61 – הרהורים מראיון עם משורר

המשורר האחרון בעולם פתח לי את הדלת. הקדמת בחמש דקות, הוא אמר, מבטו ננעץ בי, ספק מתבונן לעומק, ספק פשוט חולף דרכי. קדימה תיכנס, הוא פסע חצי צעד לאחור, מזמין אותי להיכנס. הדירה עצמה הייתה עמוסת ספרים ישנים ומתפוררים. היא נראתה כמו חדר עבודה גדול ועתיק. כמה חתולים, אני לא יודע את המספר המדויק, הלכו להם במכעיס על אותם אוצרות תרבות מנייר. שבוע לפני יום הולדתו השלוש מאות הוא היה האדם הזקן בעולם, מקדים במאה ושמונים שנים את הבא אחריו. עד לרגע שעמדתי מולו לא חשבתי שאדם יכול להיראות כל כך קשיש.
    רציתי להודות לך שהסכמת להתראיין, אמרתי. אני יודע שכבר הרבה שנים לא דיברת עם התקשורת.
    שלום לך, הוא אמר והושיט את ידו הצמיגית והמקומטת. אתה רוצה לשתות משהו?
    כן, תה יכול להיות טוב.
    אין בעיה, הוא אמר בעודו הולך בזריזות מפתיעה אל המטבח. ברשותך, אני אמזוג לעצמי וויסקי, שמעתי את קולו מהמטבח. יש לך עוד זמן להתחרט. לא תודה, אמרתי, למרות שרציתי.
    אתה צריך שם עזרה, הסתכלתי לעבר המטבחון הקטן.
    מה פתאום עזרה. שב, שב.
    כעבור שתי דקות הוא חזר עם מגש ועליו שתי הכוסות, ושתי צלוחיות – אחת עם עוגיות ואחת עם בוטנים. בינתיים הוצאתי את מכשיר ההקלטה מהתיק והתכוננתי לראיון.
    אז על מה רציתי לדבר איתי שאל המשורר בזמן שלגם מהמשקה החריף.
    הבטתי בעיניו ונשענתי קדימה, מניח את מכשיר ההקלטה על השולחן בינינו. הוא הנהן קלות, מאשר לי שזה בסדר. הספר החדש שלך "תוצאות חיפוש" יוצא לחנויות בסוף השבוע, זו לא סיבה מספיק טובה לראיון?
    תרשה לי לא להאמין לך, הוא ענה. אתה רציתי לדבר איתי על הגיל שלי, על כך שבשבוע הבא אני אהיה בן שלוש מאות. מה הסוד שלי, זה מה שאתה חושב שמעניין את הציבור. ובכן, בוא אני אחסוך לך את המאמץ – אין לי סוד. אין לי הסבר מדוע אני ממשיך לחיות ולחיות ולחיות.
     הזהירו אותי במערכת שזה לא יהיה קל. שאלו אותי מדוע אני לא מסתפק בידיעה קצרה על כך שבגיל שלוש מאות הוא הוציא ספר שירה נוסף. ספק אם מישהו בעולם יטרח בכלל לקרוא את השירים. אוסף שורות של מדיום אמנותי שגווע והתפוגג לו בחלל התרבות. רק קומץ של תימהונים בודדים ממשיכים עוד לקרוא שירה. במקביל, איש לא מנסה לכתוב. ולמרות זאת, הרגשתי שיש כאן יותר מסתם סיפור על אדם המסרב למות.
    אולי נתחיל מההתחלה, אמרתי לו, מתעלם מהדרמטיות שבדבריו. הקריירה שלך נסקה בזכות סוג מסוים של מרד שלך ושל מה שנקרא אז קבוצת פנקס, כשיצאתם נגד ההגמוניה של המשוררים הבולטים באותה תקופה.
    לא הייתי מגדיר את זה כמרד, הוא אמר. איזה מרד?! מי מרד? פשוט הרגשנו שהסגנון הקודם מיצה את עצמו. חיפשנו דרך אחרת. לא רצינו לייצג אידיאולוגיה או מדינה – רצינו לייצג את עצמנו. אני מסכים שזו הייתה נקודת מפנה, אבל לא ראינו את זה כמרד.
    הוא לגם מהוויסקי והמשיך לדבר, איכשהו התחברנו כמה חבר'ה שכולם התעניינו בספרות. אני זוכר שאמרתי להם "למה שלא ניפגש ביחד ונדבר". תבין, היו בינינו הבדלים עצומים בגישה לשירה, בגישה לחיים.
    ומתי בעצם הבנתם שעשיתם משהו, שהצלחתם לבצע שינוי.
    כשהתחילו לתקוף אותנו. המבקרים של הדור הישן, אני לא מאשים אותם, הם כל כך העריצו את המשוררים הקודמים שבמובן מסוים הקרקע פשוט נשמטה להם מתחת לרגליים. הם קראו לנו בשמות הגרועים ביותר שאתה יכול להעלות על הדעת. אבל זה היה שווה, אחרי הכל רק כשאתה מעורר מהומות אתה יודע שאתה שווה משהו.
    שנינו שתקנו רגע ואז הוא זינק מכורסתו ונעמד. בוא אני אראה לך משהו, הוא אמר והוביל אותי אל אחת מעשרות כונניות הספרים שהיו בביתו. ראית בכלל אי פעם את "מר לבן ומרה שחורה", הוא שאל. הספר שעורר את כל המהומה. התכוונתי ללכת לספריה הלאומית, התחלתי להסביר לו, אבל בסוף לא היה לי זמן וקראתי באינטרנט חלק מהשי.. – עזוב, הוא אמר, והושיט לי עותק של ספר ישן. הנה תחזיק את זה, אתה מרגיש את המשקל, את הדפים. זה בסדר אתה יכול להריח את זה.
    דפדפתי בזהירות, מנסה לשמור על שלמותו של הנייר המתפורר. אני הולך למזוג לי עוד קצת וויסקי, הוא אמר מנפנף מולי בכוסו הריקה. אני חושב שהתה שלך כבר התקרר, אולי בכל זאת תצטרף אליי לכוסית?
    בסדר, תודה, אמרתי והנחתי בזהירות את הספר על הכוננית. אז אתם הייתם הכוכבים של פעם, שאלתי בעודי מלווה אותו למטבח. אתה, מילר, נלה ושאר חבורת פנקס, אתם הייתם גיבורי התקופה.
    הוא הביט בי ולא אמר דבר. נו, אז מה בעצם אתה שואל, אמר לבסוף.
    מה השתבש, שאלתי אותו. איפה הדברים התחילו להתקלקל.
    איפה הדברים התקלקלו? הוא הדף את השאלה בחזרה אל חלל המטבח. אני חייב לומר שזה משמח אותי שבחור צעיר כמוך חושב בכלל שמשהו התקלקל.
    משהו בטח התקלקל, אמרתי. עובדה שאין יותר משוררים בעולם. נשארת היחיד.
    היית רוצה לחיות בעולם עם שירים? הוא החזיר לי בשאלה משלו. הייתי רוצה להיות בעולם עם משוררים?
    אני לא יודע, אמרתי לו. רק לפני כמה ימים כשהתחלתי להתכונן לראיון קראתי שיר בפעם הראשונה בחיים. עד לפני כמה דקות לא ראיתי משורר מעולם. קשה לי להגיד.
    הוא לגם מהוויסקי והביט בי. מבט של רחמים, כך היה נדמה לי, אם כי ייתכן והיה זה מבט של סקרנות. בכל אופן, נראה היה כי הוא שקוע בהרהור עמוק, אולי אפילו כותב שיר בדמיונו.
    על מה אתה חושב עכשיו, שאלתי ולגמתי מהמשקה החריף.
    על מה נראה לך שאני חושב, הוא ענה לי שוב בשאלה.
    חשבתי שאולי אתה מחבר בראש איזה שיר חדש, חייכתי.
    אתה גם צודק וגם טועה, הוא אמר.
    למה אתה מתכוון?
    אני תמיד מחבר בראש איזה שיר חדש, מהרגע שאני מתעורר בבוקר ועד השנייה שאני נרדם בלילה אני עסוק בלחבר "איזה שיר חדש", אבל במקביל אני גם צריך לחשוב איכשהו על דברים אחרים, כמו למשל עכשיו כשאתה שואל אותי "איפה הכל התקלקל".
    אני מקווה שלא תחשוב שאני שואל דברים צהובים מדי ותרגיש חופשי לא לענות על השאלה, אבל במהלך הכנת התחקיר קראתי שלך ולמילר היה ריב גדול, שלא דיברתם עד ליום מותו.
    איזה עולם, הוא אמר לעצמו. עברו כבר יותר ממאתיים חמישים שנה ואנשים עדיין שואלים אותי על הריב שלי עם מילר. הבנאדם כתב כמה מהשירים הטובים ביותר שהאנשות ידעה ובכל זאת לנצח הוא ייזכר בגלל הריב שלו איתי.
    בכל זאת, אמרתי. הקרע ביניכם מסמל את סוף עידן פנקס.
    אתה טועה, הוא אמר. מה שאתה מגדיר כתקופת פנקס הסתיימה הרבה לפני הריב שלי עם מילר.
    לפתע הוא השתתק.
    מה קרה, שאלתי.

זה מצחיק, הוא אמר. לפני מאה שנים בדיוק הייתי באותה סיטואציה. ספר השירים שלי "מדרכות של נייר" התפרסם בדיוק בשבוע שמלאו לי מאתיים שנה. כבר אז הייתי האדם הזקן ביותר בעולם בהפרש של עשרות שנים מהמקום השני. אחד מהעיתונים, לא חשוב איזה, שלח כתב צעיר שיראיין אותי לכבוד המאורע. הוא לגם מהוויסקי והמשיך. רק המחשבה שגם בעוד מאה שנים אני אשב פה מול איזה ילדון ואדבר איתו על ספר שירים חדש שאוציא. אני אומר לך, רק המחשבה הזאת יכולה להכניס אותי לדיכאון.
    הבטתי בעיניו וניסיתי להבין מה אני רואה שם. לרגעים חשבתי שאני רואה חוכמה, אך מיד היא התחלפה בייאוש ובעצב אינסופיים. חלפו כמה שניות נוספות של מבט מציצני והבנתי מה אני רואה – זה געגוע, אני מביט בגעגוע, חשבתי שהבנתי פתאום, אך הוא קטע את הרהורי.
    אז מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול, הוא שאל אותי. העיתונאי הקודם שהיה פה, זה שראיין אותי לפני מאה שנים, סיפר לי שהוא רוצה להיות סופר. הוא ישב פה, בדיוק על הכורסה שאתה יושב עליה עכשיו ואמר שהעיתונות זו רק עבודה זמנית עבורו ושיום אחד הוא יכתוב רומן מצליח ויתפרסם. אני זוכר שהוא אפילו אמר שיש לו כמה רעיונות ראשוניים לסיפור.
    לגמתי מהוויסקי ולא אמרתי דבר.
    אז מה איתך, הוא המשיך, אתה בחור צעיר, אם הם שלחו אותך לסקר את המשורר הקשיש, אז כנראה שמקומך בשרשרת המזון התקשורתית לא ממש גבוה, תקן אותי אם אני טועה.
    אני לא יודע.
    בטוח שאתה יודע. כל אחד יודע מה המעמד שלו במקום העבודה. תאמין לי אין לך שום סיבה להתבייש בזה.
    התכוונתי שאני לא יודע מה אני רוצה להיות כשאגדל.
    הוא השתתק לשעה ארוכה ואז חייך. גם זה לא בושה, אמר לבסוף.
    שתקתי כמה רגעים משל עצמי. תמיד ידעת שאתה רוצה להיות משורר, שאלתי.
    הוא חייך. אתה עיתונאי ממש טוב, אמר. לרגע חשבתי שהצלחתי להעביר משהו ממשקל השיחה אליך, אבל מסתבר שרק הכנתי עבורך את הקרקע לשאלה הבאה.
    וזה מפריע לך שאנחנו מדברים עלייך ולא עליי.
    הנה אתה עושה את זה שוב. אתה מקצוען הרבה יותר ממה שאתה נראה.
    אז מה התשובה, תמיד ידעת שאתה רוצה להיות משורר?
    כן, מאז הפעם הראשונה שהקריאו לי שיר ילדים, ידעתי שגם אני יכול להמציא דברים כאלה. ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות.
    גם אני.
    גם אתה מה, הוא שאל. רצית תמיד להיות משורר?! אני לא קונה את זה, ילד. אתה נולדת לעולם נטול שירים, לעולם ללא משוררים. לא ייתכן שרצית להיות משהו שלא ידעת שהוא קיים.
    עיתונאי, אמרתי. תמיד רציתי להיות עיתונאי. מאז שלמדתי לקרוא אני לא חושב שעבר יום שלא ביליתי שעות עם עיתונים. לא משנה אם זה היה העיתון שאני עובד בו היום, העלון של חברת הרכבות או חוברת פורנו זולה. כל חתיכת נייר עם יותר משתי מילים מודפסות עליה היוותה עבורי סיבה קטנה למסיבה. אף פעם לא היה לי ספק שיום אחד אני אצטרף לחבורת האנשים שכותבים את הדברים האלה.
    והנה הגשמת את החלום שלך, הוא אמר, אבל בכל זאת אתה אומר שאתה לא יודע מה יהיה איתך.
    אני מניח שפשוט חלמתי את החלום הלא נכון עבורי.
    ועל מה אתה חולם בימים אלה?
    שתקתי. השיחה נסחפה אל מקומות שכלל לא התכוונתי. על מה אתה חולם עכשיו, אמרתי לבסוף.
    אתה משהו, אני אומר לך, הוא צחק. מתעקש לענות על שאלה בשאלה. בפעמיים הראשונות הצלחת עוד איכשהו לשלב את זה בתוך הראיון, אבל עכשיו אני רואה שזה סתם טריק התחמקות זול. תאמין לי, ילד. אם אתה לא יכול להגיד בקול רם מה אתה רוצה, אז אין אפילו סיכוי קלוש שתצליח להשיג אותו.
    קולנוע, אמרתי לבסוף. בזמן האחרון אני חושב שאני רוצה ללמוד קולנוע ותסריטאות. נמאס לי לספר סיפורים של אחרים. אני רוצה להמציא דברים משל עצמי. לספר אותם בדרך שלי.
    הוא הביט בי במבט מהורהר. נראה כאילו כולם רוצים לספר סיפורים בימינו, אמר. ובכל זאת, כל הסיפורים חוזרים על עצמם שוב ושוב. מה איתך, יש לך כבר סיפור, או שכל מה שאתה יודע זה שאתה רוצה לספר משהו.
    עדיין אין לי משהו ספציפי, אמרתי. העבודה בעיתון, היא לא משאירה לי הרבה זמן וכוחות להמציא דברים.
    הוא נשען קדימה והרים את מכשיר ההקלטה, מביט בו במבט המהורהר שלו. נראה היה שמחשבתו נמצאת במקום אחר, רחוק משם.
    זה לא שאין לי שום קצה חוט, המשכתי את התשובה שלי למרות שלא הייתי בטוח אם הוא באמת מקשיב. חשבתי על כמה כיוונים שאפשר עוד לפתח אותם…
    לפתע נשמע צפצוף דק. הבטתי באצבע העתיקה שלו. הוא לחץ על הכפתור שהפסיק את ההקלטה.
    למה עשית את זה, שאלתי.
    אני חושב שהראיון הסתיים, הוא הניח בחזרה את מכשיר ההקלטה על השולחן. יש לך כבר מספיק חומר עיתונאי בשביל לשוב אל המערכת. מה שאתה צריך עכשיו זה סיפור חזק וטוב. הוא קם ממקומו וסקר בעניין את שתי כוסות הוויסקי הריקות. אם כך אז בוא נתחיל: בהתחלה הכל היה נפלא…"
    אין צורך, קטעתי את דבריו, באמת, התסריטאות זו עדיין רק מחשבה, כרגע אני עדיין עובד בעיתון.
    טעות מספר אחת, הוא אמר והלך להביא את בקבוק הוויסקי מהמטבח. אם אתה רוצה להיות קולנוען אתה חייב לדעת שמספר סיפורים טוב אף פעם לא מוותר על הזדמנות לשמוע סיפור, שמעתי את קולו מהחדר הסמוך. אם כך בוא נתחיל שוב: בהתחלה הכל היה נפלא. היינו בטוחים שתפסנו את העולם בביצים, סליחה על הביטוי. הייתי יכול לשבת פה איתך שעות ולספר על הזיונים והאורגיות, שוב פעם סליחה על הביטוי, שעשינו באותה תקופה. תאמין או לא, אבל הזקן שיושב מולך היה פעם בחור צעיר. אני לא אומר שהייתי יפה, רבים היו אומרים לך שהייתי אפילו די מכוער, אבל הייתי צעיר והיום אני מבין שזה היה מספיק.
    הוא חזר עם הבקבוק ומזג כמות נדיבה אל שתי הכוסות הריקות.
    בכל מקרה, הוא המשיך, אני לא מתכוון להלאות אותך בהרפתקאות המין שלי, אז בוא רק נגיד שלמרות שפע הבשר האינסופי שעמד לרשותי באותם ימים, ביני ובין נלה, המשוררת שהזכרת קודם, החל להיווצר חיבור מיוחד. סוג של רומן אם תרצה. שנינו שמנו לב פתאום שאנחנו מעדיפים לבלות זה במיטתו של זו, לבד, בלי שותפים או טרמפיסטים מתלווים. מבלי שהתכוונו, לפחות מבלי שאני התכוונתי, הפכנו לזוג. בתוך חברות האינדיבידואלים הסגורה הזאת היינו לפתע לצמד הראשון.
    הוא השתתק ולגם מהמשקה. אני מקווה שאני לא מביך אותך, שאל לאחר כמה רגעים.
    יש לי הרגשה שלהיות מובך מסיפור זו טעות מספר שתיים שקולנוען יכול לעשות, חייכתי, מרגיש איך המשקה מסובב את ראשי ומפעיל את קסמיו.
    אני רואה שלמדת משהו, הוא חייך אליי בחזרה. אם כן, בוא נמשיך: אם האושר אכן קיים, אז אני מניח שניתן לומר שהייתי מאושר באותה תקופה. גופה של נלה סיפק את כל תאוותיי וגם בפן האינטלקטואלי חוויתי תענוג לא פחות גדול. יותר משהיא הייתה משוררת גדולה, והיא הייתה משוררת מעולה ורגישה להכאיב, נלה הייתה מבקרת ספרות בחסד. באותם ימים לא היה עבורי תענוג גדול יותר מאשר לתת לה לקרוא שיר חדש שכתבתי ולשמוע לאחר מכן את הערותיה הכנות והנבונות.
    ובכל זאת, אני מרגיש שהולך להגיע "אבל" אחד מאד גדול.
    המשורר לגם מהוויסקי. אני מניח שניתן להגדיר את זה כ"אבל".
    מה זה היה?
    אתה צריך להבין, כולנו בחבורת פנקס הרגשנו באותם ימים שאנחנו משנים את העולם. כתבנו כמה שירים טובים וזה גרם לנו להרגיש מוארים, כאילו שגילינו איזה סוד כמוס על היקום שרק אנחנו יודעים. עד כמה מליצי שזה נשמע, הרגשנו סוג של שליחות. יום אחד, אחרי כמה חודשי זוגיות, אמרתי לנלה שאני רוצה להיות כן איתה, שהיא הדבר החשוב לי בעולם ואין לי שום כוונה להוליך אותה שולל. "אני לא רוצה להתחתן ואני לא רוצה ילדים", אמרתי לה. "טוב לי איתך, אבל זה מספיק לי. יש לי אותך, יש לי את השירה ואין לי שום כוונה להביא אדם נוסף לעולם האכזר הזה. זה יגמור לי את הכח ליצור".
    ואיך היא הגיבה?
    למרבה ההפתעה היא הסכימה איתי מייד. היא אמרה שהיא מרגישה אותו דבר, שאנחנו לא צריכים תעודה בשביל לאשר את אהבתנו. כמה חודשים לאחר מכן ערכנו אירוע חגיגי ומצומצם של בני משפחה וחברים קרובים וכך ציינו את אהבתנו ומחויבותנו זה לזו.
    נשמע ממש אידיליה.
    אתה לא טועה. למשך זמן מסוים זו באמת הייתה אידיליה.
    אז איפה מילר נכנס פה בסיפור?
    עד כמה שזה היה קשור אליי מילר עוד לא היה בתמונה באותם ימים. במבט לאחור אני מעריך שהוא תמיד אהב את נלה, אבל אז עוד לא הייתי יכול לדעת את זה. אני בטוח שזה שבר לו את הלב לראות אותנו מאושרים ביחד, אך בתקופה ההיא לאף אחד מאיתנו לא היה מושג.
    ספר לי קצת עליו, בתור משורר הוא זכה להצלחה?
    הוא היה משורר נדיר. תמיד אמרתי שיש רק הבדל אחד בין מילר לביני – וזה שהוא גאון ואני לא. כלפי חוץ אני תמיד הייתי מזוהה כמנהיג פנקס, אבל האמת היא שהוא היה הבכיר שבחבורה. בימים ההם לא העזתי להגיד את זה, ועד כמה שאני זוכר גם לא העזתי לחשוב כך, אבל היום אני יודע שבכל מה שקשור לשירה, מילר היה משכמי ומעלה.
    אז אני לא מבין, איפה הדברים השתבשו ביניכם, הוא ניהל רומן עם נלה, הוא ניסה לגנוב לך אותה?
    המשורר שיחרר קול צחק קצר. הו, לא. נלה אהבה אותי ועד כמה שמילר אהב אותה, המצפון שלו לעולם לא היה נותן לו לעשות דבר כזה. הוא התחיל להתראות עם משוררת בשם ברטה. בטח לא שמעת עליה. אם להיות כן, אז חייבים לומר שהיא הייתה משוררת בינונית ואפילו פחות, אבל היא הייתה חלק מהחבורה שלנו ובימים ההם זה הספיק בשביל לזכות להילה כלשהי בתחום.
    הוא אהב אותה?
    אני לא יודע, אני מניח שהוא הרגיש כלפיה משהו. מה שבטוח זה שהיא העריצה את האדמה שהוא דרך עליה. היא לא הייתה בדיוק מלכת היופי והיא ידעה שהיא תפסה דג שמן ולא הייתה מוכנה לוותר עליו בשום אופן.
    אז הם התחתנו?

ודאי שהם התחתנו. ולא רק הם, כולם התחתנו. אחד אחד כל אנשי חבורת פנקס התחתנו. אחר כך הגיעו הילדים והמשכנתאות והחמות וכל מה שאתה רק יכול לדמיין. אותם אנשים שרק כמה שנים לפני כן כתבו את השורות הכי אנטי-בורגניות והכי חופשיות שניתן להעלות על הדף הפכו בהינף טקס קצר לדבר שזמן קצר לפני כן הם כל כך סלדו ממנו – הם הפכו להיות ממוסדים.
    אז הם גם הפסיקו לכתוב שירה?
    הלוואי. זה ממש לא היה כל כך פשוט. התהליך היה ארוך ומייסר, לפחות עבור מי שקרא את השירים שהם כתבו באותם ימים.
    למה אתה מתכוון?
    צריך לקרוא את זה בשביל להבין, אבל אם אני צריך להסביר לך בקצרה, אז אני רק אומר בצורה שירית שהזעקה התחלפה בלחישה, הכעס הפך להשלמה, התשוקה לחמימות, החוצפה לנימוס, המורד ניצח במאבקו, אך מצא את עצמו פתאום בצד השני של המתרס. אני יודע שלא קראת הרבה שירים בחיים שלך, אבל תאמין לי – אם לא קראת שיר של משורר שמתפעל מזה שהתינוקת שלו התחילה לזחול או ללכת, אז לא קראת שיר גרוע בימיך.
    התיאורים של המשורר הצחיקו והעציבו אותי בעת ובעונה אחת. ניסתי לדמיין את חבורת האמנים הזאת נעלמת לה לאט לאט, כמו חומה צבעונית שמתפרקת אבן אחרי אבן.
    ואיך נלה ואתה הסתדרתם בתוך כל זה, שאלתי.
    בהתחלה זה לא ממש הפריע לנו. העולם סביבנו השתנה והתבגר, אבל אנחנו נשארנו שני הילדים החצופים מפעם. הבטתי מסביב וראיתי איך החברים מפנקס הולכים ונעלמים. חלקם הפסיקו לכתוב שירים ועברו לעבוד בתקשורת, אחרים הפכו ליועצים של חברות הוצאה לאור, חלק עברו בכלל לעסקים. לקחו את הכסף שהרוויחו בתור משוררים והשקיעו אותו בדיוק באותם דברים שכמה שנים לפני כן הם התנגדו להם כל כך. גם מהבחינה החברתית המצב השתנה, המחויבויות המשפחתיות לא הותירו להם זמן רב ל"שטויות" או "דברים לא חשובים" כלשונם. נלה ואני מצאנו את עצמנו יותר ויותר לבד זה עם זו. בתמימותי חשבתי שהריק יתמלא, שיקומו קבוצות ספרתיות חדשות, שנכיר חברים חדשים, אך השנים הוכיחו שטעיתי. איש לא תפס את מקומם של המשוררים הפורשים. האמנים הוותיקים שנדחקו הצדה עם הפריצה של פנקס הלכו לעולמם אחד אחד או שפרשו לחלוטין מהתחום כשהם מרירים ומושפלים. במקביל, הצעירים ישבו ובהו כל היום בטלוויזיה. נראה כאילו הטבע השתגע – דבר אחד הסתיים, אך דבר חדש לא בא במקומו.
    אבל אתם המשכתם לכתוב, נכון?
    את השירים הכי טובים שלי כתבתי באותם ימים. בניגוד לחבריי, אני אספתי את כל הבגרות והניסיון שהצטברו בי והפניתי אותם לעבר הדף והעט, אלו היו השירים המהפכניים באמת. להיות בן עשרים ולכתוב שירים נגד כל העולם, יש לזה משמעות אחת ויחידה והיא שאתה בן עשרים ושאתה נגד כל העולם, אבל לכתוב שירים כשאתה מתקרב לגיל 40, אז זה אומר שאתה משורר. יצאתי נגד חבריי המתברגנים, נגד השלווה שהם ביקשו לעצמם, נגד ההסתפקות שלהם בחיי הנוחות. בזתי להם באופן העמוק ביותר ולא הייתה לי שום כוונה להסתיר את זה. הרגשתי שהם התנשאו מעליי. יצאו איתי לטיול קטן במחוזות האמנות ונטשו כשהעסק התחיל להיות רציני ומחייב מדי.
    ונלה? גם היא תקפה אותם בשיריה, שאלתי.
    בהתחלה כן, הוא אמר ולגם מהוויסקי. בהתחלה היא הרגישה נבגדת בדיוק כמוני והיא לא היססה לכתוב על כך, אבל ככל שהשנים חלפו היה נדמה שהיא מגדלת בלבה ספק כלשהו.
    ספק?
    כן, ספק. ספק על כך שאולי לא היינו צריכים לבחור בדרך שבחרנו, ספק על כך שאולי אם כולם מתיישבים ומקימים משפחה אז יש לכך סיבה. האם ייתכן שכל העולם טועה ורק אנחנו צודקים?
    זה מה שהיא אמרה לך?
    לא בהתחלה. בהתחלה היא לא אמרה כלום והיא גם לא הייתה צריכה להגיד, זה פשוט היה שם, זורם ומבעבע מתחת לפני השטח. חלפו כמה שנים עד שהיא אזרה מספיק אומץ לומר לי שהיא סובלת ממשבר כתיבה. בוקר אחד כששתינו קפה במרפסת היא פרצה בבכי ואמרה שכבר חודשים היא לא מצליחה לכתוב יותר משתי שורות רצופות. ניסיתי לנחם אותה ואמרתי לה שזה טבעי, שזה קורה לכולם, אבל האמת היא שלא ממש הצלחתי להבין מה עבר עליה. אני אף פעם לא סבלתי ממשבר כמו זה שהיא דיברה עליו. חששתי שמדובר במשהו עמוק יותר.
    וזה באמת היה משהו עמוק יותר?
    בהחלט. תמיד זה משהו עמוק יותר. לאחר כמה שבועות כששכבנו במיטה היא אמרה לי שבזמן האחרון יש לה מחשבות על ילד. היא ניסתה לגשת אל הנושא בעדינות, אבל אפשר היה לראות שזה העיק לה על הלב כבר זמן מה.
    ואיך הגבת?
    הייתי מבוהל מאוד, אבל ניסתי להסתיר את זה. אמרתי שאני לא חושב שיש עכשיו מקום לילד בחיינו. הייתי יכול להזכיר לה את ההסכם הלא כתוב שלנו, אבל לא רציתי לדבר כמו איזה עורך דין, באמת ובתמים חשבתי שאצליח לשכנע אותה במה שאני הרגשתי – ששנינו זה מספיק.
    והיא השתכנעה?
    באותו לילה כן. לפחות ככה היא אמרה. אבל לא חלף זמן רב והנושא החל לעלות שוב ושוב. בניגוד לשיחה הלילית הראשונה, השיחות האחרות הפכו עד מהרה לריבים קולניים. בשלב מסוים החיים הפכו לבלתי נסבלים. שנינו התבצרנו בעמדותינו ונראה היה כי אין דרך להתפשר. בינתיים, הקריירה של נלה הייתה בשפל, בעוד שאני רק הלכתי והתפתחתי כאמן. היא הייתה כבר בת ארבעים ותקתוק השעון הביולוגי לא נתן לה מנוח. עד שיום אחד היא פשוט עזבה. חזרתי הביתה ומצאתי פתק. אני יודע, זה הסיפור הכי נדוש בעולם, אבל ככה בדיוק זה קרה.
    הוא השתתק ולגם ארוכות מהוויסקי, נדמה היה לי שאפילו הציץ לעבר השעון שעל הקיר.
    איך הגבת, מה עשית?
    כמובן שהייתי שבור, אבל במידה מסוימת הרגשתי גם סוג של הקלה. במשך שנים ראיתי את נלה נובלת לצדי בסגנון החיים שבחרנו. ידעתי שגם הפעם תבונתה הייתה על העליונה והיא בחרה בפתרון הנכון. כמו שאתה רואה המשכתי בחיי הרבה יותר ממה שתכננתי.
    הראש כבר הסתובב לי מהוויסקי. אבל הוא עדיין לא סיים את סיפורו.
    יום אחד, כשנה לאחר שנלה עזבה זכיתי לביקור מפתיע. זו הייתה ברטה, אשתו של מילר, היא הגיעה אליי נסערת כולה, סיפרה שבעלה עזב את הבית, שהוא עבר לגור עם נלה שנמצאת עכשיו בהריון. היא הייתה היסטרית לגמרי, לא הפסיקה לבכות. היא סיפרה שנלה ביקשה ממילר שיכניס אותה להריון. היא סיפרה שנלה הסבירה להם שבגילה היא לא יכולה לבזבז זמן עד שתמצא אהבה חדשה, היא חייבת להתעבר כמה שיותר מהר והיא לא יכולה לקחת את הסיכון שהזמן יחלוף והיא תישאר ללא ילד. מילר ביקש זמן לחשוב על זה, עם השנים גיליתי שכבר אז הוא היה מאוהב בנלה ושהדבר היחיד שהוא חשב עליו היה איך להיפטר מברטה, אשתו ואם שני ילדיו. ברטה עצמה לא אהבה את הרעיון, בלשון המעטה, אבל פחדה שהתנגדותה תתפרש כחולשה. בכלל, כאשר הם דיברו על הורות פונדקאית, שלושתם חזרו לפתע אל מחוזות החשיבה הליברליות שאפיינה את נעוריהם. לבסוף מילר הסכים וברטה נאלצה לתת את ברכתה. הם שכרו חדר במלון ועשו את מה שעשו. בינתיים, כך ברטה סיפרה לי בדיעבד, מילר כבר החל בהכנות לחייו החדשים. מסתבר שהוא לא היה מאושר בחיים שהוא בנה לו לצד רעייתו. מהצד השני, נלה הייתה יפיפייה ומבריקה, הזדמנות שמגיעה רק פעם בחיים. עברו תשעה חודשים והתינוק נולד. באותו שבוע הוא עזב את הבית, משאיר את ברטה בודדה, מבולבלת ואובדת עצות עד כדי כך שהיא הגיעה אליי.
    למה היא באה אלייך?
    עד היום אני לא ממש יודע. אני משער שהיא אולי קיוותה בדרך כלשהי לשכנע אותי לחזור אל נלה ובכך להחזיר אליה את מילר. על כל פנים התוצאה הייתה הפוכה לגמרי.
    למה אתה מתכוון?
    לחיים יש דרך להפתיע אותך בכל פעם מחדש, הוא לגם מהמשקה. תבין, תחילה חיבקתי אותה ואמרתי לה עד כמה אני מצטער. אמרתי לה שהיא אדם טוב, שמילר לא ראוי אפילו לדמעה אחת מדמעותיה. הרגשתי איך גופה רועד בין זרועותיי, ואל החיבוק התלוו גם ליטופים. כעבור כמה דקות התווספו אל הנגיעות העדינות גם נשיקות רכות שהפכו אט אט למשגל. חשבתי שזה יסתכם בכך, לילה אחד של תשוקה ונחמה, אך הלילה התארך לשבוע והשבוע לחודש. ככל שהימים חלפו שמתי לב שברטה מוצאת חן בעיניי באמת. היא הייתה פגיעה ואמיתית ועוררה בי תחושות שלא ידעתי שבכלל קיימות.
    אז מה שאתה אומר לי בעצם זה שהפכתם לזוג?
    כן, זה בדיוק מה שאני אומר. אחרי כמה חודשים של נדודים מהמיטה שלי אל המיטה שלה החלטנו שאין טעם להתכחש לרגשות ועברתי לגור בבית שלה.
    רגע, אבל היו לה ילדים, לא?
    כן, שני בנים מקסימים בני עשר וארבע עשרה.
    קצת מפתיע לשמוע אותך מגדיר ילדים בתואר "מקסימים".
    הוא נשען לאחור ועצם את עיניו, נוסע בזיכרונו אל עבר אותה תקופה או אולי ממשיך וכותב שירים חדשים במוחו. אני לא מאשים אותך על כך שאתה מתפלא, אמר לבסוף. גם אני הופתעתי מעצמי על הקלות והטבעיות בה תקשרתי עם שני הילדים. לאחר שנים ארוכות שחייתי אך ורק עבור עצמי מצאתי הנאה בנתינה ובהתעניינות. תחילה ניגשתי אל העניין כמו אל סוג של שליחות. הילדים זעמו על אביהם שנטש את אמם והם ראו בי סוג של גיבור שהגיע לתקן את הנזק שמילר עשה – לא יכולתי לאכזב אותם.
    תן לי לנחש, אמרתי. עם הזמן גילית שאתה דווקא די נהנה בתפקיד הזה של דמות האב.
    אתה פשוט גאון, הוא חייך.
    אז זה הסיפור מאחורי הריב המפורסם שלך ושל מילר.
    במובן מסיום כן, אם כי מעולם לא היה באמת ריב. נכון, כעסתי על מילר על שנטש את ברטה והילדים, אבל מצד שני שמחתי על כך שהוא היה שם עבור נלה והביא איתה ילד לעולם, משימה שאני לא הייתי מסוגל לבצע. אני מניח שהוא הרגיש אותו דבר כלפי העובדה שהייתי שם עבור ברטה והילדים. לאחר החילופין לא נפגשנו או דיברנו מעולם, ניתן להתייחס אל זה כאל ברוגז, אבל זה יהיה הצגה של חלק משני בסיפור. במובן מסוים, ומבלי שממש התכוונו לכך, כל אחד מאיתנו הכין את הקרקע וזרע את הזרעים עבור האושר של האדם השני, או אם תרצה להשתמש במונחים דרמטיים יותר הייתי אומר שגאלנו זה את זה.
    הוא השתתק והושיט את ידו אל עבר בקבוק הוויסקי שכמעט והתרוקן. היו לי עוד הרבה שאלות לשאול אותו בשעה שהוא חילק את שארית הוויסקי שווה בשווה בין שתי הכוסות. רציתי לדעת איך השנים שלו כאיש משפחה השפיעו על תפקודו כמשורר, רציתי לשאול כמה שנים חי עם ברטה ומה על בגורל הילדים. תהיתי אם הוא היה בקשר טוב עם נכדיו, עם ניניו, עם בני ניניו ונכדי ניניו וכל מי שבה אחריהם, רציתי לדעת מה עבר עליו בכל אותם עשרות רבות של שנים, אך אולי יותר מכל רציתי לשאול אותו עוד כמה זמן הוא מעריך שהוא ימשיך לחיות, האם יש קשר בין מלאכת כתיבת השירים למה שנראה כמו חיי נצח שנגזרו עליו. אני זוכר שרשמתי לעצמי את כל אותן שאלות במוחי השתוי, אך משהו במבטו המהורהר של המשורר כאילו אמר לי שאצטרך לשמור אותן להזדמנות אחרת. זה סיפור מרתק, אמרתי לבסוף מבלי להוסיף.
    המשכנו לשבת זה מול זה, שותים בדממה את שארית הוויסקי. לפני שיצאתי מהדירה הוא אמר שהוא מקווה שאני אעסוק בקולנוע, אם זה באמת מה שמעניין אותי. אמרתי לו שאני צריך עוד לחשוב על זה ובינתיים אני רק יודע שאני רוצה שניפגש שוב, רק שבפעם הבאה אני אביא את השתייה. הוא אמר שהוא ישמח ונפרדנו בלחיצת יד. ירדתי לאט במדרגות, נאבק בסחרחורת שאיימה להפיל אותי. תהיתי אם אותו עיתונאי שראיין אותו לפני מאה שנים שמע גם הוא את אותו סיפור, ניסיתי לנחש אם הוא עשה שינוי בחייו והפך לסופר. חשבתי על המשורר ותהיתי אם עמיתיו לחבורת פנקס היו חיים גם הם לנצח אילולי נטשו את מאבקם והפסיקו לכתוב שירים. חשבתי גם על מילר, על ההחלפה הבלתי אפשרית שהוא והמשורר עשו זה עם חייו של זה. לא יכולתי שלא לשאול את עצמי האם החלפה כזאת אפשרית גם לגביי, האם יש בכל העולם מישהו שהיה מאושר יותר אם הוא חי את חיי ולהפך. שאלות על גבי שאלות, חשבתי בעודי נכנס אל המכונית. נוסע אל המערכת.