האחו מאת איגור עידו ארמיאץ'

 

"לא רבים הם החמורים המבינים כי הגזר הוא תרמית  ועוצרים בצד השביל, לאכול עשב. מעטים בהרבה הם העקשנים שלמורת רוחם של כל המקלות בעולם, ישיגו את הגזר שהובטח להם!"

 

האחו היה אהבתו הגדולה של אחי הבכור: חמישים מטר רוחבו וחמישים אורכו, מבודד מהעולם בקירות זכוכית מחוסמת, שהגיעו עד לתקרת האולם הגדול. כאשר בנו את הבניין שלנו, עשור וחצי לפני שנולדתי, היה האולם המרכזי מיועד לשמש לב להתרחשות של הקהילה. ממש באותו העשור גם חוקקו שבלב כל אולם ראשי יש לשמר דוגמה לנוף הטבעי שהיה שם טרם הבנייה. יש בניינים שקיבלו צוקים או חופים סלעיים, באחרים היו מלחות או שדות אבנים. אנחנו קיבלנו אחו: פיסת גבעה שהומטרה במים במהלך חצי מהשנה בלבד וגדלו בה פרחים ועשב. במחצית השנייה של השנה, עמד טרריום עצום זה חרב ויבש. כך – סיפרו לנו – נראה המחזור השנתי במקום בו הוקם הבניין.

כשהייתי ילד, היו באולם המרכזי עוד כמה אטרקציות, שלפעמים מילאו אותו בקהל. הטקסים היו נערכים בו וגם החגיגות של המועדים הממשלתיים. אפשר היה לקנות בו גלידה ולשחק באולינג, לשבת בבית הקפה הקריר ולצפות במנורות החום המיוחדות, הקופחות על האחו ומייבשות אותו. רק שנים רבות אחרי תקופה יפה זו, כאשר הגעתי לעבוד בחדרי המכונות, מחוץ לספרה הממוזגת, הרגשתי מהו חום אמיתי, כזה שהאחו הרגיש מדי יום בעונת הקיץ. אבל הסיפור הוא לא עליי וגם לא על האחו; הוא על אחי הגדול, שנולד שנתיים וארבעה חודשים לפניי.

אמרו שאנחנו דומים; שיש בנו את אותה אהבת חופש, אותה סקרנות. זה רק הוכיח את אטימותם של אנשים למה שהם רואים מולם… בעוד אני שברתי את החוקים, בהיותי ילד שובב ופעיל, שלא פחד להגיד לכולם את דעותיו ותמיד השיג את המגיע לו – אחי חיפש סדקים בחוקים; בחברה; בעולם שהכרנו. הוא אסף את הסדקים הללו לאט ובדממה, כדי להציץ בעדם, ואולי, יום אחד, אפילו –

 

הזכרון הראשון שלי הוא מגיל שלוש המוקדם, ואחי, כמובן, מככב בו. הוא היה בן חמש ואחז בידי באחריות של מבוגר, בעודנו יושבים ביציע. אלה היו חגיגות מיוחדות וגדולות, שכן הבניין ציין את לידת התושב ה-7,000 שלו. בזמנים ההם, החגיגות עוד נערכו באולם הגדול, בקומה אפס. הוא היה אז מקושט בסרטים ובתמונות נעות ומהבהבות של ילדים מאושרים, מחזיקים את מספר הבניין שלנו בגאווה. אומרים שהתרוצצתי ביציע וצעקתי שלום לאנשים שהכרתי ושלא הכרתי, מעל המולת השירים העליזים, בעוד אחי מנסה להשתלט עליי ולהרגיעני כמה שיותר. הוא איבד אותי לבסוף, כאשר לבמה המרכזית עלו ילדי חוג 'חובבי האחו'. אחי היה מרותק, ככל שבן חמש יכול. הוא עזב את ידי ובעודי נעלם בקהל (לזוועת הוריי) התעמק בחמשת הילדים, שעמדו שם בתחפושות של צב, פשוש, זיקית, גרביל ופרפר- והציגו בשיר ובסיפור את פלא חיי הטבע של האחו שלנו.

מיותר לציין שלמחרת היום כבר הפכה השתתפות בחוג לאובססיה העיקרית אצל אחי. הוא דרש זאת מהוריי והזכיר להם בכל הזדמנות כי טרם רשמו אותו. גיל ההרשמה המינימלי היה שמונה. אחי התקבל בגיל שש.

אני עצמי נרשמתי לחוג בהיותי בן שמונה,כאשר אחי כבר היה מדריך-משנה.

אפילו במסגרת העולם בו חייתי אז, זה נראה לי מוזר. האחו, עם כל החרקים והחלזונות, העשב והחול שלו, היה מבודד לחלוטין מאיתנו. מאז ומעולם כך היה; כל החוג היה מורכב מפעילויות שנסובו סביבו, אך תמיד הופרדו בקיר של זכוכית.  שרנו שירים, ציירנו ציורים, העברנו פעילויות שונות, ראינו סרטים ולפעמים, פשוט העמדנו פנים שאנחנו בתוך האחו.

בסרטים ראינו לראשונה אנשים הלבושים בהתאם למזג האוויר. זה מאוד הפתיע אותנו. עד אז חשבתי שכמות השכבות שאתה לובש תלויה רק באופנה. שם לראשונה גם הבנתי למה אנשים נועלים נעליים. דור ההורים והסבים שלנו הלכו לעתים עם נעליים, אבל אנחנו הילדים לרוב התרוצצנו בגרביים בלבד, או יחפים. השטיחים במסדרונות היו מתאימים לזה להפליא. נעליים היו פריטי מסיבה, כמו עניבות או ז'קטים. הרצפה ברחבת הריקודים הייתה חלקה וקרה ותמיד מיזגו את האוויר לטמפרטורה נמוכה מהרגיל, שיהיה נעים לרוקדים. הנעליים היו שם כדי להפיק צליל יפה כשפגשו ברצפה. כשקראתי באחד הספרים את צירוף המילים 'בוץ על הנעליים', תמהתי איך הגיע אליהן.

עזבתי את החוג כעבור שנה והצטרפתי לחוג משחק. אחי פרש שנה אחת אחריי, בהיותו בן 12, כאשר הכיר לבוריים את כל מיני החי והצומח, החל מצב היבשה (חנוך, שהיה בן 80 לפחות ונאסף באתר הבנייה, בו הקימו את הבניין.) ועד החזזית שצמחה על שיח הצבר, בפינה הימנית.

הוא אמר שהחוג רק הרחיק אותו מן האחו; שבמקום לבלות יותר זמן צמוד לזכוכית, הוא בזבז שש שנים מחייו בבניית דגמי סול של חגבים, נסיונות לגייס חניכים חדשים, שלא היה להם אכפת, ובהקמת אוהלי סיירים משמיכות, על השטיחים במסדרונות הבניין. הוא הבין, כך סיפר לי, שבשום שלב, לא משנה כמה מתקדם אתה בחוג, לא תחצה את המחסום השקוף ותגיע לאחו- המחשבה על מעבר אל צדה האחר של הזכוכית הייתה חוסר-אפשרות מגוחך עבור ילדי הבניין.

בתקופה ההיא זה כבר לא עניין אותי. התעמקתי במשחקי רשת, בסרטי מתח, בטיפוס על קיר הכושר הדינאמי שהקימו באולם החדש, בקומה השמינית (לפני כן, שכן בחלל ההוא מפעל אריזה) ובתחרויות קבוצתיות במבוך הממוחשב. ממש כמו היום, הייתי מרותק על-ידי כל אותם דברים שגרמו לי לחשוב ולזוז. הבניין סיפק סביבה עשירה לנער נבון. סביבה מגרה ובטוחה, אפילו לילדים לא-מבוססים כמונו, אשר גרו, עם הוריהם, בדירת שני חדרים, בקומה ה 2-, ליד המחסנים והחניונים.

אבל אחי, הוא לא השתתף בהרבה ממה שחיי הבניין הציעו לו. אם קרה ולקח חלק – זה היה בחצי לב, בציניות. יום אחד שאלתי אותו למה הוא תמיד כל-כך שלילי כשזה מגיע למשחקים. הוא ענה. כל משחק בו ניצחתי, כל חידה שפתרתי, כל מבוך שעברתי וכל סרט שניחשתי את סופו – בתחתית כל אחד מהם יש אנשים ששמו את הפתרון שם, הטמינו את הפרס בערימה של נייר, כדי שנמצא אותו. סיבכו את החיים הפשוטים שלנו, כדי שיהיה לנו קצת יותר מעניין. הוא הרגיש כמו אידיוט כשפתר את החידות שאחרים הרכיבו בשבילו. אחי לא רצה שיאכילו אותו בסודות של אחרים.

רק ביום ההוא הבנתי שאחי שנא את הסביבה בה הוא חי, בה הכל עוצב על-ידי אנשים, בשביל אנשים, במגבלותיו של הדמיון האנושי; בה לא היו פינות חדות, הרצפה הייתה מרופדת, המעליות זכרו את קומת מגורייך וקלנועיות השירות בלמו אוטומטית בהתקרב אובייקט נע.

"אז מה אתה רוצה?" – שאלתי.

"אני רוצה" – ענה- "לגלות דברים שאף אחד לא שם שם בשבילי. דברים שהם שם כי זה מה שהם עושים, באופן טבעי, במקרה. לא כי אני או אתה צריכים אותם ולא כדי להועיל לאף אחד. אני רוצה דברים אמיתיים."

זו הייתה מסקנה מרחיקת לכת לנער בן 12, כמו גם הבנה מחרידה לבן 10. אחי החל ללכת לפסיכולוג באותה שנה.

אמי סירבה לתת לו וֶרְסִין, שישפר את האינטראקציה החברתית שלו, אך נראה שגם ללא תרופות הוא הפך לחייכני מעט יותר והוריי הפסיקו לדאוג.

מבטו של אחי תמיד היה מרוכז ברצפה והוא נהג לאסוף לכיסיו דברים רבים שהיו מוטלים עליה. הרובוט היה עובר במסדרונות  פעמיים ביום ומנקה את השטיחים, כך שחפצים על הרצפה היו דבר נדיר. הוא גם נראה פחות ופחות ליד האחו. יום אחד גיליתי שכעת היה הולך למטה, למרתפים ולפירי האשפה. לא היית יכול להיכנס לאולם פינוי האשפה, אבל לפעמים היו יצורים מטפסים במעלה הפיר. הם כמעט תמיד היו גוססים ותשושים, לאחר המעבר בחיטוי הקרינה. אחי היה אוסף אותם בקופסאות של מסטיקים ושומר במגירת הבגדים שלו, מאחורי הגרביים. יום אחד, הזדמן לו לתפוס תיקן חי, בשעה שזה בדיוק עלה ללא פגע דרך מחטא הקרינה. התיקן חי במשך זמן מה בתוך צנצנת סוכר שקופה. הוא אכל ואפילו התנשל יום אחד והצמיח שני זוגות כנפיים.

אושרו של אחי לא ידע גבול. הוא הוציא את הצנצנת מהמחבוא שלה ורץ להראות לחברים שלי – כי לא היו לו משלו. הוא מצא אותם במסדרון הביניים, מתחת לקומה 1-. הדבר הראשון שהרשים אותם הוא שהייתה לו חיית מחמד. חיות היו יקרות למדי בתקופת ילדותנו. היית צריך לשלם הרבה כדי לקנותן, בנוסף לתשלום מס מותרות, כל עוד החזקת בהן. הן תמיד הגיעו מעוקרות וסטריליות והיית צריך למוסרן לאפידמיולוג הבניין בסוף חייהן, אם לא רצית לשלם מס מותרות אחרי מותן. לאחי היה תיקן בקופסה והוא לא שילם עליו שקל ולא הודיע עליו לאדם!

זה היה פיאסקו: הבריון שבחברים שלי דאז חטף את הצנצנת ופתח אותה. התיקן, שהיה יצור זר לחלוטין לילדי הבניין, רץ וטיפס על הזרוע של הבריון. ההיסטריה שהגיעה באופן מיידי אחרי כן, הובילה מהר למדי למותו של התיקן, התעלפותו של הבריון, הזעקת כוחות הבטחון, הפעלת חיישני העשן, השעייתו של אחי מהלימודים ליומיים ולנזיפה אישית ארוכה ומשפילה מהאפידמיולוג הראשי.

סקנדל עם ההורים ונידוי על-ידי הילדים המעטים שדיברו איתו, נראה שלא הדאיגו את אחי. מה ששבר אותו היה האיסור להתקרב לפיר האשפה.

זה היה גיל 13 שלו. הקשר בינינו, אף שחיינו באותו החדר, כמעט ונותק. הוא היה שותק או רוטן בשקט ומחזיר את המבט לרצפה. בחודשים שאחרי התקרית, לא ראיתי שום נסיון שלו לחזור לפיר האשפה. הדרך לחטיבת הביניים, בה החלאז  ללמוד, עברה ליד האולם הראשי הישן, שהפך בינתיים למחסן (אמנם עמדו להפוך אותו תוך זמן קצר למפעל אריזה). אחי היה עוצר כל יום באולם, אחרי הלימודים, מקדיש שעה – שעתיים לאחו.

והאחו? הוא יכול היה לציין שני עשורים שרגל אדם לא דרכה בו ואיני בטוח אם היה אדם שזכר איך להגיע לדלת הגישה התת-קרקעית. מערכת תמיכת החיים תפקדה כיאה, ממחזרת את המים והחמצן, מזרימה אור וחום בזמנים הנכונים. החרציות פרחו בצהוב מרהיב והפשושים שרו על ראשי החרולים, אם כי כבר לא שמעו אותם, כי המיקרופון התקלקל. בפנים, המשיך עולם הטבע הכלוא להתקיים כרגיל, כאשר מחוצה לו הוחלפו הטיילת, החנויות והמשחקיה הישנה, בערימות חומרי בניין, ארגזים, מכולות וחשוב מכל – מכונות ממונעות. הם התקינו שם עגורנים ומלגזות ומכשיר-כף נייד ואלה הניעו דברים ממקום למקום, ברעש עצום. בצל כל זה ישב אחי, צמוד לזכוכית. לפי הבעת פניו, אפשר לחשוב שאינו שומע את המנועים, הניסור והקידוח המתמשכים, אלא את שירת הפשושים בהם צפה.

 

בקיץ של אותה שנה, נסענו לבית חולים בבניין מרוחק, שם הייתי צריך לעבור ניתוח של מחיצת האף. היינו רגילים לנסוע לבניינים סמוכים. ניתן היה להגיע לשם במעבורת, באחד השרוולים המחברים. עם זאת, כדי להגיע לבניין המסויים ההוא בפחות מחצי יום (שכן המעבורות אינן יעילות למרחקים כאלה) לקחנו את הענבלית. רשת הענבלית הייתה ישנה וטחובה, כמו שרק מנהרה תת-קרקעית יכולה להיות. הקרונות המרופטים והכריזה של 'זהירות מהמרווח' היו חדשים ומסקרנים מאוד בשביל שנינו. המקום היה הרבה פחות מרופד ומטופח מהבניין.

בבניין הרחוק היה חורש. שבעים על שבעים מטרים, עם עצים ירוקים וציפורים שחורות גדולות שקיפצו תחתיהם, מרשימות הרבה יותר מהפשושים שלנו. החורש הקסים אותי ואפילו חידש במעט את העניין שלי בעולם הטבעי, שכן באותה עת פיתחתי תחביב חדש, בדמות ניהול חברה זעירה להשכרת לוחמים למשחקי מחשב. הכסף, שהגיע משחקנים בכל העולם, היה אמיתי ומספיק בהחלט לילד, כך שחוג האחו נשכח לו מזמן, אבל העצים בבניין המרוחק היו מרשימים מספיק בכדי לגרום לי להתרוצץ סביב היכל הזכוכית ולחפש לטאות ופרפרים, כמו פעם.

גם אחי סקר את החורש, אבל ביתר קרירות. הייתי מופתע ומאוכזב. הוא ישב לו על ספסל והביט ברוגע באלונים, משל היה לו חורש כזה בבית. בחרתי לא לשאול.

בדרך חזרה, כאשר שבנו לתחנת הענבלית (אני עם פנים חבושות, אבל מלבד זה בסדר), אחי מצא עכביש. ההורים לא ראו אותו, אבל אני הבחנתי בהבעת פני אחי והבטתי לכיוון הנכון כדי לחזות במציאה. זה היה יצור קטן יותר מאשר במשחקים. קטן בהרבה. וגם הרשת שהוא טווה בכלל לא הייתה סימטרית כמו שמתארים אותה. לא יותר מראש סיכה עם רגליים מחוברות אליו, יושב על סבך חוטים בפינת התחנה. עיני אחי נדלקו באור מוכר, שלא הופיע בהן מאז תקרית התיקן, חצי שנה לפני כן. אבל אז קרה משהו שלא ראיתי קודם: האור נראה כמתרחק ונבלע, כך שתוך רגע התעמעם ונדמה שהוא מסתתר ובוער הרבה יותר עמוק, אי-שם במרכז הגוף. אחי סימן לי להיות בשקט וניתק בכוח את מבטו מהעכביש.

כאשר התחיל את כיתה ח', השתפר מצב רוחו של אחי והוא רכש לעצמו אפילו כמה חברים בכיתה. הוא דיבר על רצונו לעסוק בחקלאות והחל לבקר תדירות בחוות שתחת תקרת הזכוכית בגג הבניין (בתקופתנו, התקרה נצבעה לבן וזרקורים עשו את מלאכת התאורה). הצמחים בחוות היו שונים מאלה שבאחו. הם היו ירוקים וכבדים מפרי בכל העונות. חוטים וקביים החזיקו את גבעוליהם המנוונים ומתחו אותם לכיוון השמש המלאכותית, בעוד רסס בלתי פוסק של מים מועשרים במינרלים עירפל את השורשים הורודים והחשופים, שלא צמחו ליותר מציצית בקוטר עשרה סנטימטרים, אפילו בשיחי התפוזים הגדולים. זרוע מצויידת בעינית רצה ללא הרף בשורת הצמחים וקטפה את הפירות שהוגדרו כבשלים, אל המסוע. ביקרתי שם בדיוק פעם אחת, בסיור בית-ספרי, ומצאתי את העיסוק בחקלאות כמשעמם ביותר שראיתי בחיי.

אבל אחי חשב אחרת. בשבילו, הסדר הפנימי הגלום בצמחים, שממשיך כפי שנכתב בכרומוזומים שלהם, למרות כל ההגבלות, למרות שינוי הסביבה והקיום הרחק מכל שאר צורות החיים ביניהן התפתחו אבותיו – זה הזכיר במעורפל משהו אמיתי. אחי דיבר על כך שיתחיל לעבוד אצל החקלאים, בבקרת עבודת הרובוטים. זה היה סימן טוב מבחינת הורינו. סופסוף, ילדם המתבודד מחליט לפעול כדי לשפר את חייו; אפילו שכולם ידעו שמה שיעשה יהיה בעיקר לבהות בעלים גדלים ולדמיין את השמיים הטבעיים שממעל לזכוכית הצבועה.

בחורף ההוא נסע אבינו לבניין בעיר אחרת והביא לנו משם מתנות. אני קיבלתי נעלי לכה לריקודים ואחי קיבל פיקוס. הוא היה בגודל כף יד ובעל 32 עלים ושמונה ניצנים בדיוק ביום הגעתו. אחי ספר פעמיים. שורשיו הזעירים התפתחו בתוך כדור זכוכית מלא ג'לי שקוף. וכך, מאז אותו יום,ידענו על כל עלה חדש שנפרש. כל עלה שנשר, נאסף ונשמר בנפרד. כל אחד – אוצר טבע שריחו ומגעו מזכירים את היער בו היה אמור לצמוח. יום אחד באותו האביב, התבדחנו על כך שתוך שנתיים יהיו לנו מספיק עלים יבשים לכסות בהם את רצפת החדר ואז ניקח כסף מאנשים שיבואו וידרכו בחדר, כדי להרגיש איך זה בחורש.

זה היה ממש באותו האביב שהדבר קרה. השעה הייתה זמן מה אחרי חצות, כאשר בבניין שלנו התרחשה הפסקת החשמל הארוכה ביותר בתולדותיו. מעולם לא ידענו מה הוא מזג האוויר בחוץ, אבל בפעם הזאת גרמה הצפה לניתוק הבניין מרשת החשמל הראשית. כל מערכות החירום המשיכו לעבוד אמנם: שלטי הכניסה והיציאה האירו כרגיל,  הקרוניות המשיכו לנסוע ואפילו המקררים עברו לאספקת מצבר. זרוע עגורן יחידה, אשר עבדה באופן אוטומטי בתוך מה שהיה פעם האולם הראשי, עברה גם היא לעבודת מצבר, אך מחשב הפיקוד האחראי על עבודת השיפוץ – כבה. בלא פקודות מהמחשב, המשיכה הזרוע בתנופתה וסבה על צירה 180 מעלות יותר מהנדרש. איננו יודעים איפה היה אחי ברגע התקרית. אולי שמע את הרעש ממיטתו בדממת הלילה. אולי שהה במסדרון או שוטט בין הקומות.

האור חזר תוך שמונה דקות מתחילת הפסקת החשמל. שתי דקות מתחילת הפסקת החשמל ואחי כבר היה ליד האחו. כדקה של מישוש בתאורת החירום החלושה, הובילה אותו אל החור שפער העגורן בקיר הזכוכית. רחב מספיק כדי לזחול דרכו.

והנה הוא היה שם! זה היה האביב. החרציות פרחו בעוז והצרצרים זמרו בעשב הגבוה. האדמה הייתה לחה ורכה תחת רגליו היחפות ובין אצבעותיו. הריח היה חי, עשיר וממלא. הכל זז ורחש בחושך, חי חיים אמיתיים. הוא היה באחו.

כאשר האור חזר, אחי כבר בקושי נשם. הוא לא הזעיק עזרה כשדרכי נשימתו צבו ונחסמו, כשפניו התנפחו וכששירת הצרצרים התחלפה בצלצולים באוזניו. הוא שכב על הבטן, כשפניו כלפי האדמה הבוצית וסירב לוותר על מה שהשיג. קרונית החירום הגיעה שלוש דקות שלמות אחרי חזרת האורות ( אבי יתבע אותם אחר-כך על רשלנות). הם נכנסו לאחו השבור וחילצו את גופו של אחי. לא היה אפינפרין בארונות הקרונית. גם על זה נתבע אותם. אז הם הבהילו אותו למרכז הבריאות ושם, אחרי שעה של נסיונות החייאה, קבעו את מותו.

לי סיפרו בבוקר.

עץ הפיקוס היחיד, ששתלו במקום בו היה פעם האחו, נושא שלט נחושת עם שמו של אחי ומסביר שהוא מנציח את מורשתו לאהבת הטבע ואת חייו, שנקטעו בטראגיות בעקבות תגובה אלרגית חריפה, לאחר חשיפה לאבקת פרחים. אבל הם יודעים שזה לא העיקר. מנהלי בית הספר, הילדים בכיתה, ההורים, האפידמיולוג, הם יודעים באחורי מוחם שהאמת היא משהו שהם רוצים להסתיר. מורשתו של אחי היא הסדקים. מורשתו של אחי היא העקבות, המובילים לחור בזכוכית.