כרטיס זיכרון
כשחושבים על החלל, המילה 'ידידותי' לא תימצא בלקסיקון. מעבר לכך, אין מספיק בני אדם בחלל שיחשיבו אותו כאחר מאשר קר וריק ולא מסביר פנים, בהתחשב בעובדה שלא היה טעם לשלוח בני אדם לחלל אחרי המצאת הביו-רובוטיקה. החלליות ששייטו במרחב הגדול היו פרקטיות בלבד, מה שעשה את ההתחמקות לחדרים אסורים קשה עוד יותר.
התנועות הרובוטיות היו התזוזה היחידה במרחק של כמאה חמישים מטר כאשר רגלי מתכת נקשו בקול גבוה וחד שקצהו הדהד במסדרון הארוך, המואר מספיק בדיוק לעין ללא חיישני ראיית לילה להתקדם קדימה. כמובן שלאף יצור ביו-רובוטי במקום בדרגת אזרח לא היה אישור להיות בכלל באזור המסווג, כך שהדמות המתקדמת לעבר החדר הסגור הייתה חייבת להתחבא בצללים. התנועות היו מתורגלות, חלקות, ולחמוק לתוך האולם נותר ללא קושי.
"שלום, 300987, מה שלומך היום?" הקול המכני נשמע כשהדמות התחברה אל המערכת.
לא נשמעה תגובה. מה הטעם? עיבוד רגשות עמוקים מדי יצרו קצר חשמלי במעגלים, ואז זאת תהיה הפעם השלישית השבוע שיצטרכו ללכת לתיקון. "אותו הדבר כמו אתמול בבקשה." הדמות נושמת עמוק ונשענת אחורה, נותנת לעצמה רגע לפני שתיפול על הזיכרון המוכר.
"… מחבר כרטיס זיכרון של 565903, סול דיוויס, שנת 2148, ה5.7, השעה 14:09. מנגן."
"אני לא חשבתי שתיקחו אותי ברצינות." אתה ממלמל בשקט מתחת לאפך, הלשון מחליקה החוצה ומשחקת בעגיל המתכתי על השפה התחתונה. לידך עומדת טובי, מגלגלת עיניים וזורקת מרפק לכיוון צלעותיך. זה כואב, קצת. אבל מה שמטריד אותך באמת זה העובדה שלקחו אותך ברצינות לשם שינוי, כי הנה, ארבעתכם עומדים מול הקליניקה שהשם שלה מהבהב באור קלוש, אבל בגלל ששתי האותיות י' נפלו השלט פשוט אומר "קלנקה".
זה התחיל כשארבעתכם ישבתם בחדר של רוני, טובי משתרעת על המיטה, אתה נשען על הדלת ורוני על הכיסא ועליו נמצאת עלמא בנינוחות, יד שמאל שלה מחבקת את צווארו. והנה הצביטה המוכרת של הקנאה, כי גם אתה רוצה שותף לפשע שישב לך על הברכיים וילחש לך שטויות באוזן, אבל לרוני יש הודעה אז אתה מתעלם מהמחשבה ומקשיב.
"אבא שלי סיפר לי היום." אומר רוני, ותמונה של ראש הממשלה במכנסי פיג'מה ונעליי בית עולה לנגד עיניך. מר טימותי תמיד היה טיפוס מצחיק כשלא היה בתפקיד הרציני והרשמי שלו, וזה היה בערך כל פעם שבאת אל רוני. הנער בעל השיער הכהה והארוך קצת יותר מהמקובל, עיניו העגולות שפוערות לו חור ענקי לנשמה עד שאפשר לקרוא עליו כל דבר כמו ספר פתוח, שמתחבר בקלות אל כל העולם תוך חמש שניות בודדת.
"סיפר מה?" הסקרנות בקולה של טובי גורמת לך לקפוץ ממקומך מעט. שקעת שוב במחשבות.
"טוב, הוא לא בדיוק סיפר. אני צותתי לו, אבל הנקודה היא שאני יודע על איך יצילו את האנושות. ואני חייב לציין שזאת אחת התוכניות הכי גרועות ששמעתי עליהם עד עכשיו, אבל יכול להיות שזה יעבוד. אני מתכוון, זה כבר ידוע שכדור הארץ יתחיל לקרוס עוד חמש שנים מעכשיו, ולכן אנחנו צריכים לחשוב על דרך להוציא את כולנו מהחור הזה לתוך כוכב לכת אחר, ומהר. ההתיישבות על מאדים לא מתקדמת מהר מספיק למרות מה שמפרסמים לציבור, ואין לנו מספיק אנשים שיחשבו על זה וגם על תוכנית ב' למקרה וזה לא יעבוד." רוני ממהר להרצות בקול המורה הכי טוב שלו, מישר את משקפיו הריבועיים על אפו.
טובי מגלגלת עיניים, ומתיישבת קצת יותר זקוף בקצה המיטה. "מאדים לא יעבוד והם לא יספרו בכלל לציבור? אז מה התוכנית הגאונית פה? ליצר עוד מוחות? לשבט מדענים? לשגר מדענים משובטים לחלל? לכבות את השמש כדי שהיא תהרוג אותנו קודם? למי אכפת? אף אחד מהפתרונות האלה לא רלוונטיים אלינו. אנחנו לא נהיה כאלה ברי מזל, בהתחשב בעובדה שסול – " היא פונה להביט אליך, עיניה השחורות סורקות אותך מכף רגל ועד ראש. " – יחגוג שבע עשרה בעוד שבוע וחצי. אתה הכי צעיר מכולנו, ואין מצב שתשרוד מעל עשרים ואחת."
עלמא פותחת את הפה ראשונה אחרי שטובי מסיימת להטיח בהם את העובדות. "קודם כל, תודה על זריקת העידוד." הן מחליפות מבטים קשים, אבל זה לא משטה באף אחד. הן חברות מגיל קטן, ופחות או יותר משלימות אחת את השנייה. אם עלמא לא הייתה בת הזוג של רוני, אתה היית מוכן להתערב שתמצא אותן יום אחד מתנשקות בבית המתכת שעל יד גן החיות הנטוש. טובי משמיעה קול לא מרוצה שמחזיר אותך לערנות. "אני חושבת שלכולנו יש לוח שנה שסופר כמה ימים נשארו לנו לחיות, אז לא צריך להזכיר את זה כל הזמן. אבל עד כמה שלא מוצא חן בעיני להודות בזה, את צודקת. איך זה רלוונטי אלינו?" היא מפנה את עיניה העמוקות אל רוני.
הוא מחייך חיוך מרוצה אחד ומסדר את משקפיו. למרות שהמציאו את מתקן הראיה לפני שלושים ומשהו שנה, רוני שומר אותם מתקופתו סבא שלו. משהו על איך הוא מזכיר אותו למר טימותי. "זה רלוונטי אלינו כי צדקת, טוביאנה." הוא מקבל חיוך חמוץ מצידה. "הם באמת הולכים לשבט מדענים ולשלוח אותם לתחנת החלל שנמצאת שנת אור מכאן."
טובי פוערת את עיניה ואתה מוצא את עצמך אומר, "אבל שיבוט נאסר לפני חמישים ושתיים שנה, על ידי דיויד בנייאס." כל העיניים בחדר מסתובבות אליך, ולמרות שאלו לא הרבה עיניים, אתה מוצא את עצמך מתכווץ במקומך. "מה? כשהלכנו ל'מוזיאון המדענים הגדולים ביותר בכל הזמנים' רוני ענה על כל התשובות בחידון המטופש שלהם וקיבל תמונה שלו ליד ההולוגרמה של בנייאס, כשלשניהם יש מוח וורוד ביד. זה היה מצחיק."
הנער השני בחדר מרים גבה וממשיך. "נכון, ולכן אלו יהיו גופים ביו-רובוטים שאליהם נכניס את התודעה שלנו. שתשובט."
עלמא מדברת שוב. "למה… למה אתה מדבר בגוף ראשון?" הססנות נושכת את המשפט.
זה גורם לרוני להשפיל את מבטו לרצפה. "כי אם המוחות שנשגר לחלל לא יצליחו, לפחות האנושות תשרוד." הוא מגרד באפו בעצבנות. "הם לוקחים את כל ראשי הממשלה ומשפחותיהם, בנוסף."
טובי לא משתכנעת. "אוקי, אז זה קשור אליך. אתה תינצל מגורל אכזר רק כי אתה הבן של ראש הממשלה, לך יש תוכנית גיבוי שתציל אותך כשאנחנו נישרף בגיהינום. אבל איך זה קשור אל כולנו?"
"כי המדענים שרוצים לקחת הם בין השאר גם חלק מהאיי. קיו. אס. טי." והמשפט הזה משליט דממה כל כך חזקה בחדר, שאתה מרגיש כאילו היא חורכת לך את האוזניים, מזדחלת דרך הגרון אל הריאות והראש ולא נותנת לך לחשוב.
איי. קיו. אס. טי. הם ראשי תיבות של צירוף מילים ארוך ומיותר שאף אחד לא זוכר, וזאת ברכה וקללה שגלגל המזל של הגנים בוחר באקראיות כמה ילדים בכל שנה בניסיון די עלוב של האבולוציה להציל את עצמה. כל הורה יודע אם הילד שלו הוא איי. קיו. אס. טי. בלידה, לפי בדיקת הדי. אן. איי. הסופית ובדיקת הרקמות.
כל ילד שנולד עם הכותרת הזאת מעל הראש לא טורח להירשם לכיתות לימוד רגילות, לקחת מבחני אישיות או להירשם להתמחויות שונות. ומה הטעם? כל ילד כזה ימות עד גיל עשרים במוות חסר רחמים, אז תכנון העתיד נראה באמת כמו כאב מאוד מיותר. וכמה נפלא! ככה פגשת את רוני בגיל תשע. שניכם הייתם באותה הכיתה של ילדי האיי. קיו. אס. טי. הוא הכיר את עלמא וטובי רק כשנתיים אחר כך, כשבנות התחילו להכניס לחייו קצת יותר חשיבות.
"קשה לי להאמין שייקחו אותנו." אתה מדבר שוב, מרים גבה. "מה שאני מנסה לומר, אולי ילדים שיש להם כישרון שיכול לעזור, אבל אנחנו די חסרי תועלת. אני מתכוון, טובי, החושים שלך פשוט מחודדים, אבל זה לא בדיוק עוזר לפתח את הצעד הבא של האנושות. ועלמא, את חזקה בקריאת אנשים, נכון? לא כל כך עוזר אם אין אנשים, או כדור הארץ. ומה בדיוק אני עוזר פה? אני יכול לחזות אם כוס מים תיפול, או צלחת תתרסק בחישובים שנראים יותר טוב בראש שלי, ובחצי מהמקרים זה אפילו לא עובד! רוני, זיכרון טוב לא ייתן מקפצה ענקית לאנושות. אתם מבינים לאן אני חותר?" אתה נאנח.
עלמא היא הראשונה לענות בציניות. "אתה אומר שלא ייקחו אותנו כי אנחנו חסרי תועלת. השאלה המתבקשת היא, רוני, האם לוקחים את כל האיי. קיו. אס. טי?" התקווה שבקולה כמעט שוברת את השתיקה הלא נעימה בחדר.
הנער בעל המשקפיים נאנח ומניד בראשו לשלילה. "לא. מספר המקומות מוגבל, גם לכל משפחות הממשלה. רק בני זוג וילדים אם יש. הם לוקחים את כל המדענים ואת כל האיי. קיו. אס. טי. שהראו כישרון או שהממוצע הלימודי שלהם מעל ל149 במקצועות הרלוונטיים בלבד. שזה, לצערי, אף אחד מאתנו."
טובי צונחת בחזרה לישיבה שפופה. "אז אתה אומר שהם ייקחו את סאם? לבד? לאיזה תחנת חלל רחוקה שנת אור מאתנו? אבל הם לא יכולים! הוא מסתדר טוב יותר עם מכונות מאשר עם בני אדם. הוא לא ישרוד בלי מישהו לטווח בינו לבין החברה!" אם לא היית מכיר את טובי, היית אומר שהיא על סף בכי.
השתיקה בחדר חזרה להעיק ולהכביד על כולם. רוני מנסה לשפר את האווירה. "אני בטוח שאם נבקש מהם אולי – "
"אולי מה? אולי מה?! אחי הקטן עומד להישלח לבד לחלל, וכולכם יודעים שהוא לא – שהוא לא – " היא חייבת לעצור רגע כדי לקחת נשימה רגועה. עלמא מעיפה אליה מבט מודאג. אתה משתדל להבין את טובי, שישנה בפנימיית בית ספר עם סאם בגלל שהוריהם מתו, אף על פי שאין לך אחים ובהחלט יש לך הורים. סאם האח\ות של טובי (היום זה אח, ככל הנראה. אתה לא בדיוק יודע מה יש לו, רק שחלק מזה נובע מחרדה חברתית קשה והמופליה. לא כל כך ברור איך שניהם מתערבבים אחד בשני אבל אתה לא רוצה לשאול שאלות.)
רוני מגרד בעורפו. "טכנית, הם לא ישלחו אותו ספציפית לחלל, אלא רק שכפול של התודעה שלו." הוא מעיף מבט אל טובי, שבשיבה לו בכעס שקט. "כמובן שזה אומר שהם שולחים גם את כל האישיות, אז… כן. כל החבילה."
"אוקי, רגע, תעצרו רגע." אתה מדבר שוב. "לא הבנתי. מה זאת אומרת 'כל החבילה'?"
"הכי פשוט שאפשר? התוכנית לשלוח את כולם למאדים כמו שאומרים בחדשות לא עובדת כמו שצריך. הם החליטו פשוט שבמקום לנסות לשלוח חלק לחלל, מה שלא יהווה פתרון לזמן הארוך, יהיה פשוט לשכפל את התודעה של מדענים וחלק מהגאונים שביננו ולשלוח את התודעות האלו – בתוך גופים ביו-רובוטים – אל החלל, כך ששם יעבדו על פתרון נוסף. זה סודי לגמרי, כדי שאם ולא יצליחו למצוא עזרה, המוחות על החללית יישארו כשריד האחרון של האנושות, ושם אנחנו תקלים בבעיה כי רוצים לשלוח את אח של טובי לבד, כיוון שהוא מתקשה באינטראקציה חברתית, שזה אצלו בתודעה." רוני מסכם באלגנטיות מעבר למה שציפית.
"טוב, אז אנחנו נעזור, נכון? נכניס את טובי לרשימה." עלמא מיד מתנדבת ומנדבת את כולם, מה שבעיניך קצת לא הוגן. מי אמר שאתה רוצה להיכנס לרשימה? נראה שהמחשבה ההפוכה עברה בראשו של החבר של עלמא, כי הוא ממהר להתקומם.
"ומה אתך ועם סול? אתם פשוט לא תיכנסו?"
אתה מרים את מבטך אליו כשאתה שומע את שמך. "מי אמר שאני רוצה להיכנס לרשימה? כאילו, חוץ מהעובדה המעשית של איך לעזאזל אנחנו אמורים לעשות את זה, מה אחר כך? אין לי ממש תוכניות לעתיד. לאף אחד מאתנו אין. לא בדיוק שאלנו את עצמינו מה נרצה לעשות כשנהיה גדולים, נכון? למה אתם חושבים יש לנו מקומות חינם בקולנוע, או במציאות המדומה? אנחנו משרתים את הקהילה עם הכישרונות שלנו, ומתים. זהו! אז מגלים קצת סימפתיה כלפינו כי יודעים שלא נהיה פה עוד הרבה. אני לא יודע מה אתכם, אבל אני לא בדיוק תכננתי לי עתיד. בואו נודה באמת, חבר'ה, כולנו כבר התחלנו לתכנן איך להשאיר זכר. זה פחות או יותר פרויקט הסיום שלנו."
הנער השני בחדר נעמד, מעמיד את עלמא לידו. "בדיוק! ומה יותר טוב בלהשאיר את התודעה שלנו?" הוא מסתכל עליך בתחינה אילמת. "תראו, הם יתחילו להסביר את כל העסק בחדשות מחר. כדי לא לעורר פאניקה או חוסר ציות, הם יגידו שכולם יכנסו לחללית, כשלמעשה הם רק ישכפלו את הזיכרונות של האזרחים הרגילים כדי שאם ויקרה ולא יצליחו למצוא פתרון, יישאר זיכרון מהבית לאנשים שעל החללית. א – "
"למה לא התחלת את ההסבר עם זה?!" טובי קמה על רגליה גם כן. "זה בערך פי אלף יותר גרוע! אני לא יכולה להשאיר את סאם רק עם הזיכרונות שלי. זה ישבור אותו."
אתה מגלגל עיניים. "אז מה התוכנית, מר גאון? נחכה לתור של אחד מאתנו בקליניקה, ואז נפרוץ לשם ונכניס את עצמינו בכוח לרשימה?"
"אני לא חשבתי שתיקחו אותי ברצינות." אתה ממלמל בשקט מתחת לאפך, הלשון מחליקה החוצה ומשחקת בעגיל המתכתי על השפה התחתונה. לידך עומדת טובי, מגלגלת עיניים וזורקת מרפק לכיוון צלעותיך. זה כואב, קצת. אבל מה שמטריד אותך באמת זה העובדה שלקחו אותך ברצינות לשם שינוי, כי הנה, ארבעתכם עומדים מול הקליניקה שהשם שלה מהבהב באור קלוש, אבל בגלל ששתי האותיות י' נפלו השלט פשוט אומר "קלנקה".
אתם נכנסים ביחד אל המבנה הארוך, וכולכם מחכים בכיסאות ההמתנה. ברור שיקראו לך ראשון מתוך כולם. ברור שאם ירצו להאשים מישהו, הם רק יצטרכו להסתכל מי נכנס ראשון מבין ארבעתכם, ואתה תהיה היחיד ברשימת החשודים.
"סול דיוויס, היכנס בבקשה לחדר מספר שלוש." הקול נשמע בכריזה. אתה מעיף מבט מודאג לחבריך, וקם. הצעדה לחדר מספר שלוש נדמית כנצח. הרופאה שם בקושי מתייחסת אליך, והדברים שהיא אומרת עוברים מעל ראשך. אתה מתיישב בקצה הכיסא, ומרכיבים עליך קסדה שחורה שמעקצצת מעט. אתה עוצם עיניים.
"… מנתק כרטיס זיכרון של 565903, סול דיוויס, שנת 2148, ה5.7, השעה 14:09. מכבה."
פעימות הלב של היצור הביו-רובוטי עוד ממשיכות להדהד בפנים גם אחרי פתיחת העיניים והתחברות למערכות הסביבה והמציאות. לרגע אחד הרצון לראות שוב את כולם כובש, כמעט ומכריח לנגן שוב את הזיכרון של סול. נקודת מבטו תמיד הייתה מפתיעה למדי, לא משנה כמה פעמים הזיכרון שלו נראה. מבחוץ הוא תמיד נראה כבחור הדיכאוני, הגותי, זה שהולך עם הכל וינטג' שחור ומתנהג בפסימיות משמידת שמחה. אבל מנקודת מבטו שלו, הוא אפילו לא שם לב לכך. נראה שהוא פשוט לא מבין יצורים אנושיים, מה שמעביר מדקרת אהדה שכנראה תקלקל את המערכות אחר כך.
אבל הדבר שהכי הפתיע, היה לראות את הגוף הישן של היצור הביו-רובוטי. כמעט שלא היה אפשר לזהות דרך עיניו של סול. הוא ראה הכל שחור או לבן, התמקד בפרטים הקטנים במקום בתמונה הגדולה. הוא חשב על דברים לעומק לפני שפצה את פיו, ולא אהב תשומת לב. הוא פספס כמה דברים משמעותיים, כמובן. הוא טעה לגבי רוני, כשאמר שהכישרון שלו לא תורם. הוא טעה לגבי עלמא, כשאמר שהיא יכולה להבין יותר טוב את גוף האדם. עלמא, הנערה היפהפייה בעלת העיניים העמוקות הגדולות והשיער שמקיף את פניה הרזות כאילו היא בעולם משלה, כל הנמשים על האף מתקמטים כשהיא מחייכת. הוא טעה גם לגבי טובי, כשאמר שהחושים שלה רק מחודדים.
"נגן המשך." היצור הביו-רובוטי ציווה על המערכת, וזאת צייתה.
"… מחבר כרטיס זיכרון של 565988, עלמא אייזנברג, שנת 2148, ה5.7, השעה 14:13. מנגן."
כשאת מרגישה את רגליך הולמות במסדרון הארוך של הקליניקה בריצה, את יודעת שנדפקת. שהלך עליך, שאת לא תצאי מזה בשלום. היקום שונא אותך, מנסה להכשיל את רגליך בכל הזדמנות, מטאפורית ופיזית כמו ילד כועס בקפיטריה בסרטים ישנים. הלב שלך הולם בחזך כשאת רצה, דמעות עולות בעינך מהמאמץ, למרות שאת בכושר. עד כמה שאפשר להיות בכושר כשאת איי. קיו. אס. טי. בת שמונה עשרה וחצי.
לא סיפרת לאף אחד, כמובן. אין סיבה לספר. ידעת שהסיבה שהמערכות הפנימיות שלך כבר מתכוננות לקריסה היא בגלל שוויתרת על הכדורים והתרופות שלא באמת עזרו כבר לפני שנתיים. המילים שסול אמר לך כשרוני רק סיפר לכולם מה התוכנית של הממשלה הכו בך כמו רעם ביום בהיר. 'ועלמא, את חזקה בקריאת אנשים, נכון? לא כל כך עוזר אם אין אנשים.' המילים שלו אומנם רק נגעו בקצה הקרחון של הכוח שלך, אבל הם חדרו עמוק. למעשה, אם לא היו אנשים, החיים שלך היו הרבה יותר פשוטים. כל כך פשוטים, למעשה, שאפילו לא היית טורחת לשקול את ההצעה של רוני להצטרף לרשימה. באותו רגע, שסול הביט בך וצמצם את כולך לחצי משפט, עם הצלקת על הלחי שלו והחצי גומה שלא נהרסה, בוחן אותך כאילו הוא יודע הכל בעודו נשען על הקיר, כל רצונך היה לבוא אליו ולנער אותו, לצרוח שהוא לא יודע עליך שום דבר. לבכות ולצרוח שללא אנשים לא היית רואה את כל המתים שמרחפים באוויר, ושלמעשה היה אחד ממש מאחוריו אז אם הוא יועיל בטובו לסתום את הפה הגדול שלו זה יהיה ממש נחמד.
אבל סול כן הכיר אותך. הוא כן ידע על היותך "סכיזופרנית", אפילו אם כל מי שראית באמת היה קיים. אפילו אם אף מבדק לא באמת הצליח להוכיח אם זה הכישרון שלך מהאיי. קיו. אס. טי. או מחלת נפש. אפילו אם הכדורים לא עזרו, והאנשים המתים שנצמדו אל משפחותיהם בחלל האוויר השירו לך מבט חודר. אפילו אם ידעת שזמנך להצטרף אליהם קרוב.
את עוצרת בפתאומיות כשטובי ורוני מושכים אותך לכיוון הקיר. את מעיפה אל שניהם מבט מבולבל ופותחת את הפה כדי לשאול למה העצירה הפתאומית כשרוני שם לך יד על הפה. טובי מצביעה בראשה על המסדרון. את עדיין מבולבלת אבל מהנהנת שהבנת. ואז את שומעת את האבטחה. הם רחוקים, מאוד. והם גם לא מתקרבים לכיוונכם, אבל את סומכת על טובי ועוצרת עד שהיא תורה אחרת. ההורים שלה מחייכים אלייך ומעבירים יד בשיערה של ביתם, אבל השיער של טובי לא זז ואת בוחרת להתעלם. את זוכרת את היום הראשון שראית אותם, כי סיפרת לטובי, וזאת לא דיברה אתך שבוע.
הנערה בעלת השיער השחור הצבוע בפסים מסמנת לך ולנער שלו את מחזיקה את היד להמשיך. אתם רצים בדממה עוד כמה מטרים, ואת הופכת להיות מודעת לכמה קולנית הנשימה שלך, כמה הצעדים שהולמים ברצפת הקליניקה מהדהדים במסדרון הצר. ואז אתם מגיעים, וזה נגמר כמו שזה התחיל. רוני פותח את הדלת בקוד של חמישה מספרים, ושם שיערה בודדת על הצג ואתן נכנסות אחריו לחדר הקטן.
במרכז החדר יש כיסא, עם קסדה שחורה שמחוברת ביד רובוטית לגב של המתקן. וזהו. אין שם חוטי חשמל שצריך לחבר למקומות מוזרים בגוף. אין שם מתקני עינויים עם חפצים חדים וצרחות ברקע של כל אלה שמתו מטעות של מדענים. במחשבה שניה, אולי באמת ראית יותר מדי סרטים.
"טוב, טובי, את ראשונה." הקול הנמוך של רוני מקפיץ אותך ממקומך. את מסתובבת אל חברתך, שהולכת אל הכיסא בביטחון ומתיישבת. את מחכה שרוני ידבר, מביטה בשעונך בעצבנות. "יש לנו בדיוק עשר דקות לפני שיבינו שהדי אן. איי. ישן מדי בשביל להיות אמיתי. אני מתכוון, זה הרבה יותר מסובך מזה אבל – "
" – אבל אין לנו זמן להסבר הארוך, אני יודע." קול נשמע מאחוריכם. זה היה סול, החיוך שלו חושף שיניים ומרחיק את הצלקת שלו מהפה. "פעם הבאה תטרחו לסגור את הדלת מבפנים. וגם, הטכנולוגיה פה לא מתקדמת כי האנשים שיודעים שהמקום הזה קיים כל כך מעטים ביחס לזמן שנותר עד שהמשלחת תצא, ככה שאתה יכול לחסוך מאתנו את ההסבר המשמים." הוא סגר את הדלת מאחוריו והתקדם למסך ההולוגרמי, מתיישב על הכיסא לפניו.
"ואיך אתה יודע את זה, גאון?" זאת הייתה טובי, משירה אליו מבט חודר.
"קודם כל, כי שאלתי. הרוב אמרו שהחדר הזה מחסן לציוד יקר, וחלק חשבו שזה השירותים לצוות. הסבירות שיגידו להם לשקר היא נמוכה ביחס לתשובות שלהם – היו אומרים להם להגיד שקר אחיד כדי שישמע אמין, ואילו התשובות שלהם נשמעות כמו שמועות. חוץ מזה, שאם היו שמים טכנולוגיה כבדה על החדר אנשים היו מתחילים לחשוד בקשר לחדר. עדיף רחוק מהעין רחוק מהלב, לא?" הוא מסיים במשפט עתיק, מחייך חיוך מרוצה ומרים גבה. "מי גאון עכשיו?"
רוני מעיף אליו מבט כעוס וניגש אל טובי, שם לה את הקסדה על הראש. "זה עלול לעקצץ מאחורי העיניים טיפה, אבל לא צריך לדאוג, זהו מתקן בטוח לחלוטין שנבדק מאות פעמים." הקול שלו כבר פחות נמוך במשפט הזה, והוא אומר את המילים עם מעט מבטא מוזר, אבל אף אחד לא מביט אליו בהפתעה. לרוני יש זיכרון מצוין, אפילו כמעט יותר מדי טוב. זה למה הייתם יכולים לבצע את התוכנית, כדי שאחרי שישכפלו את רוני הוא יזכור את כל התהליך. כמובן שרוני הוא זה שהציע את הפתרון – אף אחד מכם לא חשב כזה רחוק עד לביצוע של ממש של התוכנית.
הבעיה היא שהקסדה על הראש נראתה כאילו היא מסתירה את כל מרחב הראייה של הנבדק, וגל של פרפרים עולה בבטנך.
סול מתחיל לשרבט על נייר מקומט שהוציא מכיסו וללחוץ על כפתורים בקצב שנראה כמעט אקראי. את יודעת שהוא מסתמך על האיי. קיו. אס. טי. שלו בלבד כיוון שהוא מורה לרוני לא לדרוך על הכבל שניה לפני שזה הניח את רגלו על חוט אפור עבה למדי. בהתחלה לא הצלחת להבין את סול. לא איך המוח שלו עובד בקשר למה שנראה כמו חיזוי העתיד ולא בקשר לאישיות שלו. כמובן שעל האישיות את יודעת, בערך, שהציניות והעוקצנות נועדו כדי לשמור עליו מפני האנשים שבחוץ. לגבי הכישרון שלו… זה היה יותר מסובך. כשניסה להסביר את עצמו אליך מילותיו הסתבכו זו בזו, אבל הנקודה היא שעל סמך כמה חישובים מוזרים, הוא יכול לדעת מה יקרה בשניות הבאות. בערך. אולי. זה עובד חמישים אחוז מהמקרים. ואת מקווה שחמישים אחוז מספיקים להיום.
"אתה בטוח בעצמך?" את נותנת לעצמך לשאול לבסוף, כשאת רואה אותו מהסס באחד הכפתורים. הוא מעיף מבט מבולבל אליך.
"הכל מחושב על הסתברויות. יש סיכוי של אפס נקודה שלוש שלוש שהכפתור הזה יהיה נכון לעומת שני הכפתורים האחרים, בהתחשב בשמם ובצבע שלהם. אנשים נוטים לחבב צבעים ספציפיים, לכן אני הולך לפי השיטה הזאת. אבל פה אני – "
"זה האמצעי." רוני זורק לו בעודו מחבר לקסדה כמה חוטים מאיימים. אולי זה כן כמו בסרטים.
"אתה בטוח? כי אם אתה מחשב את המהירות של האצבעות על המקלדת, ואנשים מעדיפים את היד החזקה שלהם – "
"אני יודע, אבל הרופא היה שמאלי."
"ולא יכולת להגיד את זה לפני? אוף, חכו דקה."
את מתיישבת ליד הדלת, מאזינה בזמן שהבנים מתווכחים איזה מהכפתורים נכון. דפיקות הלב שלך כמעט מחרישות אוזניים, לא נותנות לך למקד את תשומת הלב שלך לא לנערים ולא לרעשים שמחוץ לדלת. תחושת חוסר האונים מקיפה אותך, כולאת אותך, חונקת, והידיים רועדות לך כל כך חזק שאת לא חושבת שתצליחי למנוע את ההשתנקויות לאוויר שלפתע לא נכנס לך לריאות. את מנערת את ראשך, מכריחה את עצמך לנשום עמוק ולהתמקד.
"הצלחתי!" קורא סול, לוחץ על כפתור אחרון והמכונה מתחילה לטרטר ולזהור. את שמה לב שהידיים של טובי נאחזות לפתע בידיות המושב בכוח, הוורידים בולטים לה מהידיים, והרגליים שלה לפתע נדרכות, ואת קמה, כי רוני אמר שזה לא יכאב אבל בבירור טובי מרגישה כאב, ולפני שאת מצליחה להוציא קול מהפה המכונה מצפצפת ודוממת. החבר שלך ממהר להוריד את הקסדה מהנערה בעלת השיער השחור ההמומה, ומחלץ כרטיס קטן מהצד הימני של המכשיר, כל כך קטן שאת בקושי יכולה לראות אותו ממקומך.
את ממהרת למחשב יחד עם כולם, בזמן שסול נכנס לתיקיית הרשימה. האצבעות שלך כבר מעקצצות מהרצון לסיים עם זה, להכניס את עצמך לרשימה ולהגיד שלום למשפחות המתות של כולם.
"טוב, את מי מוחקים?"
השאלה הסבה את תשומת הלב לרוני, שישר את משקפיו על אפו. הוא היה רגוע, בניגוד לכולם. את הראשונה לפתוח את הפה. "סליחה?"
"אמרתי לכם, זאת רשימה מצומצמת, ואין מקום לכולם. צריך למחוק מישהו ולהוסיף את טובי. את מי מוחקים?"
כולם התכווצו במקומם. "מה זאת אומרת את מי מוחקים?" כל הרצון שלך להיפטר מהשדים מתחת למיטה נעלם והתחלף בכעס. "אתה לא אמרת שצריך למחוק מישהו! כל האנשים ברשימה הזאת נחוצים כדי להציל את האנושות! מי אנחנו שנחליט מי ימחק ומי יישאר?!"
רוני נרתע ממך מעט, ואז מתכווץ למשמע הצחוק של סול. "אפשר לחשוב שאת כזאת חסודה." סול מניד בראשו. "אפשר למחוק את המשפחות של הממשלה. זה יפסיק להציק למצפון שלך?"
את מביטה בו בחוסר אמון. "איך אתה יכול להגיד דבר כזה? איך אתה יכול להחליט מי יחיה ומי ימות? איך אתה מעז להחשיב את עצמך כיצור גבוה יותר מהאדם? אין לך שום זכות – "
סול מתעצבן חזרה. "למה את צועקת עלי? ולמה, לאנשים בדרגות גבוהות יותר יש זכות להחליט מי יחיה ומי ימות?" הוא מניד בראשו. "אם את רוצה לצעוק על מישהו, תצעקי על החבר שלך. אני בכלל לא רוצה להיכנס. זה לא כאילו תכננתי את החיים שלי אחרי גיל עשרים. זה לא כאילו מישהו מאתנו תכנן את החיים אחרי גיל עשרים."
את מסתובבת לרוני, על פניו תחינה אילמת. "עלמא, בבקש – "
"שלא תעז." את מסננת. "שלא תעז לבקש ממני דבר כזה רק כדי ש – רק כדי שאתה לא תהיה לבד." הקול שלך מקפץ לקראת סוף המשפט. את נושמת עמוק, מביטה בכל אחד אחר מלבדו. את רואה את ההורים של טובי מעליה, מתבוננים בך ומחייכים. היית עושה הכל כדי לא לראות אותם, אבל…
"עלמא, אני מתחנן, תחשבי בהיגיון! את לא הורגת אף אחד. אל תשאירי אותי שם בלעדייך." הוא תופס לך את היד, מכריח אותך להסתכל לו בעיניים, ואת מרגישה כאילו הוא מכניס לך אגרוף לבטן.
"אני אוהבת אותך, אבל אני לא יכולה לעשות את זה." את מושכת את ידך מידו, כמעט מרגישה איך הלב שלו נשבר לרסיסים. את מביטה אל הדמות מאחורי סול, אבל את יודעת שהמתים לא מדברים. "עד כמה שקשה לי להודות בזה, סול צודק. מה נעשה אחר כך? למה לנו לחיות חיים בלי מטרה?"
טובי מתערבת. "טוב, אני לא יודעת מה אתכם, אבל לי לא אכפת למחוק מישהו. אחותי לא תהיה לבד בחלל. על גופתי המתה." המשפט נשמע אירוני יותר בחדר הקטן. היא מסתובבת למסך. "אז את מי למחוק? יש פה מישהו בשם פלצני ביותר – "
"אותי."
טובי מסתכלת על רוני במבט מופתע. "למה אתה מתכוון, 'אותי'?"
"תמחקי אותי. אם עלמא לא הולכת אני לא הולך." וזה פוגע בך כמו סכין, חודר עד עמוד השדרה שלך בחור עצום שמרוקן את כל רוח הלחימה שלך. את מנסה להגיד משהו, אבל רוני עוצר אותך. "אני רציני. זה לא עונש או משהו. אבל אני לא יכול לסבול את המחשבה של להיות שם לבד, ואני לא מתכוון לאמלל אותך ולהכריח אותך להיות איתי שם לנצח. אם את לא רוצה, אני מעדיף להתמקד בלהיות אתך עכשיו ולנצל את כל הזמן שיש לנו בשביל שיזכרו אותנו, מאשר להיזכר באחרים בלעדייך." הוא מחייך חיוך שמערבב אכזבה ועצב ומנשק אותך על הלחי.
סול מוחא כפיים באיטיות. "נאום נוגע ללב, רוני. עכשיו אפשר להכניס את טובי לרשימה?"
"אתה חייב להיות כזה אדיש כל הזמן?" טובי מגלגלת עיניים לכיוון סול ואז מתנפלת על רוני בחיבוק. "תודה." היא לוחשת, ואז מהנהנת לסול, שלוחץ על עוד כפתורים ומכניס את כרטיס הזיכרון שלה אל המערכת.
את מביטה אל רוני, ואת יודעת שהוא מאוכזב. אבל את גם יודעת שהוא סולח לך, ואת לא יכולה שלא לחוש הכרת תודה על כך. את מתקרבת אליו צעד נוסף כדי לנשק אותו, אלא שאז האזעקה מתחילה לטלטל את הבניין.
"עשר הדקות שלנו עברו. שנברח בצרחות?" והקול של סול זה הדבר האחרון שאת זוכרת לפני היציאה מהקליניקה לאור השמש שמחמם לך את כל הנמשים.
"… מנתק כרטיס זיכרון של 565988, עלמא אייזנברג, שנת 2148, ה5.7, השעה 14:28. מכבה."
היצור הביו-רובוטי לא שם לב לחשמל שעבר בצורה לא תקינה בגופו עד שראה אדום. 300987 אישרה את הבעיה וקמה ממקומה, מעבירה הודעה ל200987 שצריך לעבור שוב במחסן התיקונים. כמובן שבראשה היא עדיין קראה לו סאם, והיא ידעה שהוא יכעס עליה היום כמו לפני יומיים, ששוב הצליחה לקלקל את המעגלים. אבל אי היה באמת אפשר להאשים את טובי – היא התגעגעה אל חבריה, אל מי שעזבה בכדור הארץ. היא התגעגעה לגוף הישן שלה, לגמישות ולתחושת השיער על לחיה. ולמרות שעיבוד הרגשות באמת גרם לה ולסאם ללכת לתיקון, וסיכן את ההתגלות שבמעשה האסור של טובי, היא לא יכלה להפסיק. לא כשזה כל מה שנשאר לה.
היא הצטערה שהפרויקט סיום של סול לא היה מרשים מאוד. הוא ניסה לבנות מכונת זמן שתלויה על הסתברויות, אבל הוא הצליח רק לגרום לבניין לעלות בלהבות, הוא נכווה קשות, אבל שרד. לפחות הוא היה בחדשות שהם קיבלו מכדור הארץ. טובי ידעה שהוא היה מרוצה מזה.
היא הצטערה שעלמא ורוני לא הספיקו להתחתן. היא ידעה שעלמא רצתה, מאוד. אחרי שהחליטו לשלוח את טובי במקום רוני, היה להם בעיות בקשר שלהם, אבל אף אחד מהם לא וויתר, ותוך חודשיים הם חזרו להיות קרובים מתמיד. לא שהיה להם כל כך הרבה זמן להיות ביחד, אבל עלמא תמיד הייתה קלאסית. תמיד חיה בעבר. והיא הראשונה שעזבה מתוך כל הארבעה. והנה שוב הקצר במעגלים, הגעגוע הזה אל חברה אנושית.
היא ידעה שהפרויקט סיום של עצמה לא היה גדול. טובי-של-כדור-הארץ הקימה קבוצת ספורט לנוער של איי. קיו. אס. טי. שנטו לסיום חייהם וכבר לא יכלו לתפקד לבד. עלמא ורוני הצטרפו ראשונים, כדי לתמוך. וגם כי התסמינים שלהם הופיעו הכי מוקדם מכל הארבעה.
טובי שבכדור הארץ הייתה הבאה בתור אחרי רוני. והיום סול התאחד עם כולם. כששמעה את החדשות, 300987 ידעה שהיא חייבת לראות עוד פעם אחת אחרונה את כולם לפני שתפסיק לבוא אל החדר הזה. לפני שתפסיק לעצבן את סאם עם הקצר במעגלים. הטענה הייתה שאם היא תתגלה, יסלקו אותה. אבל איך אפשר להאשים אותה? הגעגועים מחשמלים.
אומרים שזמן מרפא את הכל, אבל איך אפשר לרפא את מה שלא נועד לפצוע?
"מחק הכל."
"האם את בטוחה שרצונך למחוק את כרטיס זיכרון של 565988, עלמא אייזנברג, וכרטיס זיכרון של 565903, סול דיוויס?"
"כן."
"נמחק. האם לכבות את המערכות?"
"כן."
"מבצע כיבוי."