52 – הכול בסדר, הכול מתועד

1.

חבטה קלה נשמעת. עיניים ריקות הבעה מציצות אלי מתוך סל נצרים בצבע ארגמן, ואז יד עטוית- שחורים אוחזת בקווצות השיער הדלילות, מרימה את הראש וזורקת אותו לאחור. שובל ארגמן ציורי נמתח לרגע באוויר בעוד הראש עושה את דרכו אל הערימה, וה"אאאווו-הההה!!!" הספורטיבי והקבוע של הקהל נשמע שוב ומחריש את יללות השבויים שבמכלאה הסמוכה. ארגמן איננו הצבע הטבעי של סל הנצרים, אבל הוא מטביע אותו כעת, מטביע את מרצפות האבן עליהן אני עומד, את פראק האיכרים שלי ואת הכיכר המזוינת כולה. חם לי כל כך, ואני עומד בבריכה של ארגמן מתקרש שכמעט ומגיעה לקרסוליי. נתזים מכסים את פני ועיניי מעקצצות, אבל אינני יכול לסגת, לא עכשיו. הטעות הייתה להתקרב כל כך, לעמוד בשורה הראשונה, וכעת אני נדחק מאחור על ידי זקן עיוור וצווח, שתי זונות מחוטטות- פנים מבית הבושת שמאחורי הכיכר ואלפי חלאות נוספות שכמו נקרעו מציור של הירונימוס בוש שמת לפני יותר מ-250 שנה ולא זכה להיות כאן היום ולראות את מחזות הזוועה שלו קמים לתחייה בכזו עליצות, בכזו תאווה. רעש בלתי נסבל עולה מהשדים הצורחים הללו, וצחנה מחליאה נודפת מאזור ערימת הראשים ההולכת וגדלה, משלוליות הדם שמכסות את המעוין הרחב והומה האדם ומהגבעה חסרת-הצורה של גופות שגבהה לכדי שישה או שבעה מטרים וכמעט ונוגעת בצריח הכנסייה הקטנה שבקצה הכיכר. צחנת זיעה עולה מההמון המלוכלך, מהילדים הבלואים שקורעים פרטי לבוש מהגופות הטריות שנזרקות לעבר הערימה, מהזונות רקובות-השיניים ורקובות-הנשימה שדוחקות אותי, יורקות וקוצפות וצורחות. צחנה. אינני יכול יותר, ואני תוחב את הפנקס הקטן והעט לכיס פנימי, פונה לאחור, דוחף ובועט וצווח כמוהם ומפנה לעצמי נתיב בים הבשר האנושי, בשאול הנושמת והנעה הזו. המטרה היא להגיע לפינה השמאלית של הכיכר, כשלושים מטרים ממתקן העץ שכורת ראש אחר ראש בדייקנות הכירורגית שסימלה פעם- כמה אירוני, לא? – קידמה. אני צריך לנשום, אבל עדיין לראות. מאחורי אני שומע צרחה, "ישו המושיע! ישו המושיע!", ואז את החבטה העדינה שגודמת עוד צוואר. "אאאאווווו-ההההה!!!" שואג הקהל. יום כיף בכיכר קאר'ה מריני. עוד מאה ושבעים שנה, בעת צילומי הסרט "חידון בחרוזים", תטייל כאן אודרי הפבורן כשזרועה שלובה בזרועו של קארי גרנט, והעצים העתיקים והמרהיבים שמקיפים את הכיכר יעניקו להם את מתנת הצל והקרירות שעצים יכולים להעניק.

פחות צפוף בשוליים, אבל הריח המבאיש עדיין פה. האם פריז כולה מסריחה ממוות היום? אני עומד עכשיו לצד כלוב העץ והמתכת הגדול בו נשמרים הנידונים, ערב-רב של גברים, נשים וילדים, חלקם עירומים למחצה, חלקם עירומים לחלוטין וחלקם עדיין לבושים במחלצות המפוארות אותן לבשו כשנשלפו מבתיהם על ידי ההמון או פלוגות הסער היעקוביניות המאולתרות. הריח עדיין עז כאן, אבל עכשיו יש לו איכות אחרת. כאן הריח הוא של אימה, ריח של בני אדם שמחכים לצרחת הלהב הנופל. איכר גבוה, מגויד וגס- פנים, לבוש פראק צבאי קרוע ועירום ממותניו ומטה פרט למגפיים מסומרות, מסתובב מסביב למכלאה ובועט בידיים וברגליים שנשלחות החוצה מחמת הצפיפות והחום הנורא. נער צעיר, כבן 17 או 18, דוחק את פניו אל הסורגים ומקיא. הבעיטה של האיכר/סוהר שוברת את אפו בקול פיצוח מחליא והוא כושל לאחור, נסוג חזרה אל הייאוש המהביל שבתוך המכלאה וצורח, אבל צרחתו נבלעת בין יתר היבבות שנבלעות בקקופוניה הכללית שמסביב. אין מי שישמע אותו. אחד היעקובינים שמקיפים את הגיליוטינה שבמרכז הכיכר, אדם גוץ עם פנים חזיריות ואדומות ועטוי גלימה שחורה מבריקה, צורח מרחוק לעבר הסוהר העירום למחצה שעומד ליד המכלאה ומסמן משהו בחזה שלו, מערסל את כפות ידיו כך שיידמו שדיים. הסוהר מהנהן בתגובה, פותח את הסבכה הרופפת שמשמשת כדלת המכלאה, שולף אישה בשמלת ערב מלוכלכת ובועט בגבה, מכוון אותה לעבר היעקובינים הממתינים. האישה כושלת ומשתטחת על המרצפות האדומות, ומישהו מהקהל- איכר עטוי סרט הזרוע של אנשי הקומונה הפריזאית- מרים אותה מצווארה ודוחף אותה לכיוון הבמה הקטנה, קורע ממנה את שמלתה תוך כדי. אני מוציא את הפנקס ורושם- "סוכנים של הקומונה בקהל, עוד הוכחה לקיום תאים ארגוניים חצי-אוטונומיים במנגנון הענישה העירוני". הסוהר, מגחך, מסתובב חזרה, חוזר אל המכלאה, נצמד אל הסבכה, אוחז באיבר מינו החשוף ומתחיל להשתין פנימה. אני מסב את פני ומתחיל להתרחק לכיוון שולי הכיכר כשהאישה על הבמה מתחילה לזעוק. חלק מהנידונים, כך למדתי במרוצת הימים האחרונים, זוכים לקבל מכות רצח אל מול הקהל בטרם עורפים מהם את ראשם, כשהעונג הזה שמור בדרך כלל למעמדות הגבוהים יותר. האישה, מרקיזה מדרג נמוך כזה או אחר, תבדר בייסוריה את הקהל השואג למשך עשר או עשרים הדקות הבאות או עד שתאבד את הכרתה. היעקובינים יודעים את מלאכתם. אני ממשיך להתרחק בעוד הזעקות מתגברות, ועל פני חולף איש מזיע שדוחף עגלת עץ קטנה בדרכו אל מרכז הכיכר. לפניו רץ ילד כבן 9, צועק ומקפץ ומודיע על נוכחותם ועל טיב הסחורה, ואותם מלווים בצליעה כשישה מכלבי הרחוב השדופים שסובבים את רחובות פריז וזוכים, לאחרונה, להעלות קצת בשר על עצמותיהם. בעגלה, אני כבר יודע, יש מיכל אחסון קטן ובו בקבוקי שיכר ביתי ונקניקי הדם הפרוסיים שכ"כ פופולריים בימים אלו בצרפת. שמונה וחצי סו לבקבוק שיכר, 3 סו לנקניק השמנוני, לבנבן-אדום ולח מבפנים. כ- 3,800 ראשים נערפו בכיכר הזאת מיום שלישי האחרון, כשהגעתי לכאן, ממוצע של 760 ראשים ליום, וקהל אף פעם לא חסר. עסק טוב, בסך הכל, עבור מוכר נקניקים. כ-15 אלף ראשים נוספים ייערפו במהלך הימים הבאים, אני יודע. אנשים ימשיכו להגיע לראות והביבים הפריזאיים יקיאו דם במשך השנה הקרובה כולה.

הקהל הולך ומצטמצם ככל שאני מתרחק ממרכז הכיכר. יותר ויותר איים של חלל מתגלים. פה ושם אפשר לראות גופה שרועה על המרצפות בתוך שלולית של שתן ודם מתקרש, פה ושם כשעורב שחור וגדול- דומה שיש מיליונים מהם בעיר הזו- מנקר בארובות עיניה או מנסה למשוך קווצות שיער עקשניות מעל הקרקפת. אני ממשיך ללכת, מוחה זיעה מהמצח – חם כל כך היום – וממלא את הפנקס שלי בפרטי אינפורמציה שנגלית לעיניי בדרך. הסאן קולוטים, אותו אספסוף רדיקלי שמשמש כזרוע המבצעת של היעקובינים הפיקחים ושאת בגדיו אני לובש, עדיין תר את הרחובות, אנשיו נכנסים אל בתים וחנויות כרצונם, מדי פעם יוצאים כששבוי מפרפר בידיהם. איכר, סוחר, בן אצולה או חייל- אין הבדל. אם נתפסת בידי היעקובינים או עושי דברם, אתה אשם. אני עובר שדרת עצים עתיקים, נכנס אל סמטה שנראית שקטה יחסית ומתחיל ללכת במהירות רבה יותר. סיימתי פה. זכוכית נשברת מאחורי ומעלי, ורעש של חבטה עזה מלווה אותם. אני מסתובב ורואה גוף מתפתל לרגע על הרצפה, מתעוות וחדל מתנועה. שתי קומות מעלי, כשהוא מציץ מהחלון השבור, עומד אחד מהמתפרעים, כנראה זה שאחראי להתרסקות, וצוחק כמו מטורף. מעל החלון השבור, קשה לי שלא להבחין, ניצב גמלון גותי מעוטר ומפואר כשבמרכזו גרגויל פעור עיניים. חיוך שטני קפוא על פניו של הגרגויל, חיוך שחושף שורות של שיניים חדות ולשון שחורה ארוכה. הדמיון בין הגבר הצוחק שבחלון השבור לבין התפלץ שמעליו מעורר בי צמרמורת, ואני מתקרב לעבר הגופה שעל המרצפות, מתכופף, אוחז בכתפה ומסובב אותה מעט כלפיי. הפנים, מרוסקות ומדממות בים של שברי זכוכית נעוצים, הן פניה של נערה צעירה. בת 15, אולי. יפה.
אני נעמד, מביט שוב לעבר זוג הגרגוילים הצוחקים והיורקים, ידי ממששת את המתקן שיושב לי בכיס ויכול להכחיד את השטן הזה וחצי מעיר הגיהינום שמסביבו מבלי לדגדג לי בעפעף. הוא נשען עכשיו על אדן החלון השבור כשחצי גופו משתלשל ממנו, מנסה לקלוע ביריקה אל גופה של הנערה ועדיין צוחק.
אני מסתובב וממשיך לרדת במורד הסמטה עד שהגופה והגרגוילים נעלמים מאחורי, וממשיך. זיעה נוטפת אל תוך עיניי, פרצופים מטורפים מתאוות דם, מאימה ומשיגעון ניבטים אלי מכל עבר. פריז מלאה בזעקות. אחרי זמן מה אני מגיע לרחוב קטן סמוך לרו דה רישלייה, מתקרב למה שנראה כחלון זכוכית מלוכלך- חזית של חנות תבלינים- ונוקש פעמיים. רעש של החלקה נשמע, ואחרי רגע חלק מחלון הזכוכית נסוג לתוך עצמו, חושף את המבנה המלבני והתמיר של הפוד. טביעת אגודלי בחריץ המתאים פותחת את דלת הפוד שמחליקה ב"וווש" עדין הצידה וחושפת את המעי הלבן והבוהק של המתקן שהביא אותי לכאן. אני נכנס פנימה, מכוון את הראש והזרועות למגרעות שמיועדות עבורם והדלת נסגרת עלי, משאירה אותי בתוך הלבן המסנוור. ריחות הצואה, העשן והדם שמלווים אותי בשבוע האחרון נעלמים, מוחלפים בניחוחות הקינמון והלבנדר הסינתטיים שנובעים ממסנני האוויר הייעודיים של הפוד. הצרחות, השאגות וזעקות הכאב מוחלפות ע"י ההמיה השקטה והמרגיעה של המחוללים ושל מיכלי הדחיסה המתמלאים. "3230. השלישי ליוני, 13:30 בצהריים. מתקן "ולהאלה" בברקסטאד, נורווגיה. הביתה", אני אומר לבינה המלאכותית האילמת שמנווטת את הפוד עבורי, ומרגיש- באופן מיידי, כמעט- את הג'ל הבהיר והצמיגי שנפלט מהמדחסים ומתחיל לשטוף את גופי. קרסוליים, ברכיים, מותניים, בטן, חזה, צוואר ואז הפאניקה המהירה והסטנדרטית שמגיעה כשהנוזל מגיע לאזור הפה והאף. אני עוצם את עיניי כשהג'ל  מסיים את עבודתו ומתקשה בפתאומיות. יותר מזה, כרגיל, אני לא זוכר.

2.

14:25. מקלחת. אני מגרד מעצמי את שאריות הג'ל. כאב הראש העמום והקבוע של המסע מתחיל להיעלם. כדור ההרגעה עוזר. אני מתנגב, מתלבש ויוצא מהחדר. הפרופסור מחכה לי בחדר ההמתנה. הוא קם כשהוא רואה אותי, מחייך ומושיט לי תפוח. אני לוקח את התפוח והולך בעקבותיו לעבר הרמפה התלולה והקפואה באוויר שמעל הפיורד, לעבר המסעדה המקסימה בה ביליתי כל כך הרבה שעות בתור סטודנט. הפרופסור מושך עבורי מושב לבן ופרוותי ואני יושב, מתמסר לחיבוק המפנק של המסעד הרך. הוא יושב מולי עכשיו, הפרופסור, ואנחנו מזמינים מי-דבש מהקובייה הקטנה שהגיעה, 3 וחצי דקות בדיוק אחרי שהתיישבנו, בכדי לקחת מאיתנו הזמנה. עוד כמה סועדים יושבים במסעדה עכשיו, מדברים בשקט, ומוזיקה חרישית מתנגנת מקוביות מרחפות שיועדו לכך. משבי רוח צוננים שוטפים אותנו באוויר הפתוח, אבל שנינו בגלימות תרמיות ויכולים ליהנות מהקרירות. כל כך טוב לי פה, בקור המעודן הזה.
אני מושיט לפרופסור את הפנקס שלי ומביט מסביב אל הנוף הנהדר, אל גבעות של שלג לבן, מנוקדות בעצים שחורים-ירוקים ונהר כחול-עז שחותך בהן בדממה. הפרופסור פותח את הפנקס, מציץ בו לרגע ואז סוגר, מביט עלי. "עוד לא הבנתי למה אתה טורח לכתוב הכול. השתלתי בך את הצ'יפ בעצמי. הכתיבה מיותרת" הוא אומר. "אני אוהב לכתוב. אנשים כמעט לא עושים את זה היום" אני עונה. הוא מהנהן, ואנחנו שותקים זמן מה, מקשיבים למוזיקה השקטה, לפטפוטי הסועדים האחרים ולרוח. "אינגבריטסן חזר אתמול" אומר הפרופסור וקוטע את הדממה. "ומה הוא מספר?" אני שואל. "הוא מספר שהצליח לדחוף את עצמו לקבוצת הקושרים נגד רספוטין. הוא השתתף בהרעלה, בירי ובהטבעה, וגם הביא תמונות מפורטות של התהליך. עבודה מבריקה". דממה של כמה רגעים, ואז הפרופסור מדבר שוב. "יוהן, למה אתה לא אומר כלום? מה קרה שם?". "כלום, פרופסור. בכחנליה של אלימות, כמו שחשבנו מההתחלה. הכל מתועד אצלי, ומחר אתחבר אל הרשם הנוירוני ותוכלו לראות גם אתם". הפרופסור שוב מהנהן, טופח קלות על ידי ואנחנו ממשיכים לשתוק. הקובייה חוזרת עם השתייה שלנו. אני לוקח לידיי את הכוס ומביט לתוכה. לרגע אחד אני מדמה לראות בנוזל הצהבהב-ענברי, פנים יפות, פנים של נערה בת 15 כשעינה השמאלית מרוטשת כליל ושברי זכוכית נעוצים בשפתיה האדומות ובאף הקטנטן והכפתורי. החיזיון נעלם כלעומת שבא, ואני מניח את הכוס על שולחן הפלסטיק שמבהיק, כמו יתר הריהוט כאן והנוף שסביבנו, בלובנו ובניקיונו. הפרופסור לוגם ממושכות מהמשקה שלו ומחייך בסיפוק. הוא עוצם את עיניו ומתמסר לשקט. השיר שנשמע מקוביות הסאונד מתחלף, ואני מתחיל לבכות.