46 – סיפור לעת עתה

הבית היה נטוש. אין ספק שהיה. אפשר היה לראות זאת על פי התריסים המאובקים שהיו מוגפים ולכודים בקורות עץ ממוסמרות, שכבר גידלו אזוב. וגם בגלל הדלת הכבדה והעתיקה. הגג היה רעוע ומט לנפול, ובאי אלו מקומות נראו מעין קריסות, שדרכן וודאי חלחלו מים מהגשמים הרבים שפקדו את האזור. הגן הפראי שסבב את הבית אולי העיד על העזובה, יותר מכל. ורדים שבזמנם היו נאהבים ומטופחים כבר קמלו. שיחי לואיזה מבושמים שריחם עבר מזה שנים. העשב שעדיין ניכר בו שמץ מהירקרקות שפעם שלטה בו בעוז. עץ הצפצפה היחיד שעמד בחזית הגן, נראה עירום ובודד. עברו עליו חורפים רבים בחוץ מבלי שאדם אחד, אפילו אם היה עובר אורח, יישב תחתיו ויהנה מהצל, בזמן שהשמש תזרח מבין ענפיו. ובכל אלה שלטה כעת צמחיית הבר- הפרגים האדומים, החרציות, הנוריות, פרחי המרגנית הקטנים והלבנים, העולש והקיסוסים שהסתלסלו לכל עבר ושלטו בכל כאילו מכריזים כי זוהי ממלכתם כעת. בכניסה לגן, אם התמקדת היטב, יכולת לראות מתחת לסבך את תיבת הדואר החלודה והמתנדנדת, על הגדר ליד השער הקטן מברזל, שפעם עמד בכניסה והסתלסל באינספור פיסולים. וכעת היה מונח, חלוד ונכלם, ליד המחסן הקטן בחצר האחורית.
במחסן הקטן היו כלים רבים שיצאו מכלל שימוש. הדבר האחרון שהונח שם היה קרוב לוודאי מכסחת הדשא הידנית, והחלודה. מכונה מאורכת עם גלגל וידית ארוכה, שממנה מתפצלות הידיות , ולבסוף נפרדות- מותירות מקום לכל יד לאחוז בצד שלה במכונה. ניכר בה, שפעם עשו בה שימוש רב. דלת העץ של המחסן הייתה מפוספסת קרשים שהוצמדו זה לזה במסמרים. בתחתית הדלת, העץ קצת נשבר, ונוצרו מעין מפרצים שחדרו חדות אל תוך העץ.
אף אחד לא זכר, ממתי הבית עמד שם. אפשר היה לדמיין שהבית הזה, תמיד עמד שם במשך התקופות. בתקופת הפרהיסטוריה, כשעל האדמה גר האדם הקדמון במערה, ובעת העתיקה כאשר גרו אנשים בבית והוא היה קטן מאוד ועשוי מבוץ וקש. בימי הביניים שינה הבית שוב את דמותו והפך לבית של ווסל ומשפחתו. הוא היה מוקף שדות חיטה, והגן היה משק. לאחר מכן, כשהאיכר מת וודאי נמכר הבית לפיאודל שהרחיב והפך אותו לוילה לנשותיו וילדיו. בתקופות האליזבתנית והויקטוריאנית, ראה הבית נשים בשמלות מהודרות וקרינולינות שגרו בו, ואז בתקופות מאוחרות יותר בכמה עשרות שנים , משפחות גרו שם עם מקלטי רדיו והאזינו בהם לתכניות ולמוזיקה בגרמופון. בשלהי המאה העשרים, ילדים הסתובבו בו בבגדים צבעוניים, ובבית עמדה טלויזיה מטכנולוגיה מתקדמת.
בכל מקרה, כעת לא גר בבית אף אחד.
האדם היחיד שאי פעם ראיתי מסתובב ליד הבית, היה אדם זקן- לפחות כך זה נראה מרחוק. ראיתיו לעיתים נדירות בלבד, ותמיד רק בהבזק קצר, עד כי לעיתים חשבתי שאותו אדם הוא רק פרי דמיוני. הוא היה בעל זקן עבה ולא מסודר, שיער פרוע שהזדקר לכל הצדדים, ובכל פעם שראיתי אותו מופיע, הוא לבש את אותה חליפה מסמורטטת ומלוכלכת, שכמוהה אין למצוא, אף לא בחנויות יד השלישית המודרניות. מתחתיה לא לבש דבר. הוא וודאי היה איזה קבצן שגר בסביבה, או אפילו התגורר בשיפולי הגן, אינני יודע. בליבי קראתי לו "האדם הראשון". אבל אף אחד מלבדי אף פעם לא ראה אותו.
ראיתי אותו בדרך כלל הולך סביב לבית או בקרבתו, וממלמל לעצמו דברים, שנשמעו כמו שפה לא מובנת. הוא היה הולך ומגרד בראשו או בזקנו כאילו הוא מחפש דבר מה. לפעמים היה תולש מספר ענפים מהשיחים מסביב לבית שגדלו פרא, או ממולל עלה באצבעותיו כאילו שכח כיצד עלה אמור להרגיש.
אף פעם לא ניגשתי אליו כדי לשאול דבר מה או לשוחח איתו. הוא בדרך כלל היה נעלם במהרה כאשר סובבתי את ראשי. גם אם הייתי מצליח לגשת אליו לפני שהיה נעלם, לעולם לא הייתי מעז. אני לא יודע מה הרתיע אותי או מנע ממני לגשת אליו, לא יכולתי להסביר זאת, כאילו הייתה בי כלפיו מעין סוג של יראת קודש. לבית התייחסתי כאל חוויה אנתרופולוגית. אף על פי שלא גרתי בסביבה, הבית הזה תמיד משך אותי לשוב אליו. לעיתים עמדתי וצפיתי בו פרקי זמן ארוכים, לעיתים קצרים ותמיד דמיינתי לעצמי, איך נראה הבית מבפנים, ומי היו האנשים שגרו בו בתקופות השונות. אף אחד לא ידע על התחביב הזה שלי, ומעולם גם לא סיפרתי לאיש. עוד כשהייתי ילד קטן הייתי בא אחרי בית הספר ויושב על המדרכה ובוהה בבית. אז, האדם הראשון שלי, אם היה עובר בסביבה, היה מעיף בי מבט קצר ולא יותר מזה.
כיום התקופה בה אני חי, היא אחרת, עתידנית, ומודרנית לאין שיעור. ואני אדם מבוגר בן כמה מאות שנים. בשעות אחר הצהריים המאוחרות הללו אני עובר ליד הבית בפעם האחרונה, כדי להעיף בו מבט חטוף לפני שאני עוזב. כנגד כל אותם מפלצות נוצצות ומהודרות שניצבות לידו וכאילו מאיימות לבלעו, בולט הבית במוזרותו עוד יותר מתמיד. אין שום דבר חדש בבית זה, שום דבר שמעיד על כך שהוא מגיע מהזמן שלנו. אין לו את אותה חזית נוצצת ,או את הגודל המפלצתי או המכשירים המשוכללים שתלויים על הבתים האחרים. אין לו את אותו היופי "הנכון" המושלם. הוא אינו בנוי מאותם חומרים על זמניים שפיתחנו והם עמידים בפני איתני הטבע. לא גרים בו אנשים מתוחכמים, כמו בבתים האחרים סביבו, למען האמת אף אחד אינו גר בו. מוזר לעמוד בפני משהו שנראה כה שברירי ורעוע מבחוץ אך הוא כה איתן וחזק ועמיד, שכן כיצד שרד עד כה? הוא תמיד היה שם – ככל שזכרוני אינו מתעתע. איש אינו יודע מתי באמת נבנה, ומי האנשים שהתגוררו בו במהלך השנים. גם לא ברור איך עם כל החוקים והתקנות החדשים שקיימים בתקופה זו- השמד ומחק את הישן- עוד לא גזרו את דינו של הבית הזה – הריסתו, והקמתו של עוד בית מפלצתי ומכוער אחר במקומו.
בזמן האחרון ה"אדם הראשון" שלי הופיע לעיתים מאוד נדירות . והיום, אני עוזב ,ובפעם הראשונה בחיי, אני מחליט להכנס אל תוך החצר והבית. הבית ששמור בזכרונותי, ובהרבה זכרונות של אנשים אחרים מתקופות אחרות שלבטח חלפו עברו מהעולם. אני נכנס מבעד הפתח ועומד ומשתאה. אני רואה אותו כאילו בפעם הראשונה, את הגן עם הצמחים הקסומים והפראיים, והבית שעומד במרכזו נלפת בחבלי הזמן. אני מחליט ליישם בנחישות ומתחיל ללכת לכיוון הדלת. לאט לאט אני עולה במדרגות המובילות אל הבית. הדלת ממוסמרת בקרשים ועליהם נתלה ברישול דף נייר על מסמר חלוד ועליו כתוב דבר מה, בשפה לא מובנת, בכתב שאינני יכול לקרוא. זה נראה כמו מכתב שמישהו כתב- המבנה מתאים. למעלה בצד ימין השם או הפתיחה, כמה שורות קצרות בכתב גדול ממצות את תוכן המכתב, ובסוף מעין סוג של חתימה או שם מסכם את המכתב. הדף קצת קרוע ונוקשה כאילו נרטב ועכשיו התייבש, ונשאר מקומט וצהבהב. אני משאיר את המכתב על שולי המרפסת הקטנה ומתחיל לקרוע בפראיות ובכוח את הקרשים שממוסמרים לדלת, בלי לתהות האם אני הורס דבר מה, וללא מחשבה האם אני עובר על חוק מסויים, פורמלי או אתי. כשאני סוף סוף מצליח להכנס, אני מתפלא עד כמה היטבתי לדמיין כיצד נראה הבית. אני רואה חדר רחב ידיים, שנפתח אל חדר נוסף, עם התפצלויות לחדרים נוספים וגרם מדרגות עם עלייה למעלה. כל הבית נראה כמו מבוך. הרצפה היא רצפת עץ חומה ומאובקת והקירות צבועים בצבע כחלחל ודהוי. על הרצפה יש כתם לכלוך במקום מסויים כאילו מישהו או משהו אהב במיוחדאת הפינה הזו ושהה שם יותר. יצאתי לסייר בבית שזכרתי כל החיים, אבל בעצם אף פעם לא ראיתי באמת.
ואני עומד ומדמיין לי את כל התקופות שהבית הזה עבר- את כל אותם השנים המאושרות שחווה והדברים שראה. הדברים שעליהם אנחנו למדנו רק בשיעורי האנתרופולוגיה וההיסטוריה הקדומה. אני רואה את האדם הקדמון כאן- עוד לפני שידעו לבנות בתים- ממציא לו את המדורה הראשונה בהיסטוריה. אני רואה את האיכרים חורשים שדות בשמש הקופחת, אבל בסוף היום חוזרים אל הבית מאושרים אל משפחותיהם. אני רואה מבעד לחלונות נשים עם שמלות ענקיות וקרינולינות יושבות על כורסאות שותות תה ומדברות אחת עם השנייה בנימוס. אני רואה את השנים בהן הבית עמד בכל המלחמות הנוראיות של המאה העשרים, ותושבי ביתו ישבו בו מבוצרים ומפוחדים. ואפילו את הילדים הקטנים שנולדו אחרי, והתרוצצו יחפים וחשופי רגליים ושיחקו בכדור ובתופסת וגומי וקלאס. כל התקופות עוברות לי מול העיניים ואני רואה לנגד עיניי איך התקופות חולפות ואיך האחת מחליפה את רעותה. אני רואה את הבעיות של האנשים שחיו כאן אבל גם את כל השמחות והאושר שמילאו את הבית הזה. אני רואה ואינני רואה.
ברגע שנכנסתי לבית הכל מתחבר ויוצר את התמונה השלמה. כל אותם שנים הבית הזה משך אותי ועניין אותי. אבל מה שמשך אותי יותר מהבית היה האדם ההוא. זה שניסיתי למצוא כל הזמן, מופיע ונעלם כמו איזו חידה נסתרת של החיים. ואז אני מבין הכל. אני הוא ה"אדם הראשון". לכן, ראיתי אותו רק בהבזקים כי ראיתי את דמותי בעבר ובעתיד, בהיסטוריה אחרת היסטוריה חלופית. מעולם לא גרו משפחות אחרות בבית זה. רק אני גרתי בו, ומשפחתי, מראשית ההיסטוריה. כל החיים שלי עברו בבית זה ולכן אני מיטיב לדמיין אותו כל כך כפי שהוא נראה במציאות. הבית נשאר, ומעולם לא נעלם, לא בגלל שאף אדם לא הבחין בו מעולם ולא ביקש להרסו, אלא בגלל שאני גרתי שם מאז ומתמיד ולכן היה בלתי ניתן להריסה. הבית והגן סביבו נותרו במקומם, כי האדם הראשון המשיך ושמר על הבית. וכשאני עמדתי לעזוב למקום אחר, גם הוא נעלם, וכל מה שהותיר היה אותו מכתב על הדלת.
באותו יום עזבתי. אבל עזבתי בלב שלם. אני מבין כעת מי אני ומיהו אותו "אדם ראשון". אינני יודע לאן עזב ומה קרה לו אבל אני עודני ממשיך ומהרהר בכך מדי פעם. אם אני קיים, אז הוא מסתובב אי שם בעולם. אולי אפילו קרוב אליי יותר ממה שיכולתי לתאר. בנוסף, אני ממשיך ומהרהר בבית אבל כעת אני כבר לא מדמיין איך החיים נראו שם פעם, אלא אני יודע כיצד החיים שלי נראו שם ואיך ייראו בעתיד אחריי. אינני יודע עד מתי אחיה ואם ואיפה תהיה אותה דמות נסתרת שלי בעולם, אבל גם אם הבית לא יראה כמו היום – האדמה תהיה אותה האדמה וייצמח בה אותו הדשא והקירות יהיו אותם קירות. אך כמו הבית, הדברים שמסביב יתחלפו. אך האנשים שבעתיד יהיו עדיין בני אדם ועל אותה אדמה ריחנית ופורייה ייבנו הבתים. השמיים יהיו אותם שמיים כחולים נפלאים שהיו תמיד, ובהם אותם הכוכבים הזוהרים שיסתכלו עלי בלילות. החיים יימשכו. מה שנשאר זה שאחרי הכל- אני חי כאן ועכשיו וצריך להמשיך ולחיות. וכל עוד אני פה אני יודע שהבית של האדם הראשון רק נראה נטוש.