5 – בזמן שלה

הוא ממשש את הקיר אבל הקיר חָלָק, מתכתי ופתאום הוא קולט שהאור כבר דולק כאילו הִשיג אותו, את מחשבותיו, ונזכר שכאן אין מתגים ומפסקים והכל, כמעט הכל, פועל בכוח המחשבה. הוא יודע, הוא קרא על העיר הזאת ובעיקר, בעיקר על הזמן הזה, אֲבָל ההרגלים, ההרגלים…
היא – במיטה, עיניה עצומות, כבר בוקר והיא אמורה להיות עכשיו בעבודה, כל כך הרבה חולים מחכים לה שם. אבל אז הוא נזכר: בעצם היא בעבודה, בטח שהיא בעבודה, ככה עובדים היום, זה מה שהיא סיפרה לו אז, שָׁם.
אז עכשיו הוא כאן והיא, כאמור, בעבודה.

הם נפגשו באחד מאותם פרויקטים בינלאומיים לפיתוח העולם השלישי, שהיו פופולריים מאוד בזמנו. זמנו: כמה מרחק אצור במילה הזאת, כמה בדידות. הוא המריא לארץ ההיא הענייה חודשיים אחרי הבקו"ם, להתנדב באחד מאותם בתי חולים נידחים ועלובים, אמנם מטעם עמותה בשם AfriGo או משהו כזה, אבל הכל על חשבונו, הכל.
והיא כבר היתה שם. כמו עכשיו.

היא היתה אחות והוא סתם מתנדב חסר הכשרה: תברואה, שטיפת כלים, שינוע חולים ותרופות. לקראת אמצע היום היתה תוקפת אותו תמיד עייפות נוראה, תשוקה עזה לישון, כאילו כל הבוקר נשא את העולם על כתפיו באיזה מסע אלונקות קוסמי. לפעמים היה מוצא לו איזו אלונקה להתנמנם עליה, אבל החום הנורא היה שולף אותו מהתנומה זועף וכאוב ומזיע, ולפעמים היה מתעורר כשאחד האחראים נועץ בו מבט נוזף.
כאילו יש להם זכות.

בפעם הראשונה נתקל בה באחד המסדרונות, בדרכו החוצה עם מגש של מזרקים משומשים, רגליו מזיעות בסנדלים המטופשים שקנה ביום האחרון שלו בארץ, הִתקמצן על משהו יותר איכותי ומאוּורר שישרוד ויחזיק לו את הרגליים כמו שצריך ולא יאגור את כל הזיעה המסריחה הזאת כמו איזה גרב צמר, והוא הרגיש עכשיו שהוא ממש שט על הרטיבות החלקלקה הזאת כמו על טחב, אפילו נעליים כבר היה עדיף, אבל היא חייכה אליו ואמרה משהו שנשמע כמו ברכת שלום. צרפתייה, אמר לעצמו אפילו שלא ממש זיהה את המבטא, והשיב לה "הַיי" בינלאומי כזה, מה שבטוח.

למחרת בבוקר ראה אותה שוטפת ידיים באחד הברזים החלודים מחוץ לבניין, וניגש לברז הסמוך והמים העבירו בו צמרמורת. היא לא הרימה את עיניה ושוב, כמו אתמול, הוא אמר "הַיי". היא הסתובבה אליו בהפתעה, כאילו התעוררה משינה עמוקה, והוא נבהל מהפתעתה אבל בעיקר מצבע עיניה. אוֹפּאל, זאת המילה שעברה לו בראש באותו רגע, ורק כשפקח את עיניו הבין שבכלל עָצַם אותן. כל כך הרבה צבעים היו שם, וזוהרים, והוא הנהן לעצמו, אוֹפּאל.
היא חייכה. שיניים גדולות, סוּסיוֹת, גדולות עליה, כמו ילדה בת תשע, עשר, ובכלל, כל הפרצוף הזה היה פרצוף של ילדה, אבל היא היתה גבוהה ממנו, ומשהו כסוף נצץ בשיער השחור הזה, המופרז. והעיניים האלה, הוא התכופף ושתה ככה ישר מהברז והיא פרצה בצחוק והוא, הצחוק הזה, היה חם ואִמהי ומפתיע לנוכח חזותה היַלדית. משהו לא הסתדר בה, בכלל, זה היה ברור לו כבר באותם רגעים, והוא ניצל את פרק-הצחוק הקצר כדי להציץ בפניה ולספוג את כל היופי המוזר הזה, והשיער השחור כיסה את אוזנה ואת אחת הכתפיים ומבטו נעצר בצוואר, שם תמיד הרגיש נינוח יחסית עם בנות – אותו מִתחם דמדומים שבין מבט של עין בעין לבין הבהייה הבוטה מדי בגִזרת החזה.
הוא היה חָלָק ואדמדם, הצוואר הזה, כמו קְטָלָב, ועיגול כהה יותר כיסה את האזור שבו אמורה להיות הגרוגרת. בטח כַּנרת, אמר לעצמו וכנגד רצונו הִנמיך את מבטו וסקר במהירות את גופה, ובסוף הסיור הקצר הופתע לגלות נעליים גבוהות, גבריות, בצבע חאקי.
"Morning," היא אמרה וקולה חם כמו הצחוק ששמע קודם ושוב המבטא הזה, הרחוק, והוא הרים את עיניו והביט באוזנה הגלויה ואמר, במבטא האנגלי ביותר שהצליח לגייס:
"Where are you from?"
המילים יצאו ממנו קשות, כמו אורז יבש, כאילו אמר את המשפט הזה בפעם הראשונה בחייו, ובלי שום סימן שאלה, והחום הציף את לחייו כשהמתין לתשובתה:
"From Afar."
מֵעָפָר: הוא חשב שאמר את המילה הזאת בלבו, אבל כשחזרה עליה הבין שטעה. מֵעָפָר: קולה היה תה חם ומתוק ושיניה חייכו אליו, גדולות וגלויות, והילת היתושים קפאה מעל ראשה, ופתאום היא הושיטה את ידה והוא נרתע כי היה בטוח שעכשיו תיגע בו, אבל אז הבין לאן היא חותרת והסתובב במהירות שמאלה, אבל היא הִקדימה אותו וסגרה את המים.
הוא הרגיש את הלהט מציף את אוזניו: איזה אסטרונאוט. שָׁכַח את הברז פתוח.

מאז ארב לה בברזייה ההיא, כל בוקר, לקראת שש וחצי, והתנהג כאילו בא לשם בלי שום קשר אליה, סתם לשטוף פנים, בקושי הרים את עיניו כשנעצרה מול הברז שלידו, שוב ושוב, בוקר בוקר. שיחותיהם אמנם היו קצרות ושטחיות: מה הוא עושה שם, במקום הזה, ומה היא עושה, ומה פירוש השם שלו, עידן, וכמה חסרים לו הקפה השחור והמקלחת החמה; אבל בחירתה בקרבתו – הרי יכלה לבחור בכל אחד משמונת הברזים האחרים – היתה לוֹ ראָיה. ותוך ימים ספורים הוא ידע בדיוק מה היא עושה במקום הזה, ובאיזה אגף.
גם כן אגף: אוהל 12 מעודפי ה-IDF.

ביום ראשון הבא, יום עבודה קצר, הִמתין לה ביציאה מהאגף. הוא לא הרגיש שייך למקום הזה, הרי בתכלס בא לכאן בשביל ההרפתקה, לא כדי לעזור. הוא ראה את מאות החולים המקומיים, רובם ילדים וזקנים, וילדים שנראים כמו זקנים, והמראות האלה דחו אותו. הוא ידע שכל החבר'ה שלו עפו למזרח, וזכר כמה התעקש לעשות משהו אחר, סלמון-סטייל: נגד הזרם. אבל עכשיו הוא התגעגע, פשוט התגעגע: אליהם, לאחותו, לסקסופון, אפילו לכדורגל של יום שישי מאחורי חדר האוכל. ומה מצא כאן? בדידות ואבק, ושום דבר שאפילו מזכיר הרפתקה.
אבל עכשיו, אולי?

היא סימנה לו לבוא אחריה, ואחרי ששטפה ידיים בברזייה החלודה והמוּכרת ניערה אותן, מקפידה שלא יגעו בחלוק המזוהם, והושיטה לו אחת מהן והיא היתה קרה, קרה מאוד, היד הזאת, אבל הוא אמר לעצמו שזה רק מהמים, וכשהגיעו לחדְרה, צריף קטן שנבנה מקרשים ארוכים ודקים וסדוקים, היא נכנסה למקלחת והוא חיכה לה בפתח, לא העז להתיישב על כסא הפלסטיק ובטח לא על המזרון הבודד שעל רצפת העץ הרקובה. הוא הביט בו, במזרון הזה, וחשב על הטירונות, דווקא על הטירונות, על הלילות הקרים ועל הניסיון לבודד את עצמך מהרצפה כמה שיותר, ועל הגשם שנכנס לאוהל, ועל ההשכמות הברוטליות, הבלתי אפשריות, באישון לילה. וכשיצאה, יצאה בלי בגדים.
אפילו בלי מגבת.

בשבועות הבאים היא סיפרה לו הכל על העיר שלה ובעיקר על הזמן שלה, שאין בו מכוניות והורים וטלוויזיה ובתי ספר. כשלא היתה לה משמרת לילה באגף הם היו נפגשים אצלה לארוחת ערב, והוא היה מקשיב לסיפורים שלה על הטֶלֶפּוֹרטֶרִים ועל ערוצי המידע ועל הטיפול בהפרעות קשב – נושא שהיא הכירה מקרוב, אמרה וחייכה בלי לפרט – וגם על התחבורה והמדע והתרבות בעיר שלה, ונדמה היה לו שאת המילה הזאת, culture, היא מבטאת בלעג מסוים, אבל שום דבר לא פוגג את קסמם של הקול החם ושל המבטא ההוא, הבלתי מזוהה, שהזכיר לו צרפתית. אחר כך היו מתפשטים והוא ידע שברגע הראשון זה יהיה קר, העור שלה, אבל תוך שניות הוא יתרגל. כמו שמיכה בחורף. ונעים כמו תה עם שלוש כפיות סוכר.
אבל בכל הגוף.

ובאחד הערבים האלה, אחרֵי, היא שלפה מאחד הארגזים שלה מדריך טיולים עבה ומשומש מאוד, באנגלית, ואמרה שהוא יכול להשאיר אותו אצלו וככה ללמוד על העיר שלה באופן קצת יותר מקיף ויסודי. המדריך הזה קצת ישן אבל מבחינתך, היא אמרה וחייכה, הוא מספיק מעודכן. הוא בהה בשתי המילים המודפסות בפינה העליונה של הכריכה, לבן על גבי כחול, וידע כמה הן מדויקות במקרה הזה, המקרה שלה: Lonely Planet. ואמר לעצמו שעוד יגיע לשם.
היא דווקא לא אהבה את הרעיון.

עכשיו הוא מביט בה, שוכבת על המיטה שלה, הפרטית, בעיר שלה ובזמן שלה, והקירות לבנים כמו אור ואבק מסוים, מתכתי, מרחף באוויר ונכנס לנחיריו, קר. חוט דק נמשך מגרונה ונעלם אי שם מאחורי המיטה, ועיניה עצומות אבל הוא רואה את תנועות העפעפיים ויודע היטב שאינה חולמת, שהיא בעבודה, באוגנדה, בחוֹר ההוא שבו החליטה להישאר כל חייה כי שום דבר אחר לא יהיה משמעותי יותר. אולי גם בגללו, הוא מחמיא לעצמו ומחייך, ויודע היטב שגם הוא אינו חולם גם אם זה מה שאומר לו ההיגיון הישן, גם אם איך יכול להיות שהוא כאן, במגרש הביתי שלה, והיא, ששוכבת מולו, נמצאת בעצם בעולם הישן, העולם שלו.
הוא מתקשה לשחזר איך הגיע לכאן, לעיר הזאת, לדירתה, זוכר רק זמזום ארוך ומכאיב, וחושך מוחלט, וחבטה איומה – שום דבר שדומה למה שראה בסרטים ובסדרות הטלוויזיה, שום כלי רכב הזוי, קרינה אנכית או טיימרים, רק חושך וכאב וזמזום נורא, הוא עדיין מרגיש את הכאב הזה משמאל, באזור המותן, קצת כמו בקטעי הריצה במסעות, כשהתחנן לשווא לעצירה, להפסקת שתייה, משהו, וגם רצועות התרמיל שחותכות עכשיו את כתפיו מזכירות לו את התקופה ההיא, האיומה: חמישה וחצי חודשים של מבחן גבריוּת אינסופי.
הוא עומד בפתח החדר, עדיין בפתח החדר, כמו שעמד אז בפעם הראשונה בחדרהּ באוגנדה, ומשתוקק להעיר אותה, זה הרי הדבר הכי הגיוני: לגשת אליה, להסיר ממנה את הסדין הדק ולשכב איתה כאן, כאן ועכשיו, במגרש הביתי שלה, בלי הזוהמה והחול והזבובים והחולי הסמיך, הכרוני, שנדבק בעיקשות לאוויר בעולם ההוא, השלישי, ולשלוח יד מתחת לגופייה ולהרגיש מה יש שם באמת, מה יש שם כאן, בעולם שלה, הרי ברור לו שכאן זה יהיה אחרת, שכאן – ועכשיו – היא תהיה אחרת.
אבל הוא יודע גם שאין מצב, כי כל ההיגיון הזה הוא ההיגיון הישן, ההיגיון שלו, כי להיפגש איתה ממש, גוף אל גוף, אפשר רק בתנאים שלה: שם, בצריף שבחצר בית החולים בקאזו, אוגנדה, אפריקה, כדור הארץ, מערכת השמש, שביל החלב וכן הלאה, בקיץ אלפיים ועשר. לכן הוא מתקרב אליה על קצות האצבעות ונשכב בקצה המיטה, מושיט יד לקיר – הוא יודע בדיוק איך לעשות את זה, לפחות חמש פעמים קרא את הפיסקה הרלוונטית במדריך – ומושך בעדינות את החוט שנעוץ בשקע הזעיר שמעל הרצפה. ואת פיסת הגומי הדביקה שבקצה השני של החוט הוא מצמיד לעורו במקום ההוא, ליד הגרוגרת, ועוצם את עיניו.
בדרך אליה.