לבשתי את כפפות הניתוח בהתרגשות. ניתוח כמו זה שאני הולך לעשות כעת לא עושים בכל יום. המתמחה שלי, קיילה- ישבה ליד השולחן ולעסה מסטיק ברעש ושיחקה עם הקצוות הוורודים של שערה. "אתה נראה מרוצה, פרופסור ג'קייד."
"ברור שאני מרוצה! אחרי כל הניסויים, המחשבה, ההכנות-"
"והחיפושים אחר בן אדם שפוי שיסכים שתנסה עליו את הרעיון המטורף שלך. קרדיט לי על זה דרך אגב."
"כמה פעמים אני עוד אצטרך לשמוע את זה? העיקר שבסוף מצאת נסיינית."
"פפ… אתה והרעיונות ההזויים שלך. למה לא יכולתה להמציא ניתוח לריפוי מחלות ופציעות כמו כל רופא נורמאלי?" אמרה וניפחה את המסטיק שלה בעצבנות.
"גם הניתוח הזה נועד לרפא." ציינתי.
"אנשים לא אוהבים את הרעיון של לרפא את הנפש בצורה פיזית, אתה יודע? חוץ מזה שלא הייתי קוראת לגרימת פיצול אישיות 'ריפוי'." אמרה ועשתה מרכאות באוויר.
"זה רק בגלל שאת מציגה את זה באופן כל כך חלקי ולא מקצועי. אני מתכוון לשנות את הנטיבים של הנויירונים בזיכרון שלה, כך שהיא לא תוכל לזכור שני מאורעות ספציפיים באותו זמן." אמרתי בהתלהבות, "אבל נכון שכתוצאה מכך סביר להניח שיהיה לה פיצול אישיות- הזיכרון משפיע על האופי של האדם ביותר ממובן אחד."
"היא תוכל לשלוט מי מהשתיים שולטת באישיותה באותו רגע?"
"תלוי במינון של כל אחד מהזיכרונות המופרדים." פתחתי את המגירה מאחת השידות והוצאתי את הפרטים על המטופלת האנושית הראשונה שלנו.
"אז המטופלת שלנו היא לירי?" שאלתי.
קיילי הנידה בראשה והבעתה התרככה. "ילדה מסכנה. מי היה מאמין שדברים כאלה עדיין קורים…" היא החוותה בראשה לעבר התיק של המטופלת, שהכיל גם את הזכרונות שהיא רצתה שנטפל בהם. "כבר שנה שהיא לא מתאוששת מהסיפור הזה."
גירדתי את ראשי בתסכול, "השנה שבה היא סבלה הולכת להקשות עלינו. היא בטח נזכרה במהלכה שוב ושוב ברגעים טובים, הרעים ובמוות שלו. אני מקווה שהסתירה בין שני הרבדים של הזיכרונות תגרום לשנה הזאת להיות מעורפלת." ציינתי ורשמתי כמה הערות בתיק של לירי.
קיילה קמה ולבשה את חלוק הניתוח שלה מעל חולצתה המקושקשת. "נו?" אמרה בזמן שאספה את שיערה הארוך לקוקו, "מתחילים?"
"תכנסי עוד חמש דקות." אמרתי בעודי מעיף מבט בשעון, "אני רוצה לדבר קצת עם המטופלת שלנו."
"פפ… עד עכשיו היא לא ממש עניינה אותך." מלמלה קיילה ויצאה מהחדר בשקט.
נכנסתי לחדר ניתוח. לירי שכבה על מיטת הניתוחים ובהתה בתקרה בטשטוש. היא הייתה רזה ועדינה גם ככה, בנוסף לשיער השחור והעור החיוור בעקבות הצום לקראת הניתוח היא נראתה כמו משהו רחוק, שלא באמת שייך לעולם הזה. לקחתי כיסא סטרילי והתיישבתי לידה. היא הסתובבה והסתכלה עלי בעיניים דומעות, "אתה באמת יכול לגרום לי לשכוח?" היא שאלה בשקט.
משכתי בכתפי, נזהר מלתת הבטחות חפוזות. "זה לא ימחוק אותם, אבל לא תצטרכי לסבול את שתי הדרכים השונות שבהן את זוכרת אותו." הסברתי.
"זה יכאב?"
חייכתי והנדתי בראשי לשלילה, "את תהי בהרדמה מלאה."
"אני מבינה…" היא אמרה וחזרה לבהות בתקרה. "יש לי זכות לעשות את זה?"
"למה לא?" שאלתי בעודי מסדר על השולחן את כלי הניתוח.
"אני לא יודעת… לא שאלת את עצמך במהלך כל הזמן הזה האם זה מוסרי?"
משכתי בכתפי תוך כדי שהזזתי את סכין הניתוח הצידה, "אלה הזכרונות שלך והבחירה שלך- אני לא חושב שיש בזה בעיה."
"אה…" אמרה הילדה והמשיכה להסתכל על התקרה. "מה גרם לך להמציא ניתוח כזה?"
הרמתי את ראשי בהפתעה, "זה באמת מעניין אותך?"
"קצת. ואני מעדיפה לחשוב על כל דבר, רק לא על איך ש…" לחשה עד שקולה גווע.
הנהנתי בהבנה. "לאחי היה פיצול אישיות. כשאבא ואמא שלי התגרשו- היה צריך לספר לו על זה פעמיים, בגלל שהוא לא חלק את הזכרונות של האלטר-אגו שלו. לאחרונה חשבתי על זה שאולי אפשר לנצל דבר כזה לטובה. מלכתחילה חקרתי הרבה על פיצול אישיות- אז היו לי מספר השערות. עשינו כמה ניסויים, הרבה מחשבה כמובן- אפשר לומר שאת השלב האחרון."
"אני מניחה שזה קצת מאוחר מדי לתהות לגבי זה… אבל כמה פיצול אישיות גרוע? הוא שווה את מחיר השכחה?"
"יש הבדל בין פיצול האישיות של אנשים אחרים לבין אלה שאת תחווי." הסברתי, "פיצול האישיות רגיל הוא פשוט אנשים שונים בתוך אותו בן אדם, לפעמיים יהיו להם זכרונות שונים- זה אלמנט משתנה." הסברתי באופן קצת חפיף, אבל אני לא חושב שמעניין אותה לשמוע את כל הפרטים המדויקים. "פיצול האישיות שלך הוא תוצאה של השכחה. אישיות אחת תזכור אדם אחד בתור ידיד, בזמן שהאישיות השניה תזכור אותו כאויב. יהיה הבדל- אבל לא משהו בסגנון פרופסור ג'קיל ומיסטר הייד." אמרתי בגיחוך.
לירי שתקה למספר דקות, "ההיכרות איתו מאוד שינתה אותי. היה לי יותר ביטחון עצמי ואושר" אמרה בעוד דמעות התחילו למלא את עיניה.
התנהגתי כאילו שלא ראיתי שהיא בוכה. זה מה שרוב המטופלים רוצים. "אני בטוח שהאישיות השניה תלמד לבנות את הדברים האלו בעצמה." ניסיתי לענות בקול רך, אבל האמת שדיי כעסתי. איך אפשר לתת לעצמך להיות כל כך תלותי במישהו?
קיילה נכנסה לחדר, ולשם שינוי הפה שלה היה נקי ממסטיקים וסוכריות מציצה נטולות סוכר כאלה ואחרות. "אז מתחילים?" היא שאלה אותי, מתעלמת מלירי. הנהנתי והבזקתי חיוך ללירי בעוד קיילה התקרבה אליה עם מסיכת נשימה, "שלום לירי. את מרגישה שאת מוכנה לניתוח?"
לירי צחקה, "עד כמה שאפשר להיות מוכנים לדבר כזה." היא הסתכלה עלינו בחיוך, "איך קוראים לכם?"
קיילה צחקה, "הפרופסור המוזר הוא ג'קייד, ואני קיילה המושלמת." לירי צחקה, והסתכלה על מה שקיילה התעסקה בו בשאלה, "מה זה?"
"זאת מסכת הנשמה. מטרתה לוודא שתשני כשנבצע את הניתוח. זה יקח חמש דקות." לירי הינהנה.
"אני יודע שלא רצית שקרובי משפחה יבואו, אבל את בטוחה? אני יכול להכניס את אחותך ואת ההורים שלך, הם מחכים בחוץ." שאלתי את לירי. היא רק הנידה בראשה לשלילה בנחישות.
לאט לאט גז ההרדמה השפיע והיא נרדמה.
קיילה ואני התחלנו לעבוד. אמנם היא קשקשנית קטנה וחצופה- אבל הילדה יודעת לעשות את העבודה שלה. "כשתתחילי לבצע ניתוחים משלך, אני חושב שכדאי שתדברי קצת עם המטופלים לפני הניתוח." הערתי. היא משכה בכתפה, "זה לא היית אתה שהזהיר אותי ממעורבות אישית שעלולה לפגוע בי אם הניתוח יכשל?"
"זה לא אומר שאסור לך להיות נחמדה. מטופל רגוע זה מטופל שקל יותר לטפל בו."
המשכנו לעבוד בשקט יחסי. קשה לפטפט כשעושים ניתוח נדיר ומורכב כל כך.
לאחר שסיימנו ותפרנו את ראשה בחזרה, נשמנו לרווחה. "נראה שהשגעון שלך פעל." צינה קיילה.
"מוקדם לחגוג, אנחנו צריכים לחכות שהיא תקום. רק אז נוכל לדעת באמת אם הניתוח עובד או לא."
קיילה התמתחה, "אני בהחלט צריכה הפסקה. ברשותך, אדוני הפרופסור- הלכתי לקיוסק." אמרה והתחילה לרוץ לעבר המעלית לקומה למטה. תפסתי אותה בצווארון של חליפת הניתוח, "לא שכחת משהו?"
"מה?"
"המשפחה של המטופלת. הם ירצו להודות לך." קיילה זעה באי נוחות ובמבוכה, אבל באה איתי.
נכנסנו לחדר ההמתנה. היו שם מספר משפחות ואנשים שונים, אבל ידעתי למי אני צריך לפנות. זוג הורים מודאגים וילדה בת עשר. האמא ישבה על אחד הכיסאות ליד ביתה, ואילו האב התהלך בחוסר מנוחה. הילדה הסתכלה עלי ברגע שנכנסתי לחדר, כאילו ניחשה שאנחנו טיפלנו באחותה. מיד ראיתי את הדמיון הרב ביניהן; אותו שיער שחור חלק, אותם עיניים אפורות בהירות וחודרות.
"המשפחה של לירי?" שאלתי.
הם הסתובבו לעברי בעיניים פעורות. "כן?" שאלה האמא ברעד.
"אני דוקטור ג'יקייד, בדיוק סיימנו את הניתוח של הבת שלכם ואני שמח להודיע שהוא עבר ללא פגע."
הם נשמו לרווחה וחיבקו אותנו. קיילה ניראתה נבוכה, אבל אני מאמין שהיא תתרגל לזה בסוף.
"אפשר להיכנס אליה?" שאלה האם.
"לצערי, לירי צריכה להיות בהרדמה של 24 שעות. כשתתעורר תוכלו להיכנס אליה. אבל תהיו עדינים בבקשה. היא מחלימה מניתוח קשה."
"תודה רבה לכם שאתם עוזרים ללירי," אמרה הילדה הקטנה בשקט. האם הינהנה, "היינו אבודים לגמרי בשנה האחרונה, שום דבר לא עבד. היא פשוט הייתה קופאת לימים שלמים ובקושי אוכלת."
"הניתוח הזה הוא התקווה האחרונה שלנו." הוסיף האב. ראיתי בהבעת פניו שהוא רוצה להמשיך ולומר "אחרת לא הייתי מסכים לרעיון משוגע כל כך", אבל זה לא מסוג הדברים שאנשים נוהגים לומר.
אחרי שנפרדנו מההורים ויצאנו מהחדר, קיילה ברחה לקיוסק, ולי נשאר להכין את הביקורת והשאלות לראיון עם לירי לאחרי שתתעורר.
***
עברו ארבע ימים שבהם לירי התאוששה. עכשיו יכולנו ללכת לראיין אותה לאחר הטיפול, ולראות כיצד הוא פועל על בן אדם, שיכול לעבור ראיונות ולתת פידבק יותר טוב מחיות מעבדה.
קיילה ואני הלכנו במסדרון של חדרי ההחלמה.
"אז כל מה שאני אומרת זה שהבקרה הלא מקצועית שלו יכלה לעלות בחייהם של עשרות אנשים."
"קיילה, הוא בסך הכל שכח לשים סוכר בעוגת יום ההולדת של חברה שלך."
"פפ… 'בסך הכל'…" רטנה. "לא היית אומר את זה אם זאת הייתה עוגת יום ההולדת של הבסטית שלך."
עצרתי מול דלת חדר 245, "זהו, עכשיו נכנסים לראיין את לירי ואת האלטר אגו החדש שלה. אז בבקשה, בלי דיבורים נוספים על עוגות יום הולדת בלי סוכר. הבאת את מכשיר ההקלטה?"
"העתיק הזה שהתעקשת להשתמש בו? כן."
"את יודעת שגם אני לא שמח שאנחנו צריכים להשתמש באם פי ישן, אבל אנחנו מנסים להימנע מקרינה אצל המטופלים." אמרתי בזעף ודפקתי בדלת.
"כן?"
נכנסתי לחדר בנינוחות, "שלום לירי, איך את מרגישה?"
"יותר טוב… סקרנית בנוגע למצב החדש שלי וכל זה…" ענתה והסתכלה עלי בסקרנות.
"טוב. אז לפני שנתחיל בראיון- אולי יש משהו שאת רוצה לשאול אותנו?"
לירי הינהנה, "מה רציתי לשכוח? כולם סרבו לומר לי, אמרו שאתם תחליטו איזה פרטים מותר לי לדעת."
"לירי, הייתה סיבה לזה שלא רצית לזכור את מה שקרה." קיילה התחילה לענות.
"… אבל לא רצית לזכור את האירוע, ואת בכל מקרה תגלי בסוף מה קרה." המשכתי אותה. קיילה הסתכלה עלי בתדהמה, בעוד לירי הסתכלה עלי במתיחות.
"ארל נהרג בתאונה." אמרתי בשקט. היא הינהנה, "אני יודעת. כשקמתי שאלתי את המשפחה שלי איפה הוא, אחותי פלטה הוא מת, אבל הם לא הסכימו להרחיב." היא אמרה בעצב והשפילה את ראשה. עיניה הבהיקו מדמעות חסומות. "אז מה רציתי לשכוח?"
"את היית שם כשזה קרה" הסברתי.
קיילה הסתכלה עליה בעדינות, "את רוצה שניתן לך רגע לעכל את זה לפני שנמשיך?" לירי הינהנה, ואני וקיילה יצאנו מהחדר.
מילאתי לעצמי מים בזמן שהרגשתי את העיניים של קיילה קודחות לי חורים בגב.
"נו?"
"'נו' מה?" שאלתי והסתובבתי לעברה.
"מה זה היה השקר הזה שהאכלת בו את הילדה?"
"זה לא היה שקר, זה היה לא לספר את כל האמת."
"יותר גרוע! ככה יהיה לה קל יותר לחפש את הזיכרון שאבד, לא?"
"היא הייתה מבינה מה הנושא של הזיכרון בכל מקרה." הסברתי בשעמום, "השאלות שלנו היו גורמות לה להבין. ועדיף לתת לה תשובה שתיתן לה הרגשה שאין מה לגלות, מאשר לא לתת תשובה בכלל. חוסר מענה רק יגרום לה לחפור עמוק יותר ואולי לגלות את האמת." הסברתי.
קיילה הינהנה והסתכלה על דלת החדר הסגורה, מקשיבה לבכי השקט של לירי. "אתה חושב שזה בסדר?"
"למה שזה לא יהיה בסדר?"
"אנחנו גורמים לה לחיות בשקר, היא לעולם לא תוכל באמת להתגבר על מה שקרה. אפילו בתת מודע שלה זה לא יהיה- כי הזיכרון נמצא אצל בן אדם אחר."
"בנקודה הזאת את טועה." עניתי. "הזיכרון כן יהיה קיים בתת מודע. אנשים עם פיצול אישיות סובלים ממצב של שתי נשמות באותו גוף- אצלה זה לא כך. זה רק אותה נערה, שזוכרת שני פרטים בצורה שונה מהשניה." הרמתי את ראשי, "ובנוגע לחיים בשקר- אז מה? הזיכרונות שלנו משתנים ומשקרים לנו כל הזמן, לא?" זרקתי את הכוס למחזורית. "עברו חמש דקות. שנחזור?" קיילה הינהנה וחזרנו לחדר 245.
"את בסדר?" שאלה קיילה, לירי הינהנה.
"יופי, אז נתחיל בשאלות." עברתי על הדפים. "קיילה, הפעלת את מכשיר ההקלטה?"
"אה! לא! סליחה. אני מטפלת בזה." אמרה בניסיון להתאפס על עצמה. "הנה, עכשיו הוא בסדר."
"טוב, אז לירי- את רוצה לספר לי מה את זוכרת מהשנה האחרונה?"
"לא הרבה." ענתה בבלבול. "כאילו, אני זוכרת- אבל במעורפל. כאילו ראיתי את הכל מבעד למסך עשן. ואני לא מצליחה להתמקד על שום פרט. סליחה שאני לא יכולה לספר יותר מזה."
"זה בסדר," מיהרתי להרגיע אותה, "מה שאת אומרת רק מוכיח את אחת התיאוריות שהיו לי. נעבור לשאלה הבאה. קיילה?"
היא העיפה מבט בדפים, "את יכולה לספר לנו קצת על ארל?" שאלה בקול גווע, "את לא חייבת-"
"זה בסדר, אני שמחה לחלוק את הזכרונות שלי עם מישהו." אמרה בחיוך. "הכרנו לפני שלוש שנים. הוא היה אחד אחד החברים הכי טובים שלי, ולפני שנתיים הוא הפך להיות אפילו יותר מזה. ארל תמיד תמך בי ודאג לי. היו לו כל מיני התפרצויות לפעמים, אבל אני יודעת שזה נבע מזה שהיה לו כל כך אכפת." אמרה בגעגוע.
"מה הזכרון האחרון שלך ממנו?" שאלתי.
"הלכנו ליער שיש ליד הישוב שאנחנו גרים בו. הוא רצה לדבר איתי על משהו…" אמרה וקמטה את מיצחה. "אני לא זוכרת על מה הוא רצה לדבר או מה קרה ביער."
"אתם לא הגעתם ליער." הסברתי בעצב, "בדרך לשם חציתם את הכביש ומכונית פגעה בכם. את הצלחת לעבור את זה, אבל ארל נפטר בסוף בבית החולים." הרמתי את מבטי בחזרה אל קיילה, "מה הייתה השאלה הבאה?"
המשכנו לעבור בין השאלות, חלקן היו רלוונטיות, וחלקן היו שם רק כדי לבלבל את המטופלת. אחרי הכל- זה ניתוח חדש, ומבחינה תפקודית- המוח הוא איבר גמיש, אם היא תאלץ להתעסק בנושא הזה יותר מידי- קיים סיכוי שהנויירונים יחזרו לתפקוד הרגיל שלהם.
"ולשאלה האחרונה- יש משהו שאת רוצה שנמסור לאלטר אגו שלך?"
"בהצלחה." היא אמרה. "נכון שהיא לא זוכרת שמי שמת בתאונה שהיא הייתה בה היה… חבר קרוב, אבל זה עדיין לראות מוות. חוץ מזה שהחברות הזאת נתנה לי הרבה כח…" הסבירה.
"תודה רבה שאפשרת לנו לראיין אותך. נבוא שוב כשהמשפחה שלך תדווח כשהאלטר אגו שלך תתעורר." היא חייכה חיוך עייף. "להתראות." אמרה ועצמה את עיניה בשלווה.
***
"אני פוחדת." אמרה לירי, או לפחות לירי של השבוע שאחר כך- זו שזוכרת רק את המוות של ארל.
קיילה הסתכלה עליה בצער, "אני מבינה שאלו זכרונות שקשה להעלות, אבל אנחנו חייבים לשמוע אותך בשביל להבין אם הטיפול פעל."
"אני לא מבינה איך הטיפול עבד אם עדין יש לי זכרונות איומים כל כך!" אמרה לירי בכעס. "הבטחתם לטפל בזכרון שלי, ואני עדין זוכרת את הכל! את היער, הסכין, אני אפילו זוכרת את החולצה שלו מתמלאת בדם!"
נאנחתי. "אי אפשר להעלים תאי זיכרון. הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות זה לדאוג לכך שכמה מזכרונות לא יתקיימו בו זמנית."
לירי צחקה במרירות, "אז אני זוכרת את ניסיון הרצח רק חלק מהזמן? יופי לי."
"זה לא שרצית לזכור את זה רק חצי מהזמן," הסברתי, "אחרי מה שקרה, ניסית לגלות עליו כל מיני דברים, רצית לנסות להבין למה הוא ניסה לרצוח אותך. הדברים האלה שברו אותך."
קיילה הסתכלה עלי בפרצוף לא מרוצה. מה הבעיה שלה עם שקרים לבנים?
לירי עצמה עיניים ונשכה את שפתה. "זה לא הוגן." אמרה ברעד. "איך זה קרה דווקא לי?" היא הסתובבה בחזרה אלינו והסתכלה לקיילה בעיניים. "אתם באמת צריכים לשמוע את הסיפור שלי?"
קיילה הינהנה, בוהה בלירי בשוק. כנראה מופתעת מההבדלים בינה לבין לירי הראשונה.
"אז אנסה להסביר את זה בקצרה: הייתי ביער, איזה בחור חתיך משך אותי פנימה. אבל מה? היה לו רובה, ומסתבר שהרובה הזה לא היה רובה לצייד." היא אמרה וצחקה בהיסטריה. "הוא ניסה לירות בי מטווח אפס, אבל הרובה נתקע. ניצלתי את ההזדמנות כדי לנסות להעיף לו את הרובה מהיד, אבל בדיוק כשהעפתי אותו- הכדור השתחרר ופגע לו בצוואר." אמרה בקול שהלך ורעד. "היה כל כך הרבה דם בכל מקום…" אמרה והשתתקה, בוהה באוויר.
"ניתן לך כמה דקות." אמרה קיילה (מבלי להתייעץ איתי) ויצאנו מהחדר.
"אני לא חושבת שהניתוח הזה היה רעיון טוב. הפער בין שתי האישיות גדול מידי." אמרה קיילה.
"עובדה שזה עבד, היא לא זוכרת שהוא היה חבר שלה. מה שאת באמת רוצה להגיד זה שאת מרחמת על לירי השניה, נכון?" שאלתי ונענתי בשתיקה. "החיים ממשיכים. אני בטוח שיהיה לה קל יותר להתקדם עכשיו- כשהיא לא יודעת את זהותו של מי שניסה להרוג אותה."
"אני מניחה… אבל אי אפשר לדעת בוודאות."
"רק הזמן יוכל להגיד בוודאות אם הטיפול הזה היה שווה את זה או לא, לכן נראיין אותה שוב בשנה הבאה." הסתכלתי על קיילה, "והנה לך שיעור נוסף: לא משנה מה נעשה, בסופו של דבר החיים הם הבחירה של המטופל. אנחנו נתנו לה את הכלים להמשיך- היא תבחר מה לעשות איתם."