The Microbe Man

הגובה שלי הוא 0.5 מיקרון, אני שוקל 0.00003 גרם ואני חי לי בתוך מושבת חיידקים, בתוך מה שנראה כסוג של פטרייה, ביערות העבותים של האמזונס. בניגוד לשאר מיליוני החיידקים במושבה, אני חושב כמו אדם.

הגדרתי הביולוגית, כפי שנרשמה במאגר ה-GI (-Genetic Identification מאגר הזיהוי הגנטי), היא מה שנקרא בשפה המקצועית “microbe-man” או בתרגום לשפה העממית שלכם "חיידק-אדם". בהגדרתי החברתית, אני שייך לקבוצת "האנשים הפנימיים" המתנגדת למירוריזם, שהיא תנועתם של "האנשים החיצוניים". הסתבכתם מספיק? אני אתחיל את הסיפור מההתחלה ואז הכל יראה מובן הרבה יותר.

"אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו", אין לי מושג מי המציא האמרה הזו אבל אין ספק שעליה חונכתי. המשפט הזה, המייצג את המאבק הנצחי בין יופי לאופי, בין שטחיות חיצונית לפנימיות, מאבק אשר ניטש לאורך מאות רבות לפני מועד הולדתי, הוא המוטיב המרכזי של הסיפור שאותו אני מתכוון לספר לכם.

הכל התחיל מהמצאה פשוטה. הכימאי הגרמני, ג'וסטוס וון ליביג, ישב במעבדתו, בשלהי שנת 1835 וגרם למשטח הזכוכית שמולו להיצמד למשטח מתכת. כך נוצרה לה המראה הראשונה ומכאן הכל התחיל להתגלגל.

המראה היא אמנם דבר מוחשי אך יש בה הרבה מעבר לזה. היא משקפת דמויות והיא מראה לנו את עצמנו אך היא בעיקר גורמת לנו להיות נרקומנים נרקסיסטיים – להתמכר לבחינת המראה שלנו ואז לעשות השוואות עם אחרים.

לאחר שהומצאה המראה, נבנו מראות בודדות והוצבו בכיכרות הערים המרכזיות בעולם. אנשים רבים הלכו אל אותן כיכרות לצפות בעצמם תמורת תשלום. רק העשירים, אלו שיכלו להרשות לעצמם, קנו מראות לבתיהם.

השיגעון התחיל לאחר כמה עשרות שנים. ייצור המראות הפך להיות פשוט יותר ושכיחותם הפכה להיות גדולה יותר.
מראות נתלו כמעט בכל מקום, בבתים, בטרקלינים ובמוסדות ציבוריים. אנשים לא יכלו להימנע מצפייה תמידית בדמותם. הם הסתכלו על עצמם במראה ולא תמיד אהבו את מה שהם ראו. הם ראו את עצמם ואת האחרים, הבחינו בפגמים האנושיים שלהם, בסממני ההזדקנות שלהם ורצו לשנות את הכל.

בשלב ראשון, השינויים נעשו בעיקר על-ידי אביזרים חיצוניים. אנשים התחילו להתלבש יפה, לעשות תסרוקות ולצבוע את השיער. נשים החלו להתאפר ולהתגנדר. בהמשך, עם ההתפתחות המדעית הגיעו הניתוחים והזריקות. הסיליקון הפך מאמצעי איטום לאביזר להגדלת עופרי האישה וזריקות הבוטוקס, תוצר רעלני של חיידקים (שכחיידק, גם אני מסוגל להפריש אותו), נועדו ליישר את הקמטים- אבל זו הייתה רק ההתחלה.

התפשטות המראות המשיכה והתרחבה לכל מקום בעולם. בבתים רבים נבנו קירות של מראות. המראות שולבו בחזיתות בנינים ולא היה מקום שבו לא יכולת לראות את עצמך משתקף בו זמנית בכמה מראות.

מאחר שהכל השתקף, ההשקעה ביופי הלכה וגדלה. נבנו בתים יפיפיים, הכבישים והמדרכות נצבעו בצבעים מרהיבים. אוטובוסים, מכוניות ואפילו מטוסים הפכו להיות יצירות פאר משולבות בצבעים ובצורות שונות. האסתטיקה והיופי שלטו בכל.

לא כולם היו מרוצים מהמצב. נוכחות המראות והשינוי שנעשה בעקבותיהן בעולם הדירו שינה מעיני אנשים רבים. אנשי תוכחה קראו לתופעה הזו "מירורמאניה" ותנועות התנגדות טרוריסטיות היו מגיחות באישון לילה ומנפצות במחאה מראות בכל רחבי הערים בעולם.

לאט לאט התאחדו אותן קבוצות התנגדות וקראו לעצמם "האנשים הפנימיים", או "המירורפוביים". הם הטיפו להתמקדות בתכונות הפנימיות של האדם, להתמקדות במה שקורה בתוך הקנקן ולא בקנקן עצמו.
מול אותם "אנשים פנימיים" היו את "האנשים החיצונים", המירורמאנים, שהיו רוב רובה של האוכלוסייה. במהלך השנים, גבולות הארצות בעולם נעלמו והחלוקה היחידה הייתה של שתי הקבוצות הללו.

האנשים החיצוניים אשר הובילו את תנועת המירוריזם, סגדו למראה עצמה ולמראה החיצוני שהיא משקפת. האדם, עולם הצומח והחי-הכל נמדד בסקאלות של יופי ואסתטיקה. ככל שהאביזר או היצור היה יפה יותר, כך הוא זכה ליותר כבוד. הם הקימו בכל עיר מראה ענקית שנקראה "מראת האם". מולה היו האנשים החיצונים מקיימים טקסים, עורכים תחרויות יופי וסתם נפגשים.

האנשים הפנימיים, אשר פעלו בעיקר בכל מיני מחתרות, התמקדו בהתנגדות למירוריזם ובפיתוח היכולות הפנימיות שלהם. הם הסירו את המראות מהבתים שלהם והתייחסו אך ורק ליעילותם של המוצרים ולתכונות האנשים סביבם, בלי לייחס שום חשיבות לסממנים החיצוניים.

הציד אחרי האנשים הפנימיים נמשך לאורך שנים רבות. האנשים החיצוניים היו מאתרים את אותו אדם שנחשד כמתנגד למירוריזם, חוקרים אותו ומאלצים אותו לחזור ולאמץ את מנהגי המירוריזם- לתלות בביתו מראות רבות ולהצטרף לטקסי הסגידה מול מראת האם. בעיניהם האנשים הפנימיים סיכנו את היופי של העולם, טימאו אותו ופגעו במושלמות שלו.

למרות זאת, במהלך השנים התרחבה תנועת האנשים הפנימיים, למרות שעדיין הייתה קטנה יותר ביחס לקבוצת האנשים החיצוניים. האנשים הפנימים עדיין אירגנו פעולות בלב הערים הגדולות, פעולות שלוו ברעשי ניפוץ מחרישי אוזניים והשאירו אחריהם הרבה שברי זכוכיות.

בשלב מסוים דברים החלו לקבל תפנית אחרת לגמרי. האנשים החיצונים, כדי לשפר את האסתטיקה העולמית, התחילו לחשוב על הדורות הבאים ועל העולם שיהיה להם. הם רצו ליצור אנשים מושלמים, ליצור את גזע "אנשי המראה" ויותר מכך, הם רצו ליצור את "עולם המראה", The Mirror Land, העולם האסתטי המושלם. ההתפתחות האדירה אז בתחום הגנטי אפשרה להם לעשות ניסויים להשגת המטרה הזו.

זה התחיל עם…איך קראו לה אז…הכבשה דולי, משהו בסגנון. שיבוט ראשוני פרימיטיבי של כבשה ואז הכל התחיל לרוץ קדימה. סיום 'פרויקט מיפוי הגנום האנושי' סימן את פתיחת 'פרויקט מיפוי הגנום האוניברסלי'.
במהלך פרויקט זה, כל קבוצת חוקרים לקחה על עצמה למפות גנום של יצור אחר, כך שלאחר כ-300 שנים של עבודה מאומצת, כל יצור חי- בעל-חי, צמחים, פטריות ואפילו חיידקים ווירוסים- ביבשה, בים ובאוויר- מופו גנטית באופן דקדקני ונשמרו במסד הנתונים של פרוייקט הגנום האוניברסלי למימוש עתידני.

מכאן התרחשו שלושה שלבים להשבחת יופיו של העולם. השלב הראשון התמקד בהשבחת יופיו של עולם הצומח. השלב השני, במראה של עולם החי והשלב השלישי התמקד במין האנושי.

בשלב הראשון, אלפי מעבדות, תוך שימוש בבסיס הנתונים של פרויקט הגנום האוניברסלי, יצרו אב טיפוס של עצים וצמחים שונים ומשונים אשר הניבו פירות יפיפיים ומדהימים. למשל הם היו אוכלים לארוחת בוקר "עגבפון" (פרי שחלקו אדום וחלקו האחר כחול, טעמו טעם עגבנייה אך צורתו צורת מלפפון), מקנחים את ארוחת הצהרים ב"אננתות" (פרי כתום בטעם תות בצורת אננס) ובערב הם היו מפצחים בפטיש אגוזי ענבים סגולים (אגוזים ענקיים שבתוכם מיץ ענבים מתוק).

השלב הבא כלל שיבוטים של בעלי חיים. דארווין יכול היה להתקבל לקרקס לפי כמות ההיפוכים שיכול היה לעשות בקברו אם היה מצליח לזהות פרת משה רבנו בצבע אדמדם עם פסים ירוקים קופצת כמו חרגול או יתוש ענקי צהוב בגודל של ציפור. באותה התקופה, הטיולים בערים ובכפרים, עמוסי המראות וההשתקפויות, הייתה חוויה עוצמתית, מרשימה ומלאת הפתעות מעין כמוה.

לאחר שיבוטם של בעלי החיים, החלו שיבוטים של אנשים. רצונם של המירורמאנים לשפר את האסתטיות של העולם גבר על כל הגיון. מעבדות יצרו בעזרת הגנטיקה אנשים יפים בלבד.

קבוצת "האנשים הפנימיים" לא השתתפה בכל השיגעון האסתטי הזה אבל בהחלט עסקה גם היא בגנטיקה ובשיבוטים. היא לא התמקדה בשיבוטים חיצוניים אלא ביצירת שיפורים פנימיים, שיפורים בתכונות אופי.

הם היו יוצרים, למשל, ילדים בעלי יכולת לימודית על-אנושית (ילדים שהיו מסוגלים לשבת ימים ולילות ולהשתלט על גופי ידע אדירים ללא לאות), ילדים בעלי יכולות יצירתיות מדהימות בנגינה, ציור, כתיבה וכדומה. ילדים עם יכולות סבלנות ועמידה על-אנושית בפיתויים וקשיים. ילדים עם רצון ברזל להשיג דברים שהם רוצים בלי להתייאש וילדים בעלי יכולות הישרדותיות ויכולות אלתור מצוינות. המראה בכלל לא עניין אותם אלא רק התכונות הפנימיות, היצירתיות ויכולות ההישרדות של צאצאיהם.

ואז, בשיא עידן השיבוטים, בשנת 2562, בא ההוריקן הגדול.

ההוריקן הנוראי הזה החריב 80% מכל מה שהיה על כדור הארץ והשאיר אחריו רק איי חורבות ועפר. קבוצת "האנשים החיצוניים", שהיו אמנם יפים אך חסרי יכולת הישרדות, הושמדו מיד. גורל זהה פקד את עריהם היפות. האנשים המעטים שבכל זאת שרדו היו אך ורק מתוך קבוצת "האנשים הפנימיים".

האנשים הללו, אשר נותרו לאחר החורבן, הבינו עד כמה השיבוטים הפנימיים עזרו להם להינצל וכמה היופי והחיצוניות אינן חשובים. הם הבינו שהדבר שהציל אותם היו הפיתוחים הגנטיים של יכולות ההישרדות הפנימיות שלהם
ולכן הם הקצינו עוד יותר את ההתמקדות בו.

הם יצרו את מה שנקרא אז The Hybridization's House"", בית הכלאות ענקי, שבו נוסו שילובים גנטיים של DNA אנושי עם DNA של בעלי חיים וצמחים על מנת ליצור 'בני אנוש' בעלי יכולות הישרדותיות טובות יותר, אשר יצליחו לשרוד גם את הקטסרופה הבאה.

סכסוכים ושחיתויות באותו בית ההכלאות הביאו לפרישת מספר מדענים, אשר יצרו מספר ארגוני מחתרת שעסקו בניהול מחקרים ללא שום ביקורת. תקלות
לא חסרו בארגונים אלו, כך שבתוך כ-20 שנה התחילו להופיע כל מיני יצורים מוזרים ברחובות הערים, על עצי הג'ונגלים ובתוך הים.

היצורים שנוצרו היו בעיקר בעלי מטען גנטי אנושי, אבל המטען הגנטי החייתי בתוכם גרם לחלקם להיות אלימים ובלתי צפויים. לאחר קרבות ומלחמות שגבו עשרות אלפי הרוגים, הוקמה פדרציה שחוקקה הגבלות על יצורים קיימים ויצורים נוצרים. כל יצור על פני האדמה עבר מיפוי גנטי ע"י סורק גנום, שקבע מיהם אבותיו הגנטים מהם הוא מורכב וכמה אחוזים מכל אב. הדבר לא היה פשוט כיוון שהגנים התערבבו בכזו צורה, שלעיתים לא היה ניתן לזהות מהיכן הם הגיעו.

אני, כמו שכבר ציינתי, אדם-חיידק. המפרט הגנטי שלי הוא 70% מטען אנושי ו-30% חיידק. לצערי או לשמחתי, הגנים של החיידק שבי גורמים לי להיראות כמו שאני נראה.

אחותי, סימה, היא הרבה יותר חייתית ממני. אצלה יש רק 60% אדם. השאר מתחלקים ללביאה (20%), מה שמאפיין אותה בריצה מהירה ובגמישות מדהימה (למרות שהיא הולכת על שניים) וליתוש (20%), מה שנותן לה כנפיים לעוף מרחקים קצרים וחדק שנמצא מעל ראשה. יש בה יצר תוקפני שמקורו בגנים של הלביאה והיא אלופה בלהתעלק (כנראה שתכונה זו היא ביטוי של החלק היתושי שבה…).

אחי הקטן הוא מסוג ה- Chameleonman או איש זיקית. יש בו מרכיב גנטי של זיקית היוצר אצלו לשון ארוכה שמשתרבבת החוצה וכשפעם אחת הוא נדרס על-ידי דינוזאור צרצרי ונכרתו לו הרגלים, תוך שעתיים הוא הצליח להצמיח רגליים חדשות.

אבא שלי מזכיר במראה שלו את דמות הקומיקס הידועה שלכם, ספידרמן- הוא 65% אדם, 20% עכביש ועוד 15% לא ידועים. אימי היא 80% אדם ו-10% כלב, כששוב ה-10% האחרים לא ידועים. לפי תורת הגנטיקה, כנראה שחלק מהגנים הלא ידועים שלהם הם גנים של חיידק שהתבטאו רק אצלי.

זהו, כאן מסתיים הסיפור שלי. עד לאן נגיע ואם נשרוד את הקטסרופה הבאה? אין לי מושג… אבל בכל זאת, אם אתם נמצאים אי שם ליד מעבדתו של אותו כימאי גרמני סהרורי, אנא ממכם, שברו לו את המראה וכל מכשיר משקף אחר שימצא לנכון לבנות בעתיד.