53 – עין נחש כף חתול

השליח הקטן התאמץ לטפס את המדרגות האחרונות, מזיע ומתנשף. הן היו חמות עדיין ממלכת הרקיע הזהובה שחצתה את השמיים לעבר ערש העננים שלה, והוא היה תשוש מן הדרך ומכובד הבשורה שנשא, הרעה ביותר שנתקל בה אי פעם.
בחבטה נחת על המדרגה הגבוהה מכולן וכליו המעטים שיקשקו בתוך השק. הוא הביט מטה, אל הגלים המעדנים את רגלי החומה, רוח הים הרטיטה את אניצי הפרווה המעטים שלעורו הדק.
זה היה מבצר עתיק, חסין, נורא. זה היה ביתו של קאי שן.
האויר היה חם מדי עדיין, הוא אסף את זנבו הקירח וחשב כמה עצוב שיהיה זה יומו האחרון על פני האי הפראי וחסר השליט הזה. לא ייתכן שקאי ישאיר אותו בחיים, זה יהיה נס אם הוא יתן לו להשלים את הקראת הקלף עד תומו לפני ש…
כפותיו החלו לרעוד. הוא התלבט אם לא יהיה זה טוב לברוח מכאן ודי, האוקיינוס היה אדיר כל כך, היערות שמאחורי המבצר יפים ומפתים כל כך. אולי ?
אין טעם, הוא ידע. בצד הזה של המפה אף אחד לא יושיט לו עזרה. נו,  לפחות הוא יזכה לראות את הנחש המפורסם, זה משהו שלא כולם זוכים לו, רק מעטי מעט.
על פי הפקודה הוא התחייב למסור את הקלף לפני שקיעת השמש. ובכן, יש עוד זמן לפני שהיא תפגוש את בבואתה, למה למהר? הוא הניח בחיקו את כתב ההודעה והחליט שזו לא תהיה הפרת פקודה בוטה לנוח קצת לפני שקאי שן יפוצץ לו את הצורה.
ובזמן שישן, השמש האריכה את צלליו על החומה. שני שחפים חלפו מעליו, אחד מהם ככל הנראה חשב שפיסת הקלף תתאים מאוד לריפוד הקן החדש שלו ולכן נחת על החומה. בן זוגו נחת מיד אחריו. הם האזינו רגע לנשימותיו של היצור שחוק הרגליים וארוך הזנב, וכשהיו לגמרי בטוחים שהוא שונה לחלוטין מגזע היצורים הנאצל, המסוכן כל כך, שהתמיד להסתובב על החומה, ניסו לנקר את כפותיו ולמשוך החוצה את הקלף.           
לאכזבתם היצור התעורר וחבט בהם חבטות קשות, הם נמלטו משם בענן של נוצות וצרחות וציוצים חדים. השליח האומלל התבונן בקלף הקרוע, שתי שורות שלמות היו חסרות בו עכשיו, וכשעיניו התרוצצו בדאגה לחפש את החתיכה החסרה, ראה אותה מסתחררת מטה מטה, אל בין הגלים שהחליקו בעקביות את הסלעים שמתחתם.
"אוי ואבוי, אוי…" הוא נחרד,
"היי, מי שם ?!" קרא קול עבה וחזק, העכברוש הפנה את עיניו וראה זאב ענק מתקרב אליו,  מרוב פחד הוא דרך לעצמו על הזנב.
הזאב שקרב אליו היה מפקד כיתת השמירה שהוצבה על החומה שבלי הרבה גינונים הניף אותו גבוה באויר ונבח לעברו פקודת הזדהות,
"אני, א…אני, כחחח",
המפקד הרפה מעט על מנת לאפשר לשליח להכניס די אויר לריאותיו כדי להמשיך לדבר, ושב ונעץ בו מבט חסר כל חמלה.
"אני כאן כדי למסור הודעה לק..קאי שן" נחנק השליח וביד רועדת הוא הגיש למפקד את הקלף הקרוע, נוצה בודדה, לבנה ורכה, היתה עדיין דבוקה אליו. המפקד לקח את הקלף והרפה מן הלכוד כשהוא עדיין באויר, המסכן השמיע חבטה מצלצלת כמטבעות על שולחן כשהוא נחת על אבני החומה.
"אני לא מגיש את זה ככה, תצטרך לרוץ בחזרה ולבקש קלף חדש" אמר המפקד אל השליח שהתרומם  במאמץ,
"הפקודה שלי היא…לפני שקיעת השמש" אמר העכברוש הקטן והצביע אל השמיים, השקיעה חלפה כבר.
המפקד הרים את הקלף אל מול עיניו, קורא בזוהר השמש האחרון. בעיני השליח הקטן זה ארך לנצח, שפמו רעד ובטנו התהפכה בציפייה לזעקת שבר, בליטת עיניים פתאומית, או סתם חיוורון פרווה, אבל המפקד רק גילגל את המגילה ותחב אותה לאחד מכיסיו.
"הבשורה תימסר, אתה משוחרר",
"אני..צריך להשלים את השורות החסרות" השליח היה בטוח שהזאב הגדול לא קלט את המסר, אך המפקד העיף בו מבט כה נוקשה עד שהוא נהדף לאחור מעט,
"הוא חזר, אין יותר מה להוסיף על כך",
העכברוש השפיל מבט אל כפות רגליו, פורם את זנבו מרוב מבוכה, חושב מה נכון לומר. הזאב הקדים אותו וחילץ אותו ממחשבותיו,
"בעוד כשעה יוצאת עגלת שיכר לעמק שבו אתה מוצב, רד למטבח, תאכל משהו ותדאג להיות על העגלה הזו, שמעת?"
מבולבל מרוב אושר, השליח הקטן מתח את כפתו להצדעה ביד הלא נכונה וניפח את חזהו בגאווה,
"אנו חסרי הפחד!" הוא צווח,
המפקד הביט בו בתמיהה והתלבט אם להצדיע בחזרה או לבעוט בו מעבר לחומה, לבסוף הרכין את ראשו והפנה את גבו אליו. העכברוש הביט בו מתרחק בגאווה, פרוותו היפה מסורקת ומבהיקה בשאריות האור הכחלחל, עד שנעלם באחד ממעברי החומה. הוא נותר שם עוד כמה רגע קל, עד שהגיע שומר אחר להדליק את פנסי הלילה וסילק אותו משם.

*

הנחש המפורסם עצמו היה מגולגל אותה שעה במיטתו, מביט בעיני השיש שלו בכוכבים הראשונים הנדלקים בשמי קטיפה נטולי ענן. צילו של מפקד הכיתה נעמד בפתח וחיכה. מטבע הנחשים היה שאין במבטם שום הבעה, רק שלווה קפואה וחסרת תנועה, זה שיגע אותו, הוא נהג להתבונן בסתר היישר לתוך המעויינים הזהובים והשריטה השחורה שבמרכזם, נשבע שאם יחוש בהם במשהו, הוא ישרת את אדונו ללא מורא כל חייו, אך הוא מעולם לא ראה דבר.
הערב, הוא המתין בסבלנות עד שיורשה להכנס להיכל השינה, ובנתיים התרשם אף הוא מטיפות הכסף על המחצלת הכחולה של הלילה מעליו.
"מה אתה רוצה, דורק?" שאל לבסוף קאי שן,
המפקד מעולם לא חשש ממנו כמו השאר, בעיניו הוא היה פשוט, נחש.
"הוא חזר, הוא נראה חוצה את העמק אל הטירה הלבנה" הוא ענה,
אם השליח הקטן היה נוכח בחדר הוא היה מקבל את כל מבוקשו, כולל צרחה, בליטת העיניים פתאומית וכל השאר. קאי שן זרם אל הרצפה, הטיח לכל פינה של החדר קללות ויריקות שנאה, וכרך את גופו סביב אחד מהעמודים המגולפים שתמכו בגג. כה חייתי הוא היה, עד שדורק חש סלידה קלה.
האור הסתלק כבר מן העולם, משאיר אחריו רק כתם דהוי ומלוכלך מעבר להר. על אף שלא הוזמן ולא הורשה הופיע דורק מאחורי הנחש. קאי שן הנסער לא שם לב אליו בכלל, שניהם ראו את נקודת האור הזעירה שצפה הרחק הרחק בעומק החשיכה, בלב העמק הקטן, זוהרת כמו כוכב.
"איך הוא עשה את זה?!" סינן הנחש,
"חבריו הישנים עזרו לו, מן הסתם" דורק ענה,
הנחש הרפה מן העמוד וצלל אל הרצפה, בחבטה רכה ככף חתול.
"הוא מחכה לך" אמר דורק,
הנחש ציחקק בבוז,
"בשבילו אני תמיד מוכן",

*

"איפה?! איפה הוא ?!" היא שאגה וסילקה את ידו של פוץ' ממנה,
"קיאה, חכי, את לא מבינה, חכי רגע אחד!",
זה היה פשוט בלתי אפשרי למנוע ממנה לעופף במעלה המדרגות אל הקומה השניה אבל פוץ' בכל זאת ניסה. הוא לכד את רגליה הזעירות, אך היא גררה אותו כטרף מבוהל למעלה, עד למרפסת הלבנה. הם הגיעו ביחד אל דלת העץ. בנסיון אחרון למנוע ממנה לפתוח אותה, פוץ' קפץ באויר ולכד כנף גדולה ושחורה. למרבה הצער, בדיוק באותו הרגע הוא החליק על שבר זכוכית ישן ושניהם פגעו בדלת בעוצמה. הדלת, מרוב ריקבון, התנפצה.
ענן של אבק, שבבי עץ מעופש וטרמיטים בהתקף חרדה הקיף אותם, הם נפלו על אריחי המרפסת הלבנה, מתגלגלים בין עלי שלכת עתיקים ובדי וילון שצבעם דהה וכתמי עובש גדולים צמחו על רקמתם.
קיאה היתה צעירה יותר, לכן התאוששה ראשונה. היא הדפה את פוץ' הצידה וקמה, מתנודדת על רגליה הקצרות, ממצמצת כנגד אור הלהבה שהופיע פתאום לנגד עיניה.
"קיאה, בבקשה…" ניסה פוץ' בפעם האחרונה, כל גופו כאב והוא קם במאמץ רב.
היא ראתה אותו, מוצל מתחת לקורה, מוקף בהילת כוכבים וירח מעוקל. אלוהים, כמה שהוא רזה, חשבה. מקור האור שקאי שן ראה היתה מדורה קטנה שטולי הכין משיירי עלים יבשים ומשהו שהיה מוכרח להיות הספסל המקסים ההוא, לא יכול להיות שזה אותו הספסל ש…
"טולי?",
הדמות הישובה לא ענתה. קיאה יכלה להשבע שהוא רועד מקור, מחולשה או מרעב, סביר להניח שמכולם.
"טולי, זאת אני!" היא התקרבה עוד קצת, הוא כיסה את עצמו בחתיכת בד מלוכלך, פניו היו רזות ועיני החתול היפות שלו שיקפו את הלהבות במבט מלובן. המקום שפוץ' תפס בה כאב, העור המתוח בין ביטנה וזרועותיה היה נוקשה ויבש מרוב שינה נטולת חלומות במערתה, היא רצתה לסיים את התקופה המסויטת הזו כבר. היא התקרבה עוד קצת והניחה כף יד זעירה ושחורה על כתפו הלבנה.
"טולי, איך אתה מרגיש?",
שום תגובה, פוץ' הגיח מאחוריה, והיא פשוט שנאה אותו עכשיו.
"הוא ככה מאז אתמול, אם לא הייתי מרים את הראש במקרה ורואה את העשן…",
"הוא צריך לאכול, הוא צריך לנוח" אמרה קיאה מבלי להסיר את עיניה מארוסה המחורפן, "טולי, בוא איתנו, בבקשה?",
החתול האפרפר לבנבן לא ענה. הוא לא מצמץ בעיניו או הרעיד את שפמו, עיניו היו נעוצות הרחק הרחק במרחב. הטירה השחורה היתה נטולת אור הלילה, אך כל אחד מביניהם ידע למקם אותה מיד. הם בילו את רוב חייהם הבוגרים בהתבוננות מודאגת לשם.
קיאה פרצה בבכי חרישי, מאוכזב. פוץ' הניח כפה מנחמת על כתפה וכיוון אותה אל פנים הטירה.
"הוא חזר, קיאה, בכוחות עצמו, הוא צריך קצת זמן להיות לבד",
"הוא היה שנים לבד!" קיה כמעט צרחה.
פוץ' השתתק במבוכה, ואז חיזק את אחיזתו בה, "לא, קיאה, אנחנו היינו לבד".
קיאה הגיבה ביבבות בכי מר, היא עטפה את פוץ' בכנפיה והזילה דמעות על פרוות חזהו הרחב. הכלב הזקן השתדל לנחם אותה כפי שיכל, והרים את עיניו אל הפסל החי שהצטרף למרפסת לאחרונה.
אוה, כמה חבל. 
לפתע שניהם הזדקפו למשמע רחש לא מוכר,
"קאי…" לחש פוץ'
"לא, הוא מסריח כמו נחש, אני מריחה זיעת חלב" היא אמרה, 
קיאה נעה במהירות ועברה למצב הכן. כשהצעדים והרחרוחים נשמעו קרובים יותר, היא קפצה לתוך חדר המדרגות מבלי להשמיע אפילו רחש קל. פוץ' נדרך, מצפה לזאב מגונדר או מכרסם ארוך זנב, אך במקום זאת שמע את קיאה מנסה להסביר ביבבות את מצבו העכשווי של ידידם, יורש העצר היקר, מנותק ומגרד מוגלה.
זה היה חייב להיות טאי!
פוץ' נכנס אל המסדרון החשוך ואכן קולו המלחש, ההמום והמופתע של טאי נשמע בבירור במורד המדרגות.
"חברים, אני מציע שנניח לטולי עכשיו, הוא יבוא כשהוא יהיה מוכן" הוא אמר,
"ומה אם הוא ייגווע שם מרעב?" לחש טאי
"או יחלה מרוב קור?" התעקשה קיה,
"הוא שרד עד עכשיו, ואנחנו באמצע האביב, בחיי, יש המון פירות וחרקים וכל מה שצריך להכין ארוחה טובה, אז קדימה, בואו ניתן לו להתרגל לביתו מחדש",
"בית ?!" גיחך טאי, "על מה אתה מדבר, פוץ'? המקום הזה הוא חורבה!",
"הוא זקוק לו, הוא יוכל להתאושש רק במקום מוכר",
"ומה לגבי המגדלור?" התפלא טאי,
"או המערה?" פוץ' זיהה מיד עלבון בקולה,
"כולנו היינו רוצים הביתה אחרי דבר כזה נורא, רק הביתה, לבד",
פוץ' ניצל את השקט שהשתרר כדי לרדת בזהירות את המדרגות החשוכות ולדחוף בעדינות את חבריו הרחק מן המרפסת הלבנה ולעבר ההיכל הענק והמדהים ביופיו של זכוכיות מרוסקות וענפים חסרי חיים המתפתלים בין הקירות והתקרה, מעל שטיחים יקרים ומרובבי העובש הפרושים על רצפת שיש מפוארת, המחוררת כפנים החיוורות של הלילה בגלל חומצת שתן שנשפכה עליה במשתה שערך כאן קאי שן, אחרי התבוסה הגדולה.
קיאה שוב פרצה בבכי, טאי שרק בפליאה ופוץ' הדף את שניהם החוצה, סוגר מאחוריהם את הדלתות ומשאיר את החבר הטוב ביותר שמעולם היה להם ספון בביתו, חסר כל, משוגע.

*

השמש שקעה וזרחה. ענני נוצה בהירים, חצופים וצעירים, דהרו על תקרת התכלת והפריעו את מנוחתם של ענני הסערה. רוחות קמו ונחו, סיחררו סביונים ואבק דרכים מעל העמק, החליקו על לחיי הטירה הלבנה ולא עצרו לתהות על היצור סתור הפרווה שישב שם, שואף את האויר בבדידות גמורה.
דממה היתה בתוך ראשו, בטנו היתה ריקה אך הוא לא חש רעב זה שנים. בפיו לא היתה לחות ולשונו היתה איבר מכווץ וחסר שימוש, אבל ליבו פעם וחזהו התנפח והתרוקן בשנית. הוא היה חי, אבל חש כאילו חייו נלקחו ממנו.
בערב השלישי לשיבתו הוא הריח מרווה. גבותיו התקשתו במבע מופתע כלשהו, זכרון ריחף לנגד עיניו, קיאה בפגישתם הראשונה, אוחזת ענף מרווה ומלקקת את טיפות הטל ממנו. החזיון התפוגג וקרביו שבו אל תנוחתם הרגילה, המקופלת בכאב עמום.
בשחר החמישי לחזרתו השניה הוא הריח גשם וסופה חלפה מעליו. הגשם לא היה חזק אך ברק פתאומי ליבן את העמק והתנפץ אל תוך גג הטירה, מטח של רסיסי רעפים וקורות עץ חרוכות התפזר לכל עבר, בנס לא נפגע ממנו. הריח השרוף הציף את חושיו והפריע לו. מאז סולק מהאי לא ראה את מי בריכות הנצח של התכלת, לא הריח את ניחוחם ולא חש אותם על פרוותו.
ביומו השביעי דמיין את חבריו עומדים לצידו מוקפים בהילת ניחוחות של מאפה, פירות ודבש. קיאה נראתה יפה מתמיד ופוץ' הזקן בהה בעצב במרחק, והבוגד גם.
הם נעלמו, האוכל נעלם גם. טולי הסב את ראשו למקום שכביכול היתה מונחת בו הצלחת ופיו צנח בתדהמה, הצלחת עדין היתה שם. אמנם זבובים וחרקים כבר אכלו את תוכנה, אבל היא היתה אמיתית!
"קיאה !" הוא עיווה את שפתיו ללא קול, הוא שכח כיצד מפיקים צלילים.
הוא קם, ברכיו הכאיבו לו וגבו כפה עליו כפיפות קומה. הוא הביט סביבו, המום וקודר, הייתכן שבאמת חזר הביתה ?האם זו הטירה הלבנה? מסביבו היה רק הרס והזנחה, ליכלוך וטינופת בכל מקום, כל מה שהיה עשוי אבן השחיר, כל מה שהיה עשוי עץ נרקב.
"אל אלוהים" הוא הניע את שפתיו, "מה קרה כאן?",
ואז עיניו נתקלו בגוש האבן הכעור שהיה מונח על צלע הר כחמישה קילומטרים לפניו.
"קאי שן, כמובן",
טולי זינק על רגליו, כמעט בגמישות הרגילה, הוא חשב שהוא מוכן.
הוא פיספס את חבריו בכמה רגעים בלבד. בזמן שהם עשו את דרכם מעלה, הוא ניתר על הגג ומעל החור הענק שנפער בו ומשם אל צמרות העצים, אל תוך היער.

*

קיה שמטה את הצלחת בבהלה ופוץ' חש כאילו כל תכולת בטנו צנחה כרגע על נעליו.
"איפה הוא?!" היא שאגה ורצה אל המעקה, בוחנת כל סנטימטר של החצר הלבנה בעיניה חדות המבט,
"איפה הוא ?!" היא חזרה ושאלה, כאילו לחבריה יש איזה מידע שאין לה .
"אאה.." התחיל פוץ' לומר, ואז הפסיק.
קיה התמוטטה על רצפת המרפסת וכתפיה רעדו ביבבות עזות, טאי קפץ ממקומו לסייע לה,
"אמרתי לך! " היא זעקה מעומק כאבה, "אסור היה לנו להשאיר אותו לבד!!",
"אני בטוח שהוא לא רחוק" ניסה טאי לנחם אותה וקיאה זקפה את ראשה,
"אני מריחה אותו" היא נעמדה, פניה אל הקצה השני של  העמק, היכן שהצללים ארוכים תמיד. 
"מה, הוא מטורף?" התקרב פוץ' אל המעקה והצל על עיניו,
"אממ, נראה לי שהתשובה היא כן, פוץ' יקירי" אמר טאי וקיאה הגיבה בשיעול רטוב.
במשך רגע ארוך איש מהם לא נע, עד שלבסוף היה זה דווקא פוץ' שהחל ללכת לכיוון משקוף הדלת המרוסקת ונבלע באפלה.
"פוץ'?" קראה קיאה,
"בואי לפני שהזקן הזה מסתבך בצרות", אמר טאי ובאופן דומה למדי לטולי ניתר על גג המרפסת הלבנה ועשה את דרכו למטה בקפיצות מקושתות, קיאה הריצה את רגליה הקטנות אל החומה וגלשה אל השביל המכוסה שיחי פרא, ללוות אותם מן השמיים.

*

הם חיפשו אותו במשך שעות ללא תוצאה. היכן שהוא באמצע השביל נקטע רצף הריח של טולי וקיאה לא הצליחה למצוא אותו מחדש. טאי עשה כמיטב יכולתו לרחרח מסביב אך גם הוא נאלץ להודות שאינו מאתר דבר. פוץ' התיישב על אחד מגזעי העץ הנפולים ומילא את המקטרת. חוש הריח שלו אבד אי שם בנעוריו.
"הוא פשוט נעלם" היא קראה בתסכול והתיישבה בחבטה על הקרקע הבוצית, מתעלמת מצפרדע קולנית שניתרה בבהלה משם.
טאי בחש בעלי השלכת בחוסר מעשה, פוץ' מלמל משהו אודות שקיעת השמש אבל לאף אחד זה לא היה אכפת.
"אני רעבה" אמרה קיאה,
"גם אני" נהם פוץ'
"אני תמיד רעב" חייך טאי
"לא אכלתי כבר כמה ימים, אני פשוט לא מסוגלת להכניס שום דבר לפה",
"זה לא בסדר" אמר טאי,
"את מחלישה את עצמך, זה לא יעזור לטולי אם תהיי חולה עכשיו" הוסיף פוץ',
"אוה" היא התייפחה, "אני מרגישה כאילו הוא חזר הביתה רק כדי לרסק לי את הלב",
"פפפ" נשף פוץ' עשן בכעס והתריע לעברה באצבע, מה שגרם לה לבכות אפילו יותר חזק,
"אוי, קיאה המסכנה" לחש טאי ורכן אליה, "הוא לא אשם, אל תשכחי מה עבר עליו",
"אני רוצה אותו בחזרה!" היא קראה בבכי, "את אותו הטולי שהוא היה!"
"כל כך מרגש, כמה חבל שאין לי דמעות" אמר פתאום קול מלחשש וחרישי,
השלושה זינקו מיד ושלפו ציפורניים, טלפיים ושיניים חדות. מבין העצים הטובלים בצללי הערב הופיעו פתאום כעשרים זאבים חמושים, וביניהם, נחש שחור וענק.
"קאי שן!" התרגז פוץ', "הגיע הקץ לשלטון המגוחך שלך!",
"אהה, ומי יסיים אותו, אתה ?",
"צריך רק מכה אחת הגונה על החוטם המעוך שלך ואני אתן לך סוף טוב" ענה פוץ' ומיד פרצה מקהלת ייללות בוז שהדהדה בין הגזעים, הזאבים ציחקקו וייללו והרעידו את ברכיה של קיאה, אבל היא לא תהיה מוכנה להודות בכך לעולם. פוץ' מעולם לא נרתע מקרב טוב, הוא כיבה את המקטרת באמצעות כיסוי מוכסף וחיכה באגרופים שלופים,  וטאי, הוא פשוט היה צעיר מדי בשביל להבין מה כל כך מפחיד כאן.
קאי שן גלש, לא משמיע אפילו רחש קל שבקלים על גבי עלי השלכת היבשים. הוא התעכב לנעוץ מבט בקיאה שזקפה את סטנרה האמיץ מיד, קאי חייך חיוך נבזי, והיא חשה כיצד העלבון מטפס למעלה לתוך גרונה.
"אתה שוטה, פוץ'…" התחיל קאי לומר וזנבו המתפתל היה קרוב מאוד, קרוב מדי, אליו. פוץ' פתח את פיו כדי לומר איזה משפט מתחכם, אבל באותו הרגע התעופף כתם אפרפר לבנבן מעל לראשם, ועוד לפני שמישהו מהם הספיק להניע איבר חטפה ידו הארוכה של טולי את הכתר המוזהב מעל לראשו של קאי שן. הוא ניתר אל ענף סמוך מעל פניהם הנדהמות,
"הוא…" כיווצה קיאה את מצחה בכעס ותדהמה,
"…היה מעלינו כל הזמן?" סנטרו של טאי צנח,
"חצוף קטן" גנח פוץ' וידו החלה לגשש בכיסו אחר המקטרת,
"מה אתה עושה?!" צווח הנחש,
"שלום, אחי היקר" ענה טולי בחיוך רחב, "התגעגעת אלי?"
"אני אהרוג אותך עוד שניה, אבל תיזהר עם ה…" עיניו של קאי שן נפערו לכל מלוא יכולתן כשהכתר יקר הערך שעבר במשך דורות במשפחתם התעופף ככוכב ערב נוצץ ומוזהב היישר אל תוך נקיק צר. איש מהנוכחים לא נשם, זה היה פשוט…בלתי נתפס, כל אחד מהם יכול היה לשמוע את צלצולי החבטה של הכתר בדרכו למטה, מי יודע עד לאן.
"זה היה…זה ה…מה עשית, חתיכת משוגע ?!" קאי שן פיתל את עצמו סביב העץ שעליו עמד טולי וניער אותו בחוזקה, טולי התגלגל מצחוק והשליך איצטרובלים וענפים קטנים ישר אליו, מדלג מענף לענף.
"נראה שאתה כבר לא מלך, אחי הקטן" קרא טולי בשמחה, ניתר אל העץ השכן ותוך שניות נעלם מהעין.
"טולי !!" צרח הנחש ומרוב כעס שבר את גזע העץ וטחן את ענפיו בשיניו. אחרי שנרגע מעט, פנה לראות מה מצב שבוייו, הם עדיין היו מוחזקים בידי צבא הזאבים הקטן.
"זה לא חשוב" קרא קאי, "זה רק כתר ישן",
"זה ממש לא משנה" אמר דורק, מפקד הכיתה,  והעיף מבט חד אל כיתת הזאבים שלו. בליבו הוא ידע ששלטון כפוי תלוי אך ורק בסמליו. אם טולי היה שפוי, זה היה צעד מבריק.
"כן" גיחך הנחש במבוכה, "אני יכול לעשות אחד חדש"
"אתה צודק" ענה טאי, "למה שלא תכין לך כתר מנייר? אני יכול להכין לך אחד..",
דבריו של טאי נקטעו כשדורק סטר בכוח על פניו. פוץ' וקיאה הבליעו את ציחקוקיהם בשולי פרוותם.
"מה נעשה בהם, אדוני?" שאל דורק, והשתדל להדגיש את המילה האחרונה ככל הניתן.
"תוציא אותם להורג מיד, הם אלו שעזרו לו לחדור לכאן",
"כן",
 עשרים זאבים הניפו את ציפורני יד ימינם, מוכנים לפקודה. קאי שן זחל חזרה לטירה ודורק השתהה.
"לוו את אדונינו לטירה, למקרה שהפסיכי הזה יתקיף אותו בדרך",
"כן, המפקד" קראה הכיתה כאיש אחד והם התפזרו בעקבות הנחש.
דורק נעץ מבט חד בשלושת השבויים, ממתין עד שרחש העלים המתפצחים נמוג, ואז נסוג לאחור.
"אני רוצה שתקחו את החתול המעצבן הזה ותעופו מכאן, אין לכם מה לחפש פה יותר, זהו אינו ביתכם, זה  ביתנו מעכשיו",
"אתה מפר פקודה" אמר טאי,
"אתה מדבר יותר מדי" העירה לו קיאה מיד,
"אני לא מקבל פקודות מהנחש" אמר דורק והופתע כל כך עד שזנבו רעד, הוא לא התכוון להיות כל כך גלוי לב איתם, על מה לעזאזל חשב?
"מה ? אבל ?" הם החלו למלמל ודורק הביט אל תוך האפלה לראות אם לא נשאר מאחור אחד מהמטומטמים שעליהם פיקד,
"שמעתם מה שאמרתי?!",
"טולי לא יוותר לעולם" אמר פוץ', "המלוכה היא שלו, זה מה שאביהם רצה",
"אם אתה לא מעודכן" אמר דורק בסבלנות הולכת ואוזלת, "זאת בדיוק הבעיה עם קאי שן"
"בוא נלך, פוץ', הוא עושה לנו טובה" אמרה קיאה והניחה יד על זרועו השרירית של דורק, "תודה",
"קדימה, תסתלקו מכאן" הוא גער בהם, ואז מיהר להדביק את הכיתה.
בלית ברירה, הם חזרו למקום היחיד שבו יכלו לאכול, לשתות ולנוח, אל המגדלור הישן. ברגע שהתקרבו ראו שהוא כבר מואר. אנחה גדולה פרצה מחזותיהם ומחשבה אחת עלתה בראשם, טולי האמיתי חזר.

כשדורק הגיע אל הטירה השחורה הוא פנה מיד אל חדרו שבחומה והחל לארוז את חפציו לתרמיל מבד מהוה וישן. הוא עמד לצאת מן הדלת כשדפיקה רפה נשמעה. דורק צעד לעבר הדלת בכעס, הוא יעניש בחומרה את החייל שהעז להפריע לו בשעות הפרטיות שלו, והיה מאד מופתע כשפתח אותה ומן העבר השני גלש צל שחור וחלקלק.
"א..אדוני",
דורק התבונן מופתע בנחש שהופיע במגוריו, דבר מאוד לא מקובל.
"סגור את הדלת, אחרת אאלץ להרוג את מי שראה אותי כאן, ואין לי חיילים לבזבז" ענה הנחש ופיתל בחוסר נוחות את גופו בחדר הקטן.
"למה לא קראת לי?" שאל דורק המופתע,
"מה המשמעות של זה?" הנחש לא התייחס לשאלה, ודורק סוף סוף קיבל את מבוקשו, עיני הנחש היו מלאות בלבול וחרדה, מהופנט הוא הביט בהן עד שגילה שהנחש מצפה לתשובה.
"אממ..זה שום דבר, אדוני" אמר דורק, "זה רק סמל, בקלות תוכל להחליף אותו בכתר אחר ולהציג את טולי באור מגוחך",
"אתה חושב?",
"בוודאי, זו בסך הכל ערמת מתכת",
קאי שן נעץ בו מבט נחשי מובהק, ואז נסוג לאחור, מציץ בהיסח הדעת בחלון המשקיף אל החומה.
"ערימת המתכת הזו היה שייך לאבי" אמר קאי שן,
"כן, כמובן" ענה דורק, מודע לפתע לתרמיל שלו שמונח על המיטה הצנועה.
"יש עוד משהו" אמר הנחש.
"כן, אדוני?"
"מיניתי מפקד חדש, הוא יתחלק איתך בנטל, אתה יכול להכנס עכשיו",
הדלת נפתחה, זאב אפור, מכוער וענק הופיע בדלת ונאלץ להתכופף על מנת שהם יוכלו לראות את פניו.
סנטרו של דורק צנח,
"הוא יחלוק איתך את החדר" אמר קאי שן ונסוג החוצה, כמעט מצליח שלא לגעת בזאב הדוחה שהושיט לדורק כפה ענקית, מחוספסת ויבשה.
"איי, אני אולף" הוא אמר, דורק הביט ביד המושטת ולא יכול היה להביא את עצמו ללחוץ אותה, למזלו, אולף נדחף מעט על ידי קאי שן, והמגע ככל הנראה לא נעם למפלץ הענק, לכן הוא נדחק, בקושי, אל החדר הקטן, התיישב בחבטה מרסקת על המיטה השכנה וחייך חיוך מלא שיניים וחסר בינה.
"ת'ה חדש פה גם?" הוא שאל את דורק והצביע על התרמיל הארוז בחופזה,
"כן" מלמל דורק, מעכל לאט את משמעות הופעתו של אולף בחייו, "ממש חדש דנדש",

*

טולי עמד ליד האח, שופת מים לרתיחה מעל האש החביבה. כשהדלת נפתחה ושלושת חבריו נכנסו פנימה, רגע, תיקון – שניים מחבריו ואחד…
"אוה, טולי !" קיאה רצה לחבק את טולי עד שכמעט נפל,
"טוב לראות אותך" הוא לחש לאוזנה,
"איפה היית? מה קרה לך שם? ספר לנו הכל!"
"הלוואי שיכולתי לספר לך, קיאה, אבל האמת שבמשך כל הזמן הזה לא קרה שום דבר",
"מה, מה זאת אומרת לא קרה שום דבר?"
"הייתי תקוע בלב המדבר, העברתי את הזמן הזה בבידוד מוחלט, הבידור היחיד שהיה לי היו הזריחות והשקיעות וסופות החול מדי פעם, זה הכל"
"לא פלא שהשתגעת" היא לחשה,
"הו, לא, לא, לא השהייה שם גרמה לי לבלבול הזה, אלא המעבר, הוא לא היה מאוד מוצלח, אני חושב שנפגעתי מוחית באיזשהו שלב, הייתי צריך לאלתר, את מבינה",
"השתמשת במעבר אנדרומדה?" פוץ' תקע שוב את המקטרת לפיו והדליק אותה,
"לא" אמר החתול וחייך, "הכוכב הדפוק הזה היה הרבה מחוץ למערכת אנדרומדה, הייתי צריך לבנות שער בכוחות עצמי, מזל שהיה הרבה ברזל בתוך הסלעים שם",
אנחת השתאות פרצה מפי כולם ,
"כמה שהוא התחזק" נשף פוץ' עשן וזכה להסכמת כולם.
"אנחנו יכולים להתגבר עליו" פסקה קיאה, "זה רק ענין של זמן",
"ומה אם לא נוכל?" תהה טאי מן הצד השני של החדר,
"אוה, אל תדבר שטויות!" התפרצה עליו קיאה, "טולי זכאי למלוכה, היא שלו",
"הוא חזק מדי" אמר טולי וקיאה התבוננה בו כאילו הצד הלא תקין של מוחו מדבר כרגע,
"זו האמת" הוא המשיך, "אם נילחם עכשיו הוא ימחץ אותי, ואתכם גם",
"הוא הורה להוציא אותנו להורג, ואנחנו עדיין כאן" אמרה קיאה,
טולי הינהן, "בזכות מפקד הכיתה, כבר עמדתי לשסף אותו, נראה שהוא נבון יותר מהשאר",
"הוא הבין מיד שהוא בצד הלא נכון" אמר פוץ' ועיקם את שפתיו לחיוך מוזר, "אין ספק שבלי הכתר קאי שן נראה מלכותי כמו ערימת גללים טריה",
כולם פרצו בצחוק לפתע, צחוק בריא ומשוחרר, רק צחוקו של טולי חשף את רזונו המורעב, הצלעות שלו בלטו מבעד לפרווה.
"אך עם זאת, זו אבידה קשה, הכתר היה שייך לאביך" ניגב פוץ' את עיניו הלחות והתבונן בקיר המשפחה, שם, בין נכדיו וניניו נתלתה גם תמונת המלך המנוח, גא ומכובד.
"כן, אני מניח שהוא היה כועס עכשיו, ואז צוחק ומושך בכתפיו" אמר טולי והשקיף אל התמונה, נמלא  בגעגועים עד לגדותיו.

*
כשהאיר היום על החומה הבין דורק עד כמה צדק. בלבול ודאגה נשקפו מעיני חייליו. דורק הציג את אולף בפניהם וברוב נימוס הושיט לו את הפיקוד. אולף הרגיש מוחמא ולא ידע שדורק מאס בתפקידו כל כך. במקום להתבונן בחיילים רצים בשורות, התיישב במקום מוצל ונימנם בשקט, מניח לאולף לגעור ולהצליף בהם בהתרגשות של הפעם הראשונה. 
בצהריים נעלם החייל הראשון.
אולף רצה לדווח לנחש מיד, דורק אמר לו לשתוק.
בלילה נעלמו שלושה נוספים, אחר נתפס בדרכו החוצה, הוא הוכה וסולק. אולף דרש לדבר עם קאי שן מיד. כשהוא יצא מהיכל השינה של הנחש, אולף נראה מוטרד ומבולבל. הוא אמר לדורק שהנחש מבקש לראות אותו. דורק נאנח עמוקות, רוקן את ראשו ממחשבות מיותרות ונכנס פנימה. קאי שן חיכה לו זקוף, צופה אל ההרים הירוקים והשדות.
"זה נכון?" שאל הנחש, "ארבעה חיילים ?"
"חמישה, אדוני" תיקן אותו דורק, הנחש נפנה אליו והבזק של רוע ניצנץ לעבר דורק, ליבו החל לפעום יותר מהר.
"נצטרך לגייס עוד",
"כן, אדוני",
האם הוא ראה פחד? בעיניים האלה?
"השבע את אלה שנותרו, תן להם פרס אפילו, על נאמנותם",
"כן, אדוני",
"אלה שעזבו יישאו קלון, זה ברור?" סינן הנחש, "אני רוצה שתוודא את זה"
"כן, אדוני",
"עכשיו עזוב אותי",
"כן, א..",
"עכשיו!"
דורק הרכין את ראשו לאות כבוד ומיהר לצאת החוצה, נושם לרווחה. בעוד דקה הוא יעזוב.
"דורק?"
זה היה אולף, הוא התחבא בצללים שבמסדרון, כל כך לא הולם לקומתו וגודלו.
"מה?"
"הם עזבו",
"סליחה?"
"כל השאר, הם, החדרים שלהם ריקים, הם אינם",
דורק השתהה רגע, נוגע בקצה אוזנו,
"מה?",
"אני לא יודע איך…", אולף הפנה את אצבעו אל הדלת של קאי שן,
דורק טילטל את ראשו,
"רגע, רגע, אתה היית אמור להשגיח עליהם!"
"אני יודע, ברגע שנכנסת ירדתי לחצר היכן שהשארתי אותם, והם, ניצלו את הזמן הזה כדי להמלט",
דורק השתתק, מלא בכעס על חוסר תפקודו אך גם מעט שבע רצון, מגיע לו.
"אם הם כבר הגיעו אל היער, הם בוודאי יפיצו את השמועה לכל הלהקות, אנחנו לא נוכל לגייס אף זאב" אמר דורק,
"אז, מה אתה מציע?",
דורק אפילו לא היה צריך לדבר, תנועת הניסור שהחווה דורק בציפורניו השלופות הקפיץ את אולף מיד.
"ארררר !" הוא שאג ופרץ בדהרה מטורפת במורד המדרגות,
"גם לך, ידידי" נאנח דורק והלך לארוז,

*

"היי, הייי, פסס, אתה שם"
הנחש ישן על המיטה הגדולה, והמטרידן ניסה להעיר אותו. קאי שן הטיל עליו את זנבו הכבד וניסה למחוץ אותו, אבל היצור התחמק, ושוב התעקש,
"קאי !!",
עין צהובה שחורה נפקחה, מאיימת, תן קטן וחצוף ישב על המיטה שלו וניסה להעיר אותו.
"מה אתה?!…" קאי זכר אותו במעורפל כאחד מידידיו של טולי, זה שסייע לו בפעם הקודמת, תמורת חופן זהב.
"אני רוצה לעזור" לחש צר החוטם הסתום ההוא,
"מממ",
קאי ניסה לחזור לישון, הוא יוכל להרוג אותו אחר כך.
"טולי מתכנן לבוא הנה הערב, רק שתדע"
טאי חשב שקאי שוב נרדם. מאוכזב, הוא פנה לבדוק האם אפשר לחדור לחדר האוצרות, כשלפתע חש מגע קר וחסר חיים מתפתל סביב בטנו ואווח… הוא הונף באויר בבת אחת,
"אאצילו" הוא ניסה, לפני שהאויר בראותיו נפלט החוצה ללא יכולת לחזור, קאי שן הפיל אותו לתוך כלוב צר.
"אני אמסור לו" ענה קאי שן,
הדלת נפתחה בחבטה, עיניו של קאי הבריקו מרוב כעס והוא זקף את ראשו עד שכמעט נגע בחוטמו של הזאב הענק,
"מה אתה עושה כאן, חתיכת מטומטם?! אתה מלכלך לי את הרצפה !!",
אולף עמד ליד הדלת, מתנשף אך במצב רוח מרומם, נטפי דם גדולים נזלו בין רגליו, אך הוא לא התרגש מכך.
"מה..עשית?!" התבונן הנחש בפרוותו האדומה,
"כמצוותך, כל הבוגדים מתים, אדוני",
הנחש פער את פיו,
"אילו בוגדים, חתיכת גוש פרווה אויל שכמוך?",
אולף נעץ בו מבט חסר בינה, ואז החל לספר.

*

דורק חיכה ללילה. אמנם הלילה לא היו שומרים על החומה אבל בכל זאת, הוא רצה להבלע כמו צל בחשיכה. וזו היתה טעותו. דלת החדר נפרצה בבת אחת, עוד לפני שהספיק להריח מישהו מתקרב, ואלה היו שניהם. אולף, שפרוותו הוכתמה במשהו דומה לריבה אבל דורק ידע היטב מה זה היה, והנחש, כה רותח מזעם עד שעורו כמעט הפך לבן
"בוגד מתועב!",
דורק הועף ממקומו והוטח אל הקיר, זנבו של קאי נכרך סביבו ומשך אותו אל מרכז החדר, דורק ניסה לשמור על הכרתו וחטף שוב, פיצוץ של אור העיף אותו לקצה וראשו פגע במיטת הברזל, הוא גנח בכאב.
"אתה שלי עכשיו" לחש קאי שן,
מתוך הערפל שמוחו היה שרוי בו זיהה דורק קירקוש של מפתחות וטריקת דלת. החדר הוחשך, והדבר האחרון ששמע לפני שצלל לעולם של מכאוב ודווי היה צחוקם הפרוע של אולף והנחש.

*

מעבר לעמק, ליד הים, מכורבל בתוך כנפיה של קיאה, טולי ישן. לתוך חלומותיו העליזים התגנב צל אפל. טולי ריחף באותה שעה מעל האוקיינוס, מתיז מים ודגיגים, עד שענן כיסה את השמש וקור הרעיד את גוו,
"צא החוצה"
הוא ידע מי לוחש, אבל בחלומו הוא סבר שהוא יכול לנפנף אותו ולהמשיך הלאה, אל אור השמש,
"צא, אח גדול",
טולי פקח בחוסר רצון את עיניו, הטיל את רגליו לרצפה ופסע אל החלון הפתוח. כה חשוכה היתה האדמה עד שמישהו אחר בקושי היה מבחין בו, אך איזה אח לא היה מזהה את אחיו?
טולי משך בכתפיו ודילג החוצה, מחליק מעדנות על קיר המגדלור, עד שנחת על הקרקע.
"מה ?" שאל,
"ניצחת, מנוול שכמוך",
"אווה, מה אתה אומר?" חייך החתול בשמחה, "ומה המחיר?",
"נראה לי שיש אצלי בטירה משהו ששייך לך",
"אוה, הוא, זה בסדר, אתה יכול לשמור אותו, הוא יהיה חייל נפלא",
קאי החמיץ את פניו בכעס,
"לא, אני רוצה שתיקח אותו בחזרה",
"אני לא רוצה אותו",
"הוא ימות ברעב, אין לך רחמים עליו?"
טולי גיחך קלות,
"נו טוב, אתה תשלח אותו בחזרה, או שאני אמור לפרוץ פנימה ולחלץ אותו?",
"למרבה הצער אין אף שומר על החומות הלילה" רטן קאי שן,
טולי ציחקק והפנה את עיניו אל הכוכבים הנוצצים, מופתע מן השינוי לטובה,
הנחש החל להתרחק, ראשו מושפל,
"היי, אח קטן" קרא טולי אחריו, קאי שן לא הסתובב, רק נעצר על השביל.
"חברים?"
טולי כמעט חש את האויר מסביב לנחש רוטט מרוב כעס, והוא המשיך לזחול משם מבלי לענות.
"כנראה שלא" ענה טולי לעצמו והחל לצעוד לעבר הטירה השחורה.
כל הדרך עד למגדלור טאי לא הפסיק להתייפח ולנשק את כפותיו, כשהם הגיעו קרני שמש ראשונות האירו העולם באור כה בהיר וטהור עד שהאויר נצץ, וארוחת הבוקר כבר חיכתה להם על השולחן.
אחרי שחגגו את הניצחון המהיר והקטן, פנה טולי אל מחסן הכלים של פוץ' והוציא משם חבל ארוך, פנס ויתד חדה.
"מה אתה עושה, טולי?" שאל פוץ' מן הגינה, שם עדר תלמים לשתילי האפונה,
"הולך להוציא משם את הכתר, כמובן",
"אבל, ברגע שהכתר יהיה בידיך, קאי שוב ינסה לחטוף אותו ממך" קראה קיאה בהפתעה,
"נכון, אבל הפעם, אני אהיה מוכן" אמר טולי וצחק.