מלדרה מוטרדת מאת גיא בוסקו

 

ביתן השמירה הקטן בכניסה האחורית של משכן הכנסת נראה קצת כמו משהו ששרד עוד מימי המנדט הבריטי. לא שהיה אז משכן כנסת, אבל אילו היה, בטח ככה היה נראה ביתן השמירה שלו. מבנה מאולתר, רעוע, לא מתוחזק, וצבוע בכמה גוונים שונים של ירוק שנראה שנצבעו זה מעל זה ברישול לאורך השנים.

הבחור הצעיר בעמדה מרים מבט מהדוגמנית בכריכה האחורית של "ישראל היום" ומביט בי במבט מבולבל. אולי כי זו אני, או אולי סתם כי הוא לא רגיל לראות מישהי בלי תג עובד משתמשת בכניסה הזו. בכל זאת אם ללכת לפי כללי הפרוטוקול, הרי שהייתי אמורה להכנס מהכניסה הראשית, לעבור את כל הבדיקות והנהלים כמו כל אורח אחר. אבל נו, אני כבר לא יכולה להכנס עם כל האנשים. אני לא כל אורח אחר.

"אהה… הי." הבחור מגמגם תוך כדי שהמבט שלו עובר מבלבול לתמהון.

אני מביטה בו חזרה בקוצר רוח. בכל זאת הפגישה מתחילה בעוד מספר דקות, אני מתחילה להרגיש את המיגרנה הארורה שוב, ואין לי זמן לבזבז על כל שומר פעור פה שנקרא בדרכי.

"הי, אני יכולה בבקשה לעבור? קראו לי ל'חוץ ובטחון'. שמוליק יודע."

הוא ממשיך לבהות ואז מתעשת. מחייך.

"מה קרה, לא יכולת פשוט לעוף פנימה?" הוא אומר בציניות ומוסיף חיוך מזויף.

"לא. אתה יודע שאסור לי. אני יכולה להכנס?"

"כן, כן, ברור. הממ.. יש לך נשק?"

אני מביטה בו בפנים קפואות והוא חוזר לגמגם. "אה, כן… סליחה. טוב, תעברי, תעברי."

באנחת רווחה אני עוברת תחת גלאי המתכות ומתקדמת אל עבר הדלת בצד השני של הביתן כשהבחור הצעיר פולט לעברי במהירות את מה שהוא כנראה רצה להגיד מהרגע שהוא ראה אותי:"אפשר חתימה?"

"לא." אני עונה בתקיפות ויוצאת במהירות החוצה לכיוון המשרדים, כשמאחורי אני עוד שומעת אותו שולף מצלמה ומצלם.

חדר הישיבות קטן יחסית לזה שאני רגילה אליו. בפעם הקודמת שקראו לי לועדה היינו בחדר הכי גדול בבניין וגם זה בקושי הספיק לכמות האנשים שהגיעו לדיון. הפעם נראה שרצו להמנע מהדלפות ומקרקס תקשורתי. לא שאפשר להמנע מקרקס תקשורתי בכל פעם שקוראים לי לפה. אמרתי להם שלפעמים עדיף פשוט לפתוח את הדיון לתקשורת מאשר לתת לה להתעסק בספקולציות, הספקולציות תמיד יהיו גרועות יותר מהמציאות. אבל הם לא מקשיבים לי. הם אף פעם לא מקשיבים לי. הם צריכים שיהיו להם את הסודות שלהם. הפוליטיקה היא לא משחק של אקשן, היא משחק של מניפולציות, וקשה לעשות מניפולציות כשכל הקלפים על השולחן.

שמוליק לוחץ את ידי כשאני נכנסת.

"הי סיון, תודה שבאת בהתראה כל כך קצרה. או שזה מלדרה עכשיו? שם קצת מוזר, לא? מלדרה?"

"זה לא אני בחרתי, זה שטויות של התקשורת, אתה יודע." אני עונה, חצי בהתגוננות. לא שאני בטוחה למה בכלל להתגונן, אבל יש משהו בטון הדיבור שלו שמוציא את זה ממני. בכלל הועדה הזו תמיד מרגישה קצת מאיימת. חבורה של סוכנים וגנרלים לשעבר, חמורי סבר ומלאי פאתוס. אני מסתכלת סביב השולחן ולא רואה שם ולו אדם אחד שזוכר שהיה לו פעם חוש הומור. אולי שמוליק.

אני מתיישבת ומחכה בסבלנות שהחלק הראשון של הישיבה, זה שאני מכנה אותו "פסטיבל הנשנושים", יסתיים כדי שיהיה אפשר להתחיל לדבר. חברי הועדה מעבירים בינהם קערות גדולות של בייגלה, כריכים וקרואסונים, שולחים הזמנות לקפה ולתה ומעבירים את הזמן בפטפטת מיותרת על כלום. לפחות הם כבר יודעים לא לפנות אלי בשאלות מיותרות, ורגילים לכך שאני מעדיפה לשבת בצד ולשתוק עד שיסיימו. אף פעם לא אהבתי שיחות חולין.

אחרי מספר דקות ארוכות אותן אני מעבירה בעיקר בלשחק בראש שלי במשחק שנקרא "מה לעזאזל העניבה הזו?"עם חברי הועדה השונים, יו"ר הועדה מכחכח בגרונו וכולם משתתקים.

"ועדת חוץ ובטחון, נא לרשום את התאריך לפרוטוקול, נוכחים יו"ר הועדה המכהן מר שמוליק ניצן, סגן שר הבטחון…" הוא ממשיך למנות את חברי הועדה השונים אבל אני לא מקשיבה, גם כי זה לא מעניין במיוחד וגם כי אחד הנוכחים, חבר כנסת חובש כיפה, בוהה לי בחזה. לפני שאני מספיקה להגיד משהו הוא מסיט את המבט ושמוליק מסיים: "והגברת סיון שמואלי, הידועה כעת גם בשם הקוד "מלדרה", או כפי שכונתה במסמכי הועדה עד כה "הנכס". "

"ואילו אני מבקשת לציין לפרוטוקול", אני אומרת בטון הכי סמכותי שלי, "כבר בפעם החמישית אם אני לא טועה, שאני לא נכס. סיון זה סבבה מבחינתי, ואם אתם רוצים שם שיתיחס יותר למה שאני במקום מי שאני אז אני מניחה שמלדרה זה בסדר. עדיף כבר שאני אזרום עם זה וזהו."

"קיבלתי. מבקש לפרוטוקול ש"הנכס" תצוין מעתה במסמכי הועדה כ"מלדרה"."

"שינוי שם באמצע תיק שנתי של ועדות לא יבלבל את הפרוטוקול?" נשמע קולו של אחד העוזרים הפרלמנטריים, "עדיף לכתוב "מלדרה" ואז בסוגריים ליד זה "לשעבר הנכס", ככה לא יהיה בלבול."

"לא, לא", מוסיף אחד האנשים בשולחן, איזשהו חבר כנסת מזדקן שאני לא ממש מזהה, "אם יהיה כתוב "לשעבר הנכס" אפשר להבין מזה שהיא הפסיקה להיות בתפקיד הנכס."

"אני לא נכס!" אני זועקת אולי קצת חזק מדי וכולם מלבד שמוליק נרתעים אחורה בשעה שכוס הקלקר ביד שלי פורצת באש ומתכלה לחלל האויר.

"סליחה."

"זה בסדר", שמוליק מחייך. ברור שהוא מחייך, הוא נהנה לראות את האויבים הפוליטיים שלו נרתעים ככה. הם הרי יודעים שלו אין מה לפחד ממני. הוא בכל זאת הדבר הכי קרוב שיש לי פה לחבר. הוא זה שגייס אותי אחרי התקרית, זה שעזר לי למצוא את המקום שלי מחדש כ"נכס" אזרחי בשירות המדינה. חלק מהאחרים היו מעדיפים לכלוא אותי באיזו מעבדת ניסויים מאשר לתת לי יד חופשית לפעול כמו שהוא נתן, אבל הוא ידע בדיוק מה לעשות איתי. לא סתם הוא נחשב לאחד מראשי השב"כ (לשעבר) הטובים ביותר שהיו למדינה הזו.

"מלדרה וזהו", הוא חותם את הנושא לפני שעוד חברי ועדה יגררו את העניין לדיונים סמנטיים אינסופיים, "ושאף אחד לא יקרא יותר לסיון "הנכס" אחרת אני אישית אתן לה אישור לשרוף אותו." הוא קורץ לי ואני מחייכת.

"אה, אם כבר אנחנו בנושא אישורים", אני מוסיפה, "אני אשמח לקבל סוף סוף את האישור לנוע במרחב האווירי של ירושלים. ברצינות, עברו כבר חמישה חודשים."

"שלחת את הפקס שביקשנו והטפסים לרשות התעופה האזרחית?"

"שלחתי, שלחתי מזמן, התקשרתי, חיכיתי בתורים, אמרו שזה בטיפול. כמה זמן זה יהיה בטיפול? אתם יודעים כמה מגוחך זה נראה כשאני נכנסת לפה ברגל?"

"הדברים האלה לוקחים זמן", אומר שמוליק וניכר בפניו שגלגלי הבירוקרטיה קשים גם על אלה שמערימים את הבירוקרטיה על האחרים, "זה לא שיש לנו בחוקים סעיפים שמדברים על אישור תנועה באוויר לאנשי חרק מעופפים עם כוחות על. אולי צריך לכתוב משהו במיוחד בשבילך, בינתיים את תצטרכי לעבור את התהליך הבירוקרטי כמו כל כלי תעופה אזרחי אחר."

"רק שתדעו שבתל אביב אישרו לי מזמן".

"פפט, תל אביב" מעקם את פניו חבר הכנסת המזדקן.

"ממתי כל כך אכפת לך מהנהלים?" מוסיף שמוליק, "אפילו את הניירת של "כנף ברק" עוד לא מלאת לי."

"זה מיליון טפסים!" אני מוחה בכעס. "ברצינות, נתתי עבודה מטורפת של שלושה ימים, מבצע משוגע שכל העולם דיבר עליו, החמאס מפורק מנשקו, אתם קרובים להסכם שלום, ואיך מודים לי? אני צריכה להענש במילוי כמות ניירת שלוקח יותר זמן למלא מהזמן שלקח לי לנקות את הבלגן שלכם בעזה."

"חבר'ה, יש לי ישיבת אוצר עוד חצי שעה", אומר סגן שר הבטחון, "אולי נתקדם לנושא?"

"כן", שמוליק נראה משועשע מההתפרצות שלי אבל מיד חוזר להיות רציני, "נדבר על הניירת אחר כך סיון. עכשיו לנושא."

שקט משתרר בחדר. שקט קצת מוזר. כולם מחכים ששמוליק ימשיך לדבר אבל נראה שהוא מתקשה למצוא את המילים. זה מאוד לא אופייני לו ואני תוהה מה מפריע לו. כשקראו לי בהתראה כל כך קצרה חשבתי שאולי קרה משהו מיוחד, אבל לראות את שמוליק חסר מילים זה באמת מדאיג.

"נו מה?" אני שואלת בחוסר סבלנות, "דאע"ש? איראן? אתה יכול להגיד איראן אם זה איראן. ידעתי שזה יהיה השלב הבא אחרי שנשיג שקט פה."

"זה לא איראן", הוא נושם נשימה עמוקה, "סיון, קראנו לך לפה היום כי…"

"נו… תגיד כבר." אני נעה בכסא בחוסר נוחות.

"קראנו לך לפה היום בגלל התלבושת." הוא אומר במהירות ומשתנק קצת.

"סליחה?" אני מרגישה את כאב הראש שלי מתחזק.

"התלבושת. היא… תביני, יש אנשים, לא אני, כן? אבל יש אנשים…" הוא מסתכל על נוכחים מסוימים בחדר, "שחושבים שהיא קצת פוגעת ברגשות של ציבור מסוים."

הוא משתתק. גם אני שותקת. מנסה לעכל. חברי הכנסת חובשי הכיפה מתכווצים בכסאות שלהם,  מנסים להעלם לתוכם ובטח שלא ליצור קשר עין, שאני לא חס וחלילה אחליט פתאום לתפוס אחד מהם ולזרוק אותו מהחלון.

"זה לא דורש שינוי גדול", שמוליק ממשיך, כנראה קיבל קצת יותר בטחון להמשיך כשלא העלתי את כל החדר באש, "שרוולים ארוכים במקום כתפיות… להאריך קצת את החצאית, ואולי.. אולי גם שינוי קטן בגודל המחשוף".

אני אוזרת את כל קור הרוח שלי כדי לא להגיע להתפרצות שכנראה באמת תגרום לנוכחים נזק פיזי ואומרת בשקט מלא זעם: "אתם אלה ששכנעתם אותי מלכתחילה שצריך תלבושת. רציתם להפוך אותי לסמל. לכוח הרתעה. משהו שכל מדינות האיזור ידעו שיש לנו ויכירו ויפחדו למצמץ מולינו. אני הייתי בסדר עם לתפוס מחבלים בג'ינס וסווטשירט".

"ואנחנו מאוד מעריכים את זה," שמוליק ממשיך בטון רגוע יחסית לאווירה הטעונה, "וזה נכון שהסכמנו שתעצבי את התלבושת בעצמך, אבל את חייבת להבין גם שכשהפכנו אותך לסמל לאומי, כשאת בעצם מייצגת את המדינה שלנו, שהיא מדינה יהודית, יש בעייתיות מסוימת כשהסמל הזה נראה…"

"לא צנוע!" פולט חבר הכנסת חובש הכיפה שקודם בהה לי בחזה ומיד מתכווץ חזרה בכסא שלו.

"ואם אפשר עוד מילה שמוליק", מתעורר לפתע חבר הכנסת המזדקן בטון האדיש שלו, "אני חושב שכולנו ציפינו לתלבושת בכחול ולבן. לא ה… מה שזה לא יהיה."

"סגול וחום", אני ממשיכה לענות בקור רוח, למרות שמה שאני באמת רוצה להגיד עולה ומבעבע בתוכי ורק מחכה להתפרץ. "אני אוהבת את הסגול, והחום הוא פשוט מתבקש. עוד בעיות עם התלבושת או שזהו?"

"תראי סיון," שמוליק מנסה עכשיו את הטון האבהי שלו, "את עושה עבודה מדהימה עד עכשיו. פשוט את יודעת, אנחנו חיים במדינה עם סטטוס קוו מאוד ספציפי, כולנו עושים פשרות כדי להתחשב ברגשות אחד של השני. קחי כמה ימים, תחשבי על זה, תביני שזה הדבר הנכון לעשות."

אני מביטה בו ואז בחברי הועדה ואז שוב בשמוליק. "לכו תזדיינו כולכם."

"סיון!" שמוליק קורא אחרי אבל אני כבר במורד המסדרון, "סיון חכי נו!". אין לו שום סיכוי להשיג אותי והוא יודע את זה אבל הוא רץ אחרי בכל זאת. כשאני יוצאת לאויר הפתוח אני נעצרת, נושמת, מחליטה לתת לו להגיע אלי בכל זאת. אחרי כמה דקות הוא מגיע, מתנשף ומזיע.

"את מהירה".

"מה אתה רוצה שמוליק? נזכרת בעוד משהו? הטייץ שלי לא כשר למהדרין?"

"אני מצטער," הוא אומר בעודו מתנשף, "אמרתי להם שתגיבי ככה. רציתי לדבר איתך על זה בפרטי אבל הם רצו ועדה, את יודעת איך זה. קשה להם עם זה שאנחנו נפגשים רק שנינו לדבר."

"אני לא מתכוונת לשנות את התלבושת".

"אני יודע."

"תעוף אתה בבגדים ארוכים באוגוסט. זה לא שיש לי צל שם למעלה אתה יודע."

הוא מחייך.

"אני לא רציתי את כל זה."

"אני יודע סיון", הוא מניח יד על הכתף שלי ונוגע בעדינות בקצה של הכנף הסגורה. מניאק. הוא יודע שזה תמיד מרגיע אותי. הוא מסתכל עלי בפנים מודאגות.

"את תהיי בסדר?"

"כן," אני נאנחת ואז מוסיפה בטון רגוע, "אל תדאג. תן לי קצת זמן לנסח להם תשובה רשמית. לא מבטיחה שלא יהיו בה קללות."

"לא על זה אני מדבר. איך הראש?"

"שמוליק, אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו."

"שלשום היתה הפעם הרביעית בשבועיים…"

"אמרתי שאני לא רוצה לדבר על זה, נכון?"

"בסדר. רק תתקשרי אלי אם… את יודעת."

"כן, כן, אני יודעת. אתה רוצה לשחק פסיכולוג. אבל אני לא צריכה פסיכולוג אז בוא נעשה כל אחד את התפקיד שלו, בסדר? אני אציל את המדינה ואתה תשמור על הסודות שלה, סבבה?"

"סבבה", הוא מחייך אבל זה חיוך עצוב כזה, מוטרד.

"ואתה יודע מה עוד?" אני שואלת, עכשיו בחיוך אמיתי כשקצת נרגעתי.

"מה?"

"לעזאזל עם רשות התעופה." אני אומרת ובבת אחת פורשת את הכנפיים שלי לרווחה. שמוליק נרתע קצת לאחור אבל אז מחייך ומהנהן. אני מהנהנת אליו חזרה ואז ממריאה.

תחושת ההתעלות שבאה עם התעופה היא משהו שקשה לתאר. הרוח בפנים, ההרגשה של האוויר המחליק על העור החשוף, העקצוצים המדהימים האלה בכנפיים, איבר שפעם לא הכרתי והיום אני לא יכולה לחשוב על לחיות בלעדיו, ומעל הכול – תחושת החופש המוחלט שבאה עם הניתוק הזה מהקרקע, עם השקט הזה שאפשר למצוא רק למעלה, עם הטירוף הזה של לעבור בתוך עננים, לצלול ולהסתובב, לנסוק ולהגיע לאן שרק ארצה.

אני צריכה זמן לחשוב, לנקות קצת את הראש. להרגע. יש כמה נקודות תצפית יפות שאני אוהבת לשבת בהן. אם יש משהו שאני יכולה לומר לזכותה של המדינה הזו זה הנופים שלה, במיוחד מלמעלה. אני נוחתת על אחת התצפיות היפות של הר תבור, אולי התצפית האהובה עלי, ומתישבת על האדמה. יש מעט מאוד עננים היום אז הראות נהדרת. הגליל התחתון בדרום, עמק יזרעאל במזרח והכרמל במערב.

אני לוקחת נשימה עמוקה, מנסה לנקות את הראש ולהתרכז, אבל זה קשה. יותר מדי מחשבות  בבת אחת. הנה שוב המחשבה ההיא על כמה נמאס לי מהכול ולמה אני לא פשוט בוחרת לעזוב ולעבור לאיזה מדינה כמו קנדה או שוויץ, לחיות את שארית חיי בשקט ושלווה על איזה הר. להציל אנשים ממפולות שלגים במקום להציל אותם כל הזמן מעצמם ומהטפשות והעקשנות שלהם. אבל לא, אי אפשר, יש פה חברים, משפחה, אנשים שזקוקים לי. חוץ מזה אם אני אלך מה יהיה על המדינה? מה יהיה על כוח ההרתעה? רגע, אכפת לי בכלל? אוף, כן, אכפת לי. מצד שני יש המון מקומות אחרים בעולם שהמצב בהם גרוע יותר, אז למה אני לא עפה לשם לעזור? למה להגביל את עצמי רק לחור הזה? כי נולדתי פה? כי פה עקץ אותי החומייני הרדיואקטיבי הארור שהפך אותי למה שאני? אם יש לי אחריות להשתמש בכוחות שלי לטובת המדינה אז בוודאי שיש לי אחריות להשתמש בהם גם לטובת שאר העולם, לא? טוב די, יותר מדי מחשבות, אין לי כוח לזה. הנוף לא עוזר לכאב הראש, אני אצטרך לפנות לאמצעי ניקוי מוח קיצוניים יותר.

אני מוציאה את הסלולרי מהכיס המיוחד בחליפה ופותחת את הפייסבוק. מתלבטת אם לכתוב סטטוס על המחשבות שלי, אבל מחליטה לראות סרטונים של חתולים במקום. זה בהחלט עוזר. אחר כך אני עוברת קצת על ההתראות. קשה לעבור על כולן כי אנשים מתייגים אותי עכשיו על כל שטות שהשם שלי מופיע בו וזה לצערי עדיין חצי מהכתבות בוואינט. אני ממש משתדלת שלא לקרוא אתרי חדשות, אבל אני מרפרפת בכל זאת. רוב הכתבות עוסקות במה לבשתי אתמול בקבלת הפנים אצל הנשיא, עם מי נראיתי לאחרונה, וחשיפה בלעדית חדשה של משהו פוליטי שכתבתי בפורום בתפוז לפני עשר שנים כשהייתי בת 17. נו באמת. עם כל כמה שזה נורא, זה לא משתווה לכמה שהטוקבקיסטים נוראיים. אני לומדת לפתח עור של פיל ולקבל את זה שככה זה כשאת מפורסמת, אבל אני די בטוחה שמעולם בהיסטוריה של אף סלבריטאית לא היו כל כך הרבה דיונים מעמיקים והשערות על איך נראים אברי מין של מישהי, כמה קל או קשה יהיה לכבוש אותה, ואיך תהיה החוויה של לעשות איתה סקס.

תוך כדי הגלישה הטלפון שלי מצפצף ועולה הודעה בוואטסאפ ממשרד הבטחון.

"הי מלדרה, נשמח אם תוכלי להגיע מחר במהלך היום לסדרה נוספת של בדיקות. תאמי בבקשה את השעה עם רותם מהלשכה."

יופי. כאילו לא דקרו אותי מספיק בחודשים האחרונים. הם טוענים שזה לטובתי האישית, עוד לא סיימו לחקור מה בדיוק עובר על הגוף שלי, אבל אני יודעת שמה שהם באמת מנסים לעשות זה לשחזר את התקרית. רק אתמול התפרסמה כתבה על זה שסוכנים של משרד הבטחון אוספים חומיינים בדרום ומרכזים אותם במתקן סודי בדימונה. הם בטח מתים ליצור צבא של אנשים כמוני. לא שאני יכולה להאמין לכתבות כאלה… טוב די, אני לא יכולה באמת להתרכז עם הטלפון ביד. למה הבאתי אותו בכלל? אה, כן, המוזיקה.

אני עפה שוב. האוזניות מחוברות לטלפון ועברי לידר שר לי בהן שירים נוגים ומרגיעים על איך "מישהו פעם אהב אותי ככה, קצת בטירוף וזה היה לי נעים." אני שרה יחד איתו וכמו הרוח הנושבת בשערי אני מרגישה איך נטל העולם נמוג ונשכח.

זה מחזיק שתי דקות בערך ואז עברי נקטע מצלצול טלפון. אני כמעט מאבדת את שיווי המשקל מרוב שהייתי שקועה במוזיקה אבל אני מתעשתת יחסית מהר וממשיכה לעוף תוך כדי שאני עונה.

"הי אמא," אני אומרת בטון המיוחד ששמור רק לאמא שלי.

"הי סיוי, מה קורה? איפה אני תופסת אותך?"

"בשמיים, כרגיל, יש לך את הנטייה הזו להתקשר תמיד כשאני בשמיים".

"נו זה כי תמיד את בשמיים."

"אמא, מה את רוצה?"

"את לא חייבת לדבר אלי ככה. אם זה זמן לא טוב, אז אני אתקשר אחר כך…"

"לא, נו אמא, סליחה. עובר עלי יום קשה."

"מה קרה?"

"לא חשוב, עבודה. מה קורה?"

"התקשרת לחגית לאחל יום הולדת שמח?"

"לא אמא, בשביל זה התקשרת?"

"לא, אבל תתקשרי, זו דודה שלך. יש לה יום הולדת."

"אמא, אני לא מדברת עם דודה חגית כל השנה, מה אני אתקשר אליה עכשיו ביום הולדת?"

"אבל זו דודה שלך, תתקשרי נו, זה מה שעושים."

"בסדר, בסדר, אני אתקשר," אני משקרת.

"יופי. טוב… איך בעבודה?"

"אמא, אני חייבת ללכת, אם היה משהו…"

"ראיתי היום בעיתון תמונה שלך מחובקת עם החמוד ההוא מערוץ 10."

"גאד, אמא, כבר אמרתי לך, אל תאמיני לכל מה שאת רואה בעיתון. זו בסך הכול היתה תמונה של אחרי ראיון".

"הוא חמוד אבל, נכון? שמעתי שהוא וההיא מערוץ הילדים כבר לא יחד."

"כן אמא, הוא חמוד".

"נו, אז יופי."

"יופי אמא."

אני נוחתת בטיילת של תל אביב. חוף הים שוקק אדם וכשאני מופיעה כולם שולפים מיד סלולרים לצלם. אני מרימה להם אצבע משולשת. זה לא עוזר, הם מתים על זה. לא יודעת אם יש משהו שאני יכולה לעשות שיבהיר "תעזבו אותי בשקט" בלי שזה יתפרש כ"איזה מגניבה היא שהיא לא שמה על אף אחד". אני נאנחת.

"את עוד שם סיוי?"

"כן אמא, בדיוק נחתתי. אני נכנסת לפגישה."

"טוב, כשתוכלי אם יהיה לך זמן, אבא ממש צריך עזרה עם המחשב, נראה לי שיש לו וירוס".

"אמא, כבר אמרתי לך זה לא וירוסים, זה אבא שלא יודע להשתמש במחשב. אני אבוא כשאוכל."

"טוב, ביי מתוקה."

 

אני מנתקת ומיד צובטת את גשר האף. כאב הראש הזה רק הולך ומחמיר והשיחה הזו בטח לא עזרה. עכשיו איפה הבניין הזה? אה, הנה.

מזכירה נרגשת מובילה אותי לאיזור המתנה מרווח ומורה לי לשבת על אחת הספות. "הוא תכף יבוא, הוא רק מסיים שיחה עם לקוח," היא אומרת ונעלמת במורד המסדרון.

איזור ההמתנה מרשים. הספות חדשות ומעוצבות בסגנון מודרני. מאחוריהן ניצב חלון גדול שקוף עם נוף מרהיב לים. אני לא מאמינה שהסכמתי לפגישה הזו. אנחנו בקומה ה-15. איך הייתי רוצה לפתוח את החלון הזה ולקפוץ. לעוף לעבר הנוף הזה. לעוף מעבר לים ולא לחזור. אאוץ', כאב ראש ארור.

"הי סיון." ניגש אלי בחור נאה בחליפה מחויטת שנראה שנתפרה במיוחד למידותיו, "או שאת מעדיפה מלדרה?"

"סיון זה בסדר".

"שי." הוא לוחץ לי את היד ומתישב על הספה שמולי.

"אני מקווה שזה בסדר שאנחנו עושים את השיחה הזו פה ולא במשרד שלי. חשבתי שיהיה לך נוח יותר כאן מאשר במשרד אפרורי."

"האמת כן, זה נחמד. הים וכל זה." אני מנסה להשמע חסרת עניין, אבל משהו בפנים של שי דווקא גורם לי להתעניין במה שיש לו להגיד. אני מניחה שזה בא עם נסיון של שנים בתחום שלו. לדעת לעשות פנים כאלה, מעוררות עניין. או אולי הוא נכנס לתחום בגלל שהיו לו פנים כאלה.

"יופי." הוא אומר, "אני יודע שאת מבלה הרבה במשרד הבטחון אז זה בטח שינוי מרענן."

"תשמע שי," אני מתחילה לארגן את הבריחה שלי, "באתי לפגישה הזו כטובה אישית למאיה, שהיא חברה ממש טובה שלי עוד מילדות, אז לא יכלתי להגיד לה לא, אבל אני חייבת להגיד לך מראש שמה שזה לא יהיה שאתה הולך למכור לי, אני לא מעונינת. אני מצטערת, אבל עדיף לחסוך לשנינו את הזמן הזה."

הוא מביט בי לרגע, כאילו בוחן את האסטרטגיה הטובה ביותר עבורו, ואז מחייך חיוך שרמנטי וכובש. לרגע קצת חבל לי שהוא יוצא עם מאיה.

"אוקיי סיון, לגיטימי," הוא אומר והפנים שלו הופכות להיות ענייניות שוב, "הזמן שלי יקר. הזמן שלך ודאי יקר יותר. בהחלט אין לי שום כוונה לבזבז אותו. אבל את כבר כאן, אז תני לי פיץ' של שתי דקות ואז תלכי. מקובל?"

אני מסוקרנת. אני מניחה שזו היתה הכוונה שלו, לסקרן אותי. הרי מה כבר יזיק לשמוע שתי דקות. זו כנראה הישראליות שטבועה בי כל כך חזק שגורמת לי לחשוב כל פעם שמישהו מנסה להונות אותי. במוסך, בחברת הביטוח, בשוק. כל המדינה הזאת שוק. שנים לפני שנהייתי מלדרה עוד הייתי סתם סיון, אז אני יודעת עם מי יש לי עסק כשמדובר בישראלים.

"אני אקשיב, אבל בחשדנות". אני אומרת והוא צוחק.

"אוקיי סיון," הוא מתחיל ומתישב קרוב יותר לקצה הספה שלו, נשען קדימה לכיווני, "אני מיצג לקוח גדול בתעשייה. מאוד גדול. יודעת מה, למה לדבר בחידות, מדובר בחברת קוקה קולה. אני כאן היום להציע לך הצעה רשמית לחסות מטעם חברת קוקה קולה, ואני מדבר איתך על חוזה בן שבע ספרות לשנה. שבע ספרות לא כדי שתהיי דוברת רשמית או תופיעי בפרסומות או אפילו לא כדי שיראו אותך שותה את המשקה. סך הכול כל מה שאת צריכה לעשות זה לתת לנו לשים את הלוגו על הגלימה שלך."

טוב… לזה לא ציפיתי. זו חייבת להיות בדיחה. מתיחה מסוג כלשהו. אני מתחילה להגיד משהו אבל הוא מיד קוטע אותי וממשיך." אני יודע מה את הולכת להגיד. את הולכת להגיד שזה מגוחך, שזו בדיחה, שאין לך שום סיבה לעשות את זה, שזה יראה כאילו את מוכרת את עצמך לתאגידים, שאת לא צריכה את הכסף וגם אם היית צריכה לא היית מסכימה לכזה דבר, כן?"

"הממ… זה די מדויק, כן", אני עונה בגמגום.

"טוב, אז אני רק אציג בפניך כמה עובדות קטנות ואסיים. קודם כל, את מאוד צריכה את הכסף, אין לך עדיין מושג כמה. הבלבול והבלגן שנוצרו בחיים שלך בחודשים האחרונים לא חדשים לי. ראיתי את זה אצל הרבה סלבריטאים חדשים בעבר, ואצלך זה בסדר גודל מטורף יחסית לאחרים, בהתחשב במה שקרה לך. את כבר לא יכולה להכנס לג'ימייל שלך, נכון? החלפת את מספר הטלפון כבר כמה פעמים, את לא יודעת איך תצליחי לתאם פגישות עם מנהיגים מכל העולם שרוצים לראות אותך, ראיונות, התיחסויות למעריצים ועוד המון דברים שאפילו לא חשבת עליהם עדיין. מישהי בסדר גודל כמו שלך צריכה עוזרת אישית, את צריכה אמרגן, את צריכה סוכן ואת צריכה יחצ"ן. את חייבת לעשות סדר בחיים שלך לפני שתקרסי."

"יחצ"ן?"

"כן, יחצ"ן זה חובה. ראית את הבלגן שעושים סביבך בתקשורת? השמועות שכל כתב מתחיל חושב שהוא יכול להמציא מהדמיון הפרוע ביותר שלו? אם היה לך יחצ"ן הכול היה מסודר יותר. על כל ידיעה היתה יוצאת תגובה רשמית מאת הדובר שלך ולא כמו שכתוב היום "את תגובתה של מלדרה לא ניתן היה להשיג… ואתם יודעים, שתיקה כהסכמה". יחצ"ן גם היה מסדר לך את הראיונות ובכלל דואג שהתדמית שלך בעיני הציבור תהיה בדיוק זו שאת רוצה להציג."

אני שותקת. לא יודעת מה להגיד.

"בכל מקרה, הנקודה היא שכל בעלי התפקידים האלה עולים הרבה כסף. בטח לא מה שאת יכולה להרוויח מהמשכורת של משרד הבטחון. אה ושכחתי כמובן שכר קבוע לעורך דין."

"שאני אשאל בכלל?"

"את חושבת שכל פעם שתפרצי בתעופה דרך קיר של בית כדי להציל מישהו מאיזה שודד ימחאו לך כפיים? מישהו צריך לשאת בעלויות הנזק המשני שאת גורמת. קיר של בית זה עוד המקרה הקל, מה יקרה כשיהיו תאונות באמת מצערות? מה יקרה כשלא תצליחי להציל מישהו? תביעות על רשלנות נפוצות מאוד במדינה שלנו."

כאב הראש שלי מגיע לשיאים חדשים. אני לוגמת מכוס המים שעל השולחן. לא נראה ששי שם לב שאני במצוקה כי הוא ממשיך לדבר.

"אני מצטער שאני צריך להיות בוטה, אבל התפקידים האלה יאוישו בסופו של דבר והכסף הזה יצטרך להגיע מאיפשהו, הוא תמיד מגיע בסוף, ואת יכולה להיות בטוחה שהוא לא יגיע מהמדינה. עדיף שהוא יגיע ממישהו כמו קוקה קולה שרק מבקשים לוגו על גלימה ולא מבעלי הון בעלי אינטרסים שאחר כך ידרשו ממך בתמורה להעלים עין מדברים מסוימים."

אני מתרכזת ונותנת לכאב לשטוף אותי ולצאת ממני החוצה. אני אצטרך לפרוק ממש בקרוב.

"ולגבי ההרגשה שאת מוכרת את עצמך לתאגיד, זה רק עניין מנטלי. חשוב שתדעי שזה מאוד מקובל בעולם, לא רק אצל ספורטאים שהחליפות שלהם מכוסות בלוגואים של חברות, גם אצל גופים ממשלתיים וצבאיים, כמו צבא ארה"ב למשל, יש חסויות של חברות ענק. אין מה לעשות, זה מביא כסף והכסף הזה עוזר לייצר הגנה לתושבים. במקרה הזה הוא גם עוזר לך לחיות את החיים שלך. בסך הכול לוגו על הגלימה. מחיר קטן לשלם עבור השקט הנפשי שלך, לא? עבור זה שמגינת המדינה תוכל לעשות את העבודה שלה ביעילות ובלי להתמוטט, מה את אומרת?"הוא נשען אחורה  בתנוחת נצחון ומחייך חיוך של מיליון דולר. או אולי עשרה מיליון. איזשהו מספר בן שבע ספרות. רק אז הוא שם לב שאני לא נראית כל כך טוב.

"את בסדר? שיט, זה היה חזק מדי הנאום אה? אני מצטער, ידעתי שלא הייתי צריך להזכיר את תביעות הרשלנות."

"לא, זה בסדר, אני בסדר," אני משקרת לו אבל מצליחה לעמוד על רגליי ולהראות כאילו שום דבר לא קרה. "אני רק צריכה… זה הרבה חומר למחשבה."

"ברור, ברור" הוא נרגע, "קחי את הזמן. הנה, זה כרטיס הביקור שלי, כל שאלה או מחשבה שיש לך, את מוזמנת להתקשר אלי. גם דרך מאיה אם בא לך."

אני לוחצת לו את היד. הוא מיד נרתע אחורה בכאב.

"פאק, אני ממש מצטערת, לפעמים זה… כשאני מתרגשת."

הוא נושף על הכוויה ובוחן אותה. "זה בסדר, לא נראה שזה נזק רציני".

"רק אל תתבע אותי." אני מחייכת.

ליד המעלית עומדת המזכירה שהיתה כל כך נרגשת כשהגעתי ומתלחששת עם בחורה נוספת. כשאני מתקרבת הן נעמדות מולי שתיהן נרגשות. כנראה חיכו לי שם עד שאצא. אין לי זמן לזה.

"הי, מלדרה, אני מצטערת להציק", אומרת המזכירה.

"את לא מציקה לה, נו", אומרת השניה, "תגידי לה".

אני מסתכלת עליהן במבט סובלני ככל האפשר.

"אני רק רוצה שתדעי," ממשיכה המזכירה בהתרגשות, "שאת השראה עבור נשים בכל הארץ."

"בכל העולם!" אומרת השניה.

"כן, בכל העולם, סליחה. ושמה שאת עושה עבורינו והדרך שבה את מיצגת אותנו הוא כבוד גדול למגדר".

"תודה רבה", אני אומרת וניגשת למעלית אבל הן עדיין מתעקשות לחסום את דרכי.

"רק, את יודעת…" אומרת המזכירה, ואני כבר חושבת לעצמי 'הנה זה בא. מה הפעם?'

"את יודעת… " אומרת הבחורה השניה, "התלבושת."

"מה לגבי התלבושת?" אני שואלת כאילו אני לא יודעת כבר מה התשובה.

"היא קצת מחפצנת, לא?"

אני נאנחת בזמן שהיא ממשיכה. "כלומר, יש לך הזדמנות פה לאמירה על נשיות, לייצג אתנו קצת אחרת, ומה את בוחרת לעשות עם האמירה הזו? להנציח את הסטראוטיפ של גיבורת העל כמו שציירו אותה גברים במאה הקודמת, עם המחשוף והטייץ והחצאית, כאילו נשים לא התקדמו מאז."

"זה קצת חבל," אומרת המזכירה.

"תודה לכן", אני אומרת בציניות, "אני אקח את זה לתשומת ליבי יחד עם שאר ההערות על הלבוש שלי היום." אני נכנסת למעלית ומשאירה אותן להתלהב אחת עם השניה.

רק יצאתי החוצה לרחוב ושוב אני בשמיים. ככל שהזמן עובר נראה שקשה לי יותר להשאר על הקרקע, אבל זהו, אני לא מסוגלת יותר. היום הזה היה נוראי, כאב הראש הזה לא יעבור מעצמו ואני חייבת לפרוק קצת. איפה הטלפון הזה?

אני נוחתת באיזור שלומי, ליד אחד הפאבים של הגליל המערבי. אין לי זמן לבזבז ואין לי חשק למשחקים. אני נכנסת פנימה ומתישבת על הבר. בחור צעיר ממהר להתישב לידי. יופי, צעיר זה טוב, הם מחזיקים מעמד יותר זמן.

"מה תשתי?" הוא שואל.

"לא באתי לפה לשתות," אני עונה ומסתכלת לו ישר בעיניים. "אתה יודע מי אני?"

"כן, ברור," הוא עונה ולא מפנה את המבט.

אני מניחה את היד שלי עמוק במעלה הירך הפנימית שלו. "אתה גר פה קרוב?"

זמן לא ארוך לאחר מכן הוא שרוע על המיטה בזמן שאני רוכבת עליו. אני מרגישה את הפורקן מתקרב. הוא נאנח מכאב והנאה בו זמנית, ראיתי את זה קורה כבר מספר פעמים בשבועות האחרונים. זה מגיע… אני קרובה… ואז זה בא. גלים על גבי גלים של אופוריה משולבת בטירוף חושים. ברגע השיא אני צורחת, תופסת את הראש שלו בידיים שלי ותולשת אותו בקלות מעמוד השדרה. הדם ניתז לכל הכיוונים ואני מתמוטטת רגועה על המיטה. זהו, אין כאב ראש, אין מטרד יותר, הכול רגוע.

אני אוספת את הבגדים שלי ויוצאת מהחדר בזמן שהסוכנים של שמוליק נכנסים לסדר. טוב שהתקשרתי אליו מהדרך, זה עדיף כשהם באים יחסית מהר לנקות אחרי. מזל שיש לי את שמוליק. כמו שאמרתי לו בבוקר, כל אחד יעשה את התפקיד שלו, אני אשמור על המדינה והוא ישמור על הסודות שלה. והי, סך הכול מה קרה? פורקן קטן מדי פעם. מחיר קטן לשלם עבור השקט הנפשי שלי, לא? עבור זה שמגינת המדינה תוכל לעשות את העבודה שלה ביעילות ובלי להתמוטט. במקום מטורף כמו זה שאני חיה בו, אני חושבת שזה לגיטימי שגם לי יהיה מותר לפרוק פה ושם.