דן
דן בחן שוב את הדו"ח המשטרתי ונאנח בתסכול. מדהים כמה חובבנות ועצלות, שלא לומר טפשות מסוגל שוטר אחד לדחוף לדו"ח של חצי עמוד. השוטר לא ראיין עדים מלבד האישה שהותקפה, לא הוסיף צילום של זירת האירוע, לאצירף קישור לארכיון התמונות המשטרתי, לא דרש מהאישה את שם המשתמש שלה לאף רשת. הכתב שלו היה מרושל, לקראת סוף השורה השלישית הוא ניסה לכתוב "הותקפה", אבל נגמר לו המקום, אז הוא פשוט רשם "הותקפ", ומלבד למילה זו דן ספר עוד שתי שגיאות כתיב שונות, וכל זה בארבע שורות.
"יש שם משהו?" שאל אותו אילן.
"לא הרבה" ענה דן. "ענבר מלמד הותקפה ברחוב בוגרשוב. התוקף היכה אותה בפניה וגנב לה את התיק. האירוע כנראה קרה בסביבות תשע וחצי בערב אתמול."
"היא תיארה את התוקף?"
"אם כן, השוטר שראיין אותה לא טרח לציין זאת. נראה שהוא לא חשב שזה משנה."
"אוקי." אילן קימט את מצחו "אולי יש מצלמות אבטחה באיזור שתפסו את זה?"
דן נאנח שוב. אם היה משהו שתסכל אותו יותר משוטרים עצלים, זה היה אילן. מצלמות אבטחה? מי בימינו בודק מצלמות אבטחה?
"אין צורך." הוא אמר "תן לי שניה אחת."
הוא הרים את ראשו, והממשק הופיע לנגד עיניו. מאיפה להתחיל…? בוגרשוב. העיניים שלו רצדו, האישונים מתמקדים באפליקציות הנחוצות. חיפוש מהיר העלה שבעים ושניים פוסטים רלוונטיים. ברשת "הייתי שם", ששימשה להצמדת סרטונים ותמונות למיקומים היו הרבה פוסטים בבוגרשוב, ואחרי שסינן לפי שעה ומיקום ברחוב, נשאר עם פוסטים בודדים. ב"נקודת המבט שלי", זוג העלה פוסט משותף של הדייט שלהם מאותה השעה, בבית קפה ממש מול המקום בו הותקפה ענבר מלמד. ב"מעלה" הוא מצא עוד חמישה פוסטים שצילמו את בוגרשוב בין חמישה לחמישים מטרים באותה השעה.
עכשיו רק נותר לבחון את התוצאות…
אילן
אילן הסתכל על דן באותו חוסר ישע שחש תמיד כשדן החל לסרוק את הרשת בעיניו. מגוחך. כל ילד יודע לעשות את זה. האחיין של אילן בן השש כבר ידע להפעיל את כל המשחקים האהובים עליו מבלי לקום מהכסא. כשאילן היה מדליק את הממשק עיניו זזו בכבדות. הוא ידע להכנס לדואר שלו, ולפרופיל שלו ב"אנשים", ולפעמים גם צפה בחדשות דרך הממשק, אבל שם היכולת שלו הסתיימה. לא היה לו מושג איך כולם עושים את זה, וכל כך מהר!
זה נכון, הוא לא היה צעיר, ורוב האנשים בגילו לא ידעו להשתמש היטב בממשק, אבל רוב האנשים בגילו לא היו צריכים את זה בשביל העבודה שלהם, נכון?
בימינו, שוטר שלא ידע לשלוט ברשתות החברתיות, שלא שחה בממשק כמו במים, פשוט לא נתן תוצאות. ואילן ידע את זה. הוא ידע שמסתכלים עליו כעל דינוזאור זקן וחסר תועלת. אוהד, המפקח שלו, כבר התייאש ממנו לחלוטין. בגלל זה חיברו אותו עם דן, הכוכב העולה במחלקה. זה היה מתוך רחמים, לזקוף לזכותו תיקים שאותם לא פענח, חקירות שבהן לא תרם כמעט כלום.
פעם אילן היה הכוכב העולה במחלקה. אם רצית להוציא הודאה ממישהו, קראת לאילן. אם נתקלת במבוי סתום בחקירה שלך, קראת לאילן. לא היה חוקר נחוש וחריף ממנו.
ועכשיו? מתי לאחרונה היה צריך להוציא הודאה מחשוד? מתי לאחרונה התרחש פשע שלא צולם בזמן אמת?
אילן קם ממקומו והלך להכין קפה שחור. אם היה משהו שלא השתנה בשלושים השנים האחרונות, זה היה הקפה השחור.
דן
הוא צפה בשישה סרטונים במקביל. בכל פעם שאחד הסרטונים עצר, הוא העלה אחד אחר. אישה מצלמת את חברתה אוכלת גלידה, קשה לראות את הרחוב ברקע. הלאה. שני חברים מצטלמים ליד הומלס. הלאה. מישהו צילם חתול רחוב שחור. דן עצר את שאר הסרטונים והסתכל על החתול רץ בפליאה. איזה קטע, חתול אמיתי. מי היה מאמין? הלאה. אישה מצלמת את הנשיקה שלה עם חברתה, הלא… רגע! מה זה מאחורי כתף שמאל שלה?
ברקע ניתן היה לראות איש בורח, אוחז בידו משהו שנראה כמו תיק של אישה. דן לא הצליח לראות מישהי שנראתה כאילו הותקפה, אבל גם לא היה צורך. הוא בחן את הפוסט. זה היה פוסט מתוך "מנקודת המבט שלי", כמובן. זו הייתה הרשת הפופולרית ביותר עבור פוסטים שמתעדים נשיקות, מזמוזים… ועוד. ברירת המחדל של כל פוסט מרשת "נקודת המבט שלי" הייתה להצליב מידע עם רשת "נקודות", שציינה מיקומים של משתמשים מתוך רשת "אנשים". רוב האנשים לא שינו את ברירת המחדל הזו, וגם המתנשקת הזו לא עשתה זאת. בתוך מספר שניות היה לו מיקום מדויק ושעה מדויקת. עכשיו כבר לא הייתה כל בעיה להריץ חיפוש על סרטונים ברדיוס שלושים מטר בטווח חמש דקות מהשעה המדוברת.
הממשק התמלא בסרטונים, ובין רגע דן זיהה את התוקף ואת המותקפת, מן הסתם ענבר מלמד.
עיניו גזרו את תמונתו של התוקף והשליכו אותה אל תוך מנוע החיפוש של רשת "אנשים". המנוע החזיר שבעה פרופילים פוטנציאליים, אבל שניים מתוכם גרו בטורקיה, וארבעה היו בכלל באמריקה. רק אחד גר בישראל. ממש כאן, בתל אביב.
"שלום לך אורי לביא." מלמל דן בחיוך. הוא שלח שניים מסרטוני התקיפה ואת הפרופיל של אורי לביא לתיבת הדואר שלו ולזו של אילן. לאחר מכן הוא סגר את הממשק. אילן ישב מולו ולגם מספל קפה שחור. כשראה שדן מתמקד בו, הושיט לו גם ספל.
"נו?" הוא שאל.
"יש." ענה דן בחיוך "נשלח רכב לעצור אותו הערב."
אילן
הבית של אילן היה במרחק חצי שעה הליכה מתחנת המשטרה, ובדרך כלל הוא העדיף לרדת לרכבת התחתית, שהביאה אותו כמעט עד הבית, אבל הפעם שרתה עליו אוירת דכדוך קלה והוא החליט ללכת ברגל. הוא יצא לאורך הרחוב הראשי, בקצב איטי למדי, והסתכל על הרחוב שסביבו.
כמו תמיד, כל הרחוב זימזם בקולות המיקרוקופטרים. אילן שנא את הדברים האלה. לפחות בזבובים אפשר לנסות לחבוט, ובמקרים ממוזלים ומעוררי סיפוק במיוחד, למעוך אותם לכדי עיסה. אם אילן ינסה לחבוט במיקרוקופטר שטס קרוב אליו, הוא ייתבע על ידי הבעלים, וקרוב לודאי שגם ייתחשמל.
סביב כמעט כל אדם ברחוב סבב מיקרוקופטר אחד או יותר. למה אנשים צריכים יותר מאחד, למען השם? אחד לא מספיק בשביל לצלם אותם ואת חייהם בכל רגע נתון? אילן תהה האם באמת יש מישהו שאחר כך יושב בביתו, בוחן את הפידים של כל המיקרוקופטרים, ומחליט שמיקרוקופטר א' תפס את הרגע ההוא שבו הוא קפץ מעל השלולית הרבה יותר טוב ממיקרוקופטר ב'.
בוודאי שיש. לא מישהו אחד. הרבה. מחקר אחרון העלה שאנשים מבלים בממוצע ארבע שעות בכל יום לתחזק את הרשתות החברתיות שלהם. בגילאים 16-30 הזמן הממוצע עלה לחמש שעות. פלא שהיו אנשים שרצו לוודא שהמיקרוקופטר שלהם תפס את התמונה בדיוק כמו שצריך?
הוא עבר לרחוב צדדי, וזמזום המיקרוקופטרים נחלש. כעת לא היו יותר ממספר מועט של החרקים האלקטרוניים באויר הרחוב, ואילן הרגיש כיצד כתפיו מתרופפות. הוא אפילו לא ידע שהוא כל כך מתוח עד לרגע שבו הוא נרגע.
דן
דן אמר לאילן שהוא תיכף יוצא, אבל לבסוף הוא נשאר בעבודה עוד מספר שעות, כתמיד. העבודה נעמה לו, והבית… פחות.
למה הבית הריק כל כך דיכא אותו? הוא לא ידע לענות. היו תקופות ארוכות בחייו שגר בדירת רווקים לבדו. אלו היו תקופות קסומות של התהוללות, מסיבות, סקס מזדמן. אבל עכשיו, מאז שנטלי עזבה, הבית הריק רק גרם לו… לשקוע. הוא לא יצא אף פעם, למרות תחנוניהם של חבריו. הוא אפילו לא הזמין אף אחד אליו. הוא פשוט ישב בבית, עם הממשק דולק, אוכל פסטה קרה, או פיצושי שהזמין מהפיצושיה הקרובה.
אבל לבסוף הוא נאלץ לחזור הביתה. במשרד אי אפשר לישון (טוב, האמת שאפשר, והוא אף עשה זאת מספר פעמים, אבל הגבות המורמות שהוא קיבל על חולצתו המקומטת ועל פרצופו הלא מגולח הרתיעו אותו מלחזור על החוויה).
אולי הערב הוא פשוט ייתקלח ויילך לישון? יגיע מחר לעבודה, יפענח כמה תיקים שנותרו פתוחים זמן רב. ואז אולי מחר גם יימצא בליבו את הרצון לצאת לבלות?
אבל לא. כמו תמיד הוא התיישב על הספה, אוחז בידו פרוסת לחם שעליה מרח שכבה עבה של קוטג'. הממשק עלה אל מול עיניו, ומבלי להסס הוא נכנס לרשת "נקודת המבט שלי".
את הפרופיל של נטלי הוא העלה ראשון. למה? למה הוא עושה לעצמו את זה? כל ערב מחדש? מתנשקת עם בן זוגה הטרי – הפוסט קיבל ממוצע של 8.7 עבור אלף ושלוש הצבעות. לנטלי תמיד היו המון חברות ברשתות, הרבה יותר משהיו לדן. הוא כמעט אף פעם לא עבר את החמש מאות, אפילו לא ביום ההולדת שלו.
אבל החיפוש הבא, זה היה החיפוש המזוכיסטי באמת. דן ידע שהוא בסך הכל עוד מקרה מאוד לא חריג לתופעה שהפסיכולוגים כינו "השלכה והחפצה וירטואלית". מין תסמין שכזה, חולי רע של החברה המודרנית והיכולת של כל אחד לחיות את חייו של אחר. ובמקרה הזה, את חייו של ירון יהב. החבר החדש של נטלי.
גרוע מזה, ירון יהב היה מהמשתמשים היותר עמוקים של הרשת. שהאמינו בשיתוף כמעט מוחלט. שבשביל ציונים גבוהים וכמות גדולה של הצבעות, העלו כמעט הכל.
תחת הפוסט שדן בחר היה הכיתוב "אני ונטלי מאחור". הפוסט הועלה לפני כשעה וכבר קיבל מעל לשבעת אלפים הצבעות, והציון היה 9.2. היו הרבה תגובות ועידודים נלהבים, ואפילו בקשות. מבלי להסס, דן הרכיב את משקפי הממשק התלת מימדיים שלו, והפעיל את הסרטון.
מאוחר יותר, כשהלך לישון, הוא נשבע שלעולם לא יעשה את זה שוב. ממש כפי שנשבע בערב שלפני כן.
אילן
אילן הגיע לעבודה מוקדם. דן עוד לא היה במקומו, אבל זה לא הפתיע את אילן כלל. דן תמיד הגיע מאוחר ועזב מאוחר. אילן יכל רק לקנא בדן על חיי הרווקות וההוללות שלו. הוא התיישב בכסאו ופתח את הממשק.
הוא הפעיל את אפליקציית הדואר. משהו השתנה בה, הם שינו את המיקום של התפריטים. אילן התעצבן בכל פעם שזה קרה. למה אף תוכנה לא יכלה להישאר באותה צורה יותר משבוע? למה הוא היה חייב ללמוד בכל פעם מחדש איך מפעילים כל דבר? עברו חמש דקות עד שהבין איך הוא מגיע לדואר הנכנס שלו, וכשסוף סוף הצליח הוא מחק את אחת ההודעות בטעות. הוא קיווה שהיא לא הייתה חשובה. הוא ייאלץ לשאול את דן איך אפשר להחזיר אותה כשהוא יגיע.
הוא הסתכל שוב על הסרטון של התקיפה שדן שלח לו אתמול, ואז קרא את דו"ח המעצר של החשוד. הוא היה מרוצה לגלות שהחשוד הובא למעצר שבתחנה. הוא יוכל לרדת לשם בעצמו ולקחת מהחשוד שיחזור של התקיפה. אמנם זה לא דרש איזו יכולת מיוחדת, מן הסתם החשוד יספק את ההודאה באופן מיידי אחרי שייראה את שני הסרטונים שמתעדים את התקיפה. אבל עדיין, זה יגרום לאילן להרגיש שעשה משהו כדי לעזור בחקירה.
"אילן." הוא שמע את קולו של אוהד. הוא ניסה לכבות את הממשק, וכמובן שנכשל ארבע פעמים עד שהצליח. אוהד חיכה בסבלנות מרשימה.
"מה העניינים, אוהד?" חייך אילן "איך עובר הבוקר?"
"על הפנים." ענה לו אוהד, נראה מרוגז "הרכבת נתקעה היום חצי שעה בדרך. חצי שעה!"
אוהד גר בפרדס חנה והגיע בכל יום ברכבת. תמיד היו לו תלונות על חוויותיו בכלי התחבורה העתיק, מה שגרם לאילן לתהות למה הוא לא עבר גם כן לתל אביב. נראה היה שהוא סובל מזה כל כך… מצד שני, אם הוא לא יתלונן על הרכבת, לא ברור על מה הוא ידבר.
"דן הגיע?"
אילן הניד בראשו לשלילה.
"כשהוא יגיע תכנסו אלי למשרד. יש חקירה שלוקחת קדימות על כל מה שאתם עובדים עליו."
"אבל בדיוק עמדתי להוציא הצהרה מהתוקף שעצרנו אתמול…"
"עזוב את גנב התיקים הזה, אילן." אמר אוהד "יש לנו רצח."
דן
דן אפילו לא הספיק להתיישב, כשאילן תפס אותו ואמר "בוא. אוהד רוצה אותנו במשרד שלו. היה רצח."
רצח. בכל שלושת שנותיו במשטרה, דן מעולם לא היה בחקירת רצח. לחקירות רצח תמיד שלחו את החוקרים הטובים ביותר, המנוסים ביותר. לרגע דן נעמד במקומו, ראשו מסוחרר.
"יאללה, דן, אתה בא?"
"אני בא." הוא מיהר אחרי אילן.
המשרד של דן היה מבולגן אפילו יותר מבדרך כלל. ניירות נערמו על השולחן בערמות שגלשו אחת לתוך השניה, כמו רכס הרים שאף אחד לא מעוניין לטייל בו. ערימה אחת קרסה כליל והתפזרה על הרצפה. על חלק מהדפים שעל הרצפה היו סימני עקבות שחורים, שרמזו כי הם כבר שכבו שם זמן מה, ואנשים התרגלו אליהם, כמו אל שטיח חדש. דן הביט בבלגאן בבעתה. משטרת ישראל הייתה אחד מהגופים האחרונים שעוד השתמשו בניירות. מתי כבר יעבירו הכל לפורמט ממוחשב כמו שתמיד מבטיחים?
"ניירת של סוף שנה, אתם יודעים איך זה." מלמל אוהד, מנופף בידיו אל עבר הכאוס בדכדוך. היה נראה כאילו אם דן היה מציע לו, אוהד היה בשמחה מתפטר מתפקידו ונותן אותו לדן, על מנת שלא ייצטרך להתמודד עם הזוועה הניירית.
"מי נרצח?" שאל אילן.
"אישה בשם עלמה שטייניץ." ענה אוהד, מחפש משהו על שולחנו "אה, הנה" הוא אמר, מרים חופן דפים שנראה כמו כל דף אחר שעל שולחנו "עלמה שטייניץ גרה במתחם של נתקים."
דן גנח. רק לא נתקים. הוא שנא את הפנאטים האלה.
"היא הייתה נשואה לחיים שטייניץ. הוא מצא אותה בביתם ללא רוח חיים לפנות בוקר. היא נדקרה שש פעמים בבטנה."
"לפנות בוקר?" אילן שאל, מרים גבה "איפה הוא היה כל הלילה?"
"חיים שטייניץ היה במשמרת לילה על הגדר של המתחם." ענה אוהד, קורא מתוך הדף.
"מה זאת אומרת משמרת לילה?" שאל דן.
"המתחם של הנתקים מוקף בגדר. יש להם שמירה בלילה כדי לוודא שלא פורצים להם אל תוך המתחם."
"למה שמישהו יפרוץ…"
"למה, למה, למה!" התרגז אוהד "לא יודע למה. כי הם רצו לעשות לי כאב ראש, זה למה. זאת לא העבודה שלכם לבדוק למה? לכו לשם ותמצאו מי עשה את זה!"
דן מצמץ. ללכת לשם? למה לא… אה נו. ברור.
זה בדיוק העניין. לנתקים אין רשתות חברתיות.
הוא הסתובב אל אילן "אתה נוהג." הוא אמר לו "אני עייף מת. יש לי מה זה הנג אובר מאתמול בלילה."
אילן
"אז מה אתה יודע על נתקים?" שאל אילן את דן, נוהג באיטיות במורד הרחוב.
"חבורה של פנאטים דתיים שמתעקשים…"
"הנתקים הם לא בהכרח דתיים." קטע אותו אילן "יש ביניהם גם חילונים."
"בסדר. חבורה של פאנטים שמתעקשים להתנתק מכל הרשתות החברתיות כי זה שורש כל הרע או משהו כזה. דפוקים. סתם פרימיטיבים שמתעקשים להתעלם מהעולם שמתקדם סביבם. אנשים כמותם זאת בדיוק הסיבה שישראל הולכת לאן שהיא הולכת. הם מטיפים לכולם, הקבוצה שלהם רק גדלה כל הזמן, הם מתעקשים על כל מיני חוקים אפלים שאפשר למצוא רק במדינות עולם שלישי…"
"כמו מה?"
"כמו מה? החוק שעבר רק חודש שעבר בכנסת, נשמע לך מוכר? חוק הפרטיות? שאומר שאם מישהו החליט שבשטח שבבעלותו אסור להפעיל מצלמות, זאת זכותו הבלעדית? אתה יודע איפה עוד החוק הזה עבר? בשתי מדינות בעולם. באיראן ובאפגניסטן."
אילן כחכח בגרונו, תוהה למה דן נשמע כל כך כועס "אני לא מבין מה הבעיה עם החוק הזה."
"מה עם פגיעה בעיתונות החופשית? בזרימה החופשית של האינפורמציה? זה נשמע לך הגיוני שמותר למישהו להחליט יום אחד שאף אחד לא יכול לצלם בשטח שלו? אפילו אם… אפילו אם הוא עושה שם איזה שהוא פשע?"
אילן הניד בכתפיו "פעם זה היה מובן מאליו…"
"פעם!" דן נראה מעוצבן מאוד "פעם הדלקנו אש עם אבני צור! זה אומר שלא כדאי להשתמש בגפרורים? העולם מתקדם, אילן. אנחנו חיים בעידן שמעודד ידע."
"אוקי." אילן החליט לרדת מהנושא.
"ואתה יודע מה עוד? הם והמפלגות הדתיות עלולים להוות ביחד את הקואליציה של הממשלה הבאה. אתה באמת רוצה לחיות במדינה שמנוהלת על ידי רב? או נתק?"
"לא יודע."
"אז כדאי מאוד שתדע." דן שילב את ידיו בעצבים.
הם נסעו קצת בשקט, ואז אילן הדליק את הרדיו.
דן
דן לא ידע למה הוא התרגז כל כך על אילן. הוא שקל להתנצל, והחליט שאולי עדיף שלא. אילן לא נראה כאילו הוא נעלב או משהו כזה. דן התחבר לממשק, העלה סרטון קצר של הנסיעה שלהם לרשת "הייתי שם" וכתב "בדרך לנתקים. תאחלו לי בהצלחה." הוא קיבל כמעט מיד שלוש הצבעות והציון של הפוסט עלה ל-9.6. הוא התעודד.
הם חנו במרחק חמש דקות הליכה מהנתקים. דן הדליק את המיקרוקופטר שלו, שהחל לזמזם סביבו בעליזות. כמו תמיד, היה משהו מרגיע בנוכחותו של המיקרוקופטר. הכל נראה אמיתי יותר כשהמיקרוקופטר התעופף סביבו. חזק יותר, צבעוני יותר. הוא בדק שוב את הפוסט האחרון שלו. הציון ירד ל-8.4, אבל היו כבר שלושים הצבעות, שזה לא רע. הוא הבחין שאילן מסתכל על המיקרוקופטר במבט מוזר.
"אני יכול להנחות אותו לא לצלם אותך." אמר דן, מודע לכך שלעיתים לאנשים מבוגרים הייתה בעיה עם החרקים האלקטרוניים.
אילן הניד בכתפיו "לא ממש אכפת לי."
הם התקרבו למתחם. הוא נראה כמו מחנה צבאי ממש. לא יאומן שבישראל של המאה ה-21 יש מקומות כאלה! דן הניד בראשו בגועל בעודם מתקרבים לשער.
"שלום." אמר אילן לשומר, והראה לו את התג "אנחנו מהמשטרה."
השומר הנהן "חכה שניה, אני אקרא למישהו לבוא ללוות אתכם." הוא הרים איזה מכשיר אלקטרוני מלבני וגדול ואמר לתוכו משהו. מהמכשיר בקעה תשובה. דן עצם את עיניו. ככה הם מדברים אחד עם השני. לא יאומן. הם צועקים לתוך בלטה מפלסטיק, במקום לשלוח הודעה פשוטה בממשק. יש אנשים שפשוט מעדיפים לחיות בחושך.
הם המתינו מעט.
"אתה תצטרך לכבות את זה." אמר השומר פתאום לדן.
"לכבות את מה?"
"את המצלמה שלך."
"אין לי… אתה מתכוון למיקרוקופטר? למי הוא מפריע?"
"אסורות מצלמות רשת במתחם."
דן העיף מבט לעבר אילן. אתה רואה למה אני מתכוון? הוא שלח הנחיה למיקרוקופטר, שנחת בתוך כף ידו וכבה.
"שמח?" הוא שאל את השומר בציניות.
השומר הניד בכתפיו "לא ממש. יש לי עוד שעתיים למשמרת, ועדיין לא אכלתי ארוחת בוקר."
אילן פרץ בצחוק. דן הסתכל עליו בהפתעה. הוא לא זכר שאי פעם ראה את אילן צוחק.
"שלום." אמר להם אדם מבוגר שהופיע בשער "אני שמח שהגעתם. בואו, אקח אתכם לבית שטייניץ."
אילן
אילן צעד בעקבות האיש המבוגר. הוא נראה בערך בגילו, קרח לחלוטין, זוג משקפיים קטנים על אפו.
"סליחה, מה שמך?" הוא שאל את האיש.
"אהרון."
"אהרון, מה העניינים. אני אילן, וזה השותף שלי, דן. אהרון, מה התפקיד שלך כאן?"
"אני מורה בבית הספר."
"וואללה! מה אתם מלמדים?"
אהרון הסתובב אליו בהפתעה "את מה שמשרד החינוך אומר לנו ללמד."
אילן כחכח בגרונו "אין לכם חומר לימודי מיוחד? לנתקים?"
"לא."
"אבל בשיעור רשת…"
"בשיעור רשת אנחנו לומדים על הרשת."
"חשבתי שזה אסור." אילן אמר בבלבול.
"אנחנו לא בנות יענה." אמר אהרון "אנחנו לא תוחבים את ראשינו בחול. הרשת קיימת בעולם, והיא מאוד משמעותית בהיסטוריה המודרנית. להתנהג כאילו היא לא קיימת יהיה כמו לטעון שהשמש אינה זורחת בבוקר."
"אבל אתם עדיין מסרבים להתחבר אליה." ציין דן "למרות שהיא כזו משמעותית וחשובה."
"כן. אני מניח שאתה מכיר בחשיבותה של האש." אמר אהרון לדן.
"האש?"
"כן. אש. מין דבר חם כזה? אפשר לבשל עליו מרק?"
"כן, אני מכיר אש." עתה דן נשמע מבולבל אפילו יותר מאילן.
"אבל אתה לא מצית את נעליך באש, נכון?" חייך אליו אהרון "הנה. הגענו."
דן
הם נכנסו לבית. על הרצפה היה כתם גדול של דם יבש במקום בו הגופה שכבה. דן העלה את הממשק כדי להשוות לתמונות המקוריות מזירת הפשע.
הממשק לא עבד. דן כל כך הופתע, שהוא איבד את שיווי משקלו וכמעט נפל. אהרון תפס אותו בידו.
"אתה בסדר?" הוא שאל.
"הממשק." אמר דן בקול חנוק.
"אה, סליחה, שכחתי לציין." אמר אהרון "הממשק לא עובד במתחם."
"אתה צוחק!"
"לא, אני רציני לגמרי. אנחנו מנותקים מהרשת לחלוטין, ודאי ובודאי שמהרשת האלחוטית, ולכן הממשק לא עובד."
"אלוהים."
"הוא דווקא עובד." אמר אהרון. אילן שוב פרץ בצחוק. דן בהה בו. השותף שלו השתגע.
"איפה… חיים שטייניץ?" דן שאל בקול חנוק. הידיעה שהוא מנותק מהממשק הציקה לו. מה אם מישהו יישלח לו הודעה דחופה? מה אם הוא יהיה חייב לבדוק משהו? באיזו זכות הם לוקחים ממנו את היכולת להתחבר?
"בחדר האחורי." אהרון החווה בידו.
הם עברו במעבר לחדר אחר, קטן יותר, עם מיטה זוגית קטנה ושידה אחת. על המיטה ישב אדם נמוך קומה, פניו מוסתרות בכפות ידיו.
"חיים?" אהרון שאל בעדינות "המשטרה כאן."
חיים שטייניץ הוריד את ידיו מפניו "שלום." הוא אמר בקול צרוד.
"אנחנו… אנחנו באנו לחקור את המוות של… אישתך. עלמה?" אמר דן בהיסוס.
"כן?"
דן לא ידע מה לעשות עכשיו. בחקירה רגילה הוא היה מתחבר לרשת. בוחן את הזירה בשעות שונות. בודק דרכי מילוט. סורק את כל האנשים שהכירו את עלמה שטייניץ. סורק את הפרופילים שלה ברשתות. כל זה לא היה רלוונטי במאומה.
"אדון שטייניץ" אמר אילן "אשמח אם תוכל לענות על כמה שאלות."
"בבקשה."
"ספר לנו איך מצאת את אשתך."
"חזרתי בארבע בבוקר, אחרי השמירה. הדלת הייתה קצת פתוחה. נכנסתי פנימה ועלמה… עלמה… אוי אלוהים!" חיים שטייניץ הליט שוב את פניו בידיו.
"אני מצטער." אמר אילן, לאחר שנתן לו כמה דקות להירגע "ראית מישהו כשהגעת? חוץ מאישתך, כמובן."
"לא, לא ראיתי אף אחד."
"ומה עשית?"
"קראתי מיד לאמבולנס ולמשטרה. ואז ניסיתי לעצור את הדימום. אבל זה היה… זה היה מאוחר מדי."
"אני מבין שהסכין הייתה ליד הגופה?"
"נכון."
"לאישתך היו איזה שהם אויבים שאתה יודע עליהם?"
"לא, מה פתאום? כולם אהבו את עלמה."
"היא התנהגה בצורה משונה או יוצאת דופן בימים האחרונים?"
"לא… אני לא חושב…"
"ארבע בבוקר… זאת שעה סטנדרטית לחזור משמירה?"
"מה? לא יודע. לא. בדרך כלל אני חוזר בשש, אבל יניב היה חייב לי שעתיים משלשום, וסיכמנו שהוא יחליף אותי בארבע, כי הוא ממילא היה במשמרת אחרי."
"אני מבין." דן הסתכל על אילן. הוא לא הבין למה הוא חותר.
"מי ידע שאתה שומר הלילה?"
"לא יודע. יניב. והאחראי שמירות, מיכה. וכל מי שהסתכל ברשימת שמירה."
"כמה שומרים יש במתחם?"
"שנים עשר שומרים."
"אוקי. מיכה מסדר את השמירות באופן קבוע?"
"אני… כן. מה אתה מנסה… אתה רוצה לומר שמי שהרג את אישתי ידע שאני לא בבית? שאפשר לפרוץ לפה?"
"קשה לדעת, אבל זה צירוף מקרים שצריך לבדוק אותו."
"אני לא מאמין…" חיים שטייניץ פרץ בבכי "אני לא מאמין."
"אנחנו אולי נצטרך לשאול עוד כמה שאלות מאוחר יותר." אילן אמר לו, מניח יד על כתפו. הוא סימן לדן בראשו, והם יצאו מהחדר.
"מה אתה אומר?" שאל אילן.
"מה אני אומר? לא יודע." אמר דן "מה אנחנו אמורים לעשות עם זה? בשביל מה לשאול אותו את כל השאלות האלה? למה סתם להתעלל בבן אדם?"
"דן, אתה יודע, בימים ההם, כשאני הייתי צעיר." אילן אמר בטון פולני "ככה היינו חוקרים. כי אתה יודע מה הכי חשוב בחקירות כאלה?"
"לא. אין לי מושג."
"הסודות." אילן חייך ונגע באפו.
"מה? איזה סודות?"
"פעם לכולם היו סודות. והסודות לפעמים היו סתם. אבל לפעמים הם היו אפלים ואיומים, וכשהיינו חושפים את הסודות, היינו מוצאים את הפושע. היום לאף אחד אין סודות" אילן נאנח בעצב "הכל בחוץ. הכל ברשתות. כולם יודעים הכל על כולם. איך אמרת? זרימה חופשית של אינפורמציה. אבל כאן? במקום הזה?" אילן הצביע על הקרקע "כאן עוד יש סודות! ודן, אתה יודע מה אנחנו נעשה?"
"מה?"
"אנחנו נמצא אותם. בוא, הולכים לדבר עם מיכה."
אילן
מיכה היה טיפוס רזה גבוה וחיוור. אילן הניח שבדרך כלל הוא לא היה חיוור, וזה היה הרצח שגרם לו לקבל את הגוון הלבנוני והלא אטרקטיבי הזה.
"זה עסק נוראי, נוראי!" אמר מיכה.
"בהחלט" הסכים אילן.
"דווקא לחיים! דווקא לחיים זה קרה! כזה בחור טוב."
" תגיד לי בבקשה, מיכה, מי ידע שחיים שומר הלילה?"
"מי ידע? כל אחד יכל לדעת. רשימת השמירה תלויה כאן בחוץ."
"הבנתי. אתה תמיד תולה אותה בחוץ?"
"מה? כן… אני… כן…"
"אוקי. תגיד לי בבקשה, מיכה, יש לך את רשימות השמירה מהימים הקודמים?"
"בטח. אנחנו שומרים אותן חודשיים אחורה. בשביל המשכורת."
"אפשר לראות את הרשימות בבקשה?"
"כן… כן…" מיכה פתח כמה מגירות. ניירות נשפכו. בכל מקום ניירות. אילן הרגיש כאילו קשר מיסטי ובלתי הגיוני נוצר בין המשרד הזה למשרד של אוהד. קשר על טהרת הניירות.
"הנה" מיכה הושיט לאילן חופן דפים ביד רועדת. אילן לקח אותן בזהירות והחל לדפדף.
"מה אתה מחפש?" שאל דן.
"תיכף נראה" מלמל אילן. הוא ידע בדיוק מה הוא מחפש. יום לאחור. יומיים לאחור. שבוע לאחור. חודש לאחור. כן, צפוי. אילן נאנח. אנשים הם כל כך צפויים.
"תגיד לי, דן." הוא הושיט את הרשימות לדן "אתה רואה כאן משהו מוזר?"
דן קימט את מצחו, ועלעל ברשימות. "לא יודע" הוא אמר. "יש כאן שלושה ימים שמישהו בשם צביקה לא שמר בהם. לזה אתה מתכוון?"
"לא, לא." אילן אמר בסבלנות "צביקה מן הסתם היה חולה, או יצא לחופשה. לא. יש שם דפוס מאוד… עקבי. אתה לא רואה?"
"אני לא רואה כלום."
"תגיד לי בבקשה, מיכה." אילן הסתובב אל מיכה "למה אתה אף פעם לא שומר עם חיים?"
"אני… מה? בטח שאני…"
"לא בחודשיים האחרונים. אתה שומר עם צביקה, עם אשר, עם יונתן ב' ויונתן ק' וגם עם רותם ויניב, ועם כל שאר אחד עשר השומרים שברשימות. כולם חוץ מחיים. ואתה יודע מה עוד? גם חיים שומר עם כולם חוץ ממך. למה זה?"
"ל… לא יודע. צרוף מקרים…"
"בוודאי! איזה צירוף מקרים נפלא. אחראי השמירות אף פעם לא שומר עם בן אדם מאוד מסוים. מעניין מה יש לבן אדם הזה? אולי הוא מעשן בשמירות, ואתה לא אוהב את הריח? או אולי הוא מדבר כל הלילה על כדורגל? בצבא שמרתי פעם כל הלילה עם מישהו שדיבר על כדורגל, זה היה פשוט סיוט. ואולי… אולי יש לו אישה? אישה יפה, ומיטה חמה להכנס אליה כשחיים שומר?"
"מה? מה פתאום! איך אתה מעז…"
"לא, לא." אילן הרים את ידו "באמת אין צורך, מיכה. שמור את המחאות שלך לתחנת המשטרה. בוא, דן."
אילן יצא ודן מיהר אחריו "רגע אילן, אתה משאיר אותו ככה? הוא עלול לברוח!"
"שיברח."
"אבל… אבל הוא חשוד ברצח…"
"מיכה לא רצח אף אחד." נאנח אילן "למה שהוא יהרוג אישה יפה שמבלה איתו בלילות? לא."
"אז… אז מי?"
"נו, באמת, דן" נאנק אילן ונכנס שוב לבית שטייניץ.
"חיים." הוא קרא בקול "אתה עצור בעוון החשד ברצח אישתך."
"מה?" חיים שאל בבעתה.
"מיכה סיפר הכל." סינן לעברו אילן "איך כל לילה, כשאתה שמרת בחוץ, הוא היה מתגנב לכאן ושוכב עם אישתך. אבל בלילה האחרון חזרת מוקדם מדי, נכון? יניב החליף אותך, ומיכה לא ידע. אתה ראית הכל! ואז, אחרי שהוא יצא אתה נכנסת, תפסת סכין מטבח, ורצחת אותה!"
"לא! אני…"
"דבר אחד לא ידעת!" אילן הרים את ידו "מיכה החליט לחזור. מי יודע למה? אולי הוא רצה עוד נשיקה, או חיבוק? אולי משהו יותר? הוא חזר. ונחש את מי הוא ראה, דוקר את אשתו שוב ושוב?"
"מה פתאום!" חיים זעק ביאוש "זה לא נכון…"
"אם לפחות הייתה איזו שמיכה, אם לא היית צריך לראות את הגוף הערום של חבר שלך מעל לגוף הערום של אישתך…"
"אתה טועה!"
"אז אולי לא היית מרגיש את הצורך לסיים הכל!"
"אני אהבתי את עלמה…"
"אולי בעצם אישתך הייתה למעלה ומיכה למטה? שאני אלך לשאול אותו?"
"שלא תעז…"
"למה הרגת אותה, חיים?"
חיים זינק על רגליו ותפס את אילן בחולצתו "אין לך מושג איך זה מרגיש!" הוא צעק "לראות אותה? ככה? אני איבדתי שליטה… אני…"
דן השכיב את חיים על הרצפה ואזק אותו. אילן סידר את חולצתו.
"דווקא יש לי מושג איך זה מרגיש." הוא אמר בשלווה "ואת טיעוני אבדן השליטה תשמור לבית המשפט. יהיה מעניין לשמוע אותך משכנע את השופט שבזמן אבדן השליטה שלך חיכית בסבלנות עד שמיכה יעזוב… אבל בסדר. נשאיר את זה לעורכי דין. יאללה, סיימנו כאן."
אילן ודן יצאו.
"אילן." דן אמר בהתרגשות "זה היה פשוט…"
אילן חייך "אל תדבר שטויות. אתה יודע מה עוד היה כשהייתי צעיר? היו המון ספרי מתח. עם תעלומה, וחוקר ממולח שמפענח אותה, עם תפניות מפתיעות, וסוף שמותיר את הפה פעור בתדהמה. מה שהיה כאן? זה לא היה סיפור מתח. כל חוקר חובבן מלפני עשרים שנה היה פותר את הסיפור הזה תוך שעה." הוא הניד בראשו "חבל. קיוויתי ליותר. אבל ככה זה. כמעט בכל המקרים זה בן הזוג שמבצע את הרצח. ובאמת, תתאר לעצמך איך הוא הרגיש, חוזר הביתה, עייף מהשמירה, רואה את חבר שלו ואישתו במיטה… אתה יכול לתאר לעצמך?"
"לא יודע." מלמל דן, חושב על עצמו ועל הסרטון 'אני ונטלי מאחור' "אולי. קצת."
"לא נעים." אמר אילן "ממש לא נעים."
אבל בכל זאת, הוא חשב, קצת נעים. הוא פיצח את הרצח. במחלקה מן הסתם כולם יחשבו שזה דן, אפילו אם דן ייתעקש אחרת. אבל דן יידע, ואילן יידע. זה יהיה הסוד שלהם.
דן
הוא חזר הביתה מוקדם, והכין קערת פסטה. הוא התחבר לממשק, הוסיף כמה פוסטים. קרא קצת. לבסוף הוא נכנס ל"נקודת המבט שלי".
היה פוסט חדש בדף של ירון יהב. סרטון חדש. עם חמש עשרה אלף הצבעות ודירוג של 9.7.
דן היסס שניה, ואז נכנס לפרופיל שלו עצמו ב"נקודת המבט שלי". הוא היסס עוד שניה אחת ואז מחק אותו.
הוא כיבה את הממשק ונשען לאחור. יש דברים שלא צריך לראות, שעדיף שיישארו כסוד.