למה הפסקתי לכתוב מאת אסף רוזן

חלפו הרבה שנים ואני רוצה כמובן להתנצל. חייתי בשקר אחד גדול ולצערי גם את היית חלק ממנו. מגיע לך לדעת את האמת, מטורפת ככל שתהיה. ובכן, הייתי נוסע בזמן. כן, אני יכול לדמיין אותך עכשיו מצקצקת בלשונך, שוקלת להשליך את המכתב הזה לפח. חכי רגע, תני לי להסביר. אתחיל מההתחלה: יום אחד בשעת אחר צהריים לפני הרבה שנים, בדירה השכורה הקטנה שבה גרתי, התכוונתי לחמם במיקרוגל מנת פתיתים חסרת טעם. כמה ימים לפני כן קיבלתי את מכתב הדחייה האחרון בסדרת מכתבים מנומסים של הוצאות לאור שדחו את כתב היד ששלחתי להן. כמו שאת יודעת, תמיד חלמתי להיות סופר, אבל אף פעם לא סיפרתי לך שאחרי שסיימתי את לימודי הספרות באוניברסיטה סיימתי גם כתיבה של קובץ סיפורים. אלה לא היו הסיפורים שאת או כל העולם מכירים כיום, אלא סיפורים אחרים, סיפורים שאני באמת כתבתי. רגע, נדמה שאני מתקדם מהר מדי, או אולי הולך אחורה מהר מדי. אחזור לעניין עם המיקרוגל ואני בטוח שדברים יתבהרו.

אז בסך הכול רציתי לחמם מנת פתיתים. זה היה מיקרוגל ישן, כיוונתי את הטיימר לשתי דקות, וחצי שנייה לפני שלחצתי על כפתור ההפעלה הבחנתי שהאצבע שלי בדרך ללחוץ על כפתור הפשרה במקום על חימום. זאת הייתה טעות, אבל כבר לא יכולתי לעצור את התנועה של היד ולחצתי על הכפתור – ואז פתאום מצאתי את עצמי ברחוב, כמה מאות מטרים מהדירה. לא הבנתי איך הגעתי לשם. לבשתי בגדים אחרים. הסתכלתי לצדדים ונדמה היה שמבחינת שאר האנשים ברחוב הכול רגיל. נרגעתי לגלות שהמפתחות, הארנק והטלפון שלי נמצאים בכיסיי. חזרתי הביתה, ונראה שגם שם הכול היה כרגיל. פתחתי את דלת המיקרוגל והפתיתים היו שם, קרים, אפילו לא מופשרים. לא הבנתי מה קרה. כעבור זמן קצר אמי התקשרה ושאלה איפה אני. היא אמרה שקבענו בבית קפה ועניתי לה שכבר נפגשנו שלשום בבית קפה. היא חשבה שאני מתבדח, אבל הייתי רציני לגמרי. בזמן שדיברתי איתה חיפשתי בדירה ספר שקניתי יום לפני כן ורציתי להתחיל לקרוא, אך לא מצאתי אותו. בשלב מסוים היא ניתקה את הטלפון בחוסר סבלנות. הדלקתי את הטלוויזיה בדיוק כשהתחילה מהדורת חדשות, אותן חדשות כמו בתחילת השבוע, גיחכתי לעצמי. פתחתי את המקרר – והוא היה כמעט ריק לגמרי אף על פי שיום לפני כן עשיתי קניות. ברקע המשיכו החדשות לחזור על עצמן, אבל זה כבר לא היה מצחיק. התיישבתי והבטתי במהדורה שכעת כבר ידעתי שראיתי בעבר. הושטתי יד לעבר הטלפון הסלולרי, בדקתי את התאריך ונדהמתי – חזרתי יומיים אחורה. אני יודע שזה נשמע דמיוני, הזוי, תבחרי איזו מילה שתרצי, אבל זה בדיוק מה שקרה. בטעות לחצתי על כפתור ההפשרה במיקרוגל – וחזרתי אחורה יומיים. יום אחד על כל דקה של הפשרה.

הייתי בהלם. חששתי. רק למחרת בצהריים חשבתי בפעם הראשונה על האפשרויות שנפתחו בפניי. אימצתי את זיכרוני, אבל לא הצלחתי לחשוב על שום מידע שעשוי היה להביא לי רווח כספי כלשהו, ובכל מקרה נשארו רק שעות ספורות עד שאשוב אל ההווה. פחדתי והחלטתי לשכוח מהעניין, להמשיך הלאה, אבל אי אפשר לשכוח דבר כזה. המיקרוגל לא נתן לי מנוח ולא פעם סקרתי את המכשיר החשמלי מקרוב, וגיליתי שהוא אינו נושא שום שם של מותג, שום מספר דגם. כלום. חפץ אנונימי נטול זהות.

שתי דקות של הפשרה השיבו אותי יומיים לאחור, העובדה הזאת לא נתנה לי מנוח. חשבתי על זה שוב ושוב, עד ששבוע לאחר מכן אזרתי אומץ וניגשתי למיקרוגל, הכנסתי פנימה עיתון, כיוונתי את המכשיר להפשרה של דקה, לחצתי על כפתור ההפעלה – ופתאום ישבתי על הספה, עדיין בדירה, אבל לבוש בבגדים שלבשתי אתמול. קמתי ופתחתי את הדלת של המיקרוגל ולקחתי משם את העיתון. ניגשתי אל המחשב וראיתי שבפינת המסך מופיע התאריך של אתמול. אני מחזיק את העיתון של מחר, חשבתי. יש לי מכונת זמן.

אז מה עשיתי, את בטח שואלת את עצמך, אם לא קרעת עד כה את המכתב הזה לגזרים. מה עושה אדם שמגלה שביכולתו לנוע אחורה בזמן? ובכן, אני מודה שלא הייתי מקורי במיוחד, חזרתי שבוע אחורה וזכיתי בלוטו, 25 מיליון, סכום אדיר. שמרתי את העניין בסוד. התפטרתי מהפאב שבו עבדתי שנים כברמן ואמרתי לחבריי (אף פעם לא היו לי הרבה כאלה), למכריי ולבני משפחתי שהתעניינו שהחלטתי להקדיש את כל זמני לכתיבה ובינתיים לחיות מכסף שחסכתי. המשכתי לגור באותה דירת חדר וחצי עלובה. גם כי לא הייתה לי דרך להסביר מאיפה יש לי כסף למקום טוב יותר, אבל בעיקר בגלל המיקרוגל. הייתי יכול לנסות כמובן לקנות אותו מבעלת הדירה או אפילו פשוט לעזוב ולקחת אותו ושתחפש אותי, אבל פחדתי שאולי כל עניין המסע בזמן לא יעבוד אם המיקרוגל יחובר לחשמל במקום אחר. אולי מה שאפשר את הקסם היה השילוב של השקע, המיקרוגל והמיקום של המכשיר החשמלי בחלל החדר. מי יודע?

נשארתי אפוא בדירה והתמסרתי, לראשונה בחיי, כל כולי לכתיבה. היה לי כמובן מספיק כסף בשביל לא לתת לשום דבר אחר להפריע לי. כשהייתי רעב הזמנתי אוכל מבחוץ, כשהרגשתי שהדירה מלוכלכת התקשרתי לעוזרת, וכשהרגשתי שחוק הלכתי לראות סרט או הצגה. מלאכת הכתיבה התקדמה בקצב משביע רצון ובנוסף היה לי זמן לצלול ולקרוא שוב, לעומק ובנחת, את כתב היד שההוצאות לאור דחו. ממרחק הזמן הבנתי מדוע הוא נדחה. מה שפעם סברתי שהיו בורות קטנטנים ולא משמעותיים בעלילות, בורות שאם רק היה לי עוד זמן, כך חשבתי אז, הייתי ממלא – נראו לי לפתע כמו מכתשי ענק. הדמויות שחשבתי למקוריות היו שטחיות וחד-ממדיות. ולמרות זאת, הייתי בטוח אז בכישרוני והאשמתי כמובן את הזמן המועט שעמד לרשותי במהלך כתיבת קובץ סיפורי הבוסר שנדחה. הזמן, אם כן, היה בעיני הבעיה, אך כעת היה ברשותי אין סוף של זמן. המכשול, כך חשבתי בתמימותי, הוסר.

חשוב להבהיר שהכתיבה הייתה עבודה קשה. ובכלל, לא קל ליצור ללא תירוצים, ללא שום מצנח נסיבות שיקל עליי למצוא הסבר לכישלון, אם יבוא. אחסוך ממך את התיאורים האגוצנטריים והמשמימים של משברי כתיבה ובדידות של אדם כותב ואדלג לשורה התחתונה: כעבור כשנה וחצי היה בידי קובץ סיפורים קצרים. אלה היו חמש עשרה יצירות באורך בינוני שהייתי שלם עם כולן. אהבתי כל אחד ואחד מהסיפורים האלה. ידעתי חלקים שלמים מהם בעל פה. היה לי בראש נאום וניתוח ספרותי מוכן על כל אחד. דמיינתי כתבים ממוספי ספרות שואלים אותי שאלות על קטע כזה או אחר והיו לי כבר תשובות מוכנות. הדפסתי את כתב היד בחמישה עותקים, שלחתי לאותן חמש הוצאות ספרים גדולות שבעבר דחו אותי, ונכנסתי לתקופת המתנה. לא היה קל לחכות. הצטערתי שהמיקרוגל לא יכול להסיע אותי קדימה בזמן, לא הייתי מסוגל לכתוב עד שאשמע תשובות. חלפו חודשיים-שלושה ואז החל טפטוף מכתבי הדחייה. טפטוף? מבול אמיתי של חמש אמירות תודה-אבל-לא-תודה. כל אחת מהן מנוסחת באופן סטרילי ומעצבן מהאחרת. איחולי הצלחה לעתיד, מחמאה לא מחייבת על פוטנציאל שעדיין לא ממומש. אפס מחמש. נכון, עתידי הכלכלי היה מובטח, אבל פרט לכך שמתי את כל הביצים של חיי בסל הספרות והנה הוא התנפץ על קיר המציאות. שוב.

האכזבה הייתה קשה. הייתי במבוי סתום, לא ממש ידעתי כיצד להמשיך. גיל 30 כבר היה באופק, ופרט לסיפורים שלא עניינו איש לא היה לי כלום בחיים. לא מקצוע, לא אהבה, לא חברים. כלום. החלק העצוב בעניין היה שלא רציתי שום דבר מאלה. בסך הכול רציתי להיות סופר. גם בשלב זה של המכתב אני לא מתכוון להלאות אותך בייסוריו הסובייקטיביים של אדם עם מיליונים בבנק ומכונת זמן בדירה ואדלג לרגע שבו חלה תפנית נוספת בסיפור.

ובכן, יום אחד נכנסתי לחנות ספרים, אף פעם לא יכולתי לחלוף על פני חנות ספרים מבלי להיכנס, ובביקור ההוא נתקלתי בספר חדש של טד גילברט. זה לא היה הסופר טד גילברט שאת מכירה, אלא, כפי שתקראי בהמשך, טד גילברט אחר. הטד גילברט שנתקלתי בספרו החדש היה אחד הסופרים האהובים עליי, אם לא האהוב ביותר. סיפוריו הקצרים וסגנונו הייחודי היו חלק מהסיבות שבכלל רציתי להיות סופר מלכתחילה. כמובן מיד רכשתי עותק ומיהרתי הביתה לקרוא. וגם הפעם גילברט לא אכזב. מבחינתי הוא היה סופר מושלם, אלא שהפעם, בנוסף להנאה, התלווה לקריאה גם טעם מר. ההבנה שלעולם לא אצליח לכתוב ברמה הזאת חלחלה בי עם כל שורה. כשסיימתי את הספר כבר ממש כעסתי עליו. למחרת קראתי בעיתון ראיון שנערך עמו ובו הוא אמר שעם כל ההצלחה הספרותית – תורגם ל-32 שפות, זכה בפרסים בינלאומיים וכמובן הרוויח הרבה מאוד כסף – עדיין המשפחה זה הדבר הכי חשוב לו. בסופו של דבר זאת רק ספרות, הוא, המצליח, השבע, העז לומר. שנאתי אותו. הערצתי את הכתיבה שלו ושנאתי אותו. קינאתי. שכבתי על הספה עם הספר ביד וקינאתי.

ואז צץ במוחי הרעיון. החלטתי שאני מכניס את הספרים של גילברט למיקרוגל וחוזר עשר שנים אחורה, לנקודת זמן של שנתיים וחצי לפני שהוא פרסם את הרומן הראשון. קראתי פעם שהוא סיפר שכתב את הקובץ הראשון במרתון כתיבה של חצי שנה. לאחר מכן חיכה עוד חצי שנה לתשובה ואז עוד שנה שלמה עד שהספר ייצא. כלומר, אפילו אם הוא שיקר, הגזים או לא דייק, עדיין הייתה לי חצי שנה של מרווח ביטחון כדי למנוע ממנו לצוץ בעבר עם איזו הוכחה שהוא כתב את הסיפורים לפניי. כן, החלטתי לגנוב ממנו את הסיפורים ולחזור לתחילת שנות ה-20 של חיי. זאת לא הייתה החלטה קשה. לא היה לי כלום בהווה פרט לשרשרת ארוכה של כישלונות. היה לי כסף בבנק אבל זה לא היה שווה בלי הכרה. הכנסתי את כל ארבעת הספרים של גילברט למיקרוגל, אבל לא ידעתי אם אעשה שימוש בכולם. התכנון היה לפרסם את הקובץ הראשון, לזכות בהצלחה, ואז כשאהיה סופר מוכר לפרסם את הסיפורים שלי. סיפורים חדשים שאכתוב ושהפעם גם ייצאו לאור.

הבעיה הגדולה ביותר הייתה המיקום של המיקרוגל. בכל פעם ששבתי בזמן נזרקתי לתוך עצמי במקום שהייתי בו באותה נקודה בזמן שאליה שבתי. מה שהכנסתי למיקרוגל נשאר במיקרוגל. כלומר, יהיה חלון זמנים שבו אשוב בזמן והספרים של גילברט יחכו לי במיקרוגל. אבל איפה אני אהיה? איפה יהיה המיקרוגל? במקרה הטוב המיקרוגל יהיה בדירה ורק אצטרך להגיע אליו. אבל יש גם תסריט מפחיד שבו המיקרוגל יהיה במקום אחר, מקום שלא תהיה לי שום אפשרות לדעת מהו, ואז אהיה אבוד בעבר. תקוע לפני עשר שנים מבלי יכולת לממש את תכניתי. ליתר ביטחון שיננתי בעל פה תאריכים ומספרים זוכים של שלוש הגרלות לוטו. במסע לתקופה ארוכה כל כך אחורה היה סיכון אבל לקחתי אותו, ומהרגע שהחלטתי לשוב בזמן לא יכולתי לחכות עוד. כל שנייה שחייתי בהווה נראתה לי מיותרת, חסרת משמעות. מבלי לתת לעצמי הזדמנות להתחרט, חישבתי את מספר הדקות שאצטרך לכוון במיקרוגל כדי לשוב עשר שנים אחורה, הכנסתי את הספרים ולחצתי על כפתור ההפשרה.

פתאום ישבתי שם, בשירותים בבית הוריי. הלב פעם בעוצמה. סיימתי מהר את ענייניי ויצאתי לסלון. הוריי ישבו שם. חלפו רק עשר שנים, אבל הם נראו לי צעירים כל כך. הבטתי במראה ונדהמתי. מכיוון שלא הקרחתי או השמנתי באופן יוצא דופן הייתי בטוח עד לאותו רגע שהזמן לא ממש פגע בי, שבכל הנוגע להופעה חיצונית הוא דילג בינתיים מעליי וניצחתי את הטבע. אבל המבט החטוף במראה הבהיר לי עד כמה טעיתי. פשוט הייתי צעיר יותר, יפה יותר. הוריי שאלו אם אני מרגיש בסדר, אמרו שאני נראה מוזר. אני חייב ללכת, אמרתי ומיהרתי אל הדלת. אתה לא לוקח את התיק שלך, אבא שלי שאל והצביע במבטו לעבר תיק הג'ינס הישן שלי, שאז היה חדש כמעט לגמרי. הודיתי לו, לקחתי את התיק ויצאתי החוצה אל הרחוב. גם השינויים שחלו בשכונה של הוריי בעשר השנים האחרונות היו גדולים ממה שדמיינתי, אך לא היה לי זמן להתעכב על כך. עליתי מיד על הקטנוע ונסעתי לכיוון הדירה שלי, כלומר, הדירה שאשכור בעוד כמה שנים, לכיוון המיקרוגל.

זאת הייתה שעת ערב חורפית וכבר היה חשוך. עמדתי מתחת לבניין וראיתי שהדירה מוארת. יש שם מישהו, נלחצתי. ידעתי שבתוך הדירה הזאת יש מיקרוגל עם ספרים מהעתיד, עם העתיד שלי. לא יכולתי לסבול אפילו לדקה את המחשבה שמישהו שגר שם עלול לפתוח בכל רגע את דלת המיקרוגל ולמצוא שם את מה שימצא. הדירה הייתה בקומה שנייה ובדרך כבר חשבתי על תכנית כללית לטפס על הסורגים של הקומה הראשונה ומשם למרזב ואז אל חלון מרפסת השירות. אבל היה מישהו בבית ולא הייתה לי ברירה. העברתי את הקטנוע למרחק של כמה רחובות. למזלי תמיד הקפדתי על בלגן בתא שמתחת למושב והפעם זה השתלם לי. היו שם שתי חולצות מסריחות שהשארתי כנראה לאחר פעילות ספורטיבית כזאת או אחרת ושכחתי להעביר לכביסה. לבשתי מהר אחת מהן ואת השנייה לקחתי בידי. לבשתי גם את כפפות הנסיעה שהיו שם. הגעתי לבניין וכיסיתי את פניי עם החולצה הנוספת. ברגע אחד הפכתי מאדם נורמטיבי לשודד רעול פנים. נכנסתי לחדר המדרגות ועליתי לקומה השנייה, פתחתי את ארון החשמל והורדתי את הפקק של הדירה. התביישתי, פחדתי, אך לא הייתה לי ברירה אחרת. ארבתי בחשכה. לאחר שניות ספורות נפתחה דלת הדירה ובחורה צעירה, עדינה, יצאה לחדר המדרגות החשוך. מיד תפסתי אותה מאחור, כיסיתי את פיה והכנסתי את שנינו לדירה. הרגשתי אותה רועדת, ורעדתי גם בעצמי. כן, זאת היית את.

אל תצעקי ולא יקרה כלום, מצאתי את עצמי אומר לך משפט ששמעתי באינספור סצנות מהקולנוע.

קח הכול רק אל תפגע בי, מיררת בבכי, משיבה לי בקלישאה משלך.

עכשיו כבר היינו במטבח. מול המיקרוגל. שכבי על הרצפה, את בטח זוכרת שפקדתי עלייך, ותספרי לאט עד מאתיים.

עשית את מה שביקשתי. מדי פעם מלמלת, בבקשה אל תפגע בי, בבקשה אל תפגע.

חשבתי שאת בטח סטודנטית כמו שאני הייתי. ספרת לאט ואני פתחתי את דלת המיקרוגל וראיתי שהספרים שם. מחכים לי. ניתקתי את המיקרוגל מהחשמל ואמרתי לך להמשיך לספור.

בחדר המדרגות כבר הורדתי את החולצה מפניי ואת הכפפות. שניות לאחר מכן הייתי אדם רגיל שהולך עם מיקרוגל ברחוב. מיהרתי אל הקטנוע שחיכה לי במרחק של כמה רחובות, החלפתי חולצה ונסעתי משם לדירת השותפים שבה גרתי אז, המיקרוגל עם הספרים בתוכו נח בין רגליי. הפעם איש לא היה בבית. איזו הקלה. נכנסתי עם המיקרוגל לחדרי הישן וחיברתי אותו לחשמל. הספרים היו כעת בידיי.

אף שביצעתי שוד אלים לא ראיתי את עצמי כעבריין. למחרת היה אייטם בחדשות על שודד המיקרוגלים, האדם המסתורי ששדד בחורה צעירה, אך לא לקח כסף או תכשיטים, אלא את המיקרוגל הישן שבדירתה השכורה. הם ראיינו אותך וכך למדתי את שמך. סיפרת שאת סטודנטית לספרות ואני הצטמררתי, ועדיין, מצאתי רגע לחשוב שאת חמודה. כשהראיון הסתיים כיביתי את הטלוויזיה והבטתי בספרים של גילברט שנחו בתפזורת על המיטה. העתיד היה ורוד.

לפני שאמשיך בתיאור השתלשלות האירועים אני רוצה לבקש ממך פעם נוספת סליחה. לא הגיע לך שאשדוד אותך באלימות כזאת. אני מקווה שתמצאי מספיק חמלה בלב בשביל לסלוח לי, ואם לא אז אבין ואכבד זאת. כך או כך החלטתי שאספר לך הכול, אין יותר סודות, קדימה, ממשיכים.

השאלה הגדולה הייתה אם המיקרוגל יפעיל את קסמו גם במקום אחר ומחובר לשקע אחר. חיכיתי כמה ימים והפעלתי את ההפשרה לדקה כך שתשיב אותי יום אחורה – וזה עבד! מיד הרמתי טלפון והתפטרתי – פעם נוספת – מהפאב שבו עבדתי כברמן. השלב הבא היה לעוף מהדירה עם השותפים. כל שנייה בנוכחותם העיקה עליי. הייתי צריך כסף ושוב הלוטו היה חברי הטוב. זה היה פרס צנוע, עשרה מיליון שחלקתי עם בר מזל נוסף. עברתי לדירה קטנה בשכונה סמוכה. יכולתי כמובן לעבור לכל מקום שארצה, אבל הכסף היה רק כרית ביטחון, הייתי נחוש להצליח בחיי בזכות הספרות.

התמקמתי בדירה החדשה והקלדתי את קובץ הסיפורים הראשון של גילברט. הדפסתי את הספר בחמישה עותקים ושלחתי לחמש ההוצאות הגדולות, אותן חמש ההוצאות שכבר דחו אותי פעמיים, או אולי מדויק יותר לומר שיידחו אותי פעמיים בשנים הקרובות. אחת מהן הייתה ההוצאה שהוציאה בעבר האמיתי את הספר של גילברט. אז למה שלחתי גם לארבע הוצאות נוספות, את אולי שואלת, אם את עדיין קוראת את המכתב הזה? כנראה רציתי להרגיש רגיל, כאילו אני באמת כתבתי את הסיפורים וכעת אני מנסה את מזלי, אבל אולי היה עוד משהו. במבט לאחור אני מבין שאולי רציתי שארבע ההוצאות האחרות יידחו את כתב היד. בסתר לבי קיוויתי לקבל מכתבי סירוב מנומסים כמו אלה שקיבלתי עבור הסיפורים שלי. קיוויתי שאולי בכל זאת אני לא סופר כל כך גרוע, שהנה, גם גילברט קיבל מכתבי דחייה, רציתי כנראה לומר לעצמי שאולי הסיפורים שכתבתי לא כאלה נוראים אחרי הכול.

אבל התקווה נגוזה. בערך חודשיים לאחר ששלחתי את כתבי היד ההוצאות חזרו אליי – ובגדול, עם טלפונים מהעורכים הראשיים והזמנות לפגישות בבתי קפה, הכול מתובל במחמאות (תמיד כשאני מקבל כתב יד אני מקווה לקרוא משהו מושלם, אבל אתה הגזמת); בהילות (חייבים להוציא את זה לאור כמה שיותר מהר, אתמול) וחנופה (סלח לי שאני אומר את זה, אבל אתה גאון!). לאחר משא ומתן קצר חתמתי עם ההוצאה שבה גילברט חתם בעבר-עתיד. השאר, כמו שנהוג לומר, הוא כבר היסטוריה.

הפכתי לכוכב ספרותי, לקול החדש שכולם חיכו לו. נכנסתי לתפקיד בכזאת טבעיות שלא פעם שכחתי שלא אני כתבתי את הסיפורים. התראיינתי לתכניות טלוויזיה ורדיו ועניתי על שאלות וניתחתי את הסיפורים. זה לא היה קשה, תמיד הרגשתי כאילו גילברט כתב את מה שאני מרגיש. הוריי והחברים הספורים שעוד היו לי באותן שנים פרגנו לי מאוד. אותם אנשים שפעם השיבו בצורה מתחמקת ודיפלומטית כשביקשתי מהם לקרוא סיפור שכתבתי ולחוות את דעתם, הפכו כעת למעריציי. הייתי הדבר החם, החלו לתרגם את הספר לשפות שונות, ואפילו התחלתי להרוויח כסף מכל העניין.

הביטחון העצמי שלי היה גבוה כל כך שאזרתי אומץ ושבתי לכתוב. קובצי הסיפורים הכושלים שנדחו על ידי ההוצאות נשארו בעתיד וטוב שכך. הייתי צריך התחלה חדשה, וכעת, כשהייתי סופר מצליח נוצר האקלים המתאים לשוב וליצור. יום אחד ישבתי לקפה עם העורך הראשי של ההוצאה. ידעתי שהיום הזה יגיע, שהוא יגשש לבדוק אם יש לי כבר חומרים חדשים לקראת ספר חדש. שלחתי לו שלושה מהסיפורים שכתבתי. ציפיתי לתשובה במייל או בטלפון, אבל כמה ימים לאחר מכן הזמין אותי העורך לארוחת צהריים. ראיתי בכך סימן טוב, אבל טעיתי.

תקשיב, הוא אמר לי כשחיכינו למנות, אתה סופר מצוין, אבל סופרים מצוינים לא פחות ממך נפלו בספר השני שלהם. לא רק סופרים, גם זמרים, במאים, מי שאתה לא רוצה. להצליח ליצור משהו טוב זה דבר אחד. להצליח ליצור דברים טובים לאורך זמן, זה כבר עניין אחר לגמרי.

קטעתי אותו. לא יכולתי להמשיך להקשיב לזה. שאלתי אותו אם זה אומר שהוא חושב שהסיפורים לא טובים.

זאת בדיוק הבעיה – הוא אמר לי משהו שלא אשכח כל חיי – סיפורים לא צריכים להיות טובים, סיפורים צריכים להיות רעים. לבעוט לך בתחת ואז לחייך בהתנשאות. זה סוג הסיפורים שהיו לך בקובץ הראשון, ועכשיו, ממה שקראתי, הכתיבה שלך שונה לגמרי.

אמרתי שאשלח בקרוב דברים נוספים ונפרדנו.

כביכול הייתי אמור להיות מאוכזב, אבל לא זאת התחושה שלקחתי איתי מהפגישה. הרגשתי שהעורך גילה לי משהו חשוב על ספרות, שסוף סוף הבנתי משהו מהותי. הוא צדק, ידעתי, הוא שם את האצבע בדיוק על הנקודה. הייתי טוב מדי. כלומר, הסיפורים היו טובים מדי, במובן הרע של המילה. למרות ההפנמה לא היה לי זמן לכתוב דברים חדשים, אז לאחר כשבוע וחצי שלחתי לעורך שני סיפורים שהקלדתי מהקובץ השני של גילברט. הוא השיב לי כעבור שעה. מייל משתפך על זה שהנה חזרתי לעצמי. שזה בדיוק מה שהוא התכוון. הקלדתי את שאר הקובץ, המתנתי שלושה חודשים ושלחתי אליו.

בינתיים המשכתי לנסות לכתוב בעצמי. רע יותר, כפי שהציע העורך. חצי שנה לאחר אותה פגישה בבית קפה השקנו את הספר. ממש כמו בקריירה של גילברט, גם תחת שמי, הספר היה הצלחה גדולה. המבקרים שלפו את כל הקלישאות סביב מבחן הספר השני ואיך שעמדתי בו באופן מעורר כבוד. הקובץ תורגם לשפות רבות וההתעניינות בחו"ל גברה.

ואז פגשתי אותך שוב. זה היה בפסטיבל ספרות. באירוע שבו הקראתי סיפורים מהקובץ נשאתי הרצאה קצרה, סיפרתי בה על תהליך היצירה (אלוהים, כמה זיבלתי שם את השכל) ועניתי על שאלות. לאחר מכן התמקמתי ליד שולחן קטן וחתמתי על ספרים. ואז נפגשנו. זיהיתי אותך מהכתבה בטלוויזיה. זכרתי איך קוראים לך, ובכל זאת, כשביקשת שאכתוב לך הקדשה בספר שאלתי לשמך. כל הסיטואציה תפסה אותי לא מוכן. אף שידעתי שזה לא הגיוני, הרגשתי כאילו את רואה דרכי. כאילו ידעת. היית יפה. שברירית. שחררתי חיוך מאולץ וכתבתי לך הקדשה סטנדרטית. רגע לפני שהושטתי לך את הספר הוספתי משפט: נ.ב – תודה ומקווה שתסלחי לי.

כל הדרך הביתה הרגשתי שעשיתי טעות. שפספסתי הזדמנות. רציתי להכיר אותך. תהיתי אם זה בגלל מה שעשיתי לך או שאכן מדובר באיזו התאהבות ממבט ראשון. לא הצלחתי לענות על השאלה, אך גם הבנתי שזה לא ממש חשוב. השתמשתי אז במיקרוגל בפעם הראשונה זה זמן רב. שבתי יממה אחורה. הפעם, החלטתי, אהיה מוכן. שבתי על היום וכשהגיע הרגע שביקשת שאכתוב לך הקדשה שאלתי איך קוראים לך והעמדתי פנים כמיטב יכולתי. חזרתי על אותה ההקדשה, כולל בקשת הסליחה, אלא שהפעם תחבתי פתק קטן בין דפי הספר עם מספר הטלפון שלי ומשפט על זה שאת מוצאת חן בעיניי אבל אני ביישן מדי. זרקתי את הכדור אלייך וכמו שאת יודעת אכן התקשרת.

התחלנו לצאת. התברר שאת עושה תואר שני בספרות עם שאיפות להמשיך לדוקטורט. עבדת כמתרגלת באוניברסיטה והשלמת הכנסה בתור לקטורית זוטרה. הייתי יכול לכתוב עוד עשרות דפים, לתאר כל הבעה שלך, כל ניואנס קטן של שפת הגוף. הייתי יכול גם לכתוב עלינו, על הזוג שהפכנו להיות, על האהבה המפתיעה שנפלה עליי, אך לא זה המקום. כאן אני רוצה לספר לך את האמת עליי. אזכיר רק שלפחות פעם ביום הייתי מבקש את סליחתך. זה הצחיק אותך והפך לבדיחה פרטית שלנו, אני הייתי מבקש סליחה ואת היית מצחקקת ועונה שאת אוהבת אותי. לבי נצבט והרגשתי כאילו אני שודד אותך בכל פעם מחדש. ובכל זאת, לא יכולתי להתאפק ומדי יום חזרתי על הדברים.

את המיקרוגל החזקתי בכספת שהסתרתי בסטודיו שבו כתבתי, או לפחות ניסיתי ורציתי לכתוב. לצערי זה גם היה השלב בחיים שזנחתי בו את הכתיבה. הניסיון לכתוב רע, כפי שהעורך הציע, היה נורא והסתיים רע, אם להיגרר למשחק המילים הצפוי. הרגשתי שאיבדתי לחלוטין את קול המספר שניסיתי לטפח עם השנים. אפילו לא טרחתי להראות לעורך את התוצר. כשנה לאחר ששלחתי לו את כתב היד של קובץ הסיפורים השני הקלדתי את הקובץ השלישי של גילברט ושלחתי להוצאה. הספר תורגם לכמה שפות והושק במקביל בכמה מדינות ואני זכיתי למקדמה שמנה.

הכול היה מושלם, אבל רק לכאורה. מחשבה אחת שהסתננה לראשי באותה תקופה לא נתנה לי מנוח: מה קורה עם גילברט? מה הוא עושה בחייו? מה עלה בגורלו, כעת כשסיפוריו נשדדים ממנו בזה אחר זה ככל הנראה מבלי שהוא בכלל הספיק לכתוב אותם? הסקרנות על אודות גילברט לא עזבה אותי והייתי חייב לעשות מעשה. פניתי למשרד חקירות וביקשתי שיבררו בשבילי איפה נמצא טד גילברט. הם חזרו אליי תוך שבוע עם תשובה. מתברר שבכל המדינה יש אדם אחד בלבד שעונה לשם הזה. אדם פשוט, אמר לי החוקר, אפילו קצת אומלל. הוא גר לבד בדירת חדר וחצי בדרום העיר, עובד כשומר בחניון של בניין משרדים. טיפוס עגום. סוג של מתבודד.

למחרת בבוקר נסעתי לחניון. הייתי חייב לראות אותו, את הסופר שהערצתי ושנאתי, את האיש ששדדתי ושהרסתי, כך נראה, את חייו. הוא זיהה אותי. התקרבתי עם המכונית למחסום של החניון, ורגע לפני שהוא פתח אותו הוא צמצם קצת את עיניו ושאל אם זה באמת אני, הסופר המפורסם. אמרתי שכן והוא אמר שאני הסופר האהוב עליו, שהוא לא מאמין שהוא פוגש אותי. מכוניות שעמדו מאחוריי החלו לצפור. נחמץ לי הלב. הנה גילברט, הסופר הדגול, לא מצליח לקיים שיחה של חצי דקה מבלי שהחיים צופרים לו שיתקדם. אמרתי לו שאני מחנה את המכונית ובא לדבר איתו. הוא הודה לי בהתרגשות. חניתי והלכתי לבוטקה שלו. זה היה חדרון קטן, בקושי מטר על מטר. היה לו שם טרנזיסטור, קומקום וכמה ספרים, אחד מהם הספר הראשון שלי, כלומר, שלו. הוא אמר לי שזה הספר האהוב עליו. שהוא מרגיש כאילו הוא נכתב עליו. או יותר נכון בשבילו. הוא התנצל ואמר שהוא תמיד הרגיש כאילו הוא רצה להגיד את כל מה שכתוב בספר ואני עשיתי את זה בשבילו. הוא הודה לי, האיש התמים הזה. שאלתי אותו מה הוא עושה בחיים חוץ מלעבוד בחניון, אם הוא לומד משהו, מה הוא רוצה לעשות בעתיד.

אני יודע שזה נשמע פתטי, הוא השיב לי, אבל אני כותב. אני חולם להיות סופר.

הצלחה בספרות זה לא הכול בחיים, ציטטתי את מה שהוא עצמו אמר בראיון לעיתון בעתיד-עבר שמחקתי. החיים חשובים הרבה יותר.

הוא השיב שהוא יודע ומסכים, ושלמרות זאת הוא לא מסוגל לוותר על החלום.

כלפי חוץ הבעתי הזדהות, אך בלבי גיחכתי במרירות.

אני מקווה שלא תכעס או תחשוב שאני משוגע, הוא חייך, אבל בכל פעם שאני מרגיש שאני מתקדם לאנשהו עם הכתיבה, שאני מתחיל להיכנס לקצב ולכתוב סיפורים שאני חושב שהם טובים, אתה מוציא ספר משלך וגורם לי להרגיש שאני מחקה אותך, שאני עוד אחד מהצעירים האלה שמנסים לכתוב בסגנון שלך. בכל פעם שאני קורא סיפור שלך אני מרגיש כאילו אני הייתי אמור לכתוב אותו, כאילו הקדמת אותי. אני מצטער אם אני נשמע משוגע.

טפחתי על כתפו ואמרתי לו שהוא לא משוגע. אתה אדם אמיץ, קשקשתי משהו והסתלקתי.

 

בימים שלאחר מכן הרהרתי במה שגילברט אמר לי, על איך שהוא מרגיש כאילו אני תמיד הקדמתי אותו וכתבתי לפניו את הדברים שהוא חושב. הבנתי שכך בדיוק חשתי אני כלפי גילברט לפני שהשתמשתי בסיפוריו. כדי להפחית במשהו מרגשות האשמה התחלתי להשתעשע עם הרעיון שאולי בכלל אני הוא הסופר המקורי וגילברט גנב לי בעבר את הסיפורים בדרך בלתי נתפסת עם מכונת זמן משל עצמו, כמו שאני גנבתי לו. במציאות החלופית שיצרתי אני הייתי אדם כושל שנעשה לו עוול אך מכונת זמן סייעה לו להשיב את הסדר על כנו. זה מסובך אבל הגיוני, חשבתי. לא פחות הגיוני ממה שאני יודע בוודאות שאכן קרה. הרי גם אני חשתי כאילו כל משפט של גילברט היה משפט שכבר חשבתי עליו בעבר. ככל שהזמן עבר האמנתי יותר ויותר בתיאוריה הזאת. זה היה נוח. אי אפשר היה לסתור אותה והיא גרמה לי להאמין שאני לא כישלון, אלא רק אדם שלקח בחזרה את מה שנלקח ממנו.

אבל כן היה אפשר לסתור את התיאוריה הזאת, וגילברט הוא זה שסתר אותה כשנה וחצי לאחר מכן מבלי שהוא אפילו ידע. אולי את אפילו זוכרת? יום אחד חזרתי הביתה ופגשתי אותך בסלון יושבת וקוראת ספר, את מה שטעית לחשוב כספר הביכורים של גילברט. אמרת לי שאני חייב לקרוא את זה, שהבחור מוכשר כמו שד. העמדתי פנים שאני לא יודע מי זה ואת סיפרת לי, הקראת לי את הפסקה מגב הספר שבה נכתב שגילברט עובד כשומר בחניון. היה כתוב שהסיפורים מסופרים כולם מנקודת מבט של שומר בחניון ושהם עוסקים באינטרקציה שלו עם האנשים שהוא פוגש, או יותר נכון האנשים שחולפים על פניו.

אמרתי שאני צריך ללכת לסטודיו לכתוב ובדרך קניתי עותק של הספר. קראתי אותו והוא היה כמובן מבריק. לא חשבתי שזה אפשרי אבל הסיפורים החדשים של גילברט היו טובים אפילו יותר מהחומר הישן והמוכר. בגלל הגנבה הספרותית שלי החיים התאכזרו לגילברט והוא לקח את האכזריות הזאת והפך אותה לספרות מופת.

למחרת הראית לי את מוסף הספרות בעיתון. תמונתו של גילברט הייתה מרוחה על השער. הוא ישב בבוטקה הקטן שלו ומעליו נכתב: גאון בחניון. היה נדמה כי מבקרי ספרות שהתראיינו לכתבה התחרו ביניהם מי ישתפך יותר, אחד אפילו התפייט ואמר כי מדובר בסיפור סינדרלה מהסוג שקורה פעם בעשור במקרה הטוב. גם אני הוזכרתי באותו ראיון. גילברט סיפר שפגש אותי פעם בחניון ושדיברתי אליו בכבוד ועודדתי אותו.

קינאתי בו. ידעתי שהסיפורים שבקובץ החדש טובים יותר מהסיפורים שלי שכמובן היו הסיפורים שלו. גילברט פשוט נועד להיות סופר, הבנתי, ושום מיקרוגל לא ישנה את זה. הרגשתי מושפל ובודד. תמיד ידעתי שאני חי בשקר, אבל הפעם ממש הרגשתי את זה, בבטן. היה לי יתרון של מכונת זמן ועדיין גילברט הביס אותי. האמת הביסה אותי.

במשך ימים ארוכים הסתגרתי בסטודיו מהבוקר עד הלילה. הוצאתי את המיקרוגל מהכספת, הצבתי אותו על שרפרף ובהיתי בו במשך שעות על גבי שעות. חשבתי אולי לשוב אחורה ולגנוב לגילברט גם את קובץ סיפורי החניון, או אולי לשוב זמן רב יותר ולא לגנוב ממנו דבר ולנסות להצליח בזכות עצמי, או לשוב אחורה ולהתחיל מחדש חיים נטולי ספרות, אפילו השתעשעתי עם הרעיון – ספק אם השתעשעתי זו המילה המתאימה – על כל פנים גלגלתי בראש את הרעיון לכוון את המיקרוגל לתאריך כלשהו לפני שנולדתי ולראות מה יקרה. כן, לא היה לי אומץ ליטול את חיי בעצמי, וחשבתי להיות המתאבד הראשון בזמן.

ואז, בזמן שאני יושב ובוהה במיקרוגל פתאום נכנסת לסטודיו. ברשלנותי השארתי את הדלת פתוחה. דאגת לי אז באת עם שקית של סוכריות גומי כדי לשמח אותי, ומצאת אותי יושב שם מול המיקרוגל הישן ששנים לפני כן גנבתי מהדירה שלך. לקח לך כמה שניות לקלוט, להבין שאני האדם ששדד אותך. ניסית לשאול כמה שאלות בבת אחת ויצא לך משהו מבולבל מהפה אז התחלת פשוט לצרוח. אני אמרתי שוב ושוב שזה לא מה שאת חושבת ושאני יכול להסביר. ניסיתי לחבק אותך ואת דחפת אותי. איבדתי את שיווי המשקל. הדבר היחיד שיכול היה לבלום את הנפילה שלי היה המיקרוגל. ניסיתי להיאחז בו אבל הוא נפל מהשרפרף וצנח איתי ביחד על הרצפה ונשבר עם קול פיצוץ מוזר, צליל שכאילו בקע מתוך מערה. נפלתי וראשי נחבט ברצפה. תפסתי את הראש, מכונת הזמן נלקחה ממני, אני תקוע בהווה, בהווה שבו אני צריך להסביר לבת זוגי מדוע שדדתי אותה בעבר. נבהלת וניגשת לבדוק אם נפגעתי. זה נגמר, הכול הלך, אמרתי, ואת ענית לי שחטפתי מכה חזקה בראש ושאני צריך לשכב. נשארתי על הרצפה והמשכתי לשכב ולתפוס את ראשי.

האמת היא שלא חטפתי מכה חזקה כל כך. שמעתי אותך מתקשרת למישהו. לא ידעתי אם את מזמינה אמבולנס, משטרה או אולי את שניהם, אז זינקתי מהרצפה וברחתי. שמעתי אותך קוראת בשמי, ספק בתמיהה ספק בנזיפה, וברחתי. רצתי ברחוב ולא העזתי להביט לאחור. המשכתי במנוסה. נעלמתי.

כשכל החיים שלך מבוססים על שקר, בתוך תוכך אתה תמיד מוכן ליום הזה, ליום שבו תצטרך לברוח, וזה לא מסובך כל כך. תמיד החזקתי סכום כסף מכובד בחשבון בנק סודי לכל צרה שלא תבוא. כשיש לך כסף אתה יכול לעשות כמעט כל מה שאתה רוצה בעולם הזה, ואני רכשתי זהות חדשה. זה לא דרמטי כמו שזה נשמע. רק איזה מישהו שהגעתי אליו דרך מישהו שהכיר מישהו שבסופו של דבר מכר לי דרכון מזויף. מבחינת העולם נעלמתי. עובדה שרק הגבירה יותר את ההילה הספרותית שלי, שגם ככה מבוססת על הונאה.

נסעתי רחוק. לאן? זה הסוד היחיד שאמשיך לשמור לעצמי. יש פה בית קפה חמוד. בחודשים הראשונים לאחר שהתמקמתי הייתי יושב פה כל בוקר, קורא עיתון או ספר. לכתוב כבר הפסקתי לנסות, שום דבר טוב אף פעם לא יוצא מזה. עם הזמן התיידדתי עם בעלת המקום ובשלב מסוים הידידות הפכה ליותר מזה. נהיינו לזוג והשתלבתי בניהול בית הקפה, אם כי ניהול היא מילה קצת גדולה לתאר את מה שאני עושה פה.

על כל פנים, מה שאני מנסה לומר – לך, אבל גם לעצמי – זה שנראה לי שמצאתי שלווה. אני בכוונה לא כותב שמצאתי אהבה, כי שקרנים כמוני לא מסוגלים כנראה לאהוב, גם לא מישהי שמפתיעה אותם עם שקית סוכריות גומי, אבל בעבור הנפש המזוהמת שלי גם שלווה היא עסקה לא רעה.

אני מעז לכתוב לך את המכתב הזה כי אני יודע שהמשכת הלאה. שמעתי, לא חשוב איך, שהקמת משפחה ושאת מאושרת. מאושרת באמת. זאת פעם אחרונה שתשמעי ממני. אני מקווה שתאמיני לכל העניין עם המיקרוגל. בעבורי זה כבר הופך לזיכרון שהולך ומתרחק. יום אחד שמתי לב שעברתי את נקודת הזמן שממנה התחלתי לשוב אחורה בזמן. לראשונה לאחר שנים רבות חזרתי לחיות בהווה. לקח לי זמן להתרגל לחוסר הוודאות, לאחר שנים שבהן ידעתי מה צפוי לקרות, לפחות מבחינה גיאו-פוליטית. אני שוב אדם פשוט שחי בעולם, מקשיב לחדשות בחשש.

אני לא מתגעגע לחזרות בזמן, אבל לפעמים משהו צובט בי. השבוע, למשל, עברתי ליד מרכז מסחרי ונכנסתי לחנות למכשירי חשמל. כרגיל, סקרתי את המדפים של המיקרוגלים חושש או מקווה למצוא מיקרוגל מהדגם של המכשיר ההוא. בקצה המדף, בפינת החנות, הבחנתי במוצר לא מזוהה שהזכיר לי מרחוק את אותו מיקרוגל. הגברתי קצת את קצב צעדיי והתקדמתי לכיוון, כשלפתע אחד המוכרים הגיח משום מקום, חסם את דרכי למכשיר ושאל אם אפשר לעזור לי. הרהרתי לרגע בשאלה, ניסיתי לזייף חיוך קל, ואמרתי לו שלא.