת החדר כשק תפוחי אדמה. פניו הקפואות ועיניו הפקוחות לא הותירו עוד ספק באשר לגורלו. הלוחמים הביטו זה בזה.
"חייבים להשלים את המשימה," אמר אחד מהם כשהוא משתדל להתעלם מגופתו של מפקדו, "זו הזדמנות לשנות את מאזן הכוחות לטובתנו." הלוחם שנגע במפקד הנהן בהסכמה ופנה למסך המגע של המסוף. הקוד התנוסס עדיין על פני הצג. הוא לחץ על מקש ההפעלה אבל שום דבר לא ארע. רגע קצר לאחר מכן הרגיש שזרועו קופאת. הוא הספיק להרים את ראשו ולהטביע את מבטו המבועת בפני הלוחם שעמד ממולו בטרם קפא על מקומו אף הוא.
"המסוף ממולכד," לחש אחד הלוחמים. לוחם אחר שטיפל במטענים הזדרז להוציא מכיסו סורק כף יד והעבירו על פני המסוף.
"ננו-וירוסים," החויר. הוא נפנה למפקד וללוחם השני והעביר את הסורק מעליהם. "הם מלאים בהם," אמר.
"נאלץ לחזור בידיים ריקות," אמר אחד מהלוחמים שאבטחו את החדר.
"זו אינה אופציה," אמר לו הלוחם עם הסורק, "אנחנו חייבים להוציא את המידע עכשיו."
"השתגעת?!" השיב לו השני בלחש רם, "אתה תמות מיד עם הלחיצות הראשונות שלך."
הלוחם עם הסורק לא השיב לו. הוא הוציא מכיס מכנסי הדגמ"ח שלו זוג כפפות דקות ועטה אותן על ידיו.
"אתה לא יכול להיות בטוח שעם הכפפות האלה תהיה מוגן. הם מסוגלים לחדור לתוכך ואתה תדע את זה רק לאחר שזה יהיה מאוחר מדי," הזהיר אותו הלוחם השני.
"אנחנו חייבים לחזור עם המידע," השיב לו הלוחם עם הסורק, "אם לא אצליח צאו מכאן ופוצצו את המקום."
"אני לא אתן לך לעשות את זה," התחיל לומר הלוחם השני אבל הלוחם עם הסורק כבר לחץ על המסך.
המסך הגיב לפקודות וניתב את הלוחם לתיקיה שחיפש. המסך הוירטואלי נפתח והלוחם החל להזיז בו את הקבצים עד שהגיע לקובץ המבוקש. כשמצא את הקובץ, אחז אותו בידו וגרר אותו למכשיר מלבני דק אחר שהוציא מחולצתו. המכשיר אישר קבלת הקובץ, והלוחם לחץ על איבטוח המידע והחזיר אותו לחולצתו.
"זה היה תרגיל עצבני," אמר לו הלוחם השני וטפח על שכמו, "לרגע חשבתי שאתה מתפגר לנו."
"נזוז," השיב לו הלוחם והם פנו לדלת. קול חבטה עצר אותם והם הסתובבו על מקומם בנשקים שלופים. איש לא נראה בחדר ואחרי רגע הבינו שהיה זה הלוחם השני שהתמוטט. הלוחם עם הסורק רץ לכיוונו, הוציא את הסורק והתכופף אליו.
"הוא מלא בננו-וירוסים," מלמל, "אני לא מבין."
"בוא," משך אותו לוחם אחר, "כבר לא ניתן לעשות בשבילם דבר."
הם לא הספיקו להגיע לדלת כשנשמעה חבטה נוספת. שני הלוחמים האחרונים הסתובבו וראו את חברם, שמשך את הלוחם עם הסורק, מוטל קפוא על רצפת חדר המסוף. הסורק הראה שגם הוא נגוע. הלוחם עם הסורק הסתובב לעבר חברו הנותר וקרא אותו בסורק. "אתה נקי," אמר לו, אבל הלוחם הנותר נרתע לאחור.
"גודו," אמר כשהוא מחזיק בידו סורק משלו, "אתה נגוע לגמרי. איך זה שאתה עדיין בחיים?"
גודו כיוון את הסורק אל עצמו ואימת את הדברים. "אין לי מושג," השיב. בתוכו ידע שקול קטן אמר לו שהכל יהיה בסדר, אך מאחר שלא ידע להסביר זאת שמר את הדבר לעצמו.
את הדרך חזרה עשו במרחק בטחון האחד מהשני. הם עברו את הגדר ההיקפית ואז שמעו באוזניה את הבקר צורח שהסיור האוירי נמצא ממש מעליהם ושיעופו משם אתמול. עשר שניות אחר-כך מצאו עצמם רצים כמו משוגעים בשדה המוקשים, מדחיקים את העובדה כי סיכוייהם לשרוד אותו באופן זה הם אחד לאלף. קול ניתור נשמע לצידו של הלוחם שנשאר נקי. הוא ידע מה פירושו של הצליל והמשיך לרוץ. לא היה לו כל סיכוי. רצף של הבהקים פצע את אויר הלילה וחרך נתיבים בשחורו. הצעקה היתה קצרה. גודו המשיך לרוץ בשדה המוקשים שבתחום הנייטרלי. נדמה היה לו שעבר בסמוך למספר מוקשים אבל כנראה שדמיונו והאדרנלין שבגופו הטעוהו, שכן שום צליל ניתור לא נשמע ואפילת הלילה המשיכה לכסותו ללא הפרעה. הוא הגיע בנשימה קצרה לנקודת המפגש, לאיסופו למקום הבטוח, דירת מסתור שהוכנה מבעוד מועד, שאז נזכר.
"אל תגעו בי!" צעק אל רכב המילוט שהגיח לקראתו ונמנע מלהכנס לדלתו הפתוחה.
הסיור האוירי החל מתקרב אליהם. "'כנס כבר, גודו," צעק אליו הנהג.
"לא!" החזיר לו גודו צעקה, "אני נגוע! ננו-וירוסים!"
המשמעות היתה ברורה, אבל לא ניתן היה להתעלם מתכלית המשימה. "החומר אצלך?!" שאג אליו קול אחר מהמושב הקדמי.
"כן!" אישר גודו.
דלת המושב הקדמי נפתחה במקביל עם תא המטען והגבר ששאל אותו אודות החומר יצא מהרכב, הוציא מתא המטען חליפה כתומה וזרק אותה לעברו. גודו זיהה אותו מיד. היה זה מפקד הגזרה בה שירת. 'מה, לעזאזל, עושה פה מפקד הגזרה?' עברה בו מחשבה מהירה, אבל עכשיו לא היה הזמן להרהורים מיותרים.
"התלבש," הורה לו המפקד, וגודו ציית. לאחר שסגר את הרוכסן בחליפת ההגנה, הוציא מפקד הגזרה מכשיר דמוי פרסה וכיוון לעברו.
"זה יכאב קצת," אמר ולחץ על הדק המטהר. גודו חשב שאיבריו הפנימיים, כולל עצמותיו, שואפים לצאת החוצה דרך בשרו. זו, למעשה, היתה המחשבה האחרונה שחלפה בראשו בטרם התעלף. כשהתעורר היה כבר בדירת המסתור וראה את מפקד הגזרה רוכן מעליו ומביט בו בעיון.
"מחר אתה מתייצב במפקדה," אמר לו, "עכשיו תנוח." וגודו צלל אל באר עמוקה ושקע בשינה עמוקה. עפעפיו הסגורים רטטו במהירות, אשה שחורת שיער הופיעה בחלומו אבל הוא לא זכר מעבר לכך דבר.

עשרים ותשע שנים קודם לכן (כשלושים שנים טרם הספירה החדשה)
"החישובים נכונים. בדקת אותם בעצמך."
"ובכל זאת קשה עלי המחשבה שנחליט על דעת עצמנו לנהל את חייהם של שלושה מיליארד בני אדם, לכפות על שלושה מיליארד אורח חיים של הונאה מתוך כוונה שבסופו של דבר ייבחרו מתוכם רק כחמישים מיליון."
"החלופה אינה מתקבלת על הדעת, הרי גם אתה יודע זאת. אם כך, היכן ההתלבטות?"
"לא קל, ידידי, לדון באבחת החלטה שני מיליארד וחצי בני אדם לכליון."
"ושלושה מיליארד?"
הדובר השני נאנח. צמרמורת של בדידות איומה חלפה כסכין מבתרת בגוום של שני הגברים ששהו בחדר הסגלגל והם הרגישו כעת כאנשים הבודדים ביותר ביקום.
"יש בידינו את הטכנולוגיה, למדנו איך להפעילה ואיש אינו יודע שאנו מסוגלים לכך," אמר הדובר הראשון.
"הדבר נוגד את כל תפישת עולמי," השיב לו הדובר השני.
"אל תעשה את זה," הוכיח אותו הדובר הראשון, "גם אותי מייסר מצפוני, אבל אני חושב על ההשלכות, אני מחויב להשלכות, וכך, אם תסלח לי, צריך להיות גם לגביך. אנחנו יודעים על כך כבר חמישים שנה. חששנו שהיום הזה יגיע. ידענו שיגיע וגם התכוננו אליו."
"אני יודע, אני יודע," אמר הדובר השני בקול מהורהר. "מה איתו?" הוסיף לאחר דקה ארוכה של הרהורים.
"עוקבים אחריו בחשאי," ענה הדובר הראשון.
"אמור להיות בן עשר, נכון?"
"אחת-עשרה."
"זה נותן לנו זמן, לא?"
"לא מספיק," אמר הדובר הראשון והביט בדובר השני בחומרה.
שתיקה קצרה השתררה בין שניהם.
"בינתיים שרף עושה את אשר הוא יכול והוא מראה סימני עמידות," אמר הדובר השני, "התאמת הדי.אן.איי. לפי סימני החול הצליחה."
"אבל אין לו גישה לליבה," השלים הראשון, "והוא לא הופך לצעיר יותר," הוסיף.
"לא, אין לו גישה והוא לא הופך לצעיר יותר," הודה הדובר השני, "נאלץ להמתין," סיכם בקול קטן.
השתיקה שבה לשרור ביניהם, כבדה, אפורה ומעיקה.
הדובר הראשון היה הראשון שהתנער ממנה. "אם כך הוחלט, ושההיסטוריה תשפוט אותנו," קרא.
"ואם יהיה בכך צורך, שתוכל לסלוח לנו," הוסיף הדובר השני נוגות ושניהם הסתכלו זה בזה בהבנה שאינה זקוקה לפירושים.
הדובר הראשון לחץ על כפתור.
"כן אדוני הנשיא?" בקע קול מתוך הרמקול.
הנשיא הרים ראשו אל המדען הראשי שהנהן לעברו בהסכמה. "התחילו לבנות את העיר," הכריז.

אחת עשרה שנים קודם לכן (כארבעים ואחת שנים טרם הספירה החדשה)
יללת אמבולנס הרעידה את רחובות היישוב הגדול. אשה צעירה, בסוף השבוע הארבעים ואחד להריונה, הובהלה לבית החולים למחלקת היולדות. ההריון נמשך יתר על המידה וכנראה שהגיע עתה הזמן. האמבולנס נכנס למתחם בית החולים בסערה, מלווה בצרחתה של האשה. יללת הסירנה פסקה ביחד עם הצרחה ובמקומן נשמע קול בכי עז. הפרמדיק קפץ מכסאו וניגש לאשה. נשימותיה הרדודות הבהירו לו את חומרת מצבה, אבל הבכי, שבקע מבין רגליה, הבהיר לו עובדה נוספת. הוא הפשיל את שולי שמלתה וגילה תינוק קטן ממין זכר שהיה עדיין מחובר לגופה בחבל הטבור. "הישארי עמי, אורורה," אמר לאשה בעודו מבצע, באופן כמעט מוכני, את התרגולת. הוא לכד את חבל הטבור והטביע ממנו דגימה לתוך מבחנה עם שבב, שעיבדה את הנתונים לתוך המחשב הנייד. מאוחר יותר יוודא את פריקת האון-ליין של הנתונים למחשב המרכזי אשר ישאל אותו לשמו של הרך הנולד, כשדה אופציונלי למספר שינפיק עבורו, והפרמדיק יקליד את השם שלחשה לו האשה הצעירה בכוחותיה האחרונים, בטרם השיבה נשמתה לבוראה, "גודו."

שתים-עשרה שנים קודם לכן (כחמישים ושלוש שנים טרם הספירה החדשה)
האשה עטוית השביס הלבן נכנסה לחדרו של המנהיג, שעמד בגבו אליה כשהוא צופה אל מעבר לזכוכית בחדר הסגלגל הרחק אל תחתיתם של גורדי השחקים מהמקום בו ניצבה לשכתו, גבוה מעל השאר.
"את מבינה את שמתבקש ממך?"
"כן, אדוני הנשיא."
"ואת מוכנה לעבור את ה… תהליך?"
"כן, אדוני."
המנהיג הסתובב לעברה של האשה. "אמרי לי מדוע?" שאל.
"כי אני בוחרת בחיים," השיבה ללא כחל וסרק.
חיוך מריר עלה על פניו של המנהיג והוא הרגיש כיצד הוא מתערער בתוכו לנוכח התשובה האצילית. "מה שמך?" שאל ברכות.
האשה הסירה מעליה את השביס, חשפה את שיערה השחור כפחם, שהעצימו את ברק עיניה אשר סימא את עיניו, והישירה מבטה לעברו של המנהיג, "אורורה," אמרה לו.
"שם הולם לשחר חדש," אמר המנהיג ביבושת. "את מודעת לכך שהדי.אן.איי. שלך ישונה? שגרעין התא שלך יהונדס גנטית? שהעובר שלך יהיה שונה? שמרבית הסיכויים מצביעים על כך שלא תחזיקי מעמד? שתמותי בעת הלידה?"
"כן."
"ועדיין את…"
"בוחרת בחיים," השלימה אורורה את המשפט.
הנשיא הנפעם לא יכול היה שלא לחוש הערצה לאשה הזו, שעיניה חרשו תלמים בנפשו. הוא ניגש אליה וחיבק אותה בחום.
"תודה," אמר לה בעיניים זולגות, "תודה."

חמש שנים קודם לכן (כחמישים ושמונה שנים טרם הספירה החדשה)
מנהל המחקר היה נרעש מהתגלית ודומה ששום דבר לא יכול היה להרגיעו. "גילינו איך לתקשר איתו," דיווח נרגש לממונה עליו. "אנחנו משתמשים במקומי, אבל הוא לא מבין כלום במדע. למעשה, הוא אפילו אנאלפבית מושלם, אבל יחד עם זאת יש לו גם חסינות מושלמת מפניו, המאפשרת לנו להשתמש בו כבמתורגמן."
"ומה הוא אומר?" התעניין המדען הראשי.
"אין לנו מושג כרגע. כל שאנחנו יודעים זה שמרגע שנגע בו הוא חוזר ומצייר רצף של סימנים על החול. אנחנו עדיין מנסים לפענח מה זה אומר."

שנה קודם לכן (כחמישים ותשע שנים טרם הספירה החדשה)
הם נחתו בסמוך למרכזו של מכתש גדול, יצאו מהמסוק ונכנסו למבנה טרומי שמוקם מעל מרכז המכתש, פתחו את דלתו ונכנסו למעלית. תחושת הגוף העידה שהמעלית ירדה בפיר הפיגום שהוקם מעל החפירה כחופרת בנבכי הזמן, שזה האחרון נראה כאילו השיב את מחוגיו לאחור עם העמקת הירידה. אור היום נעלם לחלוטין ורק פנסי המעלית נותרו להאיר את הדרך פנימה. נדמה היה להם כי אורות המעלית חוורו, אולם, בהמשך התנועה הבינו כי אור חזק הבוקע מתחתית הפיר מגמד את תאורתה המלאכותית. המעלית נעצרה והארבעה יצאו ממנה אל חלל רחב שנפער בבטנה של האדמה. דקה ארוכה נותרו עומדים על מקומם ולא נשמע מהם הגה.
"מדהים, האין זה?" אמר המארח, ספק להם ספק לעצמו.
"בלשון המעטה," מלמל אחד האורחים.
אחר פלט שריקה חרישית.
לנגד עיניהם התגלה כדור בקוטר של כמטר עשוי חומר דמוי זכוכית בצבע שקוף חלבי, שהפיץ אור נגוהות על סביבתו.
"אין לו מקור אנרגיה חיצוני, נכון? זה מה שכתוב בדו"ח שלכם," וידא האורח השלישי.
המארח חייך לעברם. "הוא בעצמו מקור אנרגיה," השיב.
"אתה מבין מה אתה אומר כאן? אתה מבין את חשיבות הגילוי? אתה תופש את המשמעות של כל זה?"
המארח לא השיב אלא בהה בגוף המואר.
"איך גיליתם אותו?" שאל האורח השני.
המארח חייך חיוך עמוק. "לא גילינו אותו, הוא גילה אותנו."
"אתה מוכן להסביר?" שאל האורח הראשון, שביטא בכך את בלבולם של השאר.
"יום אחד המכתש הזה שמעלינו החל לפלוט שדרים לא ברורים אבל שנקלטו היטב בלוויינים שלנו. כשהגענו לכאן, הפיר הזה כבר היה קיים."
"מה זאת אומרת היה קיים?"
"אנחנו סבורים שהכדור פילס לעצמו דרך החוצה, ולנו את הדרך אליו."
השתיקה שבה לקנות אחוזה במעבה האדמה. מכאן צריך להתנהל בזהירות.
"מה עוד אתם יודעים עליו?" הפר הראשון את שתיקתם.
"הצלחנו לקבוע את המובן מאליו, היינו, שהוא עשוי בצורת כדור עם מקור אנרגיה פנימי, אבל זה כל אשר יכולנו לעשות."
"מה זאת אומרת?" שאל האורח הראשון.
"הוא לא נותן שיחקרו אותו," ענה המארח.
שתיקה נוספת השתררה בחבורה אך היתה זו שתיקה מעיקה ובעיקר מלאת הרהורים. האורח השלישי החל להתקדם לכיוון הגוף המאיר ושלח את ידו לכיוונו.
"לא!" צעק המארח, "אל תיגע בו!" אבל היה זה מאוחר מדי. האורח השלישי לא שעה לו, התקדם לכיוון הגוף ונגע בו בידו.
"זה מרגיש מוזר במקצת," החל לומר בטרם השתנק, קפא על מקומו וקרס לאדמה הסלעית.
"אל תגעו בו," ציווה המארח וקולו הפך סמכותי מכורח הנסיבות, "ניסיתי להזהיר אותו. אנחנו לא יודעים מה זה, אבל מי שנוגע בכדור מת." בשלב זה, הסמכותיות היתה כבר מיותרת.
"אלוהים אדירים," קרא האורח השני, "הדבר הזה נושא בחובו מוות."
"לא בהכרח," נענע המארח את ראשו לצדדים, "יכול להיות שזהו מנגנון הגנה, יכול להיות שיש כאן תבנית שעדיין לא פענחנו, מה שכן, זה מדהים בכל קנה מידה."
"מה שזה לא יהיה, הטכנולוגיה הזו, הדבר הזה, זה משהו שלא מהעולם הזה," הרהר האורח הראשון בקול נמוך ועיניו מרותקות לזכוכית החלבית הבהירה.
"עם זה אני דווקא כן מסכים, אדוני המדען הראשי," אמר המארח בקול שלא הותיר ספקות באשר לדעתו אודות מוצאו של הכדור.

שנים רבות מאוד קודם לכן (בתקופה קדומה, זמן רב מאוד טרם הספירה החדשה)
פס של אור חתך את השמים התכולים ונחת באמצע שום-מקום, קודח חור בלב האדמה המופתעת של הג'ונגל המתהווה עד שנעצר בתוך קרביה של האדמה ואילץ אותה לסגור מעליו את הגליל שיצר. חיות מבוהלות נמלטו משטח הנחיתה, ששוליו הותכו ויצרו מכתש סלעי, כאנדרטה או ציון דרך למסלול השמימי.
"בדיקה."
"הזרעה הושלמה."
"בדיקה."
"פני המכתש הושלמו."
"בדיקת קלט."
"יורה קרני גמא."
"מכתש מגיב."
"בדיקת קלט."
"זרע מגיב."
"הפסק ירי קרני גמא."
"בדיקה."
"זרע חזר לשינה."
"סיום משימה. כוכב בדרגת סיכון אלפא הוזרע בהצלחה. קובע מסלול לכוכב שתיים חמש שבע אפס שלוש תשע נקודה שמונה אפס ארבע."
"מסלול נקבע."
"בצע."
החללית עזבה את המעטפת הטריטוריאלית של כדור הארץ והמשיכה בדרכה במסלול שנקבע עבורה.

זמן הווה
גודו התבונן בזקן עם הזקן הלבן שניצב מולו בהשתאות. חילוץ אגרסיבי לא בא בחשבון. הזקן לא היווה בעיה, אבל ברור היה לו שלא יוכל להתגבר על השומרים החמושים. מנגד, משהו בנימת קולו, בדברים שאמר, הציקו לו. הזקן אמר שחיכה לו – תיקון, חיכו לו – זמן רב. זמן רב. נימת קולו נשאה את זמן ההמתנה הרבה מעבר לחדירה לתוך עמדת הבידוק, הרבה מעבר להסתננות לטרנספורט שלקח אותו ואת צוותו לתוך העיר. הרבה גם מעבר לשנת האימונים. הזקן נשמע כאילו הוא מחכה לו מקדמת דנא. כאילו ידע שיבוא וכאילו ציפה לו. הוא ואחרים.
הזקן כאילו קרא את מחשבותיו של גודו. "אני מחכה לך כבר שנים," אמר.
"לי? שנים?" תמה גודו.
"כן," אישר לו הזקן.
"שמי רפאל," אמר לו הזקן, "אבל אני מכונה כאן בשם שרף."
"טוב, אתה חי בשמים," גודו לא טרח להסתיר את הסרקזם שבקולו, אולם שרף התעלם מכך.
"כפי שאתה רואה יש לנו כאן מכל טוב הארץ. כל דבר שמגיע לכאן מתויג, נבחן, מנותח ונטמע בבינת העיר."
"כן," העיר גודו, " טוב הארץ שחמסתם שוכב אצלכם. הכריה המוגברת שלכם גרמה להידלדלות משאביה הטבעיים של הארץ. למעלה לא חסר לכם דבר אבל למטה אנחנו חיים לפי הציוויים שלכם, בשביל לשרת אתכם, הגזע העליון, ואתם בדיוק כמונו. מי או מה נתן בידכם את הזכות להחליט עבורנו, עבור כל בני האנוש, מה יעלה בגורלנו? מה לעשות, מה לחשוב, איך לדבר, איפה לעבוד, כיצד להוליד ילדים, כמה ילדים להוליד, איזו השכלה לתת להם? מי?!"
גודו הרגיש כיצד פועמות רקותיו בזעם, אך שרף לא הראה כל סימן שהדברים משפיעים עליו. "המחצבים שנכרו מהארץ ומאוחסנים כאן נועדו למחקר. היום יש לנו את הידע לשכפל אותם ולייצר מהם בכמויות גדולות, כך שאם כבר, העיר משמרת את משאבי הארץ."
היה ברור לגודו שהזקן מתחמק מתשובה. "והשליטה עלינו?" הטיח בו.
שרף התבונן באיש הצעיר ונאנח לעצמו. "בוא, אתה זכאי לכמה תשובות." שרף וגודו יצאו מהחדר ועלו על רחפת שלקחה אותם הישר לחדר עגול ורחב ידיים. "זהו חדר התצפית," הסביר לו שרף.
"העיר, הציגי את הארץ," קרא שרף וגודו חש שהוא מסתחרר וכמעט מאבד את שיווי משקלו. רגע קצר לאחריו הבין את התעתוע. הרצפה הפכה שקופה ותמונת כדור הארץ, כפי שהיא נשקפת מלמעלה, מהעיר, נתגלתה לנגד עיניו. היה זה, ללא ספק, מחזה מרהיב שהסיח לרגע את דעתו של גודו ממשימתו, ובמשנהו החזיר אותה אליה.
"אנחנו עומדים בפני כליה," אמר שרף בשקט.
"מה כוונתך כשאתה אומר שאתם עומדים בפני כליה?" שאל אותו.
"לא 'אתם' גודו. לא אנשי העיר. כולנו, כל בני האדם, החי והצומח על פני כדור הארץ עומדים בפני כליה. הכוכב שלנו עומד בפני שואה. איש לא ישרוד."
גודו חש שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו פעם שניה.
"לא תהית אף פעם מדוע הקיצים הפכו ארוכים יותר ולוהטים יותר? מדוע החורפים הפכו ארוכים ומעוטי גשם? לא תהית מדוע הסתיו והאביב כמעט שנעלמו מנוף כדור הארץ?"
"בגלל העיר, זו עובדה ידועה," ענה גודו, "העיר שינתה את המאזן האקולוגי ועיוותה את האיזון בין עונות השנה."
"לעיר אין שום קשר לשינויים אלה, גודו," לאט הזקן, "לנו, לבני האדם, היו יד ורגל בהידרדרות הזו." אבל גודו לא נראה משוכנע כלל ועיקר.
"בוא, יהיה לך קל יותר אם תתחבר לעיר," אמר לו שרף והניח עליו את ידו.
"שלא תעז!" הזהיר אותו גודו וניער מעליו את ידו של שרף ללא עדינות.
"אתה זוכר את הננו-וירוסים, גודו? זוכר איך העיר קראה לך לבוא אליה?"
המלים יצאו בקושי מפיו של גודו. "איך, איך אתה יודע את זה?" גמגם. תחושת קבס עלתה בבטנו אל גרונו, אך הוא לא הקיא.
"מה שאתה מרגיש עכשיו זו תחושת טרום התחברות," אמר לו שרף, "אתה תהיה בסדר, גודו, אנחנו יודעים שתהיה בסדר."
"התחברות?" לחש גודו וראשו החל הסתחרר.
"לעיר," השיב שרף, "אתה הנבחר, גודו. בזכותך המין האנושי יינצל. אל תתנגד לעיר, אתה תבין הרבה יותר מהר את הכל."
עיניו של גודו נעצמו והוא פקח אותן. למולו עמדה אשה בעלת עיניים בורקות ושיער שחור כפחם. היכן הוא נמצא? ומהיכן הוא מכיר את האשה הזו?
"שלום גודו," אמרה האשה, "אני העיר, אבל אתה יכול לקרוא לי אורורה."
החלום עלה וצף בראשו של גודו והפעם הוא זכר אותו לפרטיו.
"איך ידעת?" שאל אותה גודו והפתעתו עדיין לא פסה מעל פניו.
"הרגש החבוי בך כלפיה חזק מכפי שאתה מראה. זהו רגש שנטמע בדי.אן.איי. שלך מאז נוצרת. אתה והיא הם אחד."
"מי היא?" שאל גודו בהשתאות הולכת וגוברת, אבל בתוכו כבר ידע את התשובה.
"אמך. אמך שלא הכרת, ועם זאת, הכרת אותה כל חייך. בוא בני, תן לי להראות לך את הכל."
וגודו התמסר לעיר. לנגד עיניו עברו תמונות ומלים, צלילים וקולות, תחושות וריחות, טעמים ורגשות. הוא ראה את החללית הזרה שולחת את הכדור וזורעת אותו בכדור הארץ בימים קדומים. הוא קיבל בברכה את מתנתם של הזרים שביקשו לשמר חיים תבוניים ביקום למול הכחדותו הבלתי נמנעת של הכוכב, שנים רבות טרם שידע על כך המין האנושי בעצמו. הוא ראה את המסר שטמן זרע הכדור באדמה. את שינויי העונות והתלהטות כדור הארץ. את התעוררות המכתש למגען של קרני הגמא בעת שהארץ החלה להתחמם כתוצאה מהפגיעה השיטתית של המין האנושי בכוכב. הוא יכל לראות את הפיר שפתח הכדור הזרוע עד לפני האדמה. את המחנה, סימני הדי.אן.איי. על החול, את תהליך התאמתו של שרף לתקשורת עם הכדור, את היווצרותו שלו עצמו. הוא נכח בעת שנפלה ההחלטה על בניית העיר וראה את הבניה עצמה. הוא ראה את התלבטויותיהם של המנהיגים עד לנפילת ההחלטה הסופית וגם ראה כיצד עלתה העיר לאויר וכיצד עמלה לאורך השנים על שימורו של המין האנושי. הוא הבין את החישובים לקץ העולם וידע לאן עליהם לנדוד בכדי להתיישב מחדש. העיר חיברה אותו לליבתה והוא הבין את ההתלבטות הנוראה שבבחירתם של חמישים מיליון בני אנוש למול הפקרתם של שני מיליארד וחצי אנשים לגורל ידוע מראש. העיר לא היתה מסוגלת להכיל יותר. החלק הסופי בפאזל הושלם. גודו התאחד עם העיר והחל לתפעל את ליבתה. עתה הוא לא רק ראה והבין, אלא היה שותף מלא לכל. הוא ידע בדיוק נמרץ מי יעלה לסיפונה של התיבה ומי יישאר מאחור והוא עשה זאת ללא נקיפות מצפון או חרטות שהן. זו היתה המשימה שלו ורק שלו. העיר ידעה טוב יותר מכל אחד אחר. העיר ידעה כיצד לשמר את המין האנושי. העיר היתה לגודו וגודו היה לעיר, תיבת הנוח של האנושות.
הספירה החדשה החלה.
שרף הזקן עקב במבטו אחר כותנתו הנושרת של גודו המתפרק לפרודות ונטמע בתוך ליבתה של העיר, הופך לאחד בכל מקום, בכל עת. הקלה הרחיבה את חזהו. הוא ידע שלא יבוא עמם לארץ המובטחת, אך תחושת החמצה נבלעה באנחת רווחה של מי שפינה את מקומו שבע ושבע רצון.
שרף הרים את ידו הימנית וכף ידו הפרושה מביטה אל-על. "חיו והיו טובים," קרא לחלל שנפער בחדר כשנעלם גודו מעיניו. הוא יכול היה להשבע שהעיר חייכה אליו והחזירה לו ברכת שלום.