51 – רפובליקת נעליים

פרק א'
הגשם חדל מלרדת וענני הפסיפס הלבנים הניחו לרקיע להכחיל, הדרורים החלו לשיר שירי חג ועיטרו את השמיים התכולים שנגלו לעיניי הסאלטרים. ריח חדש התפוקק באוויר בעצלתיים וברור היה שהיום זה היום.
שנה נוספת של עבדות וייסורים חלפה לה מאחורי הסורגים, מציאות חדשה ולא מוכרת המשיכה להכות בנבכי נפשם של הסאלטרים, זו השנה השנייה לספירה שחייהם של הסאלטרים אינם חיים אלא גיהינום מתמשך.
בעוד מספר דקות יבליח כדור הבדולח במרומי הרקיע ויפיץ אור לבן מטאלי על רחובות העיר, אז יינתן הסימן לתחילת החגיגות ליום השנה השני לממשלה החדשה שתפסה את מקום הסאלטרים.
ממשלה שזרעה רוע, סבל וצחנה בחיי הסאלטרים, ממשלה שאסרה, כלאה ונעלה את מי שהעז לחייך ולשחק בחוץ, ממשלה נוראית ומפחידה כמפלצת ממעמקי הים, ממשלה שלא היססה לקשור את השרוכים ולרקוע כשצריך, ממשלה שרמסה תחת נעליה את מתנגדיה הקטנים.
ממשלה זו הייתה ממשלת הנעליים.

לכבוד אירועי יום השנה השני לממשלה תוכנן טקס מיוחד וחגיגי. בטקס זה יעניקו נעלי המלך שרוכים חדשים ונוצצים לנעליים המצטיינות של השנה, נעליים באושות ומבחילות במיוחד יזכו בריחנים חדשים על מנת שיוכלו להשתלב בחברת הנעליים. בנוסף, תתקיים הגרלה יוצאת דופן שתזכה את אחת הנעליים המנצחות בטורניר הכדורסאלטר (זריקת סאלטר קטן במיוחד לסל) בארבעה צחצוחים חינם אצל לוזיה הסנדלר ענק הממדים בעל משקפי הראייה העגולות ללא העדשות.
הטקס ייערך השנה בכיכר העיר. אותה כיכר מושמצת וארורה בה נקברו הסנדלים הראשונים שנזרקו באכזריות ובברוטאליות על ידי הסאלטרים אל הפח המרכזי בעיר מחוץ לסדנא של לוזיה הסנדלר.
אירוע זה היה לסמל והזכיר לנעליים את חשיבות המהפכה והרצון לחיות ולדאוג אך ורק לעצמן.
על-פי התכנון בשעה עשר בבוקר בדיוק אמורה להיחשף מצבה בצורת הסנדלים בכיכר העיר בליווי נאום מרגש וסוחף של נעלי המלך.
המחזה ברחובות העיר היה משמים, הסמטאות הצרות התמלאו בנעלי רחוב מוזנחות שציירו על המדרכות סוגים שונים של רפידות וצורות שונות של שרוכים, נעליים תינוקיות הציצו מכל קרן רחוב, משתאות מלהטוטי נעלי הליצן אשר העיפו כדורים באוויר ולכדו אותם בלשונית הנעל.
חישוקים מאש הוצתו וקבקבים ללא כיסוי ניתרו דרכם למשמע קולות מחיאות שרוכים משולהבות של נעליים אחרות שהתמלאו סקרנות מן המופע. נעלי עקב אדומות ונעלי עור נחש עם שפיץ מאורך צעדו בחושניות ובפתיינות (המזוהה כ"כ עם נעליים מעור נחש) על במה קטנה בצד הרחוב והציגו את האופנה האחרונה, שני זוגות של נעלי סטפס הכו בעקבם על לוחות עץ וחייכו ללא היכר, מנסים למלא את הכובע בכמה פרוטות.
רחובות העיר קושטו בקופסאות נעליים צבעוניות שמכרו כיסונים ושתייה ממותקת, בלונים בצורת  נעליים נקשרו למנורות בשדרה הראשית ומעל חנות נעליים חדשה הוסר הלוט, בדיוק בפינת הרחובות סוליה פינת רוטשילד (ממש מול החנות של לוזיה הסנדלר ענק המימדים בעל משקפי הראייה העגולות ללא העדשות).
בפתחן של הסמטאות ולאורכו של הרחוב הראשי הוצבו נעלי צבא שחורות כבדות ומרתיעות במטרה לשמור על הסדר, גובהן היה כארבעים סנטימטרים והשרוכים העבים הידקו את לשונתם בחוזקה, הן הבהיקו מזוהר הצחצוח ואיימו לרמוס ולהשמיד את מי שרק חרג ממסלול ההליכה,  אך בעיקר תיצפתו על מנת לזהות סאלטרים ברחנים, נעלי הצבא חומשו במברשת צחצוח ופח טרפנטין.
בניגוד למחזה המקסים, הריח ששרר ברחוב היה מעורר חלחלה, הרי דמיינו לכם קרוב לאלף זוגות נעליים שמסתובבות, מתרועעות ומזיעות ביום חם שכזה, בזמן שכדור הבדולח חג מעליהם מחייך חיוך פלורסנטי ממרומים.
ריחות של נעליים מיוזעות, נעלי עבודה חנוקות, נעלי טיולים שדרכו על גללי חיות וכמובן סנדלים עם גרביים, כולן הפיצו ריח מזוויע. הסאלטרים ששהו בכלא הצופה על העיר ממערב, אי שם מאחורי שדות הסוכר החלו להשתעל בגלל נשימתם העדינה.

השעון הגדול בכיכר העיר השמיע קול פעמונים והמחוגים הצביעו – עשר בבוקר.
 הנעליים נהנו מכל רגע והחיים החדשים ללא הסאלטרים המשיכו להוכיח עצמם ולחייך אליהם חיוך רחב ומתוק, הנעליים התקבצו סביב כיכר העיר לחשיפת המצבה ולשמיעת נאומם של נעלי המלך.

 

פרק ב'
הרחק הרחק מכיכר העיר, אי שם מאחורי שדות הסוכר ועצי הקינמון שהרוח לקחה את ריחם המתקתק למרחוק ניצב לו בית הכלא.
קירות בטון תחמו אזור רבוע של כשלוש מאות מטרים ותקרה עבת רעפים ועצים בגובה שני מטרים סוככה על ראשם של הסאלטרים.  במבנה ההנדסי המדכא והכעור ישבו בעיניים מושפלות עשרות סאלטרים מדוכאים ועייפים כשלגופם בגדי אסירים בלבד בצבעי שחור אפור.
התאים הסריחו מצואה ומשתן כתוצאה מתא שירותים בודד שתוכנן בשיטת "בול פגיעה", וחלון יחידי היה קטן מדי וגבוה מדי בשביל האסירים הננסים. בכל תא ניצבו בדוחק ארבע מיטות מעץ קשיח ויועדו לשמונה עד עשרה סאלטרים.
סוהרי הנעליים עמדו במשך כל היום על המשמר כשבשרוכיהם אלות מעץ איקליפטוס ובפיהם מילות לעג וקלס על חייהם החדשים והנוראיים של הסלטרים.
גובהם הממוצע של הסלטרים עמד על מטר ושלושים ובהגיעם לגיל שבע הפסיקו לצמוח ולגדול ורק פניהם הזדקנו באיטיות רבה. על ראשם צמחה בלורית בהירה של תלתלים גולשים שנשקו אל כתפיהם העדינות, פניהם העלו חיוך וחמלה עם הנץ החמה ועד צאת הכוכבים וגומות חן גדולות התמקמו ללא בושה על לחייהם.
"איפה הימים שיכולנו לשחק בחוץ מבלי שהנעליים הפריעו לנו ואסרו עלינו לצאת מהבית?"
 רטן סאלטרון בשקט מצער ממעמקי תא מס' 2. הוא סידר את בגדי האסיר ובלע בקושי את רוקו, הוא לא אכל כבר שלושה ימים ושיערו הזהוב בכה בין אפרוריות התא. 
והוא, הוא עדיין מנסה להתרגל למציאות החדשה ישנה הזו, משתדל להיזכר בימים טובים יותר.
הסאלטרים תמיד הולבשו בבגדים צבעוניים בהירים, מקושטים בחיות מחמד ותמיד תמיד מלוכלכים משאריות מאפים וצבעי מאכל. הסאלטרים העבירו את זמנם בשינה, משחקי קלפים, התערבויות קולניות ובאכילה מתמדת וחולנית של דברי מתיקה.
"על מה אתה מדבר? לשחק? לא לצאת מהבית? להזכיר לך שלקראת הסוף הם החלו להרוג אותנו, בכל יום היה מקרה מצמרר אחר של נעל שהסתובב לה איזה תפר" התרגז הסאלטר הזקן, סאלטריקי שמו.
סאלטריקי הספיק לחיות בתקופות היפות ביותר של הסאלטרים. באותן תקופות שהרחצה במימי הנהר הגדול ללא לווית נעלי מציל לא היוותה בעיה, ושחיה משותפת עם ציפורי המים הייתה עניין של מה בכך.
הוא חווה את השינוי שהנחילו הנעליים וראה את הנעליים במשך השנים האחרונות מאבדות את השפיות ולאט לאט מתנגדות לשמחת החיים של הסאלטרים ועושות הכל על מנת לטרפד משחקים ומסיבות.
גומות החן של סלטריקי הוחלפו בשקעי עצב שחורים ואדומים, הוא נזכר שוב במה שלעולם לא ישכח:
"אני בחיים לא אשכח את הכותרות בעיתונים שציטטו את הנעליים רפויות הנפש 'לא ידעתי מה לעשות איתו', 'היו לו בעיות חברתיות קשות', 'ביקשתי כמה פעמים עזרה, אבל משרד רווחת הנעליים לא נענה לבקשתי'".
עיניו של סאלטרון נשטפו בדמעות ובזיכרון נושן ואכזרי על חברתו לחיים ועל הדרך שאיבדה את חייה,
"אתה צודק, המקרה האחרון היה הנוראי ביותר, איך הנעל המזוקנת דחפה את סאלטרוזי לקופסת נעליים אדומה ופשוט הטביעה אותה בנחל, שבועות שחיפשנו אותה..", הדמעות זלגו על פניו וגלשו למעמקי גומות החן ומשם נספגו בבגדי האסיר, חבריו לתא קרבו אליו וקירבו אותו אל חיקם, אל זיכרונם, אל ייאושם הזהה.

 

 

וכך חברים, ישבו הסאלטרים כשיום רודף יום והם ניזונים ממרק חם ופת לחם יבשה מנוקדת בדמעות מלוחות שזלגו על מר גורלם.
גומות החן הגדולות שהיו לסימן ההיכר שלהם נעלמו אט אט מתווי פניהם העדינות, נטולי השערות, נטולי הקמטים והדאגות. הם כל כך התגעגעו לצחוק מתגלגל, לשנת צהריים חמימה ולנשיקות קטנות על המצח.
אבל עכשיו לא נותר דבר, נשאר להם רק לחכות שמישהו יציל אותם מהמצב הנוראי שאליו הם נקלעו.
לכל סאלטר היו שני זוגות נעליים. הנעליים שימשו לסאלטרים מקור דאגה ובטחון מהסכנות שנקרו בדרכם כאשר שיחקו בשדות הסוכר האינסופיים, בנוסף הנעליים דאגו לפרנסה ולתפעול השוטף של כלכלת הבית.
השמיים הסגולים הרקיעו כל יום מהשעה שמונה בבוקר ועד השעה שמונה בערב, רק בשעות אלו הורשו הסאלטרים לשחק ולהשתובב בחוץ. לאחר השעה שמונה בערב  נאסר על הסאלטרים לצאת מהבית, ובסוף היום צחצחו את שיניהם ונעליהם והלכו לישון.
בשעות הערב המאוחרות, הסתודדו ברחובות נעליים בלויות ונטפלו לסאלטרים שהתגנבו לרחובות לאחר שעת השינה ושדדו את  שרוכיהם ואת סוליות הנעליים איתן הלכו.
כך נוצר מצב שסאלטר שדוד ללא שרוכים וסוליות נעליים  איבד את דרכו חזרה הביתה ופוקע בבכי שליווה את הלילה עד לזריחתו של כדור הבדולח.
כל דמעה שנספגה באדמת הסוכר הצמיחה עצי מלח גבוהים ודוקרניים שאיימו להשתלט על אזורי הסוכר, שמטרתם הייתה להניב את פרותיהם לסאלטרים הקטנים, בכדי שיוכלו להמשיך לרוץ ולהשתובב ברחובות העיר.

פרק ג'
אז מה באמת קרה שם בין הסאלטרים לנעליים? כיצד הופרה האהבה, ודאגה מופלאה וטבעית שכזו? כיצד הנעליים הידרדרו למצב שפל כל כך והחלו לאסור ולהרוג את הסאלטרים בבתי הכלא? האם כל זה היה מוצדק?

בימים שלפני ההפיכה הגדולה, תקופת יובש הגיעה לעיר וכדור הבדולח קדח ופיזר חום דביק לכל עבר, הנעליים לא חדלו מלהזיע וחום הגרביים עלה להם ללשונית הנעל (נכון גם לציין שהריח ברחובות סימל תקופת עובש).
הנעליים נוכחו לדעת שחייהם מאבדים משמעות מרגע לרגע ומטרת יומם היא לטובת הסאלטרים בלבד: החל מבישול החביתיות לארוחת הבוקר, דרך הדאגה לבריאותם כששיחקו בחוץ ועד להשכבתם בלילה לישון.
הן דיברו בינן לבין עצמן והגיעו למסקנה פשוטה שבעבר לא ביישה נעליים אחרות בשום מקום בעולם:
 'אנחנו רוצות להתקדם, ולא שחיינו יעמדו מלכת בגלל האחריות כלפי הסאלטרים שלנו', אמרה נעל פוליטיקאית מצוחצחת בעלת לשון חלקלקה ומפולפלת במהדורת החדשות (שלא תבינו לא נכון, הם אהבו והעריכו את הסאלטרים שלהם ונורא רצו שהם ייהנו ויגדלו, אבל…)
היא המשיכה ופנתה לקהל הנעליים בבית 'אנחנו ישות עצמאית ואנו רוצות לצאת ללמוד באוניברסיטאות מחוץ לעיר, חלקנו רוצות לעבוד במקצוע שאותו רכשנו ונעלנו במשך כל חיינו'.  לא ניתן היה להתעלם מהשאגה הפוליטית ששררה ברחובות, ובד בבד הסאלטרים השכילו להבין שהנעליים מאוכזבות וחסרות כל סיפוק עצמי בחיי היום יום שלהם. כנראה שהן מעוניינות לעשות דברים נוספים חוץ מלטפל בהם.  לכן צלחו רעיון מבריק ודאגו לחלק לכל זוג נעליים משימות נוספות למשימות היומיות שלהם.
להלן מספר משימות שניתנו לזוגות הנעליים:
1. דאגה לניקיון הרחובות בסוף היום.
2. תמיכה לוגיסטית ללוזיה הסנדלר ענק הממדים בעל משקפי הראייה העגולים ללא העדשות.
3. ארגון ערבי הווי וגיבוש חברתיים לסאלטרים.
4. פיקוח על התחבורה הציבורית בעיר.

באחד מן הימים המסופרים להלן נוצרה תגרה בין נעל ספורט לסאלטרמי. סאלטרמי היה סאלטר עצבני וקטנוני מהרגיל.
אותה נעל ספורט רצתה לצאת לריצה היומית שלה ברחוב ואילו סאלטרמי לא הסכים שבשעות היום הנעליים יתפסו את מקומם ברחובות ויפריעו להם לשחק. בין שני הגיבורים החל וויכוח שהפך מהר מאד לתגרה אלימה (שודאי לימים תיכנס ליומני הנעל האדומה) שהסתכמה בכך שנעל הספורט בעטה בברכיו של סאלטרמי וחמסה את ממתקו, וכתגובה סאלטרמי משך בשרוכי הנעל וחנק אותה עד אובדן הכרה.
הסאלטרים ההמומים ששהו בקרבת מקום לא ידעו את נפשם מרוב צער ולא ידעו כיצד לנהוג, הרי מעולם לא עשו דבר בחייהם חוץ מלצחוק, לשיר שירי תקומה ומולדת וכמובן כמובן, לשחק.
אז הם התחילו לבכות, והם בכו עד שכדור הבדולח נעלם באופק הסגלגל.
נעליים נוספות שצעדו באזור התגרה ראו במקרה יוצא הדופן הזה סדק שנפער במערכת הדיקטטורית של הסאלטרים ופשוט בעטו בסאלטרים שלהם בחוזקה ולקחו מידיהם התמימות את הממתקים.
יומיים חלפו, וכל סאלטר נותר ללא זוגות הנעליים שלו. התמונה שהצטיירה ברחובות העיר הייתה עגומה ועצובה. עשרות אם לא מאות סאלטרים עומדים ממררים בבכי ומכים באגרופם על אדמת הסוכר המלוחה מדמעות, מיום ועד ליל כשהם לבדם ומסביבם עצי מלח דוקרניים לבנים כפניהם החיוורות מהפחד שהמטירו הנעליים.

אז החלה תקופת הנעליים. הן פרשו שרוכים וחזרו לעסוק בתחביבים שלהן, שקדמו לסאלטרים.
נעלי הספורט חזרו להתעמל (הרי ידוע שנפש בריאה כרוכה בגוף בריא) ונעלי הכדורגל פתחו את הליגה מחדש. נעלי הריקוד ניקו את הסטודיו המאובק ולאט לאט נזכרו בצעדי הריקוד, נעלי טיולים עלו לגבעות הרחוקות והמשיכו טיולים שהופסקו מלפני שנים, נעלי האמנים הדליקו סיגריה ראשונה מזה תקופה והאביכו מלוא ריאותיהם בעשן ובין רגע נוצרו שירים, סיפורים וציורים.  הקבקבים השקופות ברחו לים מלווים בנעלי המצילים, נעלי צבא נקראו לדגל וגויסו מחדש על מנת לחזור ולשמור על הסדר הרחובות.
נעלי המלך חזרו לכס המלכות וישבו על קופסת הנעליים המוזהבת וחייכו חיוך משרוך אל שרוך.
תוך זמן קצר ממשלה חדשה הורכבה ונעלי המלך לא היססו וביצעו שינויים מרחיקי לכת בעיר שיזרזו את עצמאותם של הנעליים.
הוראתן הראשונות של נעלי המלך היו לפתוח חנות נעליים חדשה ולפטר את לוזיה הסנדלר ענק המימדים בעל..(נו הבנתם איזה לוזיה). ההוראה השנייה הייתה: "על הנעליים כולן להחליף שרוכים, לשנות צורה לסוליות ולתפור לעצמן בד חדש לגופן, עידן חדש מתחיל כיום וכולנו צריכים להתחדש עבורו". ובזמן שהנעליים התפנקו ונהנו מחייהן החדשים, הסאלטרים בילו בבכי צורם ברחבי העיר כשהם חסרי הבנה מה קורה מסביבם ולאן עתידם הולך ונעלם.
בכדי להבין מהו צליל בכי של סאלטרים נסו לדמיין מחט ברזל ענקית שורטת חלון ראווה שברקע ישנם תריסר חתולים מיוחמים. בכי הסאלטרים חרה לאוזן ועיצבן כל כך עד כי הביא למצב של שיגעון וטירוף אצל מספר נעליים. הבכי הפך למטרד וכמובן אותם עצי מלח דוקרניים התפזרו ברחבי העיר ושברו את קו הנוף של שדות הסוכר האינסופיים.
נעליים מסוימות איבדו את סבלנותן והחליטו לקחת את החוק לידיים: סאלטרים הוכו ונטבחו ברחובות, התעללויות קשות דווחו מן הבתים וברור היה שהכאוס בעיר צובר תאוצה.
בימים שקדמו להחלטת נעלי המלך קרו מקרים מזעזעים של נעליים שהרגו את הסאלטרים שלהן בדקירות, בהטבעה במקלחות ובים. המקרה המזעזע ביותר היה זריקת סאלטרוזי לנהר כשהיא אזוקה בתוך קופסת נעליים אדומה.
 נעלי המלך תפסו מהר מאד פיקוד ואחריות לגבי הבלגן ששרר בעיר והחליטו לשים קץ לאלימות ואסרו את הסאלטרים לאלתר.

 

 

 

 

 

 

 

פרק ד'
לוזיה הסנדלר היה איש עצום ממדים. כשעמד קרוב לנעליים או לסאלטרים המראה היה נראה כמעט מגוחך כאשר הטיל עליהם את צילו . קולו היה עבה ודיבורו היה איטי אך קולח ורהוט. חיוך גדול תמיד היה פרוש על פניו ובפנייתו אליך חשת את חום ליבו יוצא ועוטף אותך. כל תושבי העיר על נעליה וסאלטריה אהבו את לוזיה הסנדלר. לוזיה היה ענו ותמיד לבש בגדים זהים: חולצה מכופתרת בצבע אדום עם משבצות ומכנסי ג'ינס דהויים ובלויים. על חוטם אפו נחו באין מפריע משקפי ראיה עגולים ללא עדשות, ובאופן מפתיע לוזיה הסנדלר הלך יחף כל הזמן – איש אינו יודע למה. יש אומרים שלוזיה הסנדלר גר וחי בעיר מלפני מאות שנים, לפני שהסאלטרים נולדו ולפני שהנעליים צעדו בגאווה בעיר.
איש אינו ידע את סיפורו אך בהסכמה הדדית ומסתורית אף אחד גם לא שאל אותו ולו שאלה מיותרת אחת.

כאשר נעלי המלך החליטו לפטר את לוזיה הסנדלר ולסגור את חנות הנעליים שלו, תושבי העיר, נעל כסאלטר היו המומים ונבוכים מההחלטה קלת הדעת. נעלי המלך ידעו שהחלטה זו אכזרית וקשה, הפרה בוטה של זכויותיו, אך היא חייבת להתקיים אם הנעליים רוצות עצמאות.
לוזיה הסנדלר לא עסק בשום דבר אחר בחייו מלבד תיקון ושיקום נעליים ולכן תוך זמן קצר מצא עצמו מרושש, עצוב וחסר תעסוקה. עם הסאלטרים לא יכל לדבר מכיוון שנכלאו בבית הכלא, ועל הנעליים נאסר לדבר איתו משום שנעלי המלך חששו מחיבת יתר אל האדם רחב העצמות והאוהב.
לאחר תקופה של כמה חודשים החליט לוזיה הסנדלר לפנות לנעלי המלך ולשוחח איתו על המצב בעיר ובעיקר על מצבו העגום.
לוזיה קבע פגישה דרך נעלי המזכירות וכעבור שבוע הגיע למשכן נעלי המלך:
נעליי המלך נחו על קופסת נעליים בצבע זהב מקושטות בכוכבים זוהרים, צמחייה יפה הקיפה את הבמה שעליה הקופסא עמדה בכל יופייה. לוזיה הסנדלר צעד בזהירות כאשר כפות רגליו העצומות מאיימות למעוך ולרמוס כל נעל ורהיט מלכותי שפיאר את חצר המלך.
לוזיה עצר שלושה מטרים מנעלי המלך, הביט אל עיניו ופתח את פיו (כמובן לאחר שקד קידה).
"הוד נעלותו, ברצוני לשאת דין ודברים עמך על מצבי ואף לבקש ממך בקשה מאד מסוימת?",
"כן לוזיה, במה אוכל לעזור לך?" ענו נעלי המלך בציניות ובהתנשאות.
"איני צריך לספר לך על מצבי, הרי אתה הוא זה שגרמת לו.." המשיך לוזיה הסנדלר ודמעות המציצו בארובות עיניו, "לא הגעתי הנה במטרה לבכות על מר גורלי, הרי אני מבין שזו הייתה החלטה קשה מבחינתך."
נעלי המלך קטעו באכזריות את דברי הסנדלר "כן לוזיה, באת לספר לי מה אני עושה, או שיש בפיך בקשה או קושיה שעליה אני אצטרך לתת את דעתי?"
 "כן, כן כמובן הוד נעלותו…"צעד קדימה צעד נוסף וקרב אל נעליי המלך, "..בזמן האחרון אני בוכה בלילות. אני לא מוצא תעסוקה אחרת. תיקון הנעליים היה כל חיי ובנוסף אינני מורשה לדבר אם אף אחד. כך שהגעתי למצב שאני מדבר עם עצמי במשך ימים שלמים" הדמעות פרצו מארובות עיניו  והחלו למלא את זגוגית המשקפיים.
 "האממ, כן לוזיה. המשך.".
"רציתי לדעת אם קיימת אפשרות שאני אוכל לבקר אצל הסאלטרים בבית הכלא? רק בכדי לדבר אתם, שהזמן יעבור –  אפילו לשעה בודדת ביום." לוזיה המתין לתשובה כלשהי ובו ברגע ניסה להבין איך הגיע למצב אבסורדי שכזה.  המלך הנהן וקשר את שרוכיו "ואתה חושב שזה מה שיגרום לך להיות שמח יותר?" שאלו הנעליים בסקרנות מפתיעה.
"בהחלט הוד נעלותו, הרי הבטלה תטריף את דעתו של הסנדלר – זוהי אמרת כנף ידועה."
"כן,אני מכיר את הפתגם הזה, וזה שהסנדלר הולך יחף זהו גם פתגם , לא?",
עיני הסנדלר נפקחו וכמעט יצאו ממקומן בן רגע "אינני מכיר שום פתגם כזה אדוני, למה אתה מתכוון?".  נעלי המלך ירדו באיטיות מן קופסת הנעליים והסתובבו בחצר "לוזיה הסנדלר. אתה איש טוב, אני יודע. לא עשית שום דבר רע לאף אחד ולכן אני שוקל לאשר לך את הבקשה".
לוזיה קפץ ממקומו "תודה, תודה הוד נעלותו אתה לא תתחרט על זה".
 נעלי המלך תיקנו את לוזיה הנלהב "ולפני שאני אצטער על זה! עוד לא אישרתי שום דבר!" נעלי המלך עברו  לטון תקיף ועיניו נעצו את מבטם בעיניו הלחות של הסנדלר,
"דבר אחד אני מבהיר לך, ואבוי לך אם לא תקיים אותו!",
"אני מקשיב הוד נעלותו, כל דבר שתגיד" התחנן לוזיה.
נעלי המלך המשיכו "אם תגיע לאוזני אפילו שמועה אחת שהצחקת את הסאלטרים בביקוריך דמך בראשך!".
"אין בעיה אדוני אבל סלח לי שאני שואל, מה תהיה הבעיה שהסאלטרים יצחקו כשהם מאחורי הסורגים?" הופתע לוזיה הסנדלר.  "בלי שאלות מיותרות לוזיה, אני מאשר לך את הבקשה בתנאי הזה, ברור?" הנעליים סובבו את עקבם ללוזיה וצעדו בעייפות בחזרה לקופסת הנעליים הזהובה. 
"ברור הוד נעלותו, תודה רבה לך.", "עכשיו לך, וממחר אתה רשאי לבקר את הסאלטרים לשעה אחת ביום.".
לוזיה הסנדלר יצא בדילוגים מחצר המלך ובדרך מעך בטעות חלק מהצמחייה וכמעט פגע בנעלי שמירה שהיו בכניסה, לוזיה לא ידע אושר מזה זמן רב וכבר לא יכל לחכות למחר, היום שבו יחזור ויראה את הסאלטרים. 

ביום שלמחרת חייו של לוזיה הסנדלר חזרו לקדמותם (חלקית), הפגישה הראשונה הייתה מרגשת עד דמעות והסאלטרים מחאו כפיים בהתלהבות כשלוזיה התכופף ונכנס לכלא.
בכל יום, מאז אותה החלטה ישב ושוחח בכל ביקור עם תא אחר ושמע את מה שישב על ליבם של הסאלטרים. בחלק מהימים היה משחק איתם, ובימים אחרים כהשומרים אכלו צהריים, היה מצחיק אותם בסתר וגורם להם להיזכר בימים היפים….. אי אז כשחופש התנועה לא הוגבל ובית הכלא היה הבניין השומם והכעור ממערב העיר.
 אין מה לומר, חייו של לוזיה השתנו והוא נהנה מכל רגע, אך הוא סבל ממצבם של הסאלטרים ויתרה מכך לא הבין איך הם אינם עושים שום דבר בנידון.  הם אפילו לא שואלים אותו מה כדאי להם לעשות?  לוזיה החליט שהשינוי צריך להגיע מהתאים, מהסאלטרים, מהרצון לחיות חיים עצמאיים מחדש, ולכן החליט לחכות.
כעבור ארבעה ירחים ארוכים מיום הביקור הראשון ישב לוזיה הסנדלר בתאו של סאלטרון. זו הייתה שיחת חולין רגילה והשניים דיברו בניהם על אירועי הימים האחרונים.
לוזיה שיתף את סאלטרון בכך שהתחיל לפסל צורות של נעליים כדי להעביר את שעות היום ואילו סאלטרון סיפר שפעם ביום נעלי הסוהרים מחלקים ליקריש אדום לסאלטר נבחר שהיה בשקט כל היום.
"לוזיה, תגיד לי, יש לי שאלה אליך?", " כן בני, שאל.".
 "אם אתה היית במקומנו מה היית עושה?, הרי איך אנחנו יכולים לחזור למצב הקודם? אנחנו כבר משתגעים פה, אנחנו מתגעגעים לצחוק, איך אנחנו יכולים לחזור למצב הקודם?" לוזיה חייך חיוך גדול וחשף שן זהב, הרים את סאלטרון והושיב אותו על ברכיו "חשבתי שלעולם לא תשאל..".
"מה זאת אומרת? יש לך תשובה?" קיווה סאלטרון.
לוזיה סגר את הווילון בתא, מוודא ששום נעל לא נמצאת בחוץ. "התשובה היא פשוטה מאד. אתם צריכים לחזור לעשות מה שאתם הכי טובים בו והכול יסתדר." לחש לוזיה באוזנו של סאלטרון.                  "מה? לצחוק? לשחק?", לוזיה טפח על שכמו של סאלטרון וגיחך "כן בני, בתור סנדלר מדופלם הדבר שגורם לנעליים להתבלות במהירות זה קול הצחוק." סאלרטון ירד מברכיו והביט בתדהמה על חבריו לתא. "אז אתה אומר שבסך הכול אנחנו צריכים לחזור לצחוק בקולי קולות ולשחק כל היום, וכך הנעליים ייהרסו וישחררו אותנו." לוזיה חשף את שן הזהב פעם נוספת והתא כולו הרגיש את החום ששטף את החדר בשנייה, "כן בני, זה מה שאתם צריכים לעשות ואז הכול יחזור למצבו הרגיל." הרגיע הסנדלר. סאלטרון לא הסתפק בתשובה הזו והמשיך "אבל רגע. מי ידאג לנו אחרי שכול הנעליים תיהרסנה? הרי אנחנו לא יכולים להסתובב לבד ברחובות ולדאוג לעצמנו, אהה?"
לוזיה החזיר את סאלטרון לארכובתו וליטף את הבלורית שזהרה מפדחתו "אל דאגה בני, מכר רחוק שלי בשם סלוניק…יש לו מאות זוגות של כפפות. הן ידאגו לכם.", "כפפות?" לחש בתמיהה.
"כן בני, כפפות. הן מחממות ודואגות והן מאוד נחמדות. הן יתאימו בדיוק לידיים שלכם, אין לכם מה לדאוג."
סאלטרון צחקק ושאל פעם נוספת, רק בכדי להיות בטוח "אז אנחנו רק צריכים לצחוק ולשחק? לשאר אתה תדאג?", "בהחלט בני, כדאי שתתחילו מיד, חבל על כל שנייה."
הסנדלר כמעט ואינו סיים את משפטו וצעקה נשמעה ממסדרון הכלא, 'קדימה לוזיה, שעת הביקור הסתיימה, החוצה!'.
לוזיה נפרד מסאלטרון וקרץ לו בדרכו החוצה. לשאר הסאלטרים חייך והודיע: 'בקרוב הכול ישוב להיות על מי מנוחות'. לוזיה עזב את המבנה האפור וצעד בשדות הסוכר עובר בין עצי הקינמון ופניו מלאו בסומק מחוייך. הוא צעד במהירות ומדי פעם החטיף מבט ובחן כיצד קו הנוף נשבר בגלל הכלא המתרחק מעיניו. לפתע הוא עצר ומבטו נתקע בכיוון הכלא המקולל. הוא שמע קולות צחוק אדירים מלווים ברקיעות, בדיחות ובעיקר צלילי משחקים. בין רגע נעלי הסוהרים פרצו בריצה ובבכי מהכלא כשהן מתפרקות לאט לאט עד שלא נשאר עליהן ולו שרוך אחד.
לוזיה הרחיב את שפתו ואמר לעצמו, 'עכשיו אני רק צריך למצוא את מספר הטלפון של סלוניק'.

פרק ה'
זעקה מחרידה פילחה את האוויר והעירה את תום משנתו "קדימה. קום. אתה מאחר. אני לא אגיד לך שוב!", תום ניסה לפקוח את עיניו אך החבורה בעין ימין הקשתה עליו, הוא התרומם לאט לאט מהמיטה.
"אבא, אני חייב לספר לך אתה לא תאמין על מה חלמתי…" אבא של תום התרוצץ בבית וצרח על נמרוד אחיו של תום והכה אותו בראשו. תום כנראה לא שמע את קולות המכות שחטף אחיו בחדר הסמוך והמשיך "חלמתי על גמדים כאלו…עם שיער בלונדי, ואההה היו להם נעליים שדאגו להם, ואז הם הרביצו להם, ואז לוזיה הגיע והציל אותם, והכפפות הגיעו והכול חזר להיות כמו שצריך."
אבא של תום נכנס לחדר וראה אותו עדיין מתמהמה במיטה.
הוא קרב אליו בבהמיות מבחילה וסטר לו בחוזקה על הלחי "לא גמדים ולא נעליים, עכשיו לך ותשטוף פנים, אנחנו מאחרים.".
תום פרץ בבכי חרישי וצלע לחדר האמבטיה, המחזה עורר חלחלה והפצע בעינו נפתח כתוצאה מהסטירה שחטף כרגע מאביו. הוא התקרב למראה והביט עמוק לתוך ארובות עיניו כשהוא מרים את אחת מנעליו, נרתע ונגעל ממגעה, ואז לחישה מתחננת גלשה מפיו "הלוואי והכפפות יגיעו גם לפה. אני כבר לא יכול."
תום נעל את נעליו ומחה את הדמעות מפניו, עוד יום מתחיל.