נמסטה מאת עדי לויה

"נמסטה!"

"מה זה היה?" פקיד ההגירה הזועף הרים את ראשו והביט בפעוט שהיה מהודק אל עגלת הילדים הארצנית התקנית, שהייתה צבועה בצבעים ורודים עליזים.

"נמסטה!" הציוץ העליז מהעגלה התלווה בחיוך ממיס לבבות, כולל סט מלא של שיני חלב בוהקות.

סוזן הניחה יד מרסנת על העגלה, הסתה את חבילת האושר ואמרה בחיוך מזויף לפקיד "זו מילת ברכה הינדית עתיקה. לא קללה. הם התחילו ללמוד יוגה בסמסטר האחרון בגן. זה הכל."

"ההינדו פה מרוכזים באזור הצפון-מערבי של היבשת ומתמקדים באורח חיים טבעוני. מה זה יוגה?"

"זה – כמו התעמלות." היא היססה. "תראה, אני ממש מצטערת על כל זה, זו פעם ראשונה שאנחנו מגיעים לארץ ביחד. אני בדרך כלל עוברת במסלול הביומטרי המהיר. ויש לי דרכון צאצא – בגלל העגלה באתי אליך. גם אני וגם בן זו-" היא כחכחה בגרונה. "גם אני וגם בעלי אזרחים כפולים – מאדימאים וארצנים – כך שאוטומטית כל צאצא שלנו רשאי להיכנס. זו פשוט העגלה, אתה מבין – "

הפקיד הנהן. הוא הניף את החותמת ובעדינות הניח אותה על דרכון האם. הוא העביר דף לעמוד הצאצאים הניף את החותמת בשנית וקפא.

סוזן נעה במקומה בעצבנות, מכחכחת בגרונה.

"נמסטה!!! נמסטה! נה נה נה נה!" הפעם אל המילים התלוותה נעימה עליזה.

"לפחות זה לא בזיופים!" חייכה סוזן, מיואשת. עיניה נתלו בחותמת הקפואה באוויר. באיטיות הפקיד הוריד את החותמת. על כרית הדיו, לא על הדרכון.

שיט. חשבה סוזן. שיט, שיט, שיט!

 

שעתיים לאחר מכן, סוזן עדיין חיכתה במשרד. הדלת הייתה סגורה, ומדי פעם הציצו אליהם אנשים דרך החלון המחוסם. חלקם לא הבינו כנראה מה המשמעות של אזרחות כפולה, והרשו לעצמם לדבר בניב ארצני מעט נדיר, מתוך הנחה שהמאדימאית הזרה לא מבינה אנגלית.

"אבל אני מבינה. נכון? פשושיק שלי. בבית כולנו מדברים אנגלית וספרדית, אפילו שזה במבטא מאדימאי." סוזן הרימה תלתל סורר ונופפה על העגלה. זוג עיניים ירוקות גדולות הביטו בה.

"נמסטה!" נשמע ציוץ עייף מהעגלה. יד אחת התרוממה בקושי לכיוון העכברים הצבעוניים שהתנודדו בקשת מעל העגלה, וצנחה חזרה למטה.

"כן, הכבידה פה גדולה יותר." הנהנה סוזן ברצינות, מנענעת את העגלה. "גם לי קשה להתרגל אליה כל פעם מחדש. כנראה שהם יודעים פה דבר או שניים, כשהם מתעקשים להביא את כל הילדים בעגלות, ולא במנשאי גוף. נכון?" היא עשתה פרצופים לעגלה, מעמידה פנים שהיא לא שומעת את רעמי הצעקות מבעד לחלון המחוסם. הדוברים עברו מדיפלומטיה לשלב הטחת ההאשמות. אחד בשני.

"תן להם להיכנס, וכשירצו לצאת שישברו את הראש." צעק אחד הפקידים מרשות ההגירה על עמיתו מהמשרד לאזרחי ארץ.

"ואז אני אמור לתת ל… דבר הזה דרכון ארצני ככה סתם?" צעק עליו בחזרה המנהלן הארצני.

"הם כולם אזרחים שלך. האימא, האבא – כולם. גם ככה מגיעה להם אזרחות כפולה, מה הבעיה הגדולה?" השיב הפקיד מרשות ההגירה.

"אבא? אבא???" צעק המנהלן על פקיד ההגירה. "אתה אומר שכל מה שחסר זה שורה נוספת בטפסים??? אתה ראית את הילד הזה? אתה ראית מי האבא שלו?" צעק המנהלן הארצני. לידו עמד בחור צעיר, כנראה העוזר האישי שלו או משהו, ולחש כמה דברים באוזנו. המנהלן האדים עוד יותר. "אני לא מוכן שתתנו להם להיכנס, ואחר כך אנחנו נישא באחריות הרפואית למחדל הזה. תסתכלו על התמונה הזאת. תסתכל!!" הוא הציע על אחת התמונות במצגת המרחפת, של סוזן בחודש השמיני להריונה, עם מיגל ופרננדו. שלושתם מאושרים, לפני שהבלגן התחיל. לפני שרוב הבלגן התחיל בכל מקרה.

העוזר הצעיר הקליד על המכשיר האישי שלו, ותמונות חדשות ריצדו בחלל האוויר. האולטרהסאונד האחרון, תמונה של שלושתם בחדר לידה, מחזיקים צרור עטוף בשמיכת ילודים מאדימאית תקנית תכלכלה. סוזן ופרננדו נכנסים לבית, עם המנשא הירוק שהיה מקושט בטרקטורים, פרות ותרנגולות. פרננדו ומיגל זורקים באוויר צרור עטוף בפרוות סנארק בצבע כחול קובלט עז. התמונה האחרונה בתצוגה המתחלפת בקצב מסחרר הייתה עדכנית יותר וצולמה לפני 4 חודשים בערך. סוזן עומדת ליד העגלה – העגלה הארצנית התקנית שהם קנו לקראת הנסיעה. הפעם הם נכנעו לדרישות ולתחנונים וקנו את המותג הפופולרי ביותר בגן הילדים, רק כדי להקל על חרדת הביקור. העגלה הייתה עמוסה לעייפה בנצנצים, סרטים ורודים עליזים ונסיכות מצוירות מרקדות מסביב לעכברים בגודל טבעי. כשהגיעו הביתה עם העגלה היא ומיגל פירקו את התצוגה המרחפת של הנסיכות כי היא עשתה לה כאב ראש. בתור פשרה הם העמידו אותה בחדר הגדול, שתחכה להם – כשיחזרו.

ציוץ עליז אחרון נשמע מכיוון העגלה ("נמסטה!") ולאחריה הקולות האוניברסליים שמחממים את ליבו של כל הורה – דנדון פעמונים עליז מהמוניטור ההורי (סוזן הניחה אותו בעגלה למשך הטיסה) בצירוף הכיתוב הצבעוני – "צאצא נכנס לשינה עמוקה. זמן משוער לעירות – שעתיים". למודת ניסיון סוזן המשיכה לנענע את העגלה עוד שלוש דקות – שנספרו בקפידה על ידי המוניטור – ואז התיישבה באנחה שקטה ליד העגלה. בחוץ הפקידים המשיכו להתווכח, עד שראש נוסף הציץ מהדלת המרוחקת. מנהלנית נוספת כחכחה בגרונה מהדלת, וחיכתה בנימוס ששלושת הגברים ישתתקו.

"הם כאן, והם רוצים לדעת למה מעכבים את הנכד שלהם." היא בישרה ביובש.

"אולי כי הנכד שלהם הוא לא בדיוק – " התפרץ המנהלן ועצר את עצמו ברגע האחרון.

"…ארצני." השלים העוזר האישי, בטון שרמז על כך שזו לא פעם ראשונה שהוא מחלץ את הבוס שלו מפליטות פה חסרות טקט. " אם תוכלי להגיד להם שהאם וה – ה, "

"נכד?!" השלימה המנהלנית בהרמת גבה.

"הנכד," הסמיק העוזר האישי. "כן. תמסרי להם שאנחנו מסיימים לעבד את הבקשה שלהם, ומיד הם ייצאו לאולם האורחים."

"אני כאן כדי להגיד לכם שכבר פעמיים בשעתיים האחרונות הבטיחו לפמלייה שמיד משחררים את האם והנכד ומאשרים להם להיכנס לארץ, וכדאי מאוד שתסיימו את עיבוד הבקשה." היא הביטה מעבר לחלון הזכוכית, בסוזן העייפה, במוניטור ההורי והכיתוב המרצד ("עוד 110 דקות לעירות!") ונראה שהגיעה להחלטה.

"לא התחלתם את תהליך הבקשה בכלל, נכון?" היא נכנסה לתוך החדר, התיישבה ליד המוניטור המרכזי והעלתה את הנתונים.

"תיאה, מה את עושה?" שאל פקיד ההגירה.

"את העבודה שלך, מרטין." היא ענתה לו בנוקשות.

"מנהלנית תיאה, אני חייב להגיש קובלנה רשמית!" מחה המנהלן.

בלי להזיז את מבטה מהתצוגה, תיאה לחצה על כמה כפתורים, ותצוגה נוספת הופיעה באוויר.

"מנהלן שאמסייק, אנא סיים להגיש את הקובלנה שלך, וצא מהחדר, אני אטפל במקרה שלפנינו." היא הושיטה את ידה אל פקיד ההגירה. "מרטין, אבקש את המסמכים המאדימאים כדי להקליד לבסיס הנתונים."

"פיטר, טפל בקובלנה בבקשה, ואז הישאר פה בתור הנציג האישי של המשרד כדי לוודא שכל ההליכים מטופלים במלוא הרצינות הדרושה." המנהלן שאמסייק פסע נמרצות אל מחוץ לחדר, משאיר את הטיפול בטפסים בידי עוזרו. בדלת הוא נעצר והביט בנוכחים במבט נעלב. "מרטין, תיאה – שיהיה לכם בהצלחה!" הוא הסתובב ויצא מהחדר במהירות, טורק אחריו את הדלת.

"מרטין, הפרטים בבקשה." תיאה המשיכה להקליד במרץ.

"שם האב – מיגל מרטין רוחו מארינרו." דיקלם הפקיד. "שם האם – סוזן כרמן  וארגאס מארינרו. שם האב – " הוא כחכח בגרונו ונתקע לשנייה.

"כן? מה הבעיה?" שאלה תיאה.

"פרננדו רואיז אמאיה פאסיאונאטה. מארינרו." השלים מרטין. תיאה לא הגיבה. "את באמת יכולה להוסיף עוד שורה ככה?" הוא התקרב אל התצוגה.

"מסתבר שכן." ענתה תיאה ביובש. "הלאה, מה שם הצאצא?"

"נולד בשם… " מרטין היסס שוב.

צפצוף קטע את מרטין, ופניה של מגדלנה מאריה אמאיה פאסיונאטה מילאו את החדר. סוזן נרתעה לאחור. היא שנאה כשחמותה השתמשה בסיווג הביטחוני שלה כדי לעקוף כל חסימה קיימת ופשוט התקשרה מתי שהתחשק לה. על אחת כמה וכמה לאור הפרש המרחקים והעלויות בין מאדים לארץ. אבל לפחות כשהיא חייגה למאדים כרצונה, התמונה הוגבלה למסך הדו ממדי הקטן, ולא מילאה את החדר.

"תיאה? מה קורה? איפה הנכד שלי? מה עשיתם לו?" נחיריה של מגדלנה נראו עצומים בתצוגה התלת ממדית, אבל לזכותה ייאמר שהמצוקה שלה נשמעה אמתית. לא כמו הפעם ההיא שהיא התקשרה רק כדי לוודא שהם לא נותנים לילד תותים מאדימאיים בלי לבדוק לפני כן את רמות הרגישות. "איפה הנכד שלי? מה אתם עושים איתו? למה זה לוקח כל כך הרבה זמן???"

תיאה חייכה אל התצוגה. "מגדלנה – קאלמאטה פור פאבור – הירגעי בבקשה." היא אמרה לאישה הנרעשת. היא השתמשה בניב הספרדי הישן לציווי, שעדיין השתמשו בו מדי פעם בארץ. היא לא נשמעה כמו פרננדו כשהוא היה מדבר איתם. סוזן תהתה איך חמותה הייתה מגיבה אם היא הייתה אומרת לה אותו דבר. היות והמילה הראשונה שמגדלנה אמרה לה אי פעם הייתה אברוחה – מכשפה, בספרדית – סוזן הניחה שאולי לא כדאי לקחת סיכונים בשלב זה.

"תיאה, אני רוצה לראות אותם! אני רוצה לדעת שהם בסדר! מה אם כל השיגורים האלה גרמו לנזק? מה אם לנכד לא תהיה אימא יותר בגלל שאתם מעכבים אותה כאן במקום להביא אותם ישר לחדר איזון הלחצים?" מגדלנה המשיכה לדבר בספרדית במהירות, וסוזן גילתה שעיניה מוצפות דמעות. היא לא ידעה שאכפת להם. מה שהיא ומיגל שמעו בעיקר על המשפחה של פרננדו לא נשמע הכי תומך או אוהב. המשפחה של פרננדו לא תמכה בסגנון החיים שלו, בלשון המעטה. וגם כשהם הכירו אותם לראשונה חוץ מלקרוא לה מכשפה ושמות גרועים יותר, ולהעביר ביקורת על הבטן ההריונית, מגדלנה לא נראתה מתעניינת בשלומה במיוחד. הכל השתנה אחרי הלידה, כמובן, אבל בחודשים האחרונים המתח הצטבר, כל שינוי גרם ללחץ נוראי והשיחות הפכו לבלתי נסבלות. פרננדו נאלץ לחזור הביתה לפייס את משפחתו, והביקור המשפחתי הראשון בארץ תוכנן בקפידה ותואם עם חשיפה עיתונאית מבוקרת, לאחר שהצהובונים איימו לחשוף את כל הפרטים המלוכלכים עליהם. מיגל נשאר לבד בבית להתמודד עם כל החשיפה במאדים. איפה שכולם מכירים את כולם, והביצה הקטנה והצפופה שלהם גם ככה הפכה להיות חונקת וחטטנית כששלושתם קיבלו אישור מגורים משפחתי.

סוזן אספה את רגליה מתחתיה והתרוממה מהספה הקפיצית. כל הרהיטים בתחנת החלל הבינלאומית סיפקו דחיפה למי שזמן הקימה שלו מהם היה ארוך מ1.7 שניות, וסוזן נעזרה בתנע הנוסף באנחת רווחה. היא התקרבה אל חלון הזכוכית ונופפה למגדלנה, מסמנת לה להנמיך את קולה. היא הצביעה אל המוניטור, וראתה את ההבנה בעיניה של מגדלנה.

"אני יכולה רק לראות אותו? אני מתגעגעת." היא לחשה.

"עוד מעט הם ייצאו אליך." הבטיחה תיאה. סוזן נדדה בחזרה אל העגלה ולקחה את המוניטור איתה. מרגישה את העייפות בכל גופה.

"סוזאנה – " מגדלנה התחילה, היא תמיד קראה לה סוזאנה ולא סוזן – "ננדו יגיע עוד מעט. הוא גם מודאג מהעיכוב." השיחה התנתקה בלי ברכות שלום, סימן ההיכר של כל שיחה טובה עם מגדלנה.

סוזן הנהנה. "תודה." היא אמרה חלושות. המוניטור השמיעה צפצופים מדאיגים והיא בחנה את התצוגה בתשומת לב. כמה רגעים של נשימה עצורה, שבהם היא לא העזה לזוז, והתצוגה חזרה לרצד בעליזות, ולספור לאחור עד זמן הערות הבא.

הדלת נפתחה והמנהלנית תיאה הזמינה אותה לצאת לחדר השני.

"מנהלנית תיאה, אני חייב למחות!" אמר פיטר. "ה – "

"כן, כן. הבוס שלך לא יאהב את זה שאני מזמינה אותה לדרוך על אדמת ארץ. אני יודעת." תיאה צמצמה את עיניה. "אולי תלך לספר לו את זה?" פיטר הביט בה בתדהמה. "מרטין, נראה כאילו העוזר הפרלמנטרי מתקשה במציאת הבוס שלו." הוסיפה תיאה לאחר רגע. "אולי תלווה אותו ותסייע לו בכל דרך שיצטרך?"

מרטין חייך אליה והנהן. הוא ליווה את פיטר אל הדלת ושניהם יצאו מהחדר. תיאה סימנה לסוזן לצאת.

"עדיף בינתיים לתת לו לישון, לא?!" היא חייכה. סוזן חייכה בחזרה, בולעת את התרעומת, את התיקון האוטומטי שעמד לה על קצה הלשון. ממילא הן ידושו בזה ארוכות בדקות הקרובות, בזה לא היה לה ספק. המנהלנית תיאה יכולה לשמור על הבורות שלה לעוד דקה קצרה אחת, לא יקרה כלום.

סוזן לקחה נשימה ארוכה ופסעה החוצה.

היא פקחה את עיניה, נשפה את האוויר בריאותיה ונשמה שוב בזהירות. אוויר המעבדה המטאלי צרב את נחיריה. מעבר לשמשת הזכוכית היא ראתה את כל הטכנאים מקפצים בהתלהבות, שאגות שמחה נשמעו ממכשיר הקשר, ומיגל עמד מעבר לשמשה, דמעות זולגות בחופשיות על פניו.

"ד"ר וארגאס, מדווחת מתחנת מיר." היא אמרה למכשיר הקשר בכובד ראש. היא תפסה בידית לשמאלה, פסעה בעדינות ויצאה אל מחוץ לתא המשגר. "השיגור הושלם בהצלחה."

"מוכנה?" שאג מיגל כשיצאה מחדר איזון הלחצים. הוא החזיק בידו בקבוק שמפניה זעיר. "קיבלנו היתר מיוחד לשחרר אותו כאן, לכבוד ההצלחה. אבל אנחנו חייבים לסיים את הכל לפני שזה מתנגש בקירות!" הוא ניער את הבקבוק, תפס את הפקק וביד מיומנת שיחרר אותו, מבלי לתת לו לעוף באוויר. זרם הבועות שפרץ מהבקבוק מילא את האוויר בכדורונים זעירים של נוזל, שרובם ריחפו לכיוונה. היא צחקה ותפסה אותם בפיה, אחד אחד. מיגל שחרר את האחיזה שלו מהתפס בקיר וזינק לכיוונה אחרי השובל, תופס גם הוא את הבועות בפיו. הם נפגשו באמצע הדרך, צוחקים ומחייכים, וחלקו את הבועה האחרונה בנשיקה ארוכה ורטובה.

"האישה היחידה בחיי, והיא מסוגלת להיעלם מהם בכל רגע!" הוא חיבק אותה חזק.

"האישה היחידה בחייך, והיא מסוגלת להופיע בכל רגע!" צחקה סוזן.

"בואי איתי למאדים, ד"ר וארגאס." ביקש מיגל. סוזן הרחיקה אותו ממנה, אבל הוא הידק אותה אליו בחיבוק. "אני רציני. את האישה היחידה שאני יכול לראות את עצמי אי פעם מזדקן איתה. האישה היחידה שאי פעם רציתי. וגם במאדים ירצו אותך, אין לך ספק בזה, נכון?" הוא שיחרר בעדינות את ידו הימנית, ייצב אותם כנגד הקיר ואז החליק את ידו כנגד עורפה, מסתכל עמוק אל תוך עיניה.

"אבל… מה עם – " היא החוותה בידה על המעבדה, על שאר המהנדסים שעמדו והסתכלו עליהם, על החלונות הענקיים שדרכם אפשר היה לראות את ארץ, את החצי החשוך, עטוף כמו תמיד בלילה עם אורות בודדים מנצנצים בעוז נגד החשיכה בריכוזי האוכלוסייה הבודדים שעוד נשארו באירופה הישנה. מיגל משך אותה אליו לנשיקה ארוכה נוספת. כשפתחה את עיניה היא ראתה את החבורה העליזה – כך היא קראה במחשבתה לקבוצת המהנדסים שעליה מיגל פיקח ושאיתם עבדה כל החודשים הארוכים הללו. האנשים שחלקו איתה את השיגור המוצלח דרך כדור הארץ אל תחנת מיר. הם החזיקו שלט גדול, ויישרו את עצמם עד שהשלט עמד בדיוק בגובה עיניה, והיא הצליחה לקרוא את המילים:

"תתחתני איתי, ד"ר וארגאס?" שאל מיגל, מהדהד את המילים הכתובות. היא חיבקה אותו חזק, והסכימה.

סוזן חייכה כשנזכרה באותו יום. בהיסח הדעת היא סובבה את הטבעת האדומה סביב הקמיצה השמאלית. מיגל קנה לה טבעת "בצבע של מאדים" בתור טבעת נישואין. היא קנתה לו טבעת אחרת, כזו שאי אפשר ללכת איתה בציבור, והחבורה העליזה זרקה מספר הצעות מגונות במיוחד על השימושים השונים שהם יכולים להשתמש בה, במיוחד בתנאי הכבידה של מאדים.

"משהו מצחיק?" שאלה תיאה.

"רק נזכרת ביום החתונה שלנו." אמרה סוזן.

"היום המאושר בחייך?" אמרה תיאה ביובש.

"אחד מהם, בכל אופן." ענתה סוזן.

"ועל איזו חתונה אנחנו מדברים? עם מיגל או עם פרננדו?" תיאה תופפה באצבעותיה על המוניטור שמולה.

"פרננדו ואני לא נשואים. " תיקנה סוזן. " לא בדיוק – " היא היססה. "ואני לא יכולה להיכנס לפרטים מעבר לזה, המשפחה שלו חתמה על הסכם בלעדיות עם אחד המגזינים הארצניים…  אם אני אפרט אני עלולה להפר את ההסכם וזה – " היא היססה שוב מחפשת את המילים הנכונות. "לא עדיף." היא השלימה את המשפט בחוסר רצון.

"אהה." אמרה תיאה. "אז – למה לך ולפרננדו פאסיאונאטה יש את אותו שם משפחה?"

סוזן נעה בכיסא בחוסר נוחות.

 

מההתחלה שניהם הסכימו על אורח חיים פתוח. סוזן אולי הייתה האישה היחידה בחייו של מיגל, אבל הוא לא התכוון לוותר על גברים בשבילה, והיא לא רצתה שיוותר. היא השקיעה את מרצה במחקר השיגורים, במטרה להביא את השיגור הישיר ממאדים לארץ לרמה מסחרית עוד בימי חייה, ולא התכוונה להשאיר את מיגל בבית לבד. מדי פעם הם חלקו מאהבים, אבל לרוב היא הייתה במשימות למשך כמה שבועות, והוא היה תקוע בצד המאדימי, חופשי לחזור כל ערב הביתה, לבד. או לא לבד, לבחירתו.

פרננדו מצא אותם יום אחד, בנמל החלל הבינלאומי במאדים. למרות השם המפוצץ, הנמל היה קטן וצנוע, מתאים לצרכי המושבה המתפתחת. הוא ניצל את הקשרים המשפחתיים שלו כדי להיות בין האזרחים הראשונים שעשו קפיצות שיגור למאדים דרך התחנות המפוזרות בדרך, ובדרך עלומה כלשהי הצליח להימנע מהתקשורת שסבבה אותו דרך קבע.

היא ומיגל ישבו בקפיטריה השוממת בנמל התעופה, לגמו משקית יין שהביאו מהבית לחגוג עוד שיגור מוצלח כשהוא נכנס, מחפש. הוא נראה אבוד, והתקרב אליהם לאט, לא בטוח איך ליזום שיחה. מיגל הציל אותו מהמבוכה.

"עכשיו הגעת?" הוא שאל.

פרננדו הנהן. הוא הסתכל סביבו בחוסר אונים.

"המשרדים סגורים." סוזן הבינה פתאום. "חשבת שנמל החלל פה הוא כמו בארץ? שתמיד יהיה מישהו לקבל אותך, מישהו שאפשר לדבר איתו, נכון?" היא חייכה.

הוא חייך אליה בחזרה, נע מרגל לרגל.

מבט נוסף, מעמיק יותר, חשף לעיניה המיומנות את סימני המתיחה של המתעתק מסביב לעיניים. "ו – הגעת בשיגור לפה? בלי שום הכנה?" במהירות היא התרוממה אליו, והוליכה אותו להתיישב על כיסא לידם. "שיגור אזרחי, בלי הכנה מראש, ממש חוסר אחריות לעשות את זה בשעה כזאת!" היא החליפה מבטים כועסים עם מיגל. "הפקחים של ארץ היו יכולים לפחות להתריע בזמן שהוא היה בחדר איזון לחצים, שיהיה מישהו שיקבל אותו בצד השני!" היא התלוננה למיגל והוא  הניח יד מרגיעה על זרועה. היא לקחה נשימה עמוקה, ופרננדו חייך אליהם בתודה.

"אני פרננדו." הוא אמר. "וזה לא אשמת אף אחד חוץ ממני. אני התעקשתי על השיגור, זה נשמע כמו הרפתקה מטורפת. עדיין קשה לי להאמין שאני פה במאדים." הוא לקח את אחת המפיות על השולחן, כדרר אותה לכדור זעיר וזרק אותה באוויר, צופה במסלולה האיטי. הוא צחק ותפס עוד מפית, מכדרר אותה גם כן. מיגל הניח יד מרסנת על זרועו.

"אנחנו לא מלכלכים פה." הוא אמר. "ובשעה הזו אין אף אחד אחר שינקה חוץ ממך. אתה תצטרך לרדוף אחרי המפית הזו, ובמצבך לא הייתי ממהר לזרוק עוד דברים." ידו נשארה על זרועו של פרננדו, מזמינה.

סוזן חייכה. היא נהנתה לראות את מיגל קוטף בחורים מדי פעם, וזה היה בידור משעשע לסוף משמרת בשבילה.

"אתה רוצה קצת יין?" היא שמעה את עצמה אומרת. פרננדו הנהן והיא הושיטה לו את השקית, אצבעותיהם נוגעות אחת בשניה.

"איך אני… ?" הוא הרים את מבטו אליה. מיגל ענה.

"בעדינות. אל תאמין לכל הסרטונים של הבועות המרחפות באוויר שאמורים לבלוע בבת אחת, היין פשוט מיובא לכאן, והשקיות שוקלות פחות מבקבוקים." תוך כדי ההסבר, מיגל התקרב לפרננדו ועזר לו להביא את השקית לפיו. מכאן העניינים התפתחו במהירות, בעיקר כשהם גילו שלפרננדו לא היה מקום לשהות בו.

"לא היה לי מושג שאין פה מלונות, או חדרים להשכרה, או משהו כזה." התנצל פרננדו שוב, מאוחר יותר. כשהיה כבר בדירתם, במיטתם.

"זו הסיבה שהייתי בנמל בשעה כזו מאוחרת." אמר מיגל בכובד ראש. "מישהו צריך להיות אחראי להכנסת אורחים מאדימאית, והשבוע זו המשמרת שלי." סוזן צחקה ומשכה אותו לזרועותיה, פרננדו הצטרף אליהם והם חגגו כל הלילה את השיגור המוצלח, ואת כניסתו של פרננדו לחייהם.

רק כמה שבועות מאוחר יותר, כשפרננדו חזר הביתה הם גילו מי הוא, למה היה לו אישור לבצע שיגור אזרחי למאדים, ובעיקר – מי היה אבא שלו.

"פרננדו פאסיאונאטה מארינרו, סוזן וארגאס מארינרו." חזרה המנהלת תיאה בעייפות, מדגישה את שמות המשפחה הראשיים. "איך זה קרה, למה ומתי?"

סוזן נאנחה. "לפני שנה וחצי בערך. הפכנו את זה לרשמי."

"רשמי – ?" עודדה אותה תיאה להמשיך.

"משפחה מאדימאית תקנית, בת 3 בגירים וקטין אחד." אמרה סוזן. "על ארץ קוראים לזה פולי – משהו. לא זוכרת מה החלק השני של המילה, בטח לא בשעה כזו של הלילה."

"השעה עכשיו שתיים בצהריים." תיאה המשיכה להביט בה בשאלה.

"לא משנה מה השעה, אני עייפה." אמרה סוזן בחדות. "הנקודה היא – אנחנו משפחה. יחידה משפחתית אחת, מוכרת על פי חוקי מאדים. לא צריכה להיות שום בעיה בכניסה לארץ, מה גם ששלושתנו אזרחי ארץ. מיגל ואני, שניים מתוך שלושת הבגירים ביחידה המשפחתית – הינם תושבי ואזרחי מאדים, פרננדו בחר להישאר בארץ רוב הזמן כדי לטפל במחויבויות שלו פה, ולבוא למאדים כדי לבלות זמן עם – " מבטה נדד את העגלה מעבר לחלון, אל המוניטור ("60 דקות לעירות!") והיא השתתקה.

"כן, בואי נדבר באמת על הקטין שלך." נאנחה תיאה. "או שבעצם – "

דלת החדר נפתחה, ומגדלנה נכנסה פנימה.

מגדלנה מאריה אמאיה פאסיאונאטה.

סוזן שכחה לנשום רגע. חמותה, בגודל טבעי. לא דרך מסכים, הולוגרמות, צעקות ברקע בזמן שיחות מתקצרות עם פרננדו. לא סרטונים מוקלטים מראש, ערוכים בקפידה כדי להסתיר את הכעס – אלא מגדלנה. בגודל טבעי.

"תיאה, נמאס לי לחכות!" היא הכריזה ונעמדה בפתח הדלת בפוזה שכמו נלקחה מגיבורת תרבות מהמאה העשרים. "אני רוצה לראות את הנכד שלי, ולראות אותו עכשיו!"

"הי מגדלנה." אמרה סוזן ממקום מושבה. היא ויתרה על לקום לכבוד חמותה, ואמרה לעצמה שהכבידה של ארץ היא סיבה מספיק טובה כדי להישאר בכיסא.

"סוזאנה." אמרה מגדלנה ביובש והנידה בראשה.

"היא ישנה עכשיו, בבקשה אל תעירי אותה. לפי המוניטור יש עוד כמה דקות." סוזן הצביעה על המוניטור, שהתחיל להחליף צבעים. נו, ברור. הרעש של הכניסה המלכותית של מגדלנה יעיר גם מתים מרבצם, שלא לדבר על ילדה אנרגטית שלא אוהבת לישון גם ככה.

"הנכד שלי." הטעימה מגדלנה את דבריה, "יכול לישון אחר כך. ממילא הנסיעה ברכב תרדים אותו. אני רוצה לראות אותו. עכשיו."

"אותה." תקנה סוזן. "כבר דיברנו על זה, מגדלנה."

שתי הנשים נעצו מבטים אחת בשנייה, מחכות לראות מי תישבר ראשונה. תיאה הייתה זו ששברה את השתיקה.

"אולי אתם דיברתם על זה במעגל המשפחתי, אנחנו רק עכשיו הגענו לנושא." תיאה גייסה את כל כישוריה הדיפלומטיים כדי לשבור את המתח באוויר. "גב' פאסיאונאטה, שבי בבקשה. בדיוק הגענו לנושא הזה, שהוא בלב החקירה שאנחנו מנהלים."

"אני לא מבינה מה הבעיה." התיישבה מגדלנה בכיסא הרחוק ביותר מסוזן. "זה הנכד שלי, הבן של פרננדו ו – " היא היססה לרגע, שולחת מבט רושף לעבר סוזן, "והאישה הזאת."

"זה לא מה שהרשומות שלנו אומרות. למעשה – " נשמה תיאה עמוקות.

 

" – תוצאות המבחן הגנטי מראות שלילד יש שני אבות." הגנטיקאית הביטה בזוג שלפניה בכעס. "אני יודעת שאני חדשה על מאדים, אבל אני מבטיחה לכם שהמיונים שעברתי היו מעמיקים, מפרכים אפילו. אני לא חדשה במקצוע שלי, רק חדשה על הכוכב הזה. וכל המתיחות האלו לא מצחיקות! יש מספיק תושבים על מאדים שצריכים את השירותים שלי!" היא עצרה לנשום לרגע. סוזן ומיגל הסתכלו אחד על השני, סוזן הניחה יד על בטנה השטוחה עדיין.

"שני – אבות?" היא שאלה בהיסוס.

"כן." ענתה הגנטיקאית בכעס. "אין לי שום בעיה עם הורים חד מיניים, אני לא מבינה למה אתם צריכים להעמיד פני זוג נשוי מולי. ברור כשמש שלילד בבטן שלך יש שני אבות. די עם ההצגות!"

מיגל נראה המום, סוזן קצת פחות.

"את יכולה להסביר מה זה אומר?" היא שאלה.

"נו באמת ד"ר וארגאס!" הגנטיקאית קמה מכיסאה והתחילה להתהלך בחדר, צעדיה המהירים גורמים לה לקפוץ בכל רחבי התא הקטן. "שני גברים מחליטים להביא ילד לעולם. הם מוצאים פונדקאית ותורמת ביצית. לפעמים זו אותה אישה." היא נעצרה ליד שידת המגירות בקיר הפנימי ושלפה מתוכו דיסק תצוגה שאותו החליקה אל המכשיר. התצוגה התעוררה לחיים, מציגה תא ביצית בהגדלה של כמה אלפים.  "לוקחים את הביצית, מוציאים ממנה את החומר הגנטי האימהי," כמה לחיצות כפתור הראו את התהליך במעבדה, וגם אנימציה של סלילי דנ"א מנופפים לשלום מתוך כדור ורדרד חייכני.  "מחדירים לתוכה שני סטים שנלקחו מתאי זרע של שני האבות, הוקוס פוקוס ו – ילד. אני בטוחה שבתור הפונדקאית את מתמצאת בתהליך בדיוק כמוני." הגנטיקאית סגרה את המגירה בחבטה. או לפחות ניסתה. מנגנון הבטיחות מנע טריקות בכל רחבי התחנה, בכל סוגי הריהוט.

"אני האימא. הטבעית." הסבירה סוזן בפעם המי יודע כמה. "זו לא מתיחה, זה מצב חדש שאנחנו מנסים להבין. הסיבה העיקרית שביקשנו את הבדיקה הזו היא בגלל ההתראה הטריזומלית בבדיקת הדם האחרונה."

"כן, כן." נאנחה הגנטיקאית. "פתאום עכשיו את מבינה בגנטיקה?" היא לחצה על עוד כמה כפתורים. "בדיקת הדם העוברית השגרתית של שבוע 15 מתריעה בפני מחלות גנטיות ותסמינים נוספים. רק על מאדים טריזומיה – או מצב שבו לתינוק יש 3 כרומוזומי מין, XXY  – נחשבת בתור משהו שראוי להתריע, וגם זה רק לצרכי מעקב." היא התייעצה בתצוגה שלפניה. "זה כנראה שריד מהתקופה שהמושבה הייתה מאוכלסת במדענים שהיה להם יותר מדי זמן לסטטיסטיקה של אוכלוסיות מוגבלות, ופחות מדי זמן לעשות עוד ילדים בשביל המושבה." היא נאנחה שוב. מיגל וסוזן שילבו ידיים מתחת לשולחן. "מה גרם לכם לרצות סקירה גנטית מקיפה בעקבות זאת?" היא הפנתה את השאלה אל מיגל, לא מודעת לחלוטין להשפעה שהייתה לדבריה.

סוזן שברה את השתיקה. "אני התעקשתי על הבדיקה." היא אמרה. "לא היינו בטוחים מי האב, ובמקרה של טריזומיה רצינו לדעת אם זה מיגל או – " היא היססה.

"עוד לא דיברנו אפילו עם ננדו." מיגל כבש את פניו בידיו. "רצינו לספר לו את החדשות כשהוא יבוא לבקר." סוזן אחזה בידו ולחצה אותה. "איך זה יכול להיות?" הוא שאל.

הגנטיקאית נשפה אוויר באיטיות דרך אפה והצביעה שוב על המצגת.  "כששני גברים מחליטים להביא ילד לעולם – "

"איך תסמונת גנטית מפריעה לפקידי ההגירה להוציא דרכון ארצני לנכד שלי?" מגדלנה לא יכלה להתאפק יותר. "תיאה, את מוכנה להסביר לי את הדבר הזה? למה אני לא יכולה לראות את הנכד שלי? למה הבן שלי לא יכול לקחת את הבן שלו הביתה?"

"הבת שלו." אמרה סוזן. "מגדלנה, כמו שכבר אמרנו לך קודם – לפרננדו, מיגל ולי – יש בת. לא בן. דיברנו על זה כבר – ." צפצוף מחאה מהמוניטור גרם לה להשתתק. שלושת הנשים הביטו במוניטור וחיכו שהצבעים יחזרו לגוונים המרגיעים, התינוק – התינוקת, תמשיך לישון בשלווה בעגלה והן יפתרו את הסבך הבירוקרטי.

"הסיבה שאנחנו לא יכולים להוציא דרכון ארצני – עדיין – " אמרה תיאה "היא שברשומות שלנו מעודכן כי לפרננדו פאסיאונאטה מארינרו יש בן, במשותף עם סוזן וארגאס מארינרו, ומיגל רוחו מארינרו. בן. לא בת." תיאה החוותה בידה על העריסה בחדר השני.

"נכד!" אמרה מגדלנה "הנכד שלי!"

"נכדה." התעקשה סוזן. "ואם תמשיכי להתעקש שהיא צריכה להיות בן, הביקור שלנו פה יהיה רווי דמעות." היא נאנחה.

"הרישומים שלנו מראים שזהו בן. זכר." התעקשה תיאה. "ואיך בכלל יש לו 3 הורים ביולוגיים?"

"בת." התעקשה סוזן. "לגבי ההורות הביולוגית – אני אחסוך ממך את הפרטים – "

"שאותם תחסכי גם מהעיתונות, אני מקווה!" התערבה מגדלנה

"יש פרטים שעדיין נמצאים תחת חיסיון פטנטי של המעבדות במאדים." הסכימה סוזן. "אבל העיקרון הוא – בגלל שאני נסיינית השיגור הראשונה בגיל פוריות, ובגלל שעשיתי מספר רב של שיגורים בסביבה מתירנית,"

"בגלל שלא יכולת לעזוב את הבן שלי בשלווה, והיית חייבת לחשוף אותו לאורח החיים המאדימאי שלך ושל בעלך!" הוסיפה מגדלנה בארס.

"מתירנית מבחינה ביולוגית, אני מניחה?" שאלה תיאה.

"מתירנית מבחינה ביולוגית." אישרה סוזן. "זה גרם לכך שבמקביל לניסוי השיגור, אחת הביציות שלי פגשה לא תא זרע אחד, אלא שניים, משני אבות שונים. השיגור ערבב את הכרומוזומים של שלושתנו בביצית אחת והתוצאה היא אלמה." היא הביטה בעגלה, מחייכת. "בחיים לא היינו עולים על זה לולא הטריזומיה. שהיא תסמונת די שכיחה. צאצאים שנושאים XXY  בדרך כלל שורדים לבגרות מלאה, בגרות מינית מלאה, פוריים,"

"וזכרים." השלימה מגדלנה.

"וזכרים." הסכימה סוזן.

"אז איך – ?" שאלה תיאה.

"הנה הבן שלך! בריא, משקל תקין, ריאות נפלאות כמו שאת שומעת, ורוצה את אימא שלו." המיילדת חייכה אל סוזן, והיא חייכה בחזרה, לוקחת את החבילה הקטנה בזרועותיה. מיגל ופרננדו כרכרו סביבה, מנסים להציץ בפרצוף של בנם הבכור.

"אז – איך תקראו לו?" שאלה המיילדת.

"מארטה וארגאס פאסיאונאטה מארינרו." ענה מיגל בחיוך. את החודשים עד ללידה הם העבירו בדיונים אין ספור לגבי השם שאותו יישא הצאצא המשותף של שלושתם. אחרי הרבה מחשבה הם החליטו על שלושה שמות משפחה – אחד מכל הורה, ולקרוא לו מארטה על שם הכוכב שבו הוא נוצר. שבזכותו הוא נוצר.

הצוות הרפואי צילם אותם מכל כיוון, תוצאות הבדיקה שלאחר הלידה תועדו בקפדנות, ומנהל בית החולים בעצמו העניק להם את תעודת הלידה של "פלא השיגור!" כפי שכינו אותו בירחונים הרפואיים המובילים. מיגל וסוזן הסכימו עם פרננדו לשם שינוי על כך שדיסקרטיות היא שם המשחק, ובמקום לרדוף אחר הפרסומים המדעיים והחיבוק החם שיכלו לקבל מקהילת המדענים הבין כוכבית, הם בחרו לגדל את בנם הרחק מאור הזרקורים.

בערך בגיל שנה וחצי מארטה התחיל להתעקש על דברים מסוימים. היות והוא התעקש על שעות שינה, שעות משחק ושעות אמבטיה, לקח להם זמן למצוא את המכנה המשותף של ההתעקשות החדשה.

"לכבוד יומולדת שנתיים, פרננדו בא לביקור ארוך." הסבירה סוזן לתיאה. "היינו שלושתנו בבית, הוא הביא הרבה מתנות איתו, ומארטה חיפש בכל המתנות בגדים. באיזשהו שלב הוא שאל את ננדו – 'פאפא, איפה השמלה שלי?' והתחיל לבכות."

מגדלנה צחקה בקול. "ממתי בנים לובשים שמלות?" היא צקצקה בלשונה, לא מרוצה בעליל.

"למעשה, גם הבן שלך שאל את אותה שאלה." חייכה סוזן. "ואז מארטה אמר לו – פאפא, אני בת. אני לא בן."

"וזהו? זה כל מה שהיה צריך לקרות?" תיאה שאלה. "ומה יקרה אם הוא ישנה את דעתו?"

"זה גם מה שאני אומרת." מגדלנה שילבה את ידיה על חזה ונשענה לאחור.

"היא." הדגישה סוזן. "וברור שזה לא נגמר ככה. זה רק התחיל משם." היא נשמה נשימה עמוקה, והתמקדה בתיאה. "באותו ערב היו הרבה דמעות, הרבה שאלות ובכי. אחרי שכולנו נרגענו, קמנו למחרת ולקחנו – אותו – " היא הדגישה את המילה, "לכל הבדיקות האפשריות והנחוצות כדי לראות מה קורה."

"לכל הבדיקות על מאדים!" התנגדה מגדלנה.

"לא הייתה שום סיבה לבוא עד הנה רק בשביל מיפוי מוחי, כשממילא הציוד הרפואי המתקדם יותר נמצא על מאדים." אמרה סוזן. " מבחינה גנטית, מבחינת התפתחות המוח, מבחינת התפתחות האישיות –  כל המיפויים הראו ש – היא – " היא שוב הדגישה את המילה, "נולדה למגדר הלא נכון."

מגדלנה נשפה במחאה, אבל לא אמרה כלום מעבר לזה.

סוזן עצמה את עיניה לרגע והתמקדה בתיאה. "וזהו. אחרי כל הבדיקות הגענו למסקנה שיהיה הכי בריא להתחיל את ההליך של ההגדרה מחדש כמה שיותר מהר."

"אז מה זה קשור לשיגורים?" שאלה תיאה.

"זה לא קשור לשיגורים. זה קשור לאלמה, ולמה שהיא רוצה." אמרה סוזן. "אפילו את השם היא בחרה, כי תמיד קראתי לו – לה," היא תקנה "מארטה, מי אלמה. מארטה, נשמה שלי."

"ואת ההגדרה מחדש אתם עושים דווקא פה?" התפלאה תיאה. "מאדים הרבה יותר מתקדם מבחינה רפואית מאשר –" היא קטעה את דבריה במהירות והציצה במגדלנה, מסמיקה.

"מאדים מתקדם יותר מארץ, זה נכון." קול חדש נשמע מהדלת. "אבל הגיע הזמן שאלמה תבוא לבקר את סבא שלה." הדלת נפתחה ולחדר פסע איש. האיש. אלחנדרו כריסטופר ריברה פאסיאונאטה. שליט דרום אמריקה והיבשת המאוחדת, ודה פקטו שליט כדור הארץ, האיש שבזכות חזונו להקים נמל חלל קטן  בברזיל, האנושות הצליחה ליישב את מאדים בתקופת העלטה הגדולה, האיש שבזכות חזונו והגינותו התבקש לחזור להחזיק במשרת השליט למרות שפרש מתפקידו – האיש הזה – עמד בפתח הדלת. תיאה זינקה לרגליה והחוותה קידה, הצדיעה ביד הלא נכונה ושוב קדה קידה. סוזן נעמדה בעצבנות.

"אלחנדרו!" קראה מגדלנה.

"מגדה." הוא חייך אליה. "מיגל אמר לי שהדרך היחידה שאני אוכל לראות את הקטנטונת, היא אם אני אגיע לפה. אז החלטתי לבוא ולחבק את כלתי היפה," הוא חייך אל סוזן, "ואת נכדתי המתוקה כאן, ולא מול המצלמות שמחכות לנו מהבוקר." הוא הרים את ידו לחסום את גמגומי ההתנצלות של תיאה. "זה בסדר, את רק עושה לי טובה. אחרי זה נביים את האחידות המשפחתית שהעיתונאים מחפשים. עכשיו אני רוצה להכיר את הנכדה שלי בלי שיהיו מסביבנו המון זרים שיפחידו אותה." הוא חצה את החדר וניגש אל החלון, מביט בקוצר רוח על המוניטור ההורי ("15 דקות לערות!").

"אני מתנצלת על העיכוב." תיאה מצאה את הניסוח המתאים. "לא קראו לי בזמן כדי שאוכל לפתור את הסיבוך במהירות הראויה."

"אני מבין." הנהן שליט כדור הארץ. "אפשר – ?" הוא החווה בידו על ניירות ההגירה על השולחן. תיאה הנהנה שוב.

"הייתי צריך לעשות את זה מזמן." הוא התנצל בפני סוזן. הוא נטל עט וביצע כמה שינויים בדף.

"מין ביולוגי נוכחי – זכר. מגדר – נקבה. בתהליכי התאמה מגדרית." הוא הקריא להן את השינויים שהכניס בטופס, בשורה שקודם לכן ציינה – מין: ז/נ.

"מנהלן, נא להכניס את השינויים הללו בכל טופס ממשלתי ובקבצים האלקטרוניים." הוא נתן הוראה דרך מכשיר קשר שהוסווה בחפת השרוול הימני. "ותעדכן את ההוראות כך שכל הטפסים יכללו את האפשרות הזאת, מעתה והלאה." אמר. "לכולם." הוא הדגיש. הוא התבונן בתיאה, עונה למבטה המופתע – "בימינו אין סיבה להשאיר את הנושא הזה באותו קיבעון מחשבתי של תקופת הפרה-עלטה." תיאה חייכה וסוזן נשמה לרווחה. מגדלנה נראתה זועפת עדיין.

"אפשר לקחת אותה עכשיו?" שאל אלחנדרו, שפתאום נראה כמו כל סבא נרגש, ולא כמו שליט כמעט כל יכול.

"בוודאי, רק – " התחילה תיאה. והמוניטור ההורי קטע אותה בהתראת "צאצא מתעורר!"

ארבעת המבוגרים בחדר הביטו בחרדה בתצוגה הצבעונית, ולרגע הכל קפא. ואז בבת אחת, בתגובה לציוצי הבכי, כולם מיהרו אל העגלה.

מגדלנה הייתה הקרובה ביותר, והיא זו שמיהרה אל החדר ואל הבכי המתעורר. בלי לחשוב פעמיים היא אספה את הצרור הקולני לזרועותיה וחיבקה אותה בחוזקה. "מי אלמה. מי אמור – מי אלמה!" היא מלמלה בהתרגשות. אלמה שלי, אהבה שלי, נשמה שלי. שוב ושוב. עד שהבכי נרגע.

סוזן הסתכלה בשתיים בנשימה עצורה, אלחנדרו הסתכל עליהן בחיוך. לאט לאט אלמה נרגעה, ופקחה את עיניה, ממצמצת את הדמעות.

"נונה?" היא שאלה בפליאה. היא הושיטה את ידה הקטנה אל הפנים המאופרות בקפידה, וחבטה בהן קלות.

"כן, כן. נונה!" ענתה לה מגדלנה בהתלהבות, מפזרת נשיקות קטנטנות על האצבעות המושטות.

"נונה!" צווחה אלמה בהתלהבות. "נמסטה נונה!"