57 – המהפכה

איתן עמד בחלל הריק של התא החשוך וגלי אוויר חם הכו ברגליו היחפות. הוא בחר סרט טבע ישן, וכשהמים הקרירים ליחכו את עורו במציאות שבחר ומאידך, האוויר החם השכיח את תחושת הרטיבות במציאות האמיתית, הביט מוקסם בריקוד פראי שנערך בין שני בני אדם קדמונים. התקופה היתה אי שם בשנות ה2000 המוקדמות, המקום היה אי שומם. שני האנשים, כהי עור ופרועי שיער, סבבו זה סביב זה ובידיהם נצצו חפצים חדים. ברקע נשמע קול תופים רועם. התחושות היו אמיתיות, אבל קלושות. הרוח פרעה את צמותיו והשמש חיממה את עורפו. זמזום תמידי נשמע ברקע ומדי פעם המציאות התעוותה וחזרה בנקודת זמן שונה מעט. הסכין התרוממה, קרעי אור וצליל ממושך, ושוב תמונה, הסכין חותכת באוויר. שניות בודדות מהסרט אבדו לנצח. איתן זרק את צמותיו מעבר לכתפו והתיישב במים. הוא כבר נכח באותו הסרט פעמים רבות בעבר והרשה למחשבותיו לנדוד. בתא משמאלו עמדה רווית שבחרה ברומן היסטורי חדש יחסית. מדובר היה בספינת חלל ממוחשבת, בעידן שבו נחשב הדבר לתקדים, שמתנגשת במטאור ענק וקרע בסגסוגת החומרים המתקדמת שלה מאיים על חייהם של נוסעיה. שניים מהם יתאהבו ואיזה מישהו בטח ימות. הוא הציע לרווית לבחור באותו סרט חבוט שתמיד בחר בו, אבל היא צחקה ואמרה שהם כבר היו בו אלפי פעמים והוא מספיק ישן כדי לעמוד בפני איום גניזה. חוץ מזה, היא היתה קצת אובדנית ורצתה להרגיש את הספינה מיטלטלת, את האוויר נשאב, את המערכות מתריעות. היא רצתה להיות שם כשהם ישלפו את החלליות הקטנות מבטן הספינה ויעמיסו אנשים. היא רצתה להיות שם כשהגיבורה היפה מנגה והגיבור הנאה ממאדים ירוצו ברחבי הספינה ויקראו זה לזו. בזבוז זמן מוחלט, לדעתו. הוא הריץ את הזמן בראשו לאחור וחזר לנקודה בה הסכין חותכת את האוויר. הזמן עמד. כשהביט שוב באנשים הבין מה הציק לו. מאחורי עץ דקל גבוה עמדה ילדה וחיבקה צעצוע רך. הוא הופיע לידה. היא נעה, בניגוד לאחרים. הוא כעס. אסור היה לה להיכנס לתא כשהוא נמצא בו, זה נגד את התקנון, היווה פגיעה בפרטיות והקרינה שיצרו שני מוחות ברמת חשיבה כזו יכלה לטגן את שניהם.
"צאי מכאן."
היא הסתובבה והביטה בו בשלווה.
"שנינו בסכנה, אסור שיהיו שניים בתא. צאי מכאן עכשיו!"
"אבל אני לא בתא שלך. אם הייתי בתא העלוב שלך, שנינו כבר היינו מתים." הדמות גבהה, רגליה התארכו ושיערה המתנופף נכרך בצמות נחשיות סביב הגולגולת הקטנה שלה. עיני שקד ירוקות ננעצו בו. היא שילבה ידיים וחיכתה שישאל.
"את יודעת טוב מאוד שאין דרך אחרת בה יכולים להיות שניים באותו הסרט. גם אם שנינו היינו בוחרים בו באותה אלפית השנייה, היית במציאות שונה משלי." הוא ידע שההסבר מיותר, אבל זה הרגיע אותו לחזור על הדברים תוך כדי ההשתלבות לצורה האמיתית שלו. הצמות הארוכות נשאבו פנימה והותירו קרחת בהירה. העיניים הכחולות התכהו. "איך הגעת לפה?"
האישה הסתובבה במקום ופסעה החוצה, "בוא". הוא תפס בזרועה והרפה ממחשבות על הגוף האמיתי, בלי לדעת אפילו למה. כשיצא מהתא לא היה עוד ליד התא של רווית. הוא היה בעיר אפורה וריקה שלא ידע על קיומה, אולי אפילו בעולם אחר. התא שיצא מתוכו נעלם.
הבחורה שהביט בה כשיצא מהתא נראתה זהה לבחורה שבסרט. גבוהה, לבנה, שיערה היה שחור, ארוך, קלוע לצמות דקיקות שעיטרו את ראשה. היא לבשה בגדים מפוארים מדי. עיני השקד הירוקות צחקו כשבחן אותה בתשומת לב. "מה? מנסה לזכור את הפרצוף שלי כדי לדווח למשטרה חסרת התועלת בעולם הקטן והמדכא שלך?" היא המשיכה ללכת והגבירה את הקצב, "באת לכאן מרצונך."
האישה נעצרה על שטיחון כניסה עלוב ודיברה עם מישהו בשפה גרונית שאיתן לא הבין. הוא התחרט שהשאיר את האזנייה בבית. אחרי הכל, בסרט שראה לא היו הרבה דיבורים. סדקים של אור עכור בקעו מסביבו והשטיחון שקע פנימה. עיר שלמה נגלתה מתחתיו, נוצצת, רועשת, שוקקת תנועה. אנשים עמדו בתור, דחפו במרפקים, צעקו, רבו על הסחורה. איתן חשב שזה מקום ברברי לחלוטין לחיות בו. גם הם החזיקו מהחפצים החדים והמסוכנים שראה בסרט, משתלשלים מהסרטים שכרכו סביב ברכיהם. הוא נחר בבוז, "הגעתי לעולם שנעצרה בו התפתחות הציוויליזציה?" האישה התעלמה ונגעה ברקותיה. היא אמרה משהו נוסף שלא הבין וחייכה כשהבחינה בכך. "עם כל הגאווה על הרמה השכלית הגבוהה שלך, אתה עדיין צריך אזנייה כדי להבין שפות. אמרתי שקבעו לך פגישה למחרת. עכשיו תוכל ללכת להיטען בתא שלך. שלום ויום טוב." היא יצאה והשאירה אותו לבד.
אדם מבוגר התקרב אליו לאט. הוא אחז שקית ובה יצור רירי שמן, ופסע בצעדים כבדים. הסכין היתה קשורה לברכו בסרט כסוף-שחור, ועליו אותיות בוהקות. היא נראתה מעט חלודה. האדם נעצר מול איתן ושאל בשפה שאיתן הכיר, "רוצה לאכול, ילד? אשתי תבשל לנו. היא טובה בזה." איתן נמלא סלידה. הוא הביט סביבו. למה השאירה אותו לבד? האיש רשרש ופנה ללכת כשהוא נובר בשקית וממלמל לעצמו. איתן משך בכתפיו ופנה ללכת אחריו.
לא היו בתים סביבם, שם לב לאחר כמה דקות. גם לא שלטי פרסומת. גם לא אמצעי תחבורה כלשהם. "איך נגיע לבית שלך?" הוא שאל את האיש. האיש הביט בו מופתע. "מה זאת אומרת? נרצה להגיע אליו, כמובן." הם צעדו כבר זמן מה ולאט לאט התמעטו האנשים סביבם. "אם אתה רוצה להגיע לשם, אז למה אנחנו עדיין פה?" האיש המבוגר צחקק והצביע ישר. איתן לא ראה דבר. ואז פתאום הכתה ההבנה. התקהלות של אנשים בקצה הרחוב שעמדו והביטו בו. רק בו. איתן בלע את רוקו ועצר במקום.
"לאן אתה לוקח אותי?" הלב שלו החל לפעום במהירות. האיש המבוגר לא הביט בו אפילו. הוא צעד היישר לעבר הקבוצה והרים את ידיו. הם הופיעו סביבם, רעב בעיניים שלהם, מצפים בכיליון עיניים שמשהו יקרה.
"חבריי, הביטו בו!" האיש הצליף בלשונו, והביט באיתן ברחמים. השאר בהו מהופנטים. "האיש הזה הוא דוגמה לכל מה שאנחנו מתעבים. המוח שלו התנוון עם הזמן, וימשיך להתנוון. הוא זקוק לאזנייה כדי להבין שפות, הוא הגיע מעולם בו השליטים גונזים חומר שחוק כדי למנוע איבוד אנרגיה ומאיימים על התפתחות הידע של המין האנושי, מבלי להבין את משמעות הדבר. הוא הגיע מעולם בו הם משתמשים באמצעי תחבורה חיצוניים ולא עושים שימוש בחוקים הישנים והבסיסיים של המחשבה האנושית. הטכנולוגיה הכי מתקדמת שלהם באה לידי ביטוי בסרטי שכל מוגבלים לאפליקציות בסיס. " הוא עצר כדי להתנשף. איתן שם לב שהאיש דיבר בשפתו. "כששלפתי אותו משם, הוא היה בטוח שמוחו יינזק מנוכחות של שני אנשים בתא שכל אחד. אנחנו חיים בשיתופיות בתאי ענק, בגודל של כוכבים, וממשיכים לפתח את הטכנולוגיה השכלית לרמות שהאנושות אף לא הכירה, והם עדיין מוגבלים לנוכחות פיזית של אדם בתא." איתן התנשף. לא יכול להיות, זה היה בלתי אפשרי לחלוטין. האיש הזקן נפנה אליו בחיוך, ריצוד. לפתע היה בחורה גבוהה עם עיני שקד ירוקות וחיוך מפתה. האנשים שינו את צורתם. קשקשים בוהקים הופיעו, העיניים השחירו והאישונים נפקחו בצורה לא טבעית. האישה הכריזה בקולה הפעמוני, המתגבר, "הכוח בידיים שלנו! כעת נוכל לפלוש לעולם של בני האדם חסרי התרבות ולשמר את קיומו של המין האנושי. חיינו כאן זמן רב מדי, בתאי השכל שבנו אבותינו. הבתים שלנו במרחק מחשבה, אנחנו משתעשעים בחיקוי זול של האבות הקדמונים רק כיוון שאין לנו דבר אחר לעשות. העצלנות והאדישות מהווים איום גם עלינו. הגיע הזמן לנטוש, לצאת מתאי השכל בהם העדפנו לחיות כל השנים ולבנות תאים בעולמות האחרים, אצל בני האדם שחיים חיים מלאי דאגות ופחד! הגיע הזמן," היא נפנתה לאיתן, "שתראה איפה יכולת לחיות היום. אתה תעזור לי להנהיג את המהפכה", לחשה. היא פרשה את ידיה בחן וסביבם צמחו עצים, דשא, עננים תכולים נעו באיטיות, הרוח זורמת ביניהם. פלג פכפך מתחת לרגליו. הכל היה אמיתי כל כך. "העולם הזה שלנו, איתן. שלנו" הרוח שרקה את המילים באוזניו. איתן ניסה להלחם בתמונות שכפה עליו ההמון. האנשים הופיעו מאחורי גזעי העצים העבותים זה אחר זה. הם נראו חינניים. גבוהים, בהירים. פסי שמש רקדו בין ענפי העצים וצללים עליזים ריצדו לצלילי הצחוק. ילדים שיחקו באחו. כל המראות של העיר האפורה והשוק המלוכלך נעלמו מזיכרונו. "אני אעשה כל מה שתגידי", הוא אמר, וטבל את רגליו בפלג. המים היו קרירים ורגליו רטובות. קולות הצחוק התגברו מסביבו. הנוף נעלם. שניהם פסעו על אבני כביש ברחוב בעיר הומה.
"תקרא לי סתיו. אתה יכול לקרוא לי סתיו."
"את… נקבה?"
"אצלנו זה לא משנה. חיינו בתאי השכל זמן כל כך רב שכל אחד מאיתנו שכח את הדמות המקורית איתה הגיע לעולם. אני מי שאני, מי שבחרתי להיות."
"ומה עם הולדים החדשים?"
"בעולם בו אתה יכול להיות מי שאתה, אתה גם יכול ליצור אחרים."
"אתם יכולים ליצור אנשים? מכלום? לברוא חיים?"
"לא. המספר שלנו מוגבל למספר האנשים שנכנסו לתא בראשית. אלו האנשים ששולטים בתא, באיך שיראה ובמה שיקרה בו. אנחנו כן יכולים ליצור מחשבות. הילדים הם פרי מחשבה, כמו כל דבר אחר. בהחלט לא פרי בטן." היא נחרדה כשחשבה על המשמעות של הביטוי. לחשוב שפעם גם היא באה לעולם בדרך כל כך… אנושית.
"ואתם גם יכולים לצאת מהתא, כשתבחרו?"
היא נראתה אפילו יותר מזועזעת.
"מה פתאום? למה שנבחר לצאת מכאן? העולם הזה אמיתי ככל עולם אחר."
הוא זנח את הרעיון.
"מי האבות שהזכרת מקודם, בנאום?"
"המייסדים. אני אחת מהם. יש עוד. אנו משתמשים בשם "האבות" כי הבחנו בעובדה שזה מטיל באנשים מורא. אם נגלה להם שאנו מדברים על עצמנו, נסתכן במרד. הפחד לא בהכרח יפעל לטובתנו במקרה כזה. כל עוד הם לא יודעים מי אנחנו, הם יעשו כל מה שנאמר."
"אבל האנשים בכל מקרה נתונים לשליטתכם. איך ימרדו? אתם יצרתם אותם, אתם מחזיקים במחשבות שלהם."
היא נעצרה במקומה והביטה בו בחיוך.
"כשאתה בתוך סרט, יש לך שליטה מסוימת על מה שנעשה בו, אבל היא מוגבלת. אתה לא יכול למנוע מהסכין לתקוף, נכון?"
"וודאי שלא," ענה איתן מופתע. "אבל לא אני יצרתי אותם ולכן אני לא שולט על פעולותיהם. אני רק צופה."
"הבן, הגענו לרמה שכלית כזו שלא ניתן לשלוט בה. עם הזמן, כל אדם הופך לישות בפני עצמה, גם אם אינו קיים במציאות, כיוון שאין לנו אפשרות להעניק לו קיום ולהזין אותו בו זמנית. אנחנו רק צופים, גם אם יש לנו השפעה מזערית על מה שקורה. השליטה שלי היא כמו השליטה שלך, לעצור את הדברים, להחזיר לאחור. אבל מה שצריך לקרות, בסופו של דבר יקרה."
"אבל-"
"לך להיטען. התא שלך מימין. מחר נכנס למקום שבאת ממנו דרך תאי השכל המוגבלים שלכם. שלום ויום טוב." האיש הזקן הניח את היצור הרירי על השולחן שהופיע משום מקום ויצא מהחדר. איתן נשכב על מיטה מוצעת ועצם עיניים. הוא לא הכיר את הביטוי "להיטען", הוא הלך לישון.
בבוקר המיטה נעלמה. החדר כולו השתנה. האיש הזקן ישב על הרצפה לידו ונעץ בו מבטים. איתן נע בחוסר מנוחה במקום והביט בבגדים שלבש. "מה זה?" הוא הרים זרוע עטויה שרוול. האיש גיחך ואמר, "חשבתי שבבוקר יפה כזה כדאי להלביש אותך בצורה חגיגית. בוא, הולכים לפגוש את האחרים." איתן נגרר אחריו במסדרונות ארוכים. שניהם לא אמרו מילה. לבסוף נעצרו על שטיחון דומה לזה שראה ביום הראשון. "מה המטרה של השטיחונים?" הוא שאל.
האישה חייכה בסלחנות. "אתה כזה טיפש. חשבתי שכבר הבנת, השטיחונים הם דלת הכניסה שלנו לתא. לא יכולנו להשאיר את כל העולם פתוח בפני האספסוף שיצרנו, אז בראנו פתחים. הפתח הזה יוביל אותי לתא אחר, שם כבר מחכים לנו שאר המייסדים. השאר, לא משנה כמה ידמיינו, פשוט לא יכולים להיכנס למקום הזה."
אורות בהירים נבקעו בחריצים סביב השטיחון המפואר. הם נבלעו פנימה באיטיות דרך התקרה. החדר היה מואר ויפהפה. שקוף. טיפות מים כאילו קפאו באוויר לגדילי קרח והזמן זרם לאט יותר. הטיפות התנפצו לרגלי הנוכחים בלי להשמיע קול, הפכו לנוזל והתאספו לשלוליות זכוכית טהורה שמהן צמחו קירות נוספים, חדרים שקופים נוספים, שנזלו ושינו שוב את מיקומם. החדר התרחב והשתנה עם כל שנייה שנקפה. הנוכחים לא היו רבים. היו בערך 40 מהם, בספירה מהירה. סתיו דיברה במרץ והחליפה את דמותה שוב ושוב. איתן תהה למה בחרה דווקא בשתי הדמויות האלה. לכל האחרים היו אינספור תחפושות. הוא פיהק. הם היו רבים מדי בשביל לפעול, אם רק ידע מה לעשות. מהפיכה, הוא שמע את המילה מזמזמת סביבו, יוצאת מכל הפיות. מהפיכה.
הם יצאו מהחדר והיא קראה לאנשים. היא לא אמרה דבר והם התאספו מולה. היא לא אמרה דבר והם הלכו אחריה. הוא לא יכול היה להאמין למה שאמרה לו, שהיא לא שולטת בהם, שיש להם חשיבה עצמית. ואז היו לו רעיון. הם פנו לכיוון אחד השטיחונים.
"אני רוצה להגיד משהו." הוא אמר לסתיו. האיש הזקן הרים את ידיו שוב והאנשים נעמדו. "אנשים! אתם הולכים עכשיו לעולם שאתם לא מסוגלים אפילו לדמיין. אתם הולכים לעולם שיש בו רפי שכל כמוני, עולם עם מכוניות אוויריות וזרמי אוויר חמים. עולם עם שלטי פרסומת ותאי שכל מוגבלים. " האנשים ידעו את כל זה, בדיוק בגלל הסיבות האלו רצו להגיע לעולם שעליו דיבר. הם המשיכו להביט בו. "בעולם הזה נוצרתם לתוך תא. בעולם ההוא תצטרכו לבנות תא. מובן שתנצלו את רפי השכל שיעשו את העבודה השחורה," הם הנהנו, "אבל עד שהתא יבנה, ההתפתחות השכלית שצברתם לא תתרום לקיום שלכם. למעשה, אתם יכולים להתקיים רק בתוך התאים המוגבלים לאדם אחד. אני לא יודע אם המייסדים שלכם אמרו לכם, אבל בניגוד להם, לכם אין גוף פיזי! הם אלה שבראו-" הוא הרגיש את האגרוף נכנס בו. סתיו הביטה בו במצוקה ובזעם, "מה אתה עושה?!" הוא דחף אותה על האדמה, ולא קרה כלום. ההמון המשיך להביט בו, החלו להישמע התלחשויות. "שבראו אתכם! המייסדים שלכם, האבות! והם חשבו לנצל את השכל שלכם כדי לבנות תאים גדולים יותר ולנצל את האנשים רפי השכל, כמוני, כדי לקיים חיים עצמאיים. ואז לא יצטרכו אתכם יותר. הם לא יצטרכו יותר להשקיע אנרגיה בליצור או לקיים ישויות כמוכם. הם יוכלו להפנות את כל המשאבים שלהם לצורכי הזנה של מוחות שכבר קיימים. לפתח את השכל האנושי לרמות שגם אתם לא דמיינתם!" זה נשמע הגיוני, אולי זו היתה אפילו האמת. איתן הביט על המהומה שקמה לאחר דבריו. סתיו לא יכלה לעשות דבר, הם שלטו בעולם הזה בדיוק כמוה. היא נלחמה בהם. היא קראה למייסדים האחרים שהתממשו מכל עבר, הם ניסו לעצור את זרימת הזמן בתא, כפי שעשו בחדר הזכוכית השקט של המפקדה שלהם, אבל האזרחים החזירו מלחמה. בתיאוריה זה היה הרבה יותר קל. איתן ניגש לשטיחון ובחן אותו מכל הצדדים. בסוף התכופף והרים אותו. הוא צדק, זה היה מנגנון פשוט. המילים שאמרה סתיו בסך הכל הניעו את האוויר בצורה מסוימת, במקום שתצטרך להתכופף וללחוץ על הכפתורים העדינים. עצלנות, כמה אנושי מצדה. מעניין אם הם זוכרים איך פועל המנגנון גם בלי השטיחון עצמו. לא שהוא פועל אחרת, אבל זה בטח יערער את הביטחון שלהם לכמה זמן עד שיחליטו חסרי הגוף האלה שגם הם רוצים להשתלט על איזה עולם. הוא הקיש את קוד התא שהגיע ממנו ויצא לעולם הרגיל. המזוהם. עם שלטי הפרסומות המזוויעים וכל הסכנות של התקלות ברכב אווירי. הוא נשם את האוויר התעשייתי וחייך בנחת כששמע את רווית מאחוריו שואלת בנימה מוזרה, "איתן, חיפשתי אותך. למה אתה מחבק שטיחון?"