רכבת הלילה לקונסטנטינופול מאת אורי ליפשיץ

פרק א'

מר ג'יימס וויליאמס המתין לאחר שדפק על הדלת. הוא היה גבר צעיר והיה לו זמן. לא את כל הזמן שבעולם, לבטח לא. אם היה לו את כל הזמן שבעולם הוא לא היה יודע מה לעשות איתו. סביר להניח שהיה מבזבז את רובו במסלול מרוצי הסוסים של מרכז לונדון. לקח לו די והותר זמן רק למצוא אישה יפה וענוגה כמו אדית ג׳והנסון, והוא חשד שגם אם היה בידו את כל הזמן שבעולם הוא לא היה מצליח למצוא עוד אישה רבת סגולות כמותה. היום הזה הגיע לאחר אין ספור פעמים שהוא ואדית שתו יחדיו תה של מנחה, וזו היתה הפעם הראשונה שהוא הוזמן לארוחת שישי עם אביה. הוא הרהר בכך שהעלמה ג'והנסון לבטח ידעה כי הוא אוהב אותה הרבה לפני שהוא עצמו הבין זאת, שהרי נשים מבינות בדברים כגון אלו הרבה יותר מאשר הגברים. מר וויליאמס ידע שעל פי כללי הנימוס, הזמנה זו לארוחת ערב היא הזמן בו הוא עתיד לשאול את אביה של העלמה ג'והנסון האם יואיל לתת לו את ידה של העלמה ג׳והנסון. ג'יימס לא יכל לתאר לעצמו מה היה עושה אלמלא היו כללי הנימוס האנגלים שם בכדי להדריכו. צליל פתיחת הדלת על ידי רב המשרתים קטעה את מחשבותיו של מר וויליאמס.
ג'יימס, מלא אהבה ותקווה של נעורים, האמין כי אהבתו תוכל להתגבר על כל מכשול, זולת אולי התגשמות חזון אחרית הימים על פי ספר יחזקאל. הוא התקדם לתוך הבית, עצר לרגע והגניב מבט לאחור לוודא כי אין עצמות יבשות העולות מן הקרקע או תימרות אש ועשן היורדות מהשמיים. משנחה דעתו הלך בעקבות רב המשרתים שהושיב אותו אל מול הבריגדיר ג'והנסון, אביה הקשיש של אהובתו. ג'יימס שמע רבות על הבריגדיר ג'והנסון, פרש שפרש מחיל הפרשים של הוד מלכותה לאחר שירות ארוך בשירות האימפריה. הוא בילה את ימיו במסעות ברחבי האימפריה ובנעיצת מבטים אל עבר השקיעה בהתרסה. תחרות נעיצת מבטים זו הייתה כה עזה עד כי הבריות תהו לא פעם ולא פעמיים אם לא היתה השמש הראשונה למצמץ. הבריגדיר ג'והנסון ישב ולעס בדממה, מתריס מול סטייק הטרטר שבצלחתו.
"הילדונת, היא נסעה" הבריגדיר שבר את השתיקה שנמתחה לאחר ברכות הנימוסין. ג'יימס בלע את חתיכת הטרטר שהיה עסוק בלעיסתה בדקות האחרונות. "היא נאלצה לעזוב בדחיפות בליל אמש" המשיך הבריגדיר בקול רם. "קיבלנו מברק המודיע שכי נוכחותה נדרשת בביזנטיון", "ביזנטיון?" תהה ג'יימס, "ביזנטיון" ענה מר ג'והנסון, ולאחר שראה את המבט התוהה של שותפו לשיחה הוסיף "אתם הצעירים קוראים לה היום קונסטנטינופול".
גבותיו הלבנות של הבריגדיר סככו מעל ראשו כמו גשר החוסם את מעברן של ספינות עמוסות כותנה מהמושבות על גבי התמזה. "אתה ג'נטלמן צעיר מר וויליאמס". היעדר סימני פיסוק במשפט של הבריגדיר ג'והנסון מנעו לחלוטין ממר וויליאמס להחליט מהי התשובה הנכונה. האם היתה זו שאלה או משפט חיווי? או שמא הקשיש לא זכר את שמו? למזלו של ג'יימס הצעיר, לאחר הפוגה בת מספר רגעים בה הקשיש הטביע את סטייק הטרטר תחת שמנת חמוצה, הוא המשיך. "האם אתה אוהב את בתי בכל ליבך?".
ג'יימס הביט בבריגדיר. אולי היה זה סטייק הטרטר ואולי תחושת האהבה לעלמה ג'והנסון שחש עולה מקיבתו העדינה עד שהתפרצה מבעד לשפתיו. "כן. אדוני. ואם תסכים אני מתכוון לבקש את ידה בהקדם האפשרי". מבטו של הבריגדיר נשאר נעוץ בסטייק הטרטר הלא נגוע בצלחתו.
המתח והציפייה בעיניו של ג'יימס יכלו לגרום לסטייק הטרטר לרחם עליו, לו היה לזה רגשות. הבריגדיר הפך באיטיות את קו המחשבה שבראשו למילים. "ממה ששמעתי מבתי, היא תשמח לחיות עם ג'נטלמן צעיר שכמוך". הבריגדיר הוציא מכיסו הפנימי קופסה קטנה עטופה בבד קטיפה אדום ופתח אותה, חושף טבעת אירוסין יפיפייה, יהלום נוצץ כעין השמש במרכזה. "טבעת זו היתה של אשתי" אמר הקשיש והושיט את הטבעת לכיוונו של ג'יימס "היא היתה רוצה שג'נטלמן אמיתי ייתן אותה לבתנו ". ג'יימס הושיט יד רועדת לקופסה, עטף אותה בבד הקטיפה והניח אותה בכיסו. לראשונה בחייו של מר וויליאמס הצעיר הוא הבין את משמעות הביטוי "להיקרא לדגל". הוא הרים את מפית השולחן, ניקה היטב את שפתיו מכל זכר של טרטר וקם על רגליו. "אדוני", הוא אמר בקול הסמכותי ביותר שנפשו מצאה בעת הפשפוש המהיר שערכה במחסני היכולות הווקאליות שלו, "אל חשש, אני אצא לדרכי מיד ולא אשקוט עד שאגיע לעלמה ג'והנסון". "רכבת הלילה לקונסטנטינופול עוזבת היום בערב" העיר הבריגדיר כבדרך אגב. "ואני אהיה עליה" ג'יימס ענה וניסה לחייך בביטחון, אולם חיפוש נוסף הבהיר לו כי שפתיו אינן יודעות כיצד להוציא לפועל את התמרון המורכב הזה. לאחר מספר העוויות פנים הוא הסתובב ויצא מן הבית. הבריגדיר בהה שעה ארוכה בדלת לאחר שנסגרה. הוא ידע שברגע זה זיכן את חייו של מר וויליאמס. אבל אם מר וויליאמס הצעיר באמת רצה להצטרף למשפחת ג'והנסון, הבריגדיר היה חייב לוודא כי הוא מבין את משמעות הדבר, ומדוע הם לעיתים נאלצו לנסוע לקצוות האימפריה בהתראה של רגע. הבריגדיר החזיר את מבטו לצלחת. סטייק הטרטר החזיר לו מבט נוקב.
פרק ב'
מקץ שעה קלה, עמד ג'יימס וויליאמס בתחנת ויקטוריה מתחת לאחד משלטי החוצות שפרסמו הצגה חד פעמית של "רוג'ר, הקנגורו המתאבק הפלאי!" והמתין לעלות על הרכבת הלילית לקונסטנטינופול. כרטיס הנסיעה שבידו היה מעוטר בסמל משרד הסחר של הוד מלכותה וציין בגאווה שהוא "כרטיס נסיעה עבור רכבת הלילה לביזנטיון (הלו היא קונסטנטינופול)". מנהל הנסיעה, בלגי שמן ונוטף זיעה העונה לשם אובֶרגְלֶס, הגיע במיוחד לקחת את כרטיסו של מר וויליאמס בידיים לחות ולהוביל אותו במורד הרכבת לתאו. המזוודה הקשתה על ההליכה במסדרון הצר והעובדה כי מר אוברגלס לא הציע כלל לסייע עם מזוודתו של ג'יימס רק השרישה את דעתו לגבי האומה הבלגית בכללותה. הבלגי הוביל אותו במשך מה שנדמה כשלושה נצחים, דרך מסדרונות צרים תחת תקרת צינורות בדיל, הרחק לאחוריה של הרכבת. אוברגלס עצר ליד דלת נחושת עם הספרה 3 מוטבעת עליה ובלי לומר מילה הסתובב והמשיך לדרכו.
התא המרווח באופן מפתיע הכיל שתי ספות עור מהודרות שהיו מיועדות יותר לשכיבה מאשר לישיבה. זו היתה, אחרי הכול, רכבת לילה. במרכז החדר עמד גבר מבוגר שסגר את מזוודתו ברגע כניסתו של ג'יימס. הזר עמד לצד המזוודה שנחה על הספה הרחבה בצד ימין של התא. פרצופו של הזר הזכיר נשר עגום במיוחד. הוא הציג את עצמו במבטא אוסטרו-הונגרי, והושיט לג'יימס את כרטיס הביקור שלו. הכרטיס היה מעוטר בסמל של טווס פרוש זנב ולצדו הוטבעה כתובת רשמית המזהה את בעל הכרטיס כד"ר פרידריך אלברטשטוך, מדען ונוטריון. ג'יימס מייד הציג עצמו בתגובה והושיט את כרטיס הביקור שלו עצמו. לא יעלה על הדעת כי ג'נטלמן לא יציג את עצמו במפגש עם ג'נטלמן אחר. ד”ר אלברטשטוך, מדען ונוטריון, העניק לג'יימס צלו של חיוך, התנצל שהוא צריך לעזוב במהירות לפגישה בקרון התה, ועזב את התא הקטן.
הדלת נסגרה מאחורי ד”ר אלברטשטוך באותו צליל החלטי שדלתות משמיעות לאחר שרכבו על מסילתם עד תום. שכן זה מנהגן של דלתות רכבת להיפתח ולהיסגר מצד לצד ולא קדימה ואחורה, על מנת שלא להפריע לעוברים במסדרון. ג'יימס הביט בהתפעלות על נפלאות התבונה האנושית שהמציאה פלאות כמו אלו שהוא חוזה בהן. רחש כלשהו שהגיע מתחת למיטתו של ד”ר אלברטשטוך תפס את תשומת ליבו. ראשו של מר וויליאמס הצעיר מלא היה בכל כך הרבה תמימות נעורים עד כי לא היה בו כלל מקום לפחד. חיש קל ירד על ברכיו והביט מתחת למיטה, המראה שנחשף לפניו הפתיע אותו בלשון המעטה.

פרק ג'

מתחת למיטה שכבה נערה צעירה. ללא ספק היתה זו נערה, וללא ספק היא היתה צעירה.ג'יימס הסמיק במבוכה, שכן למרות שהנערה היתה לבושה באופן המצופה מנערה מבית לונדוני טוב, הזווית הספציפית שגופה נדרש להתעקל בה על מנת להתחבא תחת המיטה גרמה לכך שהמחשוף של מחוכה פנה ישירות מול פניו. תשומת ליבו של ג'יימס נמשכה לאצבעותיה הענוגות של הנערה, כנראה על ידי האקדוח שהיא אחזה בידה. העלמה יצאה מתחת למיטה ובתנועה מהירה פתחה את מזוודתו של ד”ר אלברטשטוך. בידה הפנויה היא חיטטה במזוודתו של ד”ר אלברטשטוך, חושפת ספר כבד ועטוף עור. לוע האקדוח לא היה ממש מכוון לעברו אבל ראשו של ג'יימס היה מודע בחדות לעובדה שאקדוחים נועדו להריגה. היא פסעה לאחור ואמרה בקול עדין "קח את הספר, נמשיך לדבר בקרון שלי". ג'יימס מצא עצמו נדהם יותר מאשר כל דבר אחר ומתוך הרגל ציית. הוא הרים את החבילה והחל לצעוד החוצה מהתא. שריקת קיטור פתאומית סימנה את יציאתה של הרכבת. התנועה הפתאומית של הקרון ערערה את שיווי המשקל של שניהם אולם העלמה הצעירה שהיתה עסוקה בהחבאת אקדוחה בתיקה מעדה ונפלה על הספה המרווחת.
ברגע זה ליבו של ג'יימס נתמלא בהלה, שהרי ראשו היה מלא כולו בתהיות ולא נותר בו מקום כלל. כאשר הוא ראה את העלמה נופלת ניצל את ההזדמנות, הוא יצא מן החדר ורץ הרחק מהתא לכיוון שהוא קיווה שהוא כיוונו של קרון התה. הוא הספיק לשמוע את הנערה צועקת דבר מה אולם הוא היה עסוק בבריחה. דלתות נפתחו ונסגרו, אנשים הלכו על גבי הרציף כמנהגם של הבריות לאחר שהרכבת התחילה בנסיעתה: אישה זקנה בשמלה שחורה נעה באיטיות, נער מכוסה נמשים עם סל נפנף בידיו והכריז על מרכולתו, אף אחד מהם לא מודע למתרחש על הרכבת הנעה. ג'יימס המשיך לרוץ ומצא עצמו בקרון מסעדה ריק, כפי הנראה סגור בשעה מאוחרת כזו. הרכבת צברה מהירות, וג'יימס לא היה בטוח מה עליו לעשות. הוא הביט סביבו , הקרון הכיל רק שולחן אחד, ערוך לסעודה אולם ללא כיסאות סביבו ובפינת החדר היתה מגובבת ערימת שמיכות.
ג'יימס עצר והתנשף. צליל הדלת שנסגרה מאחוריו גרם לו להסתובב ולהבחין בגבר גבה קומה ובהיר שיער שנכנס לקרון ונעל את הדלת מאחוריו. הזר לבש חולצה לבנה ומעומלנת היטב עם ווסט תואם, על דש מקטורנו נחה סיכת בצורת טווס. ביד אחת הוא החזיק בנינוחות אקדוח בעוד ידו השניה הושטה קדימה והרימה עוגייה עטופה באבקת סוכר ממגש כסוף עמוס עוגיות לבקוכן. הזר צעד לכיוונו של ג'יימס וכיוון לעברו את האקדוח בזמן שנגס בעוגיה.

פרק ד'

"אג הקודגס גגקשה" אמר הזר בעל השיער הזהוב בפה מלא פירורי עוגייה, מבטו ממוקד בג'יימס. לאחר רגע בו ניסה ג'יימס להבין את מילותיו של הזר, החליט כי התשובה הנכונה תהיה "סליחה?".
הזר החל ללעוס את עוגיית הלבקוכן במהירות רבה יותר, מודע לאבקת הסוכר שמתפזרת על חולצתו. הוא ניגב את ידו במכנסיו, מכתים את הבד השחור עם האבקה הלבנה. ג'יימס לא היה בטוח מה עליו לעשות אבל לאחר מחשבה של רגע החליט להרים את ידיו. זהו הרי הדבר המקובל לעשות כאשר מאיימים עליך באקדוח.
הזר סיים את לעיסתו וניסה להחזיר רטיבות לפיו היבש, כפי שכולנו יודעים שקורה לעיתים עם עוגיות לבקוכן שהיו מונחות זמן מה על המגש. הוא הניע את לשונו בלאות מחוץ לפיו. ג'יימס מיד הוריד את ידיו, הניח את הספר על השולחן לצידו, אחז בבקבוק יין פתוח מהשמפנייר הסמוך ומזג לזר כוס. התווית על הבקבוק הכריזה כי זהו יין השיראז החביב על רוג'ר. רוג'ר, אם תאמינו לתווית, היה קנגורו מהקולוניה המרוחקת אוסטרליה. ג'יימס עיקם את אפו למראה התוית, שכן הוא ידע כי בקבוקיי יין הם כלל וכלל לא מקור מהימן בנושאים כגון גיאוגרפיה או היסטוריה או, למען האמת, רוב רובם של המדעים המדויקים, שעדיף לרדת לעומקם בסיוע של דוקטור או מלומד מהאקדמיה של לונדון. ג'יימס הניח את הבקבוק במקומו, אחז בחבילה והרים שנית את ידיו. הזר שתה לגימה עמוקה מהכוס, הניח אותה על המגש לצד העוגיות ונשם עמוקות. "תודה" הזר אמר בכנות. "על לא דבר" ענה ג'יימס מיד. עבור ג'נטלמן בריטי, נימוס הוא יותר מאשר הרגל – הוא דרך חיים. "ובחזרה לעסקינו" המשיך הזר, " את הקודקס בבקשה".
"מה?" תהה ג'יימס בקול עמום.
"הקודקס", ענה שוב הזר והוסיף כשראה את מבטו התוהה של ג'יימס "הספר שאתה אוחז בו. תן אותו או שארה בך".
היה זה בשלב זה שג'יימס הבחין בתנועה בערימות השמיכות שבפינת החדר. "היזהר!" צעק ג'יימס, "יש קנגורו ענק מאחוריך!"
הזר לא טרח לפנות לאחור. הוא ידע כי הפחד שאנשים חשים תחת איומו של אקדוח עלול לגרום להם לומר כל דבר. ולכן הוא היה מופתע למדי כאשר אגרופו של רוג'ר, שנח באחורי הקרון, ניתח באחורי ראשו והפיל אותו ארצה חסר הכרה. ג'יימס קפא. מבטו מרוכז בדמותו של הקנגורו רוג'ר, שדמה להפליא לתמונתו על בקבוק היין. ג'יימס לא ידע מה לעשות. למרות שהוא היה בקיא ברוב רובם של הנוהגים הנימוסיים הנדרשים מנתיניה של הוד מעלתה מעולם לא עלה על דעתו לברר לעומק מהו נוהג הפנייה הנכון כלפי חיית כיס שהצילה את חייך מתוקף חמוש לאחר שכפי הנראה לקחת שלא ביודעין מבקבוק המשקה שלה. הבלבול הרב כמעט ושיתק את ג'יימס אולם חינוכו הביס את התחושה ומיד מר וויליאמס קד קידה לעברה של החיה. "תודה רבה לך, מר רוג'ר", אמר בקול עמוק, "אני מאמין כי אני חב לך את חיי". הקנגורו הביט בו לרגע במבט רציני אולם לאחר מכן פער את פיו בחיוך שנראה גדול מכפי שהגיוני. שפתיו התחתונות של החיה נפתחו לרווחה. ג'יימס חייך בתגובה. שהרי זהו רק מין הנימוס לחייך אל עבר אלו שמחייכים לעברך. הקנגורו פנה לעבר השולחן והחל ללעוס חסה מהקערה הגדולה במרכז החדר. ג'יימס, לאחר רגע נוסף של מחשבה לגבי הדבר הנכון לעשותו, ג'יימס ברח מהחדר כל עוד נפשו בו.

פרק ה'

ג'יימס רץ לאורך הקרונות עד שהתפרץ לקרון התה. אווירת האנושיות המתורבתת בחדר סתרה את כל הטירוף שעבר עליו בדקות האחרונות. עיניים סקרניות הציצו בו מתוך פניהם של אנשים שידעו כמה קוביות סוכר הם אהבו בתה שלהם וכיצד לבחוש אותו כראוי. מר וויליאמס הצעיר ניסה להקנות לעצמו מראה של שלוות נפש. אחרי הכל, מדובר היה בתה. הוא ניסה ללכת מבלי לרעוד אולם כשל בניסיונו. הוא הבחין בד"ר אלברטשטוך, מדען ונוטריון, שישב ולגם את התה שלו בשולחן צדדי, פרצוף מוכר בים של זרים.
ג'יימס התקדם בצעדים מדודים לשולחנו של ד”ר אלברטשטוך. "כן?" תהה ד”ר אלברטשטוך לעברו של ג'יימס. ג'יימס התיישב בתשישות ומצא את עצמו אומר "אני מצטער, ד"ר יקר, אך זה הרגע ניסו להורגני ואני חושש שלא אוכל לעשות דבר בטרם אשתה כוס רצינית ביותר של של תה". גבתו של הד"ר עלתה אבל הוא המתין בזמן שג'יימס הכין לעצמו כוס תה ראויה. ארל גריי? לא, לא, מצב חמור כגון זה דרש תה רציני. לאחר רגעים ספורים ג'יימס אחז בכוס של דרג'לינג חזק למדי עם שתי קוביות סוכר.
בין לגימה ללגימה ג'יימס סיפר לד”ר אלברטשטוך את אשר עבר עליו בדקות האחרונות. עיניו של ד"ר אלברטשטוך לא שיקפו את חוסר האמונה שג'יימס ציפה לו, מצד שני, מדוע שג'נטלמן בריטי ישקר לעמיתו? "האם הספר עוד אצלך?" שאל אותו פרידריך. "כן" ענה ג'יימס בכנות והציג את החפץ. "אם כך, הבה נתבצר בחדרנו. מי יודע אם הנבלים הללו לא עתידים לשוב".
כאשר הגיעו בחזרה לחדרם, ג'יימס התיישב, ליבו עדיין פועם בחוזקה. ד”ר אלברטשטוך ארז את הספר ומספר פריטים נוספים במזוודתו הפתוחה. דפיקה בדלת גרמה לג'יימס לקפוץ על רגליו בבהלה אולם ד”ר אלברטשטוך הביט דרך העינית ונפנף בידו תנועת הרגעה. פרידריך פתח את הדלת והנכנס היה לא אחר מאשר הזר זהוב השיער שאיים על ג'יימס בקרונו של רוג'ר! ג'יימס מייד קפץ על רגליו ונעמד בין ד”ר אלברטשטוך לבין הזר המסוכן. היה זה ברגע זה שד”ר אלברטשטוך היכה את ג'יימס בראשו מאחור. הפתעה וכאב קשרו קשר נגד הכרתו של מר ג'יימס וויליאמס . הדבר האחרון שחש היה פגיעתה של הספה בעורפו בדרכו למטה.
ג'יימס מצא עצמו בחלום מוזר. מכל עבר הקיפו אותו צינורות מתכת מבהיקים. ענני קיטור ערפלו את ראייתו. הוא רץ עד שהגיע לשרברב משופם לבוש בסרבל אדום מכוסה בכתמי גריז שפרצופו הזכיר לו את תווי הפנים של הבריגדיר ג'והנסון. בעל המלאכה הנהן לכיוונו. "שרברב" מלמל לעצמו ג'יימס ללא קול, "לפחות החלום שלי הוא אנגלי ונורמלי".
"לא בהכרח", ענה לו השרברב במבטא איטלקי. "המילה לשרברב מקורה בפלומביום, המילה הלטינית לעופרת". ג'יימס הנהן באופן אוטומטי כפי שכולנו נוטים לעשות בזמן הערות לגבי השפה הלטינית. "רוב הצינורות בימים הראשונים של מקצוע השרברבות היו עשויים עופרת".
"הממם. מעניין מאוד, אני לא חושב שידעתי זאת".
"יש הרבה דברים שאתה לא יודע על מתכות ומה שמרכיב אותם", הנימה של הזר נשמעה מתחכמת "אולי זו ההזדמנות שלך להבין מאיזה מתכת אתה? זהב, כסף או אולי ברונזה?".
"אני מצטער" ענה לו ג'יימס בטון רם אך מנומס השמור לבעלי מקצוע שמאריכים בדברים במקום להתעמק בעבודתם, "אבל האם יש משהו שרצית לומר?"
"כן", ענה השרברב, מנגב את ידיו על האוברול האדום ונועץ בו מבט נוקב מעל לשפם. "אני אלך לקרון המעבדה. אתה תהרוג אותו ותצטרף אלי לאחר מכן."
"מה?" חשב לעצמו ג'יימס בזמן שעיניו נפתחו ואוזניו זיהו את קולו של פרידריך אלברטשטוך. "ומאוריציו, אל תשכח להפטר מהגופה לפני שתצטרף אלי בקרון המעבדה. הסיפור הזה לא יגמר לפני שנמכור את הקודקס בקונסטנטינופול, אולי זה דווקא טוב לעשות… תצוגת יכולת. כן, אני אפעיל את המכונה ואהפוך את המטרידנים שמנסים לעצור בעדנו לדוגמה". הזר זהוב השיער, שהסתבר ששמו הוא מאוריציו, הנהן לכיוונו של מר פרידריך אלברטשטוך, הביט בג'יימס המתעורר, שלף סכין מעוקלת וליקק את הלהב המעוקל בצורה שהייתה לא היגיינית ולא בטיחותית כאחת.

פרק ו'

ג'יימס ניסה להזיז את ידיו, אך גילה כי הן כפותות מאחורי גבו. הוא ניסה לפנות למאוריציו בדברים ולבקש ממנו לשחרר אותו ובשום פנים ואופן לא לדקור אותו עם כלי הנשק. מאוריציו מצידו, התעלם ממנו לחלוטין. בשלב זה היה ברור למדי לג'יימס כי ד”ר אלברטשטוך, מדען ונוטריון, למעשה כלל אינו ג'נטלמן, כי אם נבל חסר לב ומצפון וזה רק מן הסביר שכל מי שמשתף עימו פעולה יהיה נבל כמותו.
מאוריציו הניח את סכינו על השולחן והחל לחטט בלהט בכיסיו של ג'יימס, נהנה בעליל ממבטו ההמום של ג'יימס. הוא הביט בארנקו של ג'יימס והכניס לכיסו שלו את הממון שהיה בו, ורגע לאחר מכן לאחר מכן הוא מצא את הקופסה שנחה בכיס הפנימי של המקטורן ושלף ממנה את טבעת האירוסין. כעס מילא את ג'יימס, והוא הגיב בצורה לא ג'נטלמנית כלל וכלל. הוא הרים את זוג רגליו ובעט בחוזקה בגבר על מנת להרחיק אותו מהטבעת. מאוריציו עף לאחור, ראשו נחבט בדבר מה והוא נפל לריצפה. ג'יימס היה מופתע מעוצמת בעיטתו עד שגופו הצונח של מאוריציו גילה מאחוריו את דמותה של הנערה שג'יימס ראה, לפני פרק זמן שנראה כמו נצח, מתחת למיטתו של ד"ר אלברטשטוך. קת האקדוח שלה עדיין נטועה באויר במקום בו הלמה בעורפו של מאוריציו. הקנה, לשמחתו של ג'יימס, היה מכוון מעלה ולא ישירות לעברו.
"תודה" מילמל ג'יימס. "על לא דבר" ענתה הנערה בנימוס והביטה בו במבט מבולבל. "מי אתה בעצם?" "אני? רק נוסע לקונסטנטינופול" הבטיח לה ג'יימס, העובדה כי ידיו עדיין כפותות מאחורי גבו פותרת אותו מהדילמה האם עליו להרים את ידיו או לא. "שמי סטפני ד'קונטי" היא הציגה עצמה, "ג'יימס וויליאמס ", ענה ג'יימס בתגובה וניסה להושיט את ידו ללחיצה. סטפני הבחינה במחווה ומיד החלה לשחרר את ידיו. "אתה… לא נשלחת לפה?" שאלה סטפני.
"לא, לא" חזר על עצמו ג'יימס, "אני רק נוסע לקונסטנטינופול". שתיקה מביכה מילאה את התא הקטן. ג'יימס התכופף והרים את הטבעת שנפלה מידיו של מאוריציו. הוא לא מצא את הקופסה, לכן השחיל אותה על אצבעו למשמרת. הוא התגעגע עד מאוד לשקט ולשלווה של שיחות מתורבתות ופגישות לתה של מנחה עם העלמה ג'והנסון. מר ויליאמס והגברת ד'קונטי עמדו בשקט בצידי התא. המבוכה התמקמה בניחותה במרכז החדר המרווח.
לאחר רגעים ספורים דלת התא נפתחה ומר אוברגלס, מנהל קו הלילה לקונסטנטינופול, כשל פנימה כשדם נוטף מפצע בראשו. ג'יימס אחז בבלגי המיוזע שקרס לעברו ונחת על הספה. דם מילא את הספה ואת ידיו של ג'יימס. "סטפני, ניסיתי לעצור בעדו", אמר הבלגי במבטא כבד בעודו מתנשף בכאב ומנסה לעצור את הדימום במטפחת כחולה מעוטרת בסימן מחוגה, "טעינו לחלוטין, מאוחר מידי רק לקחת בחזרה את הקודקס. הנבל כבר בנה אחת מהמכונות והוא מתעתד להשתמש בה בכדי לחסל אותנו ולהסתיר כל עדות למעשיו. את חייבת לעצור בעדו, אחרת כל גבר, אישה וילד ברכבת הזו עלולים להיפגע". מר אוברגלס התנשף מהדיבור הארוך. פניה של סטפני החווירו, היא הנהנה, הרימה את האקדוח שלה ויצאה במרוצה מהתא.
הבלגי המתנשף הפנה את מבטו למר וויליאמס הצעיר. מצחו התקמט ולפתע הוא שאל בהססנות "אתה בעצם לא בונה חופשי, הלא כן?". "לא, לא" חזר מר וויליאמס בפעם השלישית בדקה האחרונה "אני רק נוסע לקונסטנטינופול". פרצופו של מר אוברגלס התעקם בהלם ולאחר מכן בצער. "אלוהים אדירים, אתה לא הפורץ שהבריגדיר ג'והנסון שלח לסייע לנו?". "מה?" למשמע הזכרתו של הבריגדיר ג'והנסון ג'יימס היה מבולבל יותר משהיה אי פעם, והג'נטלמניות שעטפה אותו כל חייו התחילה להיפרם תחת עוצמת הרגש. מר אוברגלס נראה נבוך. "אם כך אני מצטער שהכנסתי אותך לתוך כל הסיפור הזה, אני…".
מר אוברגלס המשיך לדבר אולם ג'יימס לא שמע אותו כלל. גלגלי השיניים במוחו הסתובבו. הוא הבין את מה שהשרברב בחלומו ניסה להגיד לו. זהו מבחן. לראשונה בימי חייו ג'יימס חש כי יש בידו בחירה. הוא היה משוכנע שבשום ספר נימוסין בעולם לא כתוב מהו הדבר הנכון לעשותו ברגע שכזה. מוחו של ג'יימס התנקה מכל דבר מלבד אותה אמונה בסיסית שעליה כל נפשו נשענה, שהוא ג'נטלמן בריטי. ג'יימס החליט. הוא נעמד, הביט במר אוברגלס ואמר בפשטות "זה בסדר. אני חושב שאולי הבריגדיר כן שלח אותי לעזור לכם. ואני אעשה כמיטב יכולתי" הוא הצדיע למר אוברגלס, כי הוא חש שהמעמד מחייב זאת, ויצא בריצה אחרי העלמה סטפני ד'קונטי.

פרק ז'

ריצתו של ג'יימס היתה קצרה משחשב. לאחר שני קרונות הוא נתקל בדלת גדולה ופתוחה שהובילה למה שהיה, כפי הנראה, קרון המעבדה. מתוך הקרון החשוך נשמע קול חריקה מסמר שיער, העלמה סטפני נהדפה אל מחוץ לקרון בכוח אדיר וכמעט נתקלה בג'יימס. בעקבותיה, מתוך החשיכה של הקרון האחורי, יצא יצור.
היצור היה דמוי אדם, אבל גופו לא נעשה בצלם האל כפי שתואר בתנ"ך, ספר בראשית, פרק א', פסוקים כו'-כז'. לא ולא. דמות זו עשויה היתה מעופרת קרה, כל כולה גלגלי שיניים וסילוני קיטור. כל זרוע הסתיימה במצבטים מרושעים למראה וחדים כתער. הראש נראה כפעמון צלילה, חזיתו זכוכית, ובתוכו ניתן היה לראות את ראשו של ד”ר אלברטשטוך. המבט בעיניו שיקף את הזכוכית בדרך שחסרה את הנשמה שנתנה לאנשים, ולג'נטלמנים בפרט, את היכולת להבחין בין טוב ורע. בצעד אחד יציר המתכת דילג קדימה ונעמד בין האנשים לבין קרון המעבדה.
סטפני עצרה ואחזה בכאב בצלעותיה, היכן שמכתו של המכשיר העיפה אותה מחוץ לקרון. היא הרימה את האקדוח וירתה במרכז גוף העופרת, אולם יריותיה אף לא סדקו את החומר. ד"ר… אדון… תפלץ המתכת אלברטשטוך הרים את אחת מזרועות המצבטים והטיח את הגברת ד'קונטי הצידה באותה הקלות שאדם מן הישוב מבקש ממשרתיו לרוקן את פחי האשפה. סטפני נחבטה בקיר הקרון באנחה ונפלה לרצפת המסדרון.
תרועת ניצחון חורקנית נשמעה ממכשיר העופרת והזכוכית. יציר המתכת הסתובב ובהינף של זרועותיו קרע את החוליות המחברות בין הקרונות מאחוריו והניף את הקרון האחורי אל מעבר למסילה משום סיבה מלבד רשעות ותאוות הרס. הקרון המנותק הסתחרר ונפל לתוך הנהר שהרכבת עברה מעליו בצליל שריקה צורם. היצור הסתובב שנית והפרצוף בתוך מכונת המוות הביט במר וויליאמס בעיניים קרות ומרושעות. למרות היום הסוער שעבר עליו, רק כעת הבין מר ג'יימס וויליאמס כי הוא עלול שלא להתחתן עם אהובתו אדית אחרי הכל, שכן הוא עתיד להיות מת בעוד מספר רגעים אם יישאר פה. מוחו של ג'יימס התחנן בפניו שיברח, אולם ליבו התעקש להישאר. הוא הבין שהיחיד שיכול להיות ראוי לידה של אישה כמו העלמה ג'והנסון הוא ג'נטלמן אמיתי. וג'נטלמן אמיתי עושה את הדבר הנכון, בין אם מדובר בהנחת התיון בכוס החרסינה לפני מזיגת המים, בלחיצת יד מנומסת בזמן היכרות או בהצלת חפים מפשע מתפלץ עופרת וזכוכית.
ג'יימס הרים את ידיו לפני פרצופו לתנוחת המגננה שלמד במועדון האגרוף של אוקספורד והגמיש את רגליו. אוטומטון העופרת פלט מספר סילוני קיטור וחיקה את תנועותיו בלעג. ג'יימס ניתר פעמיים, צעד הטעייה לשמאל וצעד מהיר לימין שלאחריו הטיח את אגרוף ימינו היישר לפרצופו של היצור. חיוכו של ד”ר אלברטשטוך נראה מבעד למעטה הזכוכית . מבטו היה מלגלג, שפתיו מתוחות בהתנשאות, תכונות לא ג'נטלמניות בעליל. האגרוף פגע בזכוכית מעל הפרצוף המחייך, אבל מה שמחק את חיוכו של ד”ר אלברטשטוך היה צליל החריקה הצורמני שבא בעקבותיו. מסך הזכוכית, חזק ככל שיהיה, לא היה חד וקשה כמו יהלום. הקצה הזוהר של הטבעת על אצבעו של ג'יימס פער סדק בזכוכית מתחת לעינו השמאלית של אוטומטון אלברטשטוך. נשמע צליל של הפרשי לחצים עצומים, כמו צליל הגז הנפלט מבלון התעופה של צפלין. ג'יימס הספיק לזנק הצידה לפני שהיצור קרס בצליל ריסוק של עשרות מראות, כשל על רגליו ונפל לצידו, משקלו קורע את דופן הקרון ונופל מטה אל התהום שתחתיו. קול הזכוכיות הנשברות נמשך בזמן שד”ר אלברטשטוך, מדען, תפלץ זכוכית ונוטריון, נפל אל הנהר מתחת לפסי רכבת הלילה לקונסטנטינופול.
ג'יימס ניער את ראשו עד שראייתו התבהרה ולאחר מכן הרים את סטפני ד'קונטי ונשא אותה חזרה לתא הקטן שבו התחילה נסיעתו. הוא הניח אותה על הספה השנייה בתא, בזמן שמר אוברגלס ישן על הספה של ג'יימס. הוא חבש את פצעיהם ולאחר שעה קלה התיישב בכיסא הקטן, הביט בנוף החולף בחלון ונשם לרווחה. הוא חשב על כך שלהיות ג'נטלמן אנגלי פירושו לעשות את הדבר הנכון, לא משנה מהן הנסיבות. אל מול קנגורו מתאגרף מאוסטרליה, שרברב איטלקי דמיוני או דוקטור אוסטרי מכני. ג'נטלמן אנגלי שואף תמיד לעשות את הדבר הנכון, גם אם אין שום כלל נימוס או חוק שיכול לכוון אותו להחלטה הנכונה. ג'יימס עצם את עיניו. ההוא חש את אותה שלווה עמוקה שאדם יכול לחוש רק כאשר הוא יודע במעמקי ליבו שהוא עשה את הדבר הנכון.

אחרית דבר

אחרי כאלפיים וחמש מאות קילומטרים, ירד מר ג'יימס וויליאמס מרכבת הלילה בתחנה המרכזית של קונסטנטינופול. עינו הימנית היתה נפוחה, ידו שרוטה ומצולקת בתריסר מקומות, ראשו מעוטר בחבורה גדולה. הוא צלע בצליעה קשה ויכל ללכת רק כשהניח את ידיו על כתפיהם של ידידיו החדשים, העלמה ד'קונטי ומר אוברגלס. שניהם, כך הוא גילה במהלך הנסיעה, ידידים קרובים של אהובתו העלמה ג'והנסון. ואכן הוא היה במצב זה, נשען על כתפיהם, כאשר העלמה ג'והנסון, שהגיעה לתחנה בעקבות המברק ששלח לה אביה, פגשה אותו במבט מלא דאגה וחשש. במצב הקשה הזה כרע ג'יימס וויליאמס על ברכיו, פתח את מפית הבד האדומה, הציג בפני העלמה ג'והנסון את הטבעת ושאל אותה אם היא תואיל להפוך אותו למאושר באדם. לאחר שהסכימה הוא קם על רגליו ונישק אותה באריכות. וכך, כשאהובתו בזרועותיו, הוא ניגב את דמעות האושר שזלגו מעיניו במטפחת הכיס החדשה שלו, המעוטרת בסימן המחוגה, סמלם של כל החברים במסדר הבונים החופשיים.
. .
– הסוף –