ז'א'ן-לוק ואיזבל מאת יוסי קנוט

 

–  –  …ז'א'ן-לוק נופר היה בוטנאי מלידה. בן למשפחת מהגרים צרפתים,

שהתיישבה בלוס אנג'לס. את הכשרתו המקצועית קיבל באינהלציה

פרופסיפנוטית. הוא אובחן ע"י מכון טכנולוגי מרשת המכונים הטכנולוגיים

האמריקניים וולינגטון צ'ייזינג קורפ.(WELLINGTON CHASING CORP.).

כשביקש להצטרף למסע החקר הבינגלקטי מס' 1,999,989,128 בתקן של

'מצטרף' הופתע כאשר זומן לריאיון בו הוצע לו להצטרף למסע בתור חוקר.

תוארו, בוטנאי (מלידה), ישודרג לתואר הנחשב והנחשק 'אסטרובוטנאי', ועמו גם

גובה המשכורת והתנאים. לתדהמת המראיינים לא היה גבול: זה היה המקרה היחיד

בו נתקלה הצעה כה נדיבה, גם אם מקובלת, בסירוב (אין הדברים אמורים

במהססים הסדרתיים למיניהם). ז'א'ן-לוק דחה על הסף את ההצעה לשנות את

הגדרת תוארו המקצועי. תוספת ה'אסטרו'  נראתה בעיניו שחצנית, חסרת כבוד

ובלתי מוצדקת. רבים מחבריו התהדרו בתוספת המקצועית הזאת, והם חִזקו בו את

הרושם כי אין היא אלא תוספת-שווא, שלא לומר מצג שווא. רבים מהם הכיר,

אישית, כאנשים חסרי דעת במקרה הטוב.

 

 

 

 

 

 

הגברים שישבו מולו לאורך השולחן המוגבה בארשת של שׂררה לא הצליחו (גם

לא ניסו) להסתיר את תדהמתם. האסטרומתאם מעוקל החוטם, שישב בדיוק מולו,

הסמיק. פיו הקצר להפליא התמתח לכדי חיוך מטיל מורא (פן שפתיו תִּבַּקענָה!).

הוא קֵרב אל עיניו פיסת דף מהוה, ובמאמץ ניכר קרא לאט:

"- ז'א'ן-לוק… נוֹ-פאר? הרים את עיניו הקטנות כחרכּים צרים והביט בצעיר

הניצב מולו (ז'א'ן-לוק קם בלא משים) כמביט אל תוך מערה חשוכה. אתה?

–         כן, אדוני.

–         ואתה אה… מ ס ר ב (צרף את ההברות כלא-מאמין)  לקבל תואר אסטרו?

–         צריך בשביל זה הכשרה מיוחדת… העז לציין הבוטנאי הצנוע.

–         ומי אמר לך ש א ת ה   ל א  ת ק ב ל  את ההכשרה המיוחדת?!

–         אתם לא הצעתם לי הכשרה. הצעתם לי תואר (התעקש הבחורבקול לא-רם).

–   ואתה שמעת את הפרטים של ההצעה (קולו, שהפך פתע ללחישה, הלך וגבר

והתרומם עד כי פצע בז'אן-לוק הַיְשֵׁר במנגנון השמע)?!! שפתו התחתונה

המתוחה הקצרה להחריד של האיש החלה רוטטת. ניכר בו שלו ניתנו לו שני

כַּרְלָבִים חדי-שן היה משסה אותם בצעיר העיקש. אולם, לא רק שלא נמסרו

לידיו כרלבים, גם כוונתו להגביר עוד את קולו ואת חקירתו, גם זו נשללה ממנו.

בראש השולחן ישב איש כבוּד-סבר שֶׁשֵׂעַר ראשו הלבן הדליל משוך בקפידה

לאחור. הוא כִּחכח בגרונו, שחרר חיוך קריר אל עבר העובד:

–         אתה יכול לשבת. חוקרו המשונה השתתק באחת, אגב ריטון חרישי. ז'א'ן-לוק

התיישב. האיש הביט בו בעין טובה. הוא שאל:

–         אתה מעוניין במסע הזה דווקא?

–   כן אדוני! סומק עז הציף את פניו. נראה כי האיש הבחין בסומק וחייך.

–   מה הסיבה? ז'אן-לוק בא במבוכה. לא נעם לו להכריז במעמד העוין הזה כי

פגש במזנון החֶברה צעירה ששבתה את לבו והיא סיפרה לו כי היא מצטרפת,

בתקן של 'מצטרפת', למסע החקר הבינכוכבי הנוכחי.

–         אני… (הסומק בער על פניו עד כדי צריבה) הכרתי מישהי.

אנשי החבורה חמורת הסבר החליפו באחת את הבעת פניהם ופרצו בצחוק. ניכר

בהם שהם שרויים בהליך של חנופה לאיש לבן השׂיער. הם יִפְסקו, כמובן, אך

ורק על-פי הרמז הקל ביותר להחלטה שהוא יקבל.

–   אז למה אתה… הוא שקע במחשבות. תביט, חייך אליו בידידות, קבוצת

ה'מצטרפים' מלאה. הוא שקע בהרהורים. ז'א'ן-לוק הביט בו, עוקב אחר

השינויים בהבעת פניו. על-פי זו נראה הוא כמי שנוחת עליו סוג של שיעמום.

ואז, כאילו התעורר פתאום. רגע, אמר לבסוף: יש לי רעיון! אתה יכול

להצטרף בתור… ידני!

–         ידני? אבל אני…

–   יש לפנינו הנתונים שלך (אמר האיש שבראש השולחן בקוצר רוח. הציץ

במִרקע הנטוי שלפניו, עיין מעט בכתוב שם. לבסוף פסק:

–             זה בסדר. אתה תוכל להצטרף! בתקן של ידני!

–             אבל אני, אם כבר, בוטנאי. מלידה (הדגיש. לשווא, הסתבר)!

–             אנחנו יודעים, אבל אין מקום לבוטנאי. יש מקום לידני. ניכר בו על-פי

אורח דיבורו שהוא רגיל לפסוק. לא לומר, לא להציע, לא לבקש. לפסוק.

ז'אן-לוק נזכר שהם הציעו לו מלכתחילה דרגת  אסטרובוטנאי. איך זה

שפתאום… ואז הביט בשלט הכְרום הקטן שהיה מונח על השולחן, לפני האיש.

הוא קרא:

אלכסנדר מוקֵדור, מנכ"ל ובעלים.וולינגטון צ'ייזינג קורפ.  הוא הבין הכל.

שמע את קולו של המנכ"ל והבעלים, שפנה אליו:

–             אני לא מבין. אתה  ר ו צ ה  להצטרף למסע הזה?

–             כן כן, אני רוצה!

–             אז אני מצאתי פתרון בשבילך, לא? הרי העיקר זה… (והוא שיגר אליו

מעין חיוך של אחוות גברים).

–             סליחה סליחה! היה זה ה'חוקר' הראשון דק השפתיים, בוב שארקס

(BobSharks), כפי שהעיד השלט הקטן מול מושבו, שהרים לפתע את קולו.

היה משהו תיאטראלי מופרז באופן דיבורו (גם קודם לכן, חשב הבוטנאי

הצעיר)

–             מה קרה? המנכ"ל נראה לפתע משועשע ומתאמץ להסתיר זאת.

–             אי אפשר!

–             מדוע אי אפשר?

–             הכל מלא!

–             אצל הידניים?!

–             אצל הידניים! המנכ"ל פנה אל הצעיר בהבעת צער, שהעליצות הקונדסית

לא נעלמה ממנה, משום מה. הצעיר המאוהב, המתוח והנבוך ציין זאת לעצמו

מאוחר יותר).

–             אני מצטער, אמר. ואז – הבעת תימהון משועשע השתלטה על פרצופו עת פנה אל האיש צר השפתיים. הוא אמר לו בקול נמוך, אך לא ממש חרישי:

–             אבל אמרת לי (הוא נראה כשחקן-מתלמד הממתין להיות משוסע בפי

השחקן החובב האחר)…

–             רגע! קרא האיש, (שהבין, פתע, את התרגולת, תוחב את פניו ומצמיד את אפו אל הגיליון המונח לפניו, בגרוטסקיות שחרגה אפילו מזו שנראתה

"טבעית" לו): יש מקום אחד פנוי, אבל… כאן החל לפלבל בעיניו בהבעה

משונה. הוא קרב את עיניו עוד יותר אל הדף ופירט, כאילו הוא קורא זאת

לראשונה: אני רואה פה… ידני! (הוא מלמל אי אלו הברות ואז המשיך:)

כוח-עזר… מזקיר-חירום… אֶה… במעמד מיוחד!

–         זה מה שיש לך? שאל המנכ"ל שפניו הביעו אכזבה מוקצנת.

–         רק זה וזה בלבד! פסק האיש דק-השפתיים. ז'אן-לוק לא הבין על מה הבעת

האכזבה על-פני המנכ"ל שנראה לו עד כה כאוהד אותו. הוא חש שיש בהבעה

מן הזיוף.

–   מה זה מזכיר חירום? העז להקשות הבוטנאי הצעיר.

–    מזקיר חירום (הדגיש ניואנס כלשהו המנכ"ל שנראה משועשע)! זה… זה

פשוט מאד! זה… ידני בתפקיד מגוון.

–         הוא מזקיר (מיהר בוב לחלץ את מנכ"לו מהמאמץ המיותר לנסח הסבר), זה מזקיף, מייצב ידנית את החלקים ה… זה. קל מאוד לביצוע! כל אחד

יכול. תאמין לי.

–         אז אתה מסכים (שאל המנכ"ל)? העיקר שתהיה עם היפהפייה שלך, לא?.

הדממה נתארכה.  בדעתו הנסערת של ז'א'ן-לוק חלפו תמונות חיות בזו אחר זו,

התערבלו סביבו.

–         אני מסכים! פלט בקול נמוך, נחוש.

אנחת רווחה כמו שטפה את השולחן. אחדים מהמסבים אליו נראו כמחניקים

צחוק שאיים לפרוץ ולבקוע מתוכם.

–   התקבלת! קרא המנכ"ל, פנה אל קצה השולחן, ואמר לאיש קרֵחַ נטול

גבות שנראה כבובת-דגם והיה מרוכז במקלדת האליפטית שלפניו:

–   בוריס, תכין לו את התעודה. ידני! אה, מעמד מיוחד!

חמימות משונה אך מלטפת משהו עטפה את הבוטנאי שהיה, בהבל משפט

מהותל, לידני. בוריס הקיש נקישה חגיגית, אחרונה על מקלדתו. קול רַחַש

מכאני בקע מיד מן המִּתקן שהיה מונח מול בוריס. גיליון זעיר, קשוי ובוהק

הגיח והחליק מהמִתקן. בוריס שלף אותו, נפנף בו קלות באוויר, לייבוש,

הושיט אותו לצעיר שקם ונטלו מידו. ז'אן-לוק בחן את המסמך, תעודת

השתתפות במסע החקר הבינגלקטי מס' 1,999,989,128  רשמית לכל דבר

ועניין. האותיות על פני התעודה המבריקה הקשיחה למגע הציגו עיצוב אופייני:

שקופות ומוקפות בצללית זוהרת באור כהה. בתחתית התעודה היה כיתוב שנסך

בו מעין תחושת חשיבות:

"ידני במעמד מיוחד"

מתחת לתיוג הזה התנוססה חתימתו המסולסלת של המנכ"ל-הבעלים:

"אלכסנדר מוקדור".

כך הצטרף ז'אן-לוק נופר, הבוטנאי מלידה למשלחת החקר הבינגלקטי מספר

1,999,989,128 , מוגדר כידני במעמד מיוחד, מאושר בחתימת ידו של

המנכ"ל עצמו (ככל האחרים במעמד זה).

כאשר יבין לאשורה את המשמעות החוקית של מעמדו, יהיה זה מאוחר מדי.

על פניו נראה כי לא היתה בכך כל חשיבות: הן יימצא עם בחירת לבו איזַבֶּל

ארמא'נדריאס (Isabelle Armandréas)!

היתה זו הפעם הראשונה בחייו הבוגרים בה נקט במעשה קיצוני על מנת לקשור

את חייו בחיי נערה (מותר לומר אשה). רבים מחבריו יצאו למסעות חקר

בינגלקטי וחזרו משם שְׁכוּרֵי חוויות. סיפוריהם הילכו עליו קסם וכך גמלה

בלבו ההחלטה. סוף-סוף זכה לקשור את תשוקתו הישנה הנסתרת למסעות עם

תשוקתו החדשה, העזה, הגורלית: איזבל… הוא חש בביטחון מלא כי מצא את

אהבת חייו. עיניה דיברו אליו כפי ששום אדם, מעולם, לא תִקשר עמו בחייו.

זה עתה פגש את בת-זוגו לחיים. חש את עצמו נכון לכל מבחן, לכל משימה,

לכל מאמץ. כשיצא מחדר הישיבות של חברת וולינגטון צ'ייזינג קורפ., היתה

לו תחושה שהכל התנהל חלק מדי. הרבה יותר מדי! היתה בו נכונות לעמוד

במבחנים על-מנת להיות ראוי לאותה יפהפייה, האשה של חייו וגם לזכות בה.

הוא פסע, מלטף באצבעותיו את התעודה שבכיסו. העניין נראה סגור במידה

שהיה בה גם שמץ של איום גורלי: הוא הצטרף, באמת ובתמים, למסע אל

מחוץ לעולם המוכר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

*

אחרי שהצליח לצאת ממצב החרדה הראשונית, בתוך חלל המגורים והשינה

שהוקצה לידניים בחללית, ואחרי ששב אל עצמו מן העילפון שאחז בו בעקבות

ההמראה, כאשר הצליח לזהות את המראות בחללית, להבין כיצד עליו לנוע

במרחב הלא-מוכר, החל לחפש אחריה. הארוחות סופקו להם, על בסיס אישי

במתקני המגור והשינה האישיים. אחרי שלא מצא אותה בחלל המגורים (הוא

חיפש באופן שיטתי, בכל מתקן ומתקן) הרחיב את חיפושיו. תנועתם המותרת

במרחבי הפאלקון היתה מוגבלת למסלולים קבועים. מהר למדי נראו אנשים

מרחפים בחלל האוויר, נאחזים בכל גוף יציב ומקובע. הוא חיפש אותה, כמובן,

בחלל איקס2 וגם בחלל המרכזי עצום הממדים, שתמיד ריחפו בו אנשים. גם

בחלל ההדמיה ההולוגרמית. מהר למדי הכירו אותו כולם כצעיר התר, נואשות,

אחר אהובתו, האשה של חייו. בחיוך אוהד הוצע לו להמתין לנחיתה.

לכשיתמקמו על-פני הכוכב, יעצו לו חללנים ותיקי-מסעות, יֵקַל עליו למצוא

אותה. המגורים מסודרים, יש רישום מדויק. יש שבילים צבעוניים המשמשים

כמפות מדויקות, בקיצור, כדאי לו להמתין לנחיתה. אחרי הנחיתה על-פני

הכוכב הגיע אל מתקן המגורים שיועד לו. רק אז קלט כי יאלץ להסתפק

במתקן-מגור מינימֶטרי חשׂוּךְ-נוחות שממדיו עומדים בהחלט בתקן סטנדרטי

של ארון קבורה. מחיר ראוי, מן הסתם, עבור מה שציפה לקבל: הרי הוא

יימצא במסגרת עבודה ומגורים סמוך לצעירה החיננית, ה'מצטרפת' התוססת,

בחירת לבו, שעיניה האירו לו בהתגרות, אוצרת הבטחה בכל אחד מחיוכיה. גם

אם לא הצליח לפגוש בה על הפאלקון, בלי ספק ימצא אותה אחרי שיתמקמו.

אולי בחדר האוכל! הוא בהחלט התנחם בעובדה שמגוריה שלה נוחים

ומאובזרים לעילא. אחרי שהשכיל להתמקם במתקן מגוריו ולהשלים עמו,

יצא לחפש אחרי האשה שלמענה הצטרף, או, ליתר דיוק, הצטרף אליה. משלא

מצא את שמה ברשימות הסועדים על הלוח בכניסה לחדר-האוכל הכללי

ובהתאם לעצה שקיבל, פנה לחדר הקשר. מקץ זמן קצר הגיח משם,

וההלם ניכר על פניו. היא איננה בין אלה שעלו על הפאלקון. ז'א'ן-לוק נזקק

לבדיקה מיוחדת, חריגה. נאְטרוֹ, המחשב הנאטרוזידי לא אִכזב. הבדיקה בוצעה.

תוצאות הבדיקה גזרו את גורלו של הצעיר מרוט העצבים. הבדיקה המקיפה

העלתה כי איזבל ארמא'נדראס ביטלה את עלייתה לחללית כמצטרפת. היא

שילמה את הקנס. סיבת הביטול: חתונה.

ז'אן לוק חש שהדם אוזל מפניו. היא פגשה את הגבר של חייה. החתן המיועד: פול אלואר ( (PaulEluard. משורר.

הכלה המאושרת: איזבל ארמא'נדרֵיאס. היא ולא אחרת.