i'm beautiful

פעם הייתי צעירה יותר. יפה יותר. לא הייתי מקומטת כל-כך. הייתי יכולה לשבת שעות ארוכות ולהתבונן במראה.
הייתי המעריצה הראשונה של עצמי, ורציתי שכך יהיו גם כולם.
עכשיו כשאני מתבוננת במראה אני רואה רק אישה כעורה וקמוטה.
עיניה שקועות בחוריהן, עצמות פניה בולטות החוצה בצורה מפחידה. רוב שערה הלך ונשר, וכעת היא כמעט קרחת.
אני מחבבת אותה. את האישה הזקנה הזו. אבל אני לא אוהבת ולא מחבבת את האישה הצעירה והיפיפייה שהיא הייתה.
האישה הזו הייתה אני, והייתי משלמת את כל רכושי בעולם רק כדי לשכוח את מה שהיא עשתה.
אני עשיתי.
לטוב או לרע.
והכול בגלל המראה.
המראה המכושפת.
מהיום שמצאתי אותה, הייתה לי הרגשה ששום דבר טוב לא יצא ממנה ועדיין התעקשתי ולקחתי אותה
איתי.

עד יומי האחרון, בטוב וברע, בחולי ובבריאות.
איך יכולתי לדעת בגיל צעיר, שכשאני נוגעת בה, לוקחת אותה איתי, אני בעצם מתחתנת איתה?!

 

הייתי ילדה קטנה בת 4 וישבתי מול המראה, משחקת.
עטיתי על עצמי צעיף ארוך שוליים, ואיפרתי את לחיי בצורה מוגזמת מדי באדמה. רציתי לחקות את אימי שלי, הדמות הנערצת והאהובה בחיי.
יצאתי החוצה, מן החדר הענק שלי, והסתובבתי כמו מרגל קטן במסדרונות הטירה.
רציתי שיתפסו אותי, יצחקו ממני, יתלהבו ממני, יכריזו כמה אני יפה.
אל תשכחו הייתי רק ילדונת בת 4. פעוטה.
התרוצצתי במסדרונות בהתלהבות ששמורה בדרך כלל רק לילדים, עד שנתקלתי באבי.
"הי, זו את הנסיכה הראשונה?"

הוא תמיד כינה אותי כך למרות שכדי לרשת את הכתר עמדו לפני עוד שלוש אחיות בוגרות יותר בתור.
לאבי ואימי לא נולדו בנים מעולם.
כשהייתי ילדה לא ידעתי או הבנתי למה.
כשגדלתי והפכתי לעלמה התחלתי לשמוע את השמועות שהתרוצצו מסביב: אימי בגדה באבי עם כל דבר שזז, עם כל גבר עם איבר מתנדנד ופועל בין הרגליים, ולכן העונש שהמיטו עליה הרוחות השחורות היה העונש שיולדו לה רק ילדות קטנות ועכבריות.
הרוחות השחורות לא חשבו שהן מענישות גם את אבי בעניין זה. הן לא חשבו עליו כלל וכלל.

"כן אבא זו אני" התפנקתי כדרכי והתחפרתי בין הרגליים שלו, עבות וחזקות, וכולי ילדה קטנטנה ומתוקה ולא יותר.
כבר בגיל 4 ידעתי להפעיל את הקסמים הנקביים שלי. אין פלא כשכולם התלחששו מהיום שרק נולדתי בו, שהורי יצטרכו להיזהר ממני ומהדמיון העז שלי לאימי.
שלא אתפוס חלילה, את מקומה.
"למה התחפשת?" הוא שאל.
"התחפשתי?, הרמתי אליו זוג עיניים ענקיות וסגולות, קרות להפליא, "לא התחפשתי בכלל, זו עדיין אני, רק התקשטתי!"
"הו, אני מבין." הוא רכן על ברכיו ואמר.
"אז את יפה במיוחד היום, הנסיכה הראשונה." הוסיף ואמר.
"תודה רבה" אמרתי אני ועפעפתי בריסיי כמו שאימי נהגה לעשות בכל פעם שזכר, אפילו בן 10, הביט לעברה.
הוא פרץ בצחוק, האבא הישן והטוב שלי, צחוק אמיתי ועמוק, ויחד איתו צחקו כל 12 עוזריו, שלא ממש ידעו מה לעמוד שם ולעשות, חוץ מאשר לחקות אותו, אדונם, מלכם, שליטם.

בארוחות הערב הייתי ישובה על כיסא ארוך, עשוי זהב טהור, כולו משובץ יהלומים יקרים ואבני ספיר נוצצות.
אחזתי סכום העשוי מזהב גם כן, ואכלתי את האוכל הגורמה שלי מצלחת העשויה מזהב טהור כמו שאר החפצים בהם השתמשתי.
בעצם לא ממש אכלתי.
האכילו אותי.
גם בגיל 6, 8 , 10 ו12 כשידעתי היטב לאכול לבדי, עדיין האכילו אותי. כך היה נהוג אז, בממלכות הקדומות , בנסיכות ראשונות.
אחיותיי הבוגרות ישבו מצדדי על כיסאות עץ מגולפים אומנם, אבל עדיין רק כיסאות עץ, ואכלו בכוחות עצמן.
זקפתי את ראשי הקטון עוד יותר, וציוויתי על המשרתת המאכילה שלי להעניק לי מנה נוספת מן הבשר הטרי שנרצח בשעות אחר הצהריים של אותו היום.
המשרתת קמה מיד וחזרה עם מנה גדושה ונוספת.
אחיותיי אכלו לעומת זאת, שאריות של הימים הקודמים, או רקיקים עם דגים מסריחים.
אני לא אכלתי דגים לעולם.
רק בשר טרי ומשובח, מלווה בהרבה שכבות של שומן.
בלעתי ביסודיות את הביס שהמשרתת הכילה אותי בוא, חיכיתי בסבלנות עד שניגבה את פי במפית המשי ושאלתי את אחותי מס' 3, זלדה: "האם נעימה לך ארוחה זו?"
קולי לא היה מתנשא בכוונה. פשוט הורגלתי לדבר כך אל הפשוטים ממני.
והן היו פשוטות ממני.
אומנם הן נולדו לפני, אך הן לא היו יפות כמוני.
לכל אחת מהן היה פגם קטן בפניהן, ששיבש הכול: שומה בולטת ומכוערת, גבה עקומה, עין פוזלת, שיניים חסרות.
אני הייתי במצב מושלם, לעומת זאת.
פני נהיו מלאות וחלקות. מעולם, במשך כל ימי חיי לא עיטר אותן ולו פצע אחד קטן.
גבותיי היו ישרות ועבות, אך לא עבות מדי. לא נראיתי כקוף שעיר. נראיתי כבובה.
עיני היו ענקיות ומלוכסנות קמעה, בצבע נדיר שלא נודע בממלכה כולה חוץ מאשר לאישה אחת בודדה: אימא שלי.
הן היו בצבע סגול עז.
עיניה של אימי היו בצבע סגול חיוור.
עיני שלי היו ברורות יותר, חיות יותר, צעירות הרבה יותר.
שום קמטים לא קישטו את צידיהן.
אפי היה קטון ומושלם. פי צויר בצורת לב ושפתי עבות ואדומות.
הייתי ילדה יפיפייה.
וידעתי זאת.
וידעתי כיצד עלי להשתמש בזאת.
והייתי רק בת 8 באותה התקופה.
עדיין ילדה.
הבטתי קצרת רוח באחות מס' 3. למה לוקח לה כל-כך הרבה זמן לחשוב?
"נעימה לי מאוד, הוד נסיכתך" ענתה לי בגמגום.
"ואת?" פניתי עכשיו אל אחות מס' 1. "האם נעים לך להיות החברה המארחת שלי בארוחה פשוטה זו?"
עיניה של הניה, האחות הבכורה שלי כמעט ויצאו מחוריהן.
היא עצמה אכלה שאריות של צבי שכורסם על ידי אחד מעוזריו של אבי, אך זה דחה אותו מעליו.
ואילו אני אכלתי מכל טוב, על שולחנו של אבינו המשותף, והייתי צעירה ממנה ב10 שנים בדיוק.
אני יכולה להבין לליבה, כשאני חושבת על כך כעת.
אבל אז רציתי רק להרע לה, להזיק לה, להתגרות בה.
התחריתי בה. בת הזקונים האהובה מול הבת הבכורה הזקנה שעדיין נותרה ללא שידוך ומכוערת.
"נעים לי." אמרה לבסוף אחרי שהייה ארוכה.
"ואילו את? איך חשה את אחותי האמצעית, אחות מס' 2 , סוניה, כמשתתפת בכל זה?"
"כשחקנית בהצגה." ענתה סוניה. הצרתי את עיני.
סוניה הייתה בחורה בת 16 כעת. היא הייתה דקה וקטנה, גזרתה הזכירה גזרה של נער, יותר מאשר גזרה של אישה, של נקבה. לא היו לה שדיים בניגוד להניה, או פנים חביבות בניגוד לזלדה.
אבל הייתה לה בינה. וחוצפה.
ושניהם קצת הפחידו אותי.
אבל הספיק רק מבהט אחד קצר ומהיר במראה, כדי שאדע שאני עולה עליה בהרבה.
"אז אם את שחקנית" שאלתי ועפעפתי בריסי המשוחים בכמות מוגזמת בכוונה של וזלין, "מי הוא הבמאי? אני? "
כל יושבי האולם, שישבו עד עתה בשקט והקשיבו לשיחה המתנהלת ביני לבין אחיותיי, צחקו.
הרמתי את כף הזהב המשובצת שלי מעלה.
אפשר עכשיו לחזור לאכול.

 
הייתי רק בת 12 כשגיליתי איזה כוח יש למראה עלי ולי עליה.
עד היום, אני מתביישת לומר, איני יודעת למי היה כוח או השפעה רבה יותר – לי או לה.
ישבתי לי בחדרי החדש שקיבלתי מתנה מאבי ליום הולדתי המיוחד.
בגיל 12, בארץ שבה התגוררתי אז ועד היום הזה ממש – ארץ הירח – ממלכת הנטיף, נהוג לחגוג יום הולדת מיוחד מאוד הן לזכר והן לנקבה בכמה גילאים שונים:
יום הולדת הוולד כמובן.
גיל 12.
גיל 21.
גיל 38.
גיל 67.
גיל 89.
הסיבות הן סיבות מורכבות ולא אתחיל לפרטן עכשיו. אחזור לסיפורי שלי ועל המראה שגיליתי:
ישבתי בחדרי והתבוננתי במראת כיס מיוחדת.
היא הייתה מיוחדת יותר מכל שאר המראות הרבות שהיו לי, מכיוון שאיש אינו קנה לי אותה בכסף.
אני הייתה זו שרכשתי אותה לעצמי.
וכך אירע הדבר:
טיילתי לי בשקט, כשאביר וחייל שומרים עליי כיאה לנסיכה הראשונה ממרחק.
פסעתי בין השבילים שביער הירוק, היער השייך לסב-סבי לאחר שהלה כבש אותו על ידי איחוד בין השמיים והארץ לפני שטח אחד, כך בכל אופן מספרת האגדה העתיקה.
מרחוק נצנץ אליי חפץ כלשהו.
החלטתי לבדוק את העניין אבל לבדי.
הסתובבתי אל שומרי וסימנתי להם לא להתקרב יותר מדי.
אחר הרמתי את שמלתי ופסעתי אל החפץ מושך תשומת הלב.
הייתה זו המראה.
מראה קטנה ופשוטה, בעלת ידית עץ גסה.
הרמתי אותה.
עוד לא הספקתי להציץ בה , לחפש את דמותי בתוכה, שכבר היד שלי פשוט כמעט נשרפה.
"אה!" קראתי בקול רם ושמטתי אותה ממני.
"עלמתי!" קרא האביר השומר עלי מרחוק. "אני בסדר" נופפתי לו בידי וקראתי. "זהו שום דבר."

האומנם?
מסוקרנת הרמתי את המראה שוב. הפעם היד שלי לא חשה בדבר. היו אלה עיניי שאיימו לצאת מחוריהן.
מן המראה ניבטה אלי דמות. זו לא הייתה אני. זו הייתה דמות מטושטשת וכהה.
זזתי אחורה בבהלה.
"אל תצעקי" אמרה הדמות מן המראה.
מיד קלטתי עד כמה היא רצינית.
שתקתי והקשבתי.
"היום בלילה, בחצות בדיוק תתגנבי אל חדר הישיבות של אביך. הוא עומד להשיא את אחותך בכורתך לאיש."
התחלתי לצחוק. הניה הכעורה! היש אדם שירצה בה?
"הפסיקי להשתטות והקשיבי אלי!" קראה הדמות רגוזה.
"אני מקשיבה." הרצנתי. על אף גילי הצעיר, ידעתי מתי עלי להתנהג כגברת ולא כפרחחית.
"עליך למנוע נישואין אלה ולא אחותך הניה תהפוך להיות היורשת הראשית של כתר הממלכה והמלוכה כולה. איני אומר לך מה ואיך לעשות רק זכרי – תפעלי או שכל יופייך ירד לפיהן הרעב והמשתוקק של הרוחות השחורות."

היה זה איום רציני.
החלטתי לחזור הביתה, אל הארמון והחליט על תוכנית פעולה ומהר.
לא עצרתי לשאול את עצמי מהיכן בא הראי ומי הניח אותו שם, או למה דווקא אני הייתה זו שמצאה אותו.
הוא נתן לי מידע חשוב מדי כדי שאזלזל בו. הערכתי אותו על זה ומאוד.
בחדרי החדש ישבתי עם עצמי וטיכסתי עצה.
הייתי רק ילדה בת 12 אבל הנפש האנושית הקרובה אלי ביותר הייתה רק אבי.
אחיותיי שנאו אותי ואילו אימי פחדה ממני, מיופיי הרב משלה, מגילי הכה צעיר ורענן לעומתה.
אם כך, במציאות היומיומית בה חייתי נותר לי רק אבי. אבל איך אוכל לטכס את עצתו אם מדובר בו?!
ארד למטבח החלטתי.
ארד אל המטבח ואטה אוזן לרכילויות.
במטבח שררה מהומה.
הכול עסקו בארוחה חגיגית כנראה לקראת נישואי המתממשים של הניה, אחותי המפלצתית בכיעורה והמפחידה, סוף כל סוף בגיל 22, זקנה כל-כך.
לא יכולתי להניח לזה לקרות.
קודם כל הייתי יפה יותר. לי הגיע להתחתן לפניה.
דבר שני – אבי קרא לי הנסיכה הראשונה אומנם רק בתור כינוי בלבד, אבל אני התכוונתי להפוך את כינוי זה לאמיתי מהר ככל שאוכל.
ולסלק את הניה מדרכי לנצח תהיה ההתחלה.
הטיתי אוזן והקשבתי.
הכול לחששו בהתרגשות על החתן נמוך הקומה שאבי בחר לאחותי כבעל, על גילו המבוגר – כבן 32 שנים היה, על ילדיו הפעוטים שנותרו לבדם לאחר מותה האכזרי של אימם.
ידעתי שהניה אחותי תהיה אימא נפלאה לילדים אילו. ידעתי כמה חום ואהבה יש לה להעניק להם ובכלל, כמה מהר היא תרוץ לעשות ילדים גמדים כמוהו ומכוערים כמוה נוספים, ותירש את הממלכה כולה לה ולמשפחתה החדשה.
על גופתי המתה.
הניה לא תתחתן לעולם, יהיה המחיר אשר יהיה.
נעצרתי ליד הקונדיטורית השמנה והאופה הרזה שעמדו ופטפטו בחדווה. הם אפילו לא שמו לב שהנני נמצאת שם, מחמת ההיסטריה וההתרגשות.
"מספרים שהם מתכתבים ביניהם כבר חודשים, והם רק חיכו שאשתו המתה תילקח על ידי המחלה ממנה סבלה!" זימרה הקונדיטורית בהתלהבות.
ככה?! אחותי הבכורה הניה מנהלת רומן אסור במכתבים עם גבר נשוי עם ילדים ומחכה עד שאשתו החולה תילקח ממנו סופית?!
האמת, גם אני הופתעתי מהאומץ והחוכמה שהיו לאחותי. זה לא התאים לה. בכלל לא.
אבל עתה חשתי נבגדת עוד יותר. ניגבתי מן הקרם השומני והזול והתקרבתי אל זוג הרכלנים עוד יותר.
"אומרים שאילולא הייתה בתולה, לא היה מסתכל עליה!" לחשה האישה השמנה ודחפה אל פיה העבה עוד עוגייה. "אשתו המתה שיקרה לו בקשר לכך, והוא רוצה רק נערה תמימה ונקייה עכשיו! הוא מחכה לרגע להיות הראשון שיבעל אותה!!! "
הסתלקתי המומה.
ידעתי היטב מה קורה אם מתחתנים עם אישה נואפת ושקרנית.
אם אחותי תינשא לגמד – ואז הוא יגלה שהוא אינו הגבר הראשון שלה – אחותי תגורש ממנו ותיאסר להתחתן פעם נוספת, גם לו תהיה המלכה בעצמה.
זה מה שצריך לקרות כדי למנוע אסון זה.
אחותי חייבת להיאנס על ידי גבר כלשהו, ועוד לפני הלילה.
ואז אני אהיה קרובה יותר אל הכתר ושליטה בממלכה באחות אחת פחות.

 
שהיתי בחדר האמבט הפרטי שלי וספרתי שוב את כל היהלומים שעטפתי במגבת הדקה, הצהובה.
18 יהלומים סך הכול, כולם אותו הגודל והמשקל בדיוק.

אחר עטיתי על עצמי את מעיל הגשם הארוך שלי, וכיסיתי מול המראה את ראשי. נראיתי שונה לגמרי, בוודאי שלא נראיתי כנסיכה הראשונה לה טויה. הגנבתי את המגבת מרופדת היהלומים אל כיסי ויצאתי מן החדר, צעדי רכים.
הייתי צריכה למצוא גבר אלים ולא מן העיר. השעה הייתה חמש אחר הצהריים.
הייתי חייבת למהר.

בעיר, בדרך צדדית ומעופשת מצאתי את האדם אותו חיפשתי. הוא שכב שיכור על הקרקע המזוהמת, ידיו אוחזות בבקבוק עטוף, פיו פתוח והוא נוחר בקול. לפחות מחצית משיניו אם לא יותר היו חסרות. נהדר. בדיוק מי שחיפשתי. מושלם.
"טוק-טוק" דפקתי לו על מצחו השחור משחור כמעט.
"מה? מה? " הוא התעורר וקפץ.
"שלום חייכתי אליו."
"מי אתה?" למזלי השכרות שלו גרמה לו לחשוב שהנני גבר. עד כה זה עבד נהדר. "איש המזל שלך. רוצה קצת?" שלפתי שניים מהיהלומים שהחבאתי בחזייה שלי.
"בחיי…" האדם קם ממקומו והתנדנד. לא היה לי רגע מיותר לבזבז.
"רוצה קצת או שלא?"
"רוצה, רוצה, בטח רוצה…"
"אתה צריך לאנוס את הניה, בתו הבכורה של המלך, היום עד השעה עשר בלילה. אל תשאל דבר. אני אבדוק את הנושא. אם תביא לי פיסה מקרום בתוליה – ופיסה משערה שאדע שזהו אכן קרום בתוליה שלה והינך עובד עלי – תקבל יותר מאלה. קח במתנה עוד אחד."
זרקתי לו עוד יהלום והסתלקתי.
אך לפני כן עצרתי והבטתי בו. "תחכה לי פה בשעה אחד עשרה בלילה ואל תספר לאיש על כך, פן תתחרט שנולדת."

הייתי רק בת שתיים עשרה אלוהים.
כמה אמביציה הייתה לי אז, פשוט לא להאמין.

 

בשעה שמונה בערב נערך חיפוש באזור הארמון כולו.
אחותי הניה לא הגיעה לפגישת האירוסין החשאית שלה.
הורי המודאגים, שכחו מן הסודיות שהייתה כרוכה בדבר וחיפשו אותה כמו משוגעים.
הם דאגו לה באמת ובתמים.
חיפשתי אחריה גם כן, מוחה דמעות תנין, מתפללת שאוכל לשמוע אותה זועקת בעוד קרום בתוליה היקר נקרע שלא מרצונה, אם לא אוכל לפחות לחזות במחזה מענג זה.
מן מראת הכיס החדשה שלי גיחכה אלי הדמות.
גיחכתי אליה בחזרה ועדיין לא שאלתי מי היא.
אפילו לא את עצמי.
אחותי חסרת ההכרה נמצאה רק למחרת בבוקר, מוטלת בביצה אליה גררתי אותה יחד עם עזרת הקבצן שרצחתי כמובן.
לא יכולתי להסתכן שיום אחד, אפילו בשעה שיכנס לתוכו יין ויצא סוד, הוא יפלוט משהו למישהו.
וגם היה חבל לי על היהלומים המתוקים שלי.
אהבתי אותם בכל נפשי.
באמת.
את הקבצן הרגתי כשרוצצתי את ראשו באבן.
את אחותי רק הרדמתי על ידי אזוב רעיל שהחדרתי לצווארה פתוח הווריד שחתכתי בעזרת אולרי.
מצידי, שיחשבו שערפד תקף ואנס אותה.
ידעתי משיעורי הפרטיים שהורי העניקו לי כהשכלה, שהשפעת אזוב רעיל לוקחת בין יום לשלושה.
זאת אומרת שעוד יומיים וחצי בדיוק, הניה אחותי היקרה תהיה חייבת להיות מתה, ולקחת את סודה איתה יחד אל הקבר.
איש לא מתעורר מאזוב רעיל לעולם, האם כבר הזכרתי זאת?
ההלוויה הייתה קשה.
הורי צרחו וליבי נכמר עליהם.
אך תמיד הקפדתי להזכיר לעצמי שבעצם ברירה לא הייתה לי.
הכתר שייך לי מיום הולדתי.
זו הסיבה שהורי עשו אותי. הם כל-כך נגעלו משלושתם בנותיהם הקודמות, שטרחו ועשו אחת נוספת רק כדי שתצא יפיפייה אמיתית.
שמעתי רבות על הצמחים והשיקויים שהורי נטלו לפני שנכנסו להיריון עימי, על הטיפולים שעברו רק כדי לוודא שהפעם תצא להם בת מושלמת ביופייה, אם לא בן זכר.
לא התכוונתי לתת לאף אחד להרוס את זה.
גם לא לאחיותיי הקודמות.
לאף אחד.
השענתי את ראשי על כתפה של זלדה ובכיתי.
יחד איתה כמובן.
בגיל 15 כבר הייתי לידיי אמיתית.
בחורים חיזרו אחרי בלי סוף מהעשיר ביותר עד הדל, אבל בלית ברירה הורי לא יכלו להעז ולהשיא אותי לפני שתי אחיותיי הבכורות ממני.
ליבי לא היה שייך לאף אחד, אך אני מודה שנמשכתי משיכה עזה לחיים האחרים שחלק מן המחזרים יכול היה להציע לי.
אך כמה שנכספתי, הדבר לא עזר. נותרתי בממלכתי, סליחה התכוונתי לומר שנותרתי בממלכת הורי, ממלכת הנטיף, בודדה ועצובה, חולמת בלי סוף על העולמות האחרים מחוץ לממלכה, אותם כל השתוקקתי לראות.
זלדה, אחותי השלישית, הייתה זו שהפתיעה אותי יותר מכל.
ישבתי לי בספרייה של אבי וחיטטתי בשעמום בין הספרים הרבים שהיו שם. רציתי לקרוא, להעסיק את עצמי אך לא הייתי מספיק מרוכזת לשם כך.
המראת קסמים שלי הייתה כמובן איתי. מין אותו יום קסום, שלצערי עד יום זה ממש בזקנותי – עדיין זכור לי כיום קסום ומרגש,וחושדת אני שהדבר יישאר עומד בעינו גם לאחר שתנפח נשמתי ואחזיר אותה אל הרוחות השחורות.
איפה הייתי? מתנצלת אני, הזקנה גורמת לי לעיתים קרובות לאבד את מקומי. כן, סיפרתי את מקומה בחיי של מראת הקסמים, שגרמה כביכול למותה של אחותי הבכורה, הניה.
מראת הקסמים הייתה תמיד שמורה עימי מן הרגע שבו מצאתי אותה. גם כשהתקלחתי, כשסעדתי, כשהתפניתי, ומצטערת אם אני אם הדמיון שעולה בעיני רוחכם דוחה אתכם כעת, המראה תמיד הייתה איתי.
איני יכולה להסביר מדוע חשתי שתהיה זו טעות חמורה להזניחה או להשאירה בטעות בצד, בלעדי.
אך חשתי זאת בכל עצמותיי, בצורה ודרך שנבצר ממני עד היום להבין אותה.
אתם מבינים, כבר אז בגיל 12, כשמצאתי אותה, הרגשתי את כוחותיה, את עוצמתה.
יכול להיות שכל ילדה אחרת בגילי הייתה נבהלת מעוצמה זו. אך לא אני. אני נמשכתי בצורה אפלה מלפני עצמה למראה זו. אני חשקתי בה כמו שחושקים במאהב ובחלוף השנים, מצאתי את עצמי מבלה ימים ולילות בחברתה הצמודה, מביטה בה, מחכה, משתוקקת לביקור נוסף מאת הדמות האפלה שנגלתה לי בה לראשונה.
והוא נגלה אלי, אכן.
אך על זה אמשיך ואספר מאוחר יותר, על פי הסדר הכרונולוגי שבהם התרחשו חיי.
התחלתי לספר על זלדה ולכן אמשיך.
היה זה יום אביבי מושלם, אך משום מה מצב רוחי לא עודד אותי לצאת החוצה אל השמש והרוח הנעימה.
העדפתי להתיישב בספרייה לבדי, בחברת מראתי וספרים שיפיגו את שעמומי.
אני חושבת שחיכיתי שכעת, לאחר שלוש שנות שתיקה, שהנני נמצאת לבד באולם כה גדול וממתינה, הדמות האפלה תחשוף את עצמה.
אך לא כך קרה. בניגוד לחלומותיי אחותי זלדה הייתה זו שפרצה את החדר, מתנשמת ומתלהבת כולה.
"אוי, לה טויה" קראה היא, "אינך מאמינה!" "מה הדבר?" שאלתי בקרירות של גברת למרות שלזלדה מלאו כבר 21 שנים ואילו לי רק 15 בסך הכול.
"פגשתי אותו!" היא קראה. "פגשת אותו? את מי?" שאלתי מביטה בה בחצי מבט, חצי בספר שהיה פתוח מולי, לא מבינה מה היא רוצה בעצם מחיי.
"את אהבת חיי, פגשתי אותו, את הנסיך שלי!"
על איזה נסיך, אהבה היא מדברת? אסור שזלדה תיקשר לאף אחד, הדבר עלול להוביל לחתונה.
מיהרתי לטרוק את הספר כבד הדפים, שהשמע קול טריקה איום.
זלדה התכווצה.
חייכתי אליה.
"באמת?" שאלתי ולקולי הוספתי גוון של מתיקות איומה, אותה כה שנאתי, אך תמיד השתמשתי בה עם אבי.
"כן! והוא יפה כל-כך…"
הבטתי בעיניה. האהבה הייתה שם. היא הזכירה לי כעת את אחותנו הניה, בחודשים שלפני מותה, עם סוד הרומן במכתבים שהסתירה. היא הגעילה אותי כל-כך. המבט שביניהן נראה זהה, כאילו כוכב פרטי ומיוחד זהר רק עבורן.
שנאתי את זה.
"אבל מיהו זלדה? הביני דואגת לך אני, אחותי היקרה" אמרתי.
אחותי הפתיה, הייתה כה שקועה בחלומות-האהבה שכלל לא עצרה לחשוב או לחשוד מדוע אני כה נחמדה.
"אבל את לא תספרי לאף אחד נכון?" שאלה חוששת.
"אני?" מיהרתי לעצור את נשמתי.
"הרי את יודעת כמה מאמינה אני באהבה ומשתוקקת שתינשאו כבר שתיכן שאוכל להתחתן בעצמי…"
"אז זה עומד לקרות!" הוסיפה נרגשת. "לפחות אצלי. אני מאוהבת לה טויה!"
"כן, אבל במי?" "בסייס."
חשבתי שלא שמעתי היטב או שהיא בעצם מותחת אותי.
אבל מבט אחד בפניה הנרגשים וסמוקים, הראה לי שטועה הנני. רצינית היא, אחותי השלישית, רצינית עד מאוד.
פרצתי בצחוק.
זלדה נרתעה לאחור.
"מדוע צוחקת את? אינך מאמינה שיכול הוא לאהוב אותי?"
"כמובן שאני מאמינה שהוא יכול לאהוב אותך עד עקמי נשמתו" אמרתי בכנות "אבל השאלה היא לא האם הוא אוהב אותך, אלא למה."
"כי אני אוהבת אותו גם!" היא התפרצה בהתנהגות שהתאימה לילדה בת 13 ולא לבחורה בת 21.
זה רק הצחיק אותי עוד יותר.
"זלדה את אחת מיורשת המלוכה. את חכמה, מצחיקה וקלאסית. את שווה זהב. את באמת חושבת שהסייס התאהב בך רק בזכותך ולא בזכות הכתר שהוא רואה כשהוא מביט בך?"
"אני לא יודעת" לחשה היא, "לא ממש חשבתי על כך."
פניה העולזות כבר החלו ליפול ובאמת שליבי נכמר עליה, אך לא יכולתי לתת שהיא תתחתן עם אף אחד, ובטח שלא עם סייס! תארו לעצמכם, סייס עלוב שולט בממלכת הורי כמלך, ואני צריכה לעמוד מבחוץ ולראות את כל זה!
"אני אעזור לך" אמרתי פתאום, רוכנת לעברה, אוחזת בידה. "אני אעזור לך כי אני היא אחותך ואני אוהבת אותך. אמרי לי מזה ואני אברר את כל הפרטים שאנחנו צריכות לדעת לגביו."
זלדה הביטה בי בעיניים פצועות. ליבי כאב. הושטתי יד גמלונית ששנים לא נגעה באף יצור חי וליטפתי את שערה.
זלדה כבשה את מבטה ברצפה. ידעתי שהיא לא רוצה בשום פנים ואופן לעשות את זה, אבל הייתי מוכרחה לגרום לזה לקרות ולו רק למען ביטחונה של ממלכת הורי, ההיסטוריה של משפחתי.
סייס. נו באמת.
"אבל אל תפגעי בו לה טויה, הבטיחי לי זאת."
"בוודאי, בוודאי" ליטפתי את שערה כאילו אני הייתי האימא ואילו היא הייתה הילדה.
זלדה עצרה את נשמתה. "זהו הסייס מס 54, שמו הוא וולפרין. וולפרין הנג. את מכירה אותו. הוא גבוה ורזה, עורו שחום ועיניו בהירות, צוחקות. אוי לה טויה, אני מאוהבת בו כל כך…"
"מה הוא עשה לך?" שאלתי בעדינות. ככל אדע יותר, כך יקל עלי לטפל בזה.
"הו, שום דבר. הוא רק נישק את ידי ופעם אחת חטופה בלבד את שפתי. הוא נוהג בי כגברת אמיתית ואהובה, הוא אינו מנצל אותי, אם לזו הכוונה. הוא באמת אוהב אותי, לה טויה, את תיווכחי שכן."
"הלוואי" חייכתי אליה. "הלוואי.אך את מבינה את חשיבות עניין הבדיקה עבור המשפחה נכון? הרי גם אם אני בעצמי הייתי מוצאת את עצמי מתאהבת פתאומית בזר שרירי וגברי בעל מסכה מסתורית שהיה מבטיח לי עולם ומלואו, הייתי מבקשת שיבררו לגביו קודם כל, לפני שאתן לא דבר ממני, הקטן ביותר, שאי אפשר עוד להחזיר ."
זלדה הנהנה, מרגע לרגע רק הלכתי ושכנעתי אותה יותר ביכולת המשחק המעולה שלי.
"הוא הבטיח שאם יהיו בעיות בגלל מעמדו, נברח ונתחתן בעיר אחרת, זרה, רחוקה מכאן."
"אתם לא תצטרכו לעשות כך" ליטפתי עוד את שערה. "אם האהבה ביניכם כנה ואמיתית ללא שום אינטרסים כלשהם, מבטיחה אני שתתחתנו בחתונה מאושרת ומפוארת, כאן בממלכה."
"אוי לה טויה מה הייתי עושה בלעדייך?" דמעות זלגו על לחייה של אחותי.
"היית אבודה" חיבקתי אותה חזק, נושמת את הריח שלה ומשתדלת שלא להתחרט על ההחלטה שנגמלה בליבי.

 

ביקשתי מן היצור הכהה שבמראה לעזור לי.
הוא הגיע תוך שעתיים בלבד והופיע בה.
"אני חייבת להתפטר מסייס מס 54, וולפרין הנג." אמרתי ללא היסוס.
"הוא חייב להיהרג וגופתו חייבת להילקח רחוק כדי שכלתו לעתיד תהיה בטוחה שנבהל וברח."
היצור לא שאל דבר. הוא העניק לי הוראות ברורות ומדויקות, בדיוק כמו בפעם הקודמת.
כשסיימנו, איחל לי בהצלחה.
מגורי הסייסים היו שקטים בשעה שהתקרבתי אליהם מחופשת בתחפושת הסייס שלי.
את רגליי דחפתי למגפיים גבוהות עקב כדי שיגביהו אותי ובתוך הסוליה דחפתי גם ניירות רבים שאראה גבוהה מספיק לתפקיד אותו נדרשתי לגלם.
את גופי עיטר מכנס רכיבה בלוי וישן, חולצת כותנה, וסט עור מעליה ואת ראשי עטפה מגבעת רחבה ושחורה שטרחתי לשפשף באבן כדי שתראה פשוטה וזולה.
שפם מצויר בחינה עיטר את שפתי, את כפות ידי דחפתי בכפפות עבות ומסריחות שמצאתי זרוקות.
פסעתי מהר, ככל סייס אחר.
"ערב טוב" בירכו אותי כמה מהם שפגשתי בדרך. נדתי בראשי לשלום והסתלקתי במהירות.
לא נראיתי חשודה או בולטת כי כך התנהגו מחצית אם לא יותר הסייסים בממלכה.
התכוונתי להגיע אל הסייס של זלדה, ולהזמינו למשקה.
מפרטים שביררתי בעזרת המשרת האישי שלי, סימבה, לו שילמתי בעין יפה על שירותים מעיין אלה והוא ידע היטב מה עומד לקרות לו, לו יעז לפלוט על שירותים אלה ולו מילה, התברר לי שהסייס של זלדה היה סייס צעיר ויתום בן 26 שנים בלבד. מוצאו היה קנדי והוא ברח מארצו בגלל צרות שהסתבך בהן כשגנב.
הוא השאיר מאחוריו אישה וילד לא חוקיים ושאלתי את עצמי כמה מזה אחותי הטיפשה באמת יודעת.
הוא עני כמו נעל, ובודד כמו אריה בכלוב. החלטתי לנצל את נתוניו הטבעיים לעצמי.
דפקתי על קרונו.
"רק רגע!" נשמעה צעקה. קולו היה צעיר ונעים לאוזן. כחכחתי בגרוני והתפללתי שהשיקוי שרקחתי לשינוי קולי שלי יעבוד מושלם.
"כן?" הוא פתח את דלת הקרון מופתע במקצת.
"ערב טוב" נדתי בראשי המכוסה היטב ובלתי ניתן לראייה ברורה באמת.
"ערב טוב" ענה הוא. הוא היה טיפוס חשדן מה שהפך את העבודה שלי לקשה עוד יותר. נאנחתי עמוק בתוך הלב שלי. למה הכול תמיד נופל עלי.
אולי כי אני היחידה שבאמת איכפת לה.
"שמי זוזי, אני חדש בארמון. הנסיכה השלישית זלדה שכרה היום את שירותי. היא ביקשה שאזמין אותך למשקה, על חשבוני באישי בלבד."
עיני הבחור התרחבו ויצאו לרגע מתוך חוריהן. אחר הוא נרגע ואמר: "זלדה? אם כך, אין בעיה. רק אם תועיל בטובך לחכות כאן שנייה." הנהנתי וירדתי מן המדרגה שהפרידה בין הכניסה אל הקרוון לבין האדמה השטוחה.
הטיפש. אפילו לא טרח לומר 'הנסיכה זלדה' למען הרושם הטוב. ואני עוד חשבתי שהוא טיפוס חשדן.
זה עומד להיות קל. קל מאוד.
לאחר ששתינו ככל שיכולנו, התנדנדנו אני והחבר של אחותי חזרה למגורי הסייסים.
האמת היא שהוא התנדנד ואילו אני לא, בעזרת השיקוי המיוחד שהשקיתי בו את כל מה שנכנס אל גרוני כנגד שיכרון מבלי שהגאון הקנדי שם לב בכלל.
הוא הרגיש צורך להקיא והתנצל על כך. עודדתי בו שאעזור לו. הוא התיישב על ברכיו, כינה אותי 'מלאך' והקיא את כל מעיו.

דקה או שתיים אחר כך כבר תקעתי פגיון בליבו.
המשרת האישי שלי דאג לסלק את גופתו.
תמיד אהבתי לרצוח אך לעולם לא לגעת בגופות מתות.
הסייס הוכרז כנעדר יומיים אחר כך.
הימים עברו, ואחותי המודאגת שאלה אותי שוב ושוב אם הספקתי לברר פרטים לגביי האהוב הסודי שלה. עניתי לה שוב ושוב את אותה התשובה, שעדיין לא, מצטערת אני אך אבא הטיל עלי את הפיקוח על בניית הספרייה החדשה ועניין זה לוקח את כל זמני.
היא הנהנה בהבנה.
הזמן חלף. היא הלכה והשתגעה. אהובה הסודי נעלם מן הממלכה. אני לא עזרתי לה כמו שהבטחתי לבדוק לפחות, לנסות, היכן הוא.
הפרטים עליו כבר לא היו עוזרים לה כשהוא איננו. והיא ידעה את זה.
כנהוג בממלכה, שלושה חודשים לאחר ההעלמות הבלתי מובנת או מוסברת של וולפרין הנג, הסייס הצעיר כבן ה26, החרוץ והמסור, האהוב הסודי ובעלה לעתיד של זלדה, אחותי והנסיכה השלישית, יורשת הכתר, הוכרז וולפרין כמת.
זלדה התמוטטה לגמרי בטקס הזיכרון שנערך לו. הורי הביטו המומים יחד עם שאר הממלכה ולא הבינו. רק אני ידעתי ולא סיפרתי לאיש, שחס וחלילה איש לא יחשוד איך שני המאהבים של שתיים מאחיותיי מתו באופן פתאומי כל כך.

זה גרם לזלדה לבלות את כל הזמן שנשאר לה איתי.
אך שנה אחר כך, כשהיא רק בת 22 שנים, שלחה אחותי את ידה בנפשה ותלתה את עצמה.
אימי הייתה זו שמצאה אותה, תלויה על המנורה המפוארת מקריסטל שבחדרה, ערומה לחלוטין, תלויה ומתה.

הורי איבדו עוד בת. כעת נותרו להן שתי בנות בלבד ואילו אני התקרבתי כמה שיותר למטרה היחידה שלי בחיים האלה לטוב או לרע – כתר המלוכה.
בגיל 18, כשהתקרבתי ליום הולדתי ה21, היום בו אהפוך לבוגרת ואשלוט בממלכה בין אם אהיה נשואה או רווקה, בתנאי שהורי יהיו מתים כמובן שינהם, החלטתי שנמאס לי.
סוניה, אחותי השנייה והמכוערת, לא הראתה שום סימן לחתונה, אהוב סודי או משהו שכזה.
אז החלטתי להתפטר גם ממנה.
הייתי כבר מומחית בתורת השיקויים והרקיחות, והייתה לי את המראה הסודית שלי. שאלתי בעצתה. היא סיפרה לי איזה חומרים אצטרך להשיג. איך לרקוח את התרופה.
כעבור שבוע אחותי המסכנה והשנייה, סוניה חלתה.
הייתה זו קדחת נדירה שבמהלכה הקיאה סוניה את כל מיצי קיבתה, שללה בלי הרף, ורזתה.
היא איבדה כל כך הרבה משקל, שזה היה מדהים.
מבחורה מלאה שמתנחמת באוכל, הפכה סוניה תוך זמן מועט לשלד דק וחולה.
עיניה היו צהובות ונפוחות. קשקשים עיטרו את שערה השמן והדל. עורה יבש והתקלף, היא הזכירה שריון של צב.
היא הקיאה ללא הרף. שום רופא לא הצליח לאבחן או לרפא אותה.
מצבה הלך והתדרדר.
הצעתי, כשהכול נראה ללא מוצא, לנסות ולרקוח לסוניה תרופה שאולי תקל על מצבה.
על ימיה האחרונים. היה ברור לכולם שסוניה עומדת למות בכל רגע שחולף.
רקחתי את השיקוי האחרון שלי עבורה באישון הלילה. הייתי זקוקה לטיפה מדמה לשם כך, ולכן התגנבתי לחדרה, הרדמתי את הורי המלך והמלכה ששמרו עליה, ישובים רדומים על כיסאות ליד מיטתה, ודקרתי את זרועה.
"לה טויה?" היא שאלה מתעוררת.
"ש…" עניתי לה. ,אני מנסה לעזור לך." היא הנהנה חלושות ונרדמה מיד שוב.
עד כדי כך היא הייתה חלשה.
למחרת השיקוי המיוחד שרקחתי עבורה ניתן לה.
שלושה ימים התחזקה סוניה ועודדה את כולם, את כל הממלכה, ובעיקר את הורי, שמצבה הולך ומשתפר, היא מבריאה.
הורי נישקו את כפות ידי, נרגשים.
אך בלילה השלישי חלה התדרדרות פתאומית במצבה המשתפר של סוניה והיא נפטרה.
שלושה ימים הבטיחה הדמות הכהה שבמראה שייקח לשיקוי לפעול, והיא צדקה.
אחותי האחרונה נפטרה.
נותרנו כעת רק אני והורי.

 

בשנתי ה23, קרתה תאונה נוראית להורי, לבעלי הטרי, ולהוריו: הם נהרגו בתאונה בנסיעה משותפת בכרכרה, בדרכם לסייר באזור.
בכיתי רבות.
הייתי בדיכאון.
כעת אני הייתי היורשת.
קיללתי את המראה שאותה מצאתי בגיל 12, לראשונה בחיי.
"הכול בגללך" הטחתי בה, "את גרמת לי לעשות הכול!"
אך כרגיל, היא מעולם לא ענתה. אלא רק כשהייתי זקוקה לעזרתה כשזה נגע למוות של מישהו אחר.
היא אהבה גופות ואולי אפילו ניזונה מהן, זאת עולם לא אדע.

אך למרות הדיכאון הרב שאחז בי והגעגועים הרבים להוריי, נותרה לי עוד משימה אחת קטנה.
הייתי הרה.
אך אסור היה לי ללדת.
אם אלד חלילה בן הוא יהפוך למלך מיד, בין אם אהיה חיה או מתה.
אם אלד בת, היא תהפוך למלכה ביום בו תינשא.
לא התכוונתי לרצוח עוד אנשים חיים בכל ימי חיי.
רצחתי כבר שמונה.
אין מה לומר, זה הספיק לי בהחלט.
לא רציתי עוד דם על הידיים שלי.
בעזרת מסרגה דקה התפטרתי מהעובר.
זה כאב.
איני יודעת היכן כאב לי יותר, מבפנים או מבחוץ.
היה לי כה רע, בתקופה שאחרי.
רזיתי, איבדתי משקלף נחלשתי, חליתי בעצמי.
הייתי מלכה גרועה.
ואז בגיל 25, החלטתי שדי לתקופה השחורה. לא לחינם עבדתי עבור כל זה, בטח שלא כדי לשקוע בדיכאון ומרה השחורה.
הייתי כעת המלכה היחידה.
יכולתי לעשות כל מה שרציתי, כל מה שעלה על דעתי וכך היה.
העליתי את המיסים. פיטרתי עובדים. כבשתי ארצות, ממלכות. השתלטתי גם על הצבא, שעד אז היה חלק נפרד מן המלוכה.
בגיל 44, שלטתי בממלכת הורי ובעוד 6 ממלכות שונות, ובעוד ארבעה צבאות.
בגיל 67, המספר הוכפל ויותר.
הייתי המלכה היחידה ללא שום איום על כס המלוכה כעל 18 ארצות וממלכות, ו12 צבאות.
גרמתי לשתי מלחמות עולם הרסניות.
ושיקמתי אותו בכל פעם מחדש לפי החזון שלי באותו הרגע.
בניתי ארמונות ומהשעמום גם הרסתי אותם. והקמתי מחדש.
טעמתי הכול. היו לי מאהבים ומאהבות רבות. מבוגרים וצעירים כאחד.
איני מתביישת לומר שלעיתים מצאתי את עצמי מקיימת יחסי מין מספקים עם בעלי חיים וילדים.
שמי נודע בכל העולם, כדור החיים עצמו.
אנשים פחדו ממני, רעדו, העניקו לי כבוד שלא ביקשתי בכלל.
חייתי חיים מלאים ומספקים, נעזרת במראה הוותיקה, בכל מלחמה,קרב או עריכת שלום.
בכל דבר שהצטרך אותה.

אבל הייתי אישה בודדה.
וגם כיום בגיל 92, בודדה אני ועצובה.
רק המראה נותרה לי. כשאני מביטה בה אני עדיין רואה רק את הבחורה הצעירה ההיא, בת 18, במלוא הדרה, יפיפייה, מושכת ונחשקת, וכשאני מבקשת ממנה היא משתנה עבורי לגילאים שונים ומראה לי מחזות נפלאים:
אותי בת 35, נאהבת על ידי חמישה גברים בבת אחת ואישה אחת.
אותי בת 6, כרוכה אחרי רגליים עבות וכבדות.
אותי בת 21, ערב חתונתי, ידיה של אימי מחזיקות את שלי.

אבל דבר אחד אינה מראה לי המראה אף פעם:
את פניהם של אהובי האמיתיים.
של משפחתי.
לקחתי מהם את החיים בעזרת המראה ואילו היא לקחה ממני את פניהם, מן הזיכרון וממנה, לנצח.
לילות שלמים, שנים ארוכות מאוד, שוכבת אני ומנסה בכל כוחי להיזכר.
אך דמותם לא עולה אף פעם כאילו נגנבו ממני.
כמו שחיי נגנבו ממני על ידה.
ועדיין אני תוהה אילו חיים היו לי, בלעדיה.

 
זאת לעולם לא אדע.
אך בכל פעם שאני מביטה בה – אני עדיין יפיפייה.
אני שומטת את המראה ממני בפעם האחרונה ונלקחת לחורים השחורים ביותר שידע בן אנוש כלשהו, אי פעם במהלך כל ההיסטוריה ולפניה ואחריה.
מגיע לי.