הדברים הקטנים מאת מני קרויזר

 מי אני?

השאלה הזאת רדפה אותי כל חיי.

שמי הוא ראלף אליסון, זהו לא השם האמיתי שלי כמובן, זהו שמו של הסופר שכתב את "האיש הבלתי נראה" והשם שהחלטתי לאמץ לעצמי בשלב מסוים.

אין לי מושג מה היה השם שניתן לי כשנולדתי, אין לי מושג מי היו הוריי, או האם בכלל היו לי הורים ושאני לא תוצר של איזה ניסוי מעוות.

בעתיד אנשים יכירו אותי כפרופסור אליסון, או "פרופסור דאטא" כפי שכמה מהצעירים יותר בחבורה יקראו לי, אבל שם הוא רק שם, וגוף הוא רק גוף, זה לא מה שהופך אתכם למי שאתם באמת.

הזיכרון הראשון שלי הוא מה17 למאי 1899, התעוררתי בגופו של עורך הדין נורברט צ'ייס, אני זוכר את הרגע המדויק שפקחתי עיניים והסתכלתי בבהלה על הקירות של החדר הלא מוכר.

התיישבתי בבהלה, המוח שלי היה לוח ריק, לא זכרתי מי אני, מה שמי, או איך הגעתי לכאן.

שמעתי אנחה מצידה השני של המיטה וקול נשי שאל "נורברט? מה השעה? "

בחנתי את גופי, גבר כבן ארבעים, ארבעים וחמש, בטן מעט רפויה, שערות מתחילות להאפיר.

"איך קראת לי? " שאלתי בבהלה "מי את? "

האישה פקחה את עיניה "הכול בסדר נורברט? "

נאבקתי למצוא מילים, העיניים שלי מלאו דמעות "אני לא יודע מי אני! אני לא זוכר כלום! " התייפחתי כמו ילד קטן.

האישה, לילי רוז צ'ייס, אשתי, לקחה אותי לבית החולים, ואחרי סדרה של בדיקות קבע הרופא שזה "אמנזיה זמנית, זה לא משהו נדיר, זה קורה בדרך כלל כתוצאה מלחץ או עייפות, תלכו הביתה, תנוחו קצת, תראי לו קצת תמונות על מנת לרענן את הזיכרון ולפני שתבחינו בזה, הוא כבר יחזור להיות עצמו "

ביליתי את שארית אותו היום בשינון פרטים מחיי האישיים, ולבסוף כשהלכתי לישון הייתי רגוע, עדיין לא זכרתי את הכול, אבל ידעתי מי אני, נורברט צ'ייס, ובחיוך על הפנים נרדמתי.

כשפקחתי את עיניי למחרת, השאלה הראשונה שניקרה במוחי היה "למה לעזאזל הקירות וורודים?"

לשאלה הזאת התווספו שאלות כגון "למה אני במיטה וורודה?" ו- "למה החדר מלא בצעצועים?"

החדר היה נראה משום מה גדול מהרגיל, וכשיצאתי ממנו למסדרון הבנתי שכל הבית היה בעל אותו פרופורציה עצומה.

נכנסתי למטבח, על יד הדלפק ישב גבר ושלושה נערים, אישה עמדה ליד הכיריים ובישלה ארוחת בוקר, כולם היו נראים לי ענקיים, כאילו תפיסת העולם שלי הצטמצמה.

הגבר חייך כאשר הוא ראה אותי "התעוררנו מוקדם היום, הא בטי סו? "

מצמצתי בהפתעה "לא קוראים לי בטי סו " הקול שלי היה דק וצפצפני.

הגבר קרץ "הו? אז מה זה יהיה היום? ננסי דרו? "

על קיר במטבח הייתה תלויה מראה, וההשתקפות שלי במראה לא הייתה של גבר נשוי באמצע שנות הארבעים לחייו, זאת הייתה השתקפות של ילדה בת שבע, עם זוג צמות ופיג'מה וורודה.

"הכול בסדר חמודה? " שאל הגבר בדאגה.

הוא ככל הנראה היה אבי, והאישה ליד הכיריים הייתה ככל הנראה אמי, והילדים היו ככל הנראה אחיי.

הנדתי בראשי "אני לא מרגישה טוב " עניתי, מנסה להילחם בטעם המוזר בפי.

כאשר האבא יצא לעבודה, הרמתי את שפופרת הטלפון וחיכיתי למזכירה.

"תקשרי אותי בבקשה לשדרות אוורגרין 55437, פורטלנד אורגון " אמרתי לה.

אחרי כמה רגעים ענה קול גברי "הלו? "

עצמתי את עיניי "נורברט צ'ייס? "

"כן, מי זה? "

בלעתי "אני רק רוצה שול כמה שאלות, אתה נולדת ב5 ליוני 1864? "

"כן " נימת הקול שלו הייתה חשדנית "איך את יודעת? "

"רק שאלה אחרונה, מה בדיוק קרה אתמול? "

הוא השתתק לכמה רגעים "אשתי אומרת שסבלתי מאובדן זיכרון זמני, אבל לא משנה כמה אני מנסה, אני לא מצליח לזכור דבר ממה שעשיתי אתמול, אני מצטער אבל אני לא מוכן להמשיך לענות שאלות מסתוריות ממישהו שאני לא מכיר "

ניתקתי את הקו.

באותו הרגע הבנתי, אני לא הייתי נורברט צ'ייס, אני לא הייתי בטי סו ואני לא יהיה האדם שבגופו אתעורר מחר.

אני הייתי טפיל, יצור שגונב לזמן קצר את חייהם של אחרים.

בלי גוף, בלי משפחה, בלי מין, בלי זהות.

במהלך אותה השנה "הראשונה" לחיי למדתי כמה דברים חדשים על עצמי, למשל העובדה שאני חכם בצורה יוצאת מגדר הרגיל, אדם ממוצע משתמש בשתי אחוז מהמוח שלו, אני השתמשתי בטווח שבין חמישים לשבעים וחמישה אחוז, תלוי בגוף שניתן לי.

הדבר השני שלמדתי היה לגבי המצב "המיוחד" שלי, עשרים וארבע שעות, זה כל הזמן שיש לי בגוף בודד ולאחר מכן אני עובר למארח הבא, מחצות עד חצות.

במשך תקופה ארוכה ניסיתי למפות את דפוס התנועה שלי, ואולי בעזרת זה לגלות מה יהיה הגוף הבא שאני אנחת בו, אבל לצערי עיקרון הרנדומאליות היה גדול מידי מכדי שאפילו אני אצליח לחשב.

ישנם 7,140,336,501 אנשים בעולם.

בכל שנייה נולדים 42 תינוקות ברחבי העולם בממוצע של 3,628,800 תינוקות ליום.

1.8 אנשים מתים בכל שנייה ברחבי העולם, 155,060 אנשים מתים מידי יום בממוצע.

וכשיש עשרים וארבע שעות לאחד, אני יכול לעבור מגוף לגוף עד אינסוף מבלי לחזור על אותו גוף פעמיים.

היו לי המון שאלות, האם אני בן או בת? האם הייתי פעם בן אנוש אמיתי? ואם גוף המארח ימות כשאני בתוכו, האם אמות יחד אתו?

לא הייתה לי שום דרך לדעת.

עברתי עשרות אלפי גופות, יש לי עשרות אלפי סיפורים, אבל אני רוצה לספר לכם אחד ספציפי.

התעוררתי אותו בוקר בחדר לא מוכר.

זה לא הפתיע אותי, התעוררתי כל בוקר בחדר לא מוכר, אני חושב שאם אתעורר יום אחד באותו החדר פעמיים, אז אני אהיה מופתע.

התיישבתי ובחנתי את גוף המארח שלי, גבר, בן ארבעים ושבע בערך, במצב טוב, מטופח.

התאריך היה הראשון למרס 2012, מה שאומר שזה הגוף המארח מספר 43,433.

נאנחתי והתחלתי בשגרת הבוקר שלי.

החדר היה גדול ונקי, הגבר היה ככל הנראה אמיד, המיטה הייתה זוגית, הוא ענד טבעת זהב ובחדר עמד ריח נשי.

פתחתי את הארון והתלבשתי, מצאתי את הפלאפון שלו בטעינה, חייגתי את המספר הקבוע וחיכיתי.

רובכם כנראה לא יודעים את זאת, אבל מאז שנת אלפיים ואחד הCIA הגיעו למסקנה שעל מנת לאפשר מעקב מדויק יותר אחרי ארגוני טרור, כל שיחה שנעשית בתחומי ארצות הברית מוקלטת ונשמרת לזמן של ארבעים ושמונה שעות.

ניתן לומר שדבר זה הקל על חיי ביותר.

לא תמיד השיטה הזאת עוזרת לי, לפעמים אנשים הם לא דברנים גדולים, או שכן, אבל לא מפרטים שום מידע מועיל, ואם התעוררתי מחוץ לגבולות אמריקה, אז אני בבעיה.

הפעם התמזל מזלי כשמצאתי שיחה שערך עם אמו לילה קודם.

"אימא " אמר הגבר ששמו על פי הרישיון הנהיגה היה תומאס רנדל "אני מרגיש שהחיים שלי קורסים סביבי "

"אוי טום " נאנחה אמו "זה בגלל הנאום הזה מחר? "

"לא רק בגלל זה, אני פשוט מרגיש שאני עסוק כל הזמן והמשפחה שלי משלמת את המחיר, טים היה צריך לצייר אתמול בגן שלו ציור של המשפחה והוא צייר את כולם מלבדי, ואני שכחתי לחלוטין שהבטחתי ללילי שאני אגיע ליריד המדע שלה מחר "

"ואתה לא תוכל להגיע? הרי זה בבוקר, יהיו לך שעות עד הנאום "

טום נאנח "לצערי לא, אני צריך לוודאות שהכול מתנהל כראוי, הכול תלוי בנאום הזה, אלפי אנשים עלולים לאבד את העבודה אם הנאום לא ישכנע מספיק את המשקיפים ששווה להם להמשיך ולהחזיק את המפעל כאן"

היו כמה שניות של דממה.

"ומה עם קרן? " שאלה האימא "איך היא מתמודדת עם כל העניין? "

"אני חושב שמתחיל להימאס לה, היא כמעט ולא רואה אותי, וכשכן אני עייף ועצבני, אני לא אתפלא אם היא חושבת לעזוב אותי…"

הקשבתי עוד קצת וניתקתי את השיחה.

ירדתי למטבח, הוא היה ריק, על השולחן היו צלחות חצי ריקות של דגני בוקר שטרם פונו, ועל השולחן עמד תיק אוכל בצבע לבן ואדום שהיה רשום עליו "טים".

בבירור האישה, קרן, הייתה מבולבלת, היא חשה מחנק וצורך לצאת מהבית כמה שיותר מהר מבלי אפילו לטפל בדברים הבסיסיים.

ייתכן שהיא באמת שוקלת לעזוב אותו כפי שהוא חושד.

נטלתי את מפתחות המכונית ויצאתי מהבית.

המכונית שחנתה בחוץ הסגירה בוודאות שהבחור היה בעל אמצעים  וכנראה אישיות חשובה בעיירה בה הוא גר.

נסעתי מעט וחניתי בחניון של כנסיית הרוח הקדוש של סיינט ג'ון.

אני לא דתי, וגם לו הייתי לא הייתי יודע למי להשתייך, הייתי נוצרי, מוסלמי, יהודי, בודהיסטי, סיני, גרסאות שונות לאותם סיפורים, הדבר היחידי שאימצתי לעצמי מדתות היו בתי התפילה שלהם, היה משהו מרגיע בהם שאפשר לי לחשוב בצורה רגועה.

המקום היה מואר חלקית, הבניין היה די חדש, התיישבתי על ספסל וניסיתי לחשב את דרך הפעולה הטוב ביותר.

אין לי נוהל קבוע לדברים כאלה, כל גוף הוא משהו שונה, כל אדם מנהל חיים שונים, מה שטוב לאחד, לא בהכרח טוב לשני.

"תומאס? " שאל קול גברי עמוק מאחוריי, הסתובבתי וראיתי גבר מבוגר בבגדים שחורים ניגש אליי "אני לא חושב שראיתי אותך כאן מאז הטבילה של בנך "

הנהנתי "אולי באמת חבל שלא הגעתי יותר, אולי היה לי מושג מה לעשות עכשיו "

האב התיישב בספסל מאחוריי "זה בגלל הנאום נכון? שמעתי שהעתיד של הרבה משפחות כאן תלוי בזה "

חייכתי חיוך נוגה "אתה תאמין לי אם אני אומר לך שהנאום זה החלק הקטן ממה שמטריד אותי? יותר מטריד אותי המחיר שהמשפחה שלי נאלצת לשלם עבור התפקיד בו אני נמצא, אני על הסף לאבד אותם, מצד אחד יש את הנאום, אלפי משפחות תלויות בזה, לעומת זאת יש את המשפחה שלי, איך אני יכול להחליט מה מהם יותר חשוב? "

האב הנהן בהבנה "תראה, כשאני הייתי צעיר שאלתי את המורה שלי, איך יכול להיות שאנחנו משנים משהו על ידי זה שאנחנו עוזרים לאדם בודד? הרי ישנם מיליארדי אנשים ברחבי העולם, איך אנחנו עוזרים להם? אתה יודע מה הוא ענה לי? "

הנדתי בראשי.

"הוא ענה לי כך: המעשים הגדולים הם מה שהופכים אותנו לקדושים, המעשים הקטנים הם מה שהופכים אותנו לאנושיים, ישו הקריב את עצמו בשביל כולם, אל תהיה ישו טום, תהיה תומאס רנדל ".

כשיצאתי מהכנסייה נהניתי מצלילות המחשבה, ידעתי בדיוק מה לעשות.

הלכתי לאורך המסדרון החשוך, המסדרון היה שקט בצורה לא טבעית, אני חושב שהלכתי במסדרונות כאלה אלפי פעמים, כילדים וכהורים.

פתחתי את אחת הדלתות ונכנסתי.

אישה בסביבות גיל שלושים וחמש ניגשה אליי "אדון רנדל?! הכול בסדר? "

חייכתי אליה "הכול בסדר, טים שכח את ארוחת הצהריים שלו "

לפתע מערבולת קטנה של שער חום תקפה אותי וחיבקה אותי סביב המותניים "אבא! "

התכופפתי וחיבקתי אותו חזרה "מה שלומך אלוף? "

הוא שחרר אותי מהחיבוק המוחץ "שכחתי לקחת את האוכל שלי " הודיע לי ברצינות.

הנהנתי והרמתי את תיק האוכל "אני יודע, לכן הבאת לך אותו "

הוא לקח אותו בעליצות ילדותית "אתה רוצה לראות מה אני מצייר? "

חייכתי חיוך רחב "בוודאי "

הוא גרר אותי במהירות לשולחן שלו, והציג בפניי ציור ילדותי של מכונית מרוץ.

"גברת שטיין אמרה לנו לצייר את מה שאנחנו רוצים להיות כשנהיה גדולים, אני רוצה להיות נהג מרוץ "

קימטתי את מצחי בריכוז מעושה "אתה יודע שבשביל להיות נהג מרוץ תצטרך לאכול את כל הירקות שלך ולגדול ולהיות חזק, אתה חושב שתהיה מסוגל לעשות את זה? "

הוא הנהן.

חייכתי ופרעתי את שערו "אז אתה תהיה נהג המרוצים הטוב ביותר שיש ".

היעד הבא שלי היה אולם הספורט של בית הספר, בו התקיים ברגעים אלה יריד המדע של הכיתות הרביעיות והחמישיות.

מצאתי את לילי מרחפת בתסכול סביב המוצג שלה.

ניגשתי אליה "הכול תקין? " שאלתי.

היא הרימה את מבטה בהפתעה "אבא?!? מה אתה עושה פה? "

קרצתי "הבטחתי שאני אבוא לא? "

היא העניקה לי מבט מפקפק.

נאנחתי  "יש דברים יותר חשובים מהנאום, נאומים יבואו נאומים ילכו, אבל יש לי רק בת אחת, עכשיו תראי לי מה יש לנו כאן "

היא הציגה בפניי את המוצג שלה "זה מכשיר למדידת תנודות אלקטרומגנטיות במים "

הרמתי גבה "מרשים, זה נשמע די שאפתני בשביל פרויקט מדעי "

"רק אלה ששואפים גבוה יזכו לנשום אוויר פסגות " צטטה, ככל הנראה אותי "אבל בכל מקרה זה לא עובד…" סיימה בעצב.

בחנתי את המיצג שלה "ובכן זה כנראה בגלל שהמערכת שלך מייצרת יותר מידי חום, הוא מזהה תנודות חשמליות אפילו מחוץ לכוס, על מנת לקבל אבחון מדויק יותר, נצטרך לבצע כיול…" הורדתי את החליפה והפשלתי שרוולים "נו למה את מחכה אלופה? יש לנו יריד לנצח".

ניצחנו לבסוף מקום שני, במקום הראשון זכה איזה ילד אסייתי שבנה אבטיפוס משוכלל לפריסקופ חדשני, אבל ללילי מקום שני היה מספק ביותר.

חיבקתי אותה בחוזקה והסברתי לה כמה אני גאה בה, הצטערתי שאביה האמיתי לא נמצא כאן בשביל לחוות את הרגע הזה יחד איתה.

יצאתי משער בית הספר והסתכלתי בשעון, השעה הייתה קרוב לאחת בצהריים, הנאום נקבע לחמש ועוד היו לי סידורים לעשות.

נסעתי למשרדו של אדון רנדל, המזכירה שלו קיבלה את פניי בפרצוף חמוץ "איפה לעזאזל היית כל היום? אני מנס להשיג אותך מהבוקר "

"אני מצטער, היו לי סידורים לעשות"

היא הרימה גבה "סידורים?!? טום, אני מקווה מאוד שהלחץ מהנאום לא הוביל אותך לשבירה "

צחקתי "עדיין לא "

"אז אני ממליצה שתתאפס על עצמך, אנחנו גם ככה מפגרים בלוח הזמנים, יש לך פגישה עם צוות ההנהלה, אנחנו צריכים ללכת לאולם לראות שההכנות מתקדמות כמו שצריך, בערך בארבע אמורים להגיע המשקיפים ו- "

"טרייסי" קטעתי אותה "על מה הנאום בכלל? "

היא נעצרה באמצע משפט "מה?! "

"נניח שאני מישהו מבחוץ, לא יודע חצי דבר על הנאום שיש היום, על מה הנאום מדבר?"

היא לבשה מבט חשדני "ובכן אדון רנדל " היא מתחה את המילים במורת רוח "הנאום נועד לשכנע את האנשים בחלונות הגבוהים של החברה מדוע כדאי להם להחזיק את פעילות החברה כאן בעיירה, הם לא אנשי חסד והם ישנו אותו הדבר בלילה גם לאחר שאלפי אנשים איבדו את העבודה שלהם בגללם"

"ולמה באמת כדאי להם להשאיר את המפעל כאן? "

"בגלל איכות העבודה אני מניחה, בגלל שניתן לסמוך עלינו, אנחנו יודעים לעשות את העבודה כמו שצריך במקום איזה מפעל באינדונזיה שהתפוקה שלה מוטלת בספק וייתכן שאפילו תעלה לחברה יותר כסף ממה שהיא תכניס "

שקלתי את הדברים שהיא אמרה בצורה מדודה "תודה טרייסי " אמרתי בחיוך "אני חושב שאנחנו נסתדר בצורה הטובה ביותר "

היא בחנה אותי בפקפוק "אני מקווה, יש לי תכניות למחר בבוקר שלא כוללות לסמן מודעות דרושים "

התיישבתי בכיסא המשרדי "אני אעשה כמיטב יכולתי, עכשיו אם תוכלי לתת לי כמה דקות, אני רוצה לחזור פעם אחרונה על הנאום שלי "

היא הנהנה ויצאה מהמשרד, סוגרת אחריה את הדלת.

לאחר שיצאה הרמתי את השפופרת והתקשרתי לבנק שלי בשוויץ.

אני זוכר שכאשר פתחתי את החשבון, ישבתי עם מנהל הבנק בכבודו ובעצמו והדגשתי בפניו שזה חשוב לי מאוד שבחשבון שלי, כל אחד יוכל להכניס או להוציא כסף כאוות נפשו, בתנאי שישא את רצף הסיסמאות הנכון.

מנהל הבנק אמר לי שמטעמי בטיחות זה מאוד לא מומלץ.

נאלצתי להסכים אתו, אבל מכיוון שאני, מטעמים אישיים הייתי חייב למצוא דרך בו כל אחד יוכל לגבות כסף מהחשבון, מיניתי אדם, שהוא ורק הוא יוכל לגבות כסף מהחשבון למעני.

למזלי הרב מצאתי אדם בו הייתי יכול להפקיד אפילו את חיי בידיו.

"אדון אליסון יהיה מעוניין להעביר סכום כסף מסוים " אמרתי למנהל הכספים שלי, דניס שמו.

"בוודאי " ענה דניס ברשמיות של מנהל כספים "מהו רצף הסיסמאות? "

נתתי לו אותם.

 "ואיזה סכום אדון אליסון יהיה מעוניין להעביר? " שאל דניס.

"מאה ושמונים וארבע דולרים בבקשה "

אם מישהו היה מבקש כל סכום אחר, דניס היה יודע מיד שזה לא אני ולא היה מבצע את ההעברה.

"אני מצטער אדוני " ענה דניס "אבל לא ניתן למשוך סכום כזה, האם תהיה מעוניין למשוך סכום אחר? "

"כן, אני ארצה למשוך סכום של חמשת אלפים דולרים אל חשבון " הבאתי לו את מספר החשבון של תומאס רנדל, לאחר שדניס אישר שההעברה בוצע, הודיתי לו וניתקתי את השיחה.

לאחר כמה שניות הרמתי את השפופרת שוב.

בחנתי את האולם, הוא היה מלא באנשי העיירה שבאו לצפות בנאום, באחורי האולם ישבו שלושת המשקיפים ושוחחו ביניהם.

הייתה שם אישה בשנות הארבעים לחייה, בחור שחור בסביבות גיל העשרים וגבר מבוגר עם שער אפור.

הם בכוונה בחרו את האנשים האלה מכיוון שלא רצו אנשים מסגנון אחד בלבד שעלולים להתרכך בגלל סיפור טרגי שנוגע אליהם ישירות.

"הולך להיות בסדר " אמרה טרייסי, יותר לעצמה מאשר לי.

הנהנתי ויצאתי אל הבמה "ערב טוב לכולם, ברצוני להודות לכל מי שעשה את הטרחה והגיע לכאן מרחוק "

היו מחיאות כפיים מעודנות, ראיתי את אשתו של תומאס, קרן, בשורה הראשונה, היא הנהנה לעברי בעידוד.

"לפני שאני הולך לשעמם אתכם בפרטים טכניים, ברצוני לומר למשפחתי ולכל אנשי העיירה הנפלאה הזאת, לא משנה מה יהיו התוצאות מחר, אני רוצה להודות לכולכם על זה שהייתם עבורי המשפחה הכי טובה שאדם יכול היה לבקש, ובשורה התחתונה המעשים שלכם הם אלה שקובעים איך יראו חיינו, כמו שאמר לי היום אדם חכם, המעשים הגדולים הם מה שהופכים אותנו לקדושים, המעשים הקטנים הם אלה שהופכים אותנו לאנושיים "

הפעם מחיאות הכפיים היו רמות יותר, המשקיפים מחאו בנימוס מאופק.

"עכשיו ברצוני לשאול את השאלה 'למה לעזאזל כדאי לשמור את פעילות המפעל פה בעיירה?' ובכן, התשובה לכך פשוטה ביותר…"

מעולם לא היו לי מורים ליותר מאשר יום, איש לא לימד אותי מה הדרך הנכונה, אבל כאשר אדם מקבל נקודות מבט רבות ושונות, הוא לומד דבר או שתיים.

אבל אילו היו לי מורים, הם בטח היו גאים בי.

הנאום שלי היה גאוני, בוודאי שהוא היה, אני כתבתי אותו, כלאחר יד ובזמן מועט, אבל אני מודע ליכולות שלי, אני יודע דבר או שתיים איך העולם מתנהל, אני מניח שלו הייתי רוצה הייתי יכול לשכנע את מנהיגי העולם לשלום עולמי, אבל זה סיבוך שללוקח זמן, וכל מה שיש לי בדרך כלל, זה רק עשרים וארבע שעות.

לאחר שסיימתי את הנאום הקהל עמד על רגליו ומחא כפיים, אפילו המשקיפים מחאו ביותר חיות.

כשירדתי מהבמה עשרות אנשים לחצו את ידיי, עד שלבסוף הגעתי אל המשקיפים.

הגבר המבוגר ניגש אליי, הוא היה לבוש בחליפה יוקרתית ונדף ממנו ניחוח קלוש של מי קולון.

"אדון רנדל " אמר לי "נעים להכיר, אני היואיט ג'ונסון "

כמובן שידעתי מי הוא היה עוד לפני שהציג את עצמו, אבל תומאס לא היה אמור לדעת, אז העמדתי פנים שאני נרעש ומופתע "אתה מתכוון היואיט ג'ונסון…"

היואיט חייך והנהן "כן, המנכ"ל של ג'ונסון תעשיות, אני חייב לציין שמאוד נהניתי מהנאום שלך הערב "

"תודה רבה אדוני "

"אני חייב לציין שלמען האמת די הפתעת אותי, אתה מבין, כשאבא שלי ניהל את החברה הוא לימד אותי שלא לעשות שום החלטה רבת משקל על דעת אחרים, ולכן תמיד התלוויתי כאחד המשקיפים בעת שעלתה שאלת הכדאיות לגבי מקום זה או אחר, אם מישהו מצליח לשכנע אותי כנראה שבאמת כדאי לי להחזיק את המקום, כשעליתי על המטוס הבוקר, הייתה לי כוונה אחת בלבד, להגיע, לחתום על סגירת המפעל ולהיות על המטוס הראשון חזרה, אני ממש לא ציפיתי לשבת וליהנות ממה ששמעתי "

הנהנתי בענווה "אני מקווה מאוד אדוני שתיקח את הדברים שאמרתי לתשומת לבך ו…"

"אוך אל תדבר שטויות, אני לא אסגור את המפעל, מה שכן, אני זקוק לאנשים כמוך במיקום מעט יותר קרוב אליי, הנה הכרטיס שלי, אנחנו נהיה בקשר " הוא קרץ בידידות והושיט לי את כרטיס הביקור שלו.

"תודה רבה אדוני "

לאחר שהוא הלך קרן ניגשה אליי "אוקיי, מי אתה ומה עשית עם בעלי? "

הבטתי בה בהפתעה "סליחה? "

היא הנידה בראשה "אני פשוט לא מבינה טום, אתמול כל היום הסתובבת סביב עצמך מנסה להבין מה לומר ונכון לאתמול בערב לא היה מוכן לך אפילו שורה אחת, ואני יודעת שככל שהלחץ גודל אתה נהיה יותר ויותר מפוזר, היום בבוקר כשיצאתי מהבית לא הייתי מסוגלת להסתכל בפנים של השכנים שלנו, הייתי בטוחה שבסוף היום כולם יאבדו את מקום העבודה שלהם בגללך, אבל אז אני מקבלת שיחות לחוצות מטרייסי כל הבוקר, שואלת איפה אתה ושאתה לא עונה לטלפונים, אחרי זה לילי מתקשרת אליי בהתרגשות שאתה בכבודך ובעצמך הופעת ביריד המדע שלה ועזרת לה לנצח, וכשאספתי את טימי היום הגננת אמרה לי שהם היו צריכים לצייר מה הם רוצים להיות כשהם יהיו גדולים, אתה יודע מה הוא צייר? "

"נהג מרוץ? "

היא חיטטה בתיק ושלפה דף, היא הראתה לי אותו, היה מצויר עליו אדם מקלוני בחליפה ומזוודה.

"זה אתה טום, אתמול הוא שאל אותי אם אתה עדיין אבא שלו והיום הוא רוצה להיות כמוך, ואז הנאום הזה?!? קרה משהו שאתה מעוניין לספר לי? "

חייכתי "האמת היא שכן קרה משהו, ואני מתכוון לספר לך, אבל לא כאן "

היא נראתה מופתעת "למה? "

קרצתי לה "בואי איתי ותראי "

"אבל מה עם הילדים? "

"זה בסדר, דיברתי עם טרייסי, היא תטפל בהם עד שאנחנו נחזור "

"אבל לאיפה אנחנו הולכים? "

החיוך שלי התרחב "חכי ותראי"

נסענו בכביש החשוך והשקט.

"אתה מוכן לגלות לי לאיפה אתה לוקח אותי? "

הבטתי בה מזווית העין "למקום בעל הרבה זיכרונות "

עצרתי את המכונית מול התיכון הישן שלנו.

"קר לי " היא נרעדה.

הנחתי את החליפה שלי על כתפיה.

"את זוכרת את המקום הראשון שבו נפגשנו? "

היא הנהנה "במגרש הספורט, לשם אתה לוקח אותי? "

הנהנתי, צעדנו בדממה מסביב לבניין והגענו למגרש, האורות במגרש היו דלוקים.

"המגרש לא אמור להיות סגור בשעות האלה? " שאלה קרן.

"הוא אמור, אבל שכרתי אותו ללילה "

גבותיה התרוממו "כמה זה עלה לך? "

"כלום, זה מתנה מחבר "

במרכז המגרש היה ערוך שולחן עם נרות, מספר מלצרים עמדו בהיכון.

אחד המלצרים הסיט לאחור את הכיסא בשביל קרן, היא התיישבה, על פניה היה מרוח מבט מופתע ומבולבל "מה כל זה? "

התיישבתי ומזגתי לה כוס יין "במשך התקופה האחרונה הייתי עסוק בהמון דברים, הלילה אני רוצה לתת לך את מלוא תשומת הלב "

הבטתי אל השעון הדיגיטלי הענקי של המרגש, 11:30

"אני מרגישה כאילו זה חלום אחד מוזר " אמרה קרן "זה כאילו לא החיים שלי יותר "

החזקתי את ידה "תראי, המון פעמים אנחנו חיים רק בשביל לחיות, אנחנו לוקחים יותר מידי דברים כמובן מאליו ומספיקים להעריך את מה שיש לנו, לפעמים כל מה שצריך זה להסתכל על הדברים מנקודת מבט שונה"

הצצתי שוב לעבר השעון, 11:50

"תראי קרן, עבר עליי יום מלא בהתרגשות, ייתכן שמחר אני אפילו לא אזכור שום דבר ממה שקרה היום,

אבל אני רוצה שתדעי שאת והילדים תמיד תהיו המשפחה שלי, ואני תמיד אוהב אתכם ואתם תמיד תהיו אצלי מקום ראשון "

היא רכנה קדימה על מנת לתת לי נשיקה, אבל ברגע ששפתינו נגעו השעון צלצל חצות, הרגשתי את ישותי נרעדת בעודי עוזב את גופו של תומאס רנדל, לשבריר שנייה קצר ראיתי את תומאס ואשתו מלמעלה ואז נבלעתי בתוך החשכה.

מי אני?

אני לא יודע, וייתכן גם שלעולם לא אדע, אבל אני כן יודע שאנחנו מוגדרים אנושיים על פי המעשים שאנחנו עושים והאנשים שבחיים שלהם אנחנו נוגעים.

ולכן ידידיי, אני חושב שאני יכול לומר שאני אנושי לא פחות ממכם.