החצי המלא
פרק-1
הוא הגיע אלינו לשבוע ימים מהסניף המרכזי שבמושבה M605 לסדרת הרצאות. עשינו רשימה במשרד, והערב זה התור שלי להנעים את זמנו.
אנחנו מתיישבים בפאב. הישיבה מבליטה את הכרס שלו. אני מזמין שתי בירות, מנת נקניקיות ואנחנו מתחילים לדבר. מסתבר שאני ורוברטו בני אותו גיל, אני נשוי עם ילדים והוא רווק בן ארבעים ושלוש.
"איך זה שאתה עדיין רווק?" אני מנסה להבין, אבל הוא מתחמק, מגלגל את השיחה לנושאים אחרים, אלי.
ברגע מסויים הוא שואל, "איך התחתנת?" ואני מזהיר אותו, "זה סיפור שאני יכול לדבר עליו שעות."
הוא מחייך ומסמן לי בידיו שאני יכול להתחיל.
אני מתחיל, "זה היה לפני חמש עשרה שנה…"
פרק-2
לא תמיד אנחנו עושים את מה שצריך. ספטמבר שנת 2346, אני נכנס למשרדה, והיא שוכבת על הריצפה, מתפתלת מכאבים.
אני מתכופף אליה במהירות, "נטלי, נטלי, מה קרה?"
היא מביטה בי בעיניים כואבות.
אני מפעיל קריאת חרום.
היא לוחשת משהו. אני לא מצליח להבין.
"עוד כמה שניות ואת תטופלי," אני מנסה להרגיע אותה, אותי.
היא מאבדת את ההכרה.
"נטלי?"
היא מעולפת.
הם נכנסים לחדר. ומייד מחברים אותה. עכשיו כשהיא מנוטרת, היא בטוחה, זה רק עניין של זמן עד שהיא תחלים.
מסתבר שמערכת ה PmsLIfe (מערכת הבקרה האישית) שלה התריעה במשך שלושה ימים על אירוע רפואי, אך נטלי, האהבה שלי, במקום ללכת להיבדק, התעלמה. מזל שאנחנו עובדים באותה הקומה והייתי בקרבתה.
זאת נטלי, בת אדם המתעלמת מציות להוראות, כמוני, כנראה בגלל זה אני מת עליה.
זו לא סתם זוגיות. אנחנו ביחד כבר עשר שנים, מאז גיל שמונה עשרה.
שיהיה ברור, נטלי היא הבחורה שלי, האשה של חיי. זה משהו שכל גבר בסביבה מבין מיד. אחרת, הוא מתעסק איתי.
פרק-3
כבר שלושה ימים שנטלי מאושפזת, היא אוהבת להיות בבית החולים, לקבל את הפינוקים שלי והדאגה שלי. כל ערב אחרי העבודה, אני מגיע לבקר אותה, ונשאר עד חצות.
שעת צהריים, פתאום היא מופיעה במשרד שלי כולה מחוייכת.
"מה את עושה כאן?"
"הנה האביר שלי." היא מורחת אותי בנשיקות.
היא ידעה שהיא משתחררת, אבל לא הודיעה לי. איזו מתוקה, רצתה להפתיע אותי.
אני בוהה בעיני השקד הירקרקות שלה. אם חס וחלילה היא היתה מתה בבית החולים, הייתי מאבד אותה לתמיד. אני מקבל החלטה.
"נטלי, בואי נתחתן."
היא פולטת צווחת התלהבות כזאת חזקה, שאני נתקף פחד שכל הקומה תגיע. היא מתישבת עלי ומנשקת אותי ארוכות. שיערה השחור והארוך מכסה את שנינו ולרגע אנחנו לבדנו בכל העולם.
היא מביטה בי.
"יו, איזו חתונה תהיה לנו," היא אומרת באקסטזה.
אני מאדים מההתרגשות שאוחזת גם בי.
לפתע אני מקבל מסרון ממר דיק, הבוס הישיר שלי. "טומי, נא תגיע בדחיפות למשרדי."
אני מקרב את ראשה ולוחש לה, "מתוקה, דיק רוצה אותי עכשיו."
היא מנסה להתרומם ואני, בידי, מסייע לה לקום.
אני עומד ומנשק קלות את שפתיה אך היא אוחזת ומושכת את גופי אל גופה.
דיק לא אוהב לחכות, זה בטח יכעיס אותו, אני רומז לה בידיי, אבל היא מתעלמת.
אין ברירה, אני לוקח נשימה,
"נטלי, אני חייב ללכת."
היא מרפה, ואני יוצא את המשרד.
פרק-4
דיק משנה את מצב רוחי במהירות. הוא ענייני וקר. שורה תחתונה, הוא מפטר אותי. הוא אומר שהסיבה היא שינוי ארגוני רחב היקף בתאגיד. שלוש וחצי שנים עבדתי בנאמנות ובמקצועיות והוא זורק אותי.
אני יוצא המום והולך לכוון המשרד שלי.
מאז גיל 16 עבדתי במספר מקומות. זו לא הפעם הראשונה שאני מפוטר בשל סיבת שינוי ארגוני, אבל גם הפעם אני נעלב. נמאס כבר מהתאגידים האלה, המתייחסים אל העובדים כאל ברגים במכונה.
אני חוזר למשרד. טוב שנטלי לא בסביבה, לא רוצה שהיא תראה אותי ככה.
אין לי מושג מה לקחת מכאן. אני דוחף לתיק איזו תמונה וכמה חפצים אישיים. אני פועל בטרוף, רוצה להעלם מהמקום המגעיל הזה כמה שיותר מהר.
המחשבות שלי לא מרוכזות. אני מתהלך מחוץ לבניין, עולה על ה AirTrWay שלי, ומרחף לדירתי. פניי נפולות.
אני מדמיין את נטלי מתקשרת לכל העולם ואישתו לספר שאנחנו מתחתנים. הרי אין לה מושג מה קרה.
"לעזאזל, בניתי על המשכורות שלי," אני מסנן לעצמי. איך אמשיך לשלם את ההלוואה שלקחתי רק לפני חצי שנה כדי לשדרג את מערכת ה PmsLIfe שלי? זו שהושתלה לי לאחר לידתי היתה מיושנת, והיו לה באגים. הייתי חייב לעשות את ההחלפה. כמו שאמא שלי אומרת, "בבריאות לא חוסכים."
אני משתמש כבד של ה AirTrWay. זה כלי מדהים, מתישבים על הכיסא הקטן שלו והוא משייט בשקט מופתי, ומאפשר להגיע ממקום למקום בביטחה. אם לא היה האיסור להיכנס איתו לתוך בניני מגורים ולמבנים ציבוריים, הייתי נכנס איתו לשירותים. עשר שנים שהוא צמוד אלי, אין ספק שחיי השתנו מאז המצאתו.
להתמכרות הזו יש מחיר. בגלל הריחוף הרב, אני לא מתהלך במידה מספקת, ולכן עלי לבצע הליכה בצורה מנוהלת. המליצו לי על חדר כושר, אבל אני לא מקפיד על כך. אין לי זמן ובעיקר אין לי סבלנות.
וכך, מדי כמה חודשים, כשמערכת הבקרה האישית מתריעה על הגעה לרמת צפיפות עצם מסוכנת, אני מקבל טיפול ביולוגי שמקפיץ את הצפיפות. הורי מסרבים להסכים להתנהלות הזו. אימי כועסת מאד על כך שאני מזניח את הבריאות שלי. אני לא מתעמת איתם, מבחינתי, הם פשוט מיושנים, לא מבינים שהעולם הולך קדימה.
אני מחנה, נכנס לדירה, לוקח בקבוק בירה, לוגם ומשדר הודעה לנטלי, "פוטרתי. בואי נשתגר לאיזה נופש זוגי."
היא מייד עולה לשיחה קולית.
"פוטרת? לא נכון. אתה עובד עלי." טון דיבורה חרד.
"כן, ואני מבואס."
היא משנה את הטון, "עזוב, אתה תמצא עבודה טובה יותר," מנסה לנחם אותי.
"בני זונות. הרסו לנו את המצב רוח לחתונה." אני רוטן.
היא מסרבת להצטרף למצב הרוח העגום שלי, ההיפך, היא מחייכת ואומרת,
"עזוב, עוד מעט יום ההולדת העשרים ושמונה שלך, בוא ניסע לנופש ביחד."
המושבה שלנו M700 שיטחה 32 כא"ר. (כא"ר= יחידת שטח בגודל כדור הארץ) היא השלישית בגודלה ממאות המושבות הקיימות. הוריי, שרצו לשפר את מקום המגורים, עברו לכאן ממושבה M324 כשהייתי בן שנתיים.
יש כאן כ 30 מליארד תושבים. אורח החיים מודרני, ויש אלפי אתרי נופש מצויינים. אני רוצה מקום אותנטי וזול, לכן אני אומר,
" נטלי, אני מציע שנשתגר אל כדור הארץ."
פרק-5
אני מחנה את ה AirTrWay, יורד ממנו, מתחיל לשרוק, ונכנס בהליכה קופצנית אל חדר הכושר, מפנה את ראשי ימינה ושמאלה, מנסה לאתר את העמדה בה מתאמנת נטלי.
שיער ראש שחרחר ומופלא מתנוסס לו מעל גוף מושלם. זו היא! חיוך רחב מתפשט על פני. אני צועד לעברה. היפה שלי קולטת אותי מתקרב אליה. היא מביטה בי, פניה זורחות. אין כמו פנים של בחורה שהולכת להתחתן.
"טומי, צדקת. כדור הארץ, זה באמת משתלם,"
היא מתה עלי.
"אמרתי לך," אני מנפח את חזי, "כדור הארץ הוא הכי פופולארי. כולם נוסעים לשם כי זה הכי זול."
"אני לא יכולה לבוא." היא מהדקת את שפתיה.
אני נדרך. "מה זאת אומרת? משהו קרה?"
"אין לי אישור מהעבודה לצאת לחופשה."
"אוף! אף פעם לא יצאנו יחד מחוץ למושבה לגלקסיה אחרת."
"שטויות. צא לבד, זו ההזדמנות האחרונה שלך לנסוע בלעדיי," היא אומרת, "אתה זקוק לחופשה הזאת לנקות את הראש."
"נטלי, אני לא רוצה לצאת בלעדייך."
היא מתקרבת אלי, ומנשקת אותי ברפרוף על שפתיי. עיניה מחייכות אלי,
"זה בסדר. סע בלעדיי."
כנראה שיש לי פרצוף של חתול עצוב, אין סיבה אחרת לכך שהיא מוותרת לי.
אני משתכנע לנסוע לבד. כי אני מבין, היא לעולם לא תסכים להגיע להודו.
פרק-6
אני מספר להם שאני ונטלי מתחתנים. הוריי על סף דמעות. מעולם לא ראיתי את אבי מתרגש כל כך. אימי במצב רוח מעולה, על סף היסטרי, וזה לא מפתיע אותי.
שלושתנו מתישבים על הדלפק במטבח שלהם, ואמא פותחת בקבוק יין.
"אני נוסע להודו לבד." אני מעדכן אותם.
אבי פוער עיניו וגם אימי. אני צוחק בתוכי, הם לא יודעים איך לאכול את זה.
"אתם הולכים להתחתן, ואתה נוסע לבד?" אבי מאגף מימין.
"נכון."
"נטלי מסכימה?" אימי מאגפת משמאל.
"היא בכלל זו שהציעה. זו הזדמנות בשבילי לנוח קצת מהפיטורים האלה."
הם מצליבים מבטים. הבינו שהקרב אבוד.
אבי עוטה על עצמו הבעה של איש חושב. הוא אומר, "אם כבר אתה נוסע לכדור הארץ, אני ממליץ לך, בביקור ראשון, להגיע לאירופה או לארה"ב ולא למזרח."
"כבר החלטתי על הודו."
"טומי, כדור הארץ זה כוכב לא מפותח, והודו היא באחד האזורים הכי לא מפותחים שבו." אבי מנסה לשכנע אותי.
"בגלל זה אני רוצה להיות שם."
"תקשיב, לרוב האנשים שם לא מושתלת מערכת PmsLIfe. הם לא מתקדמים." הוא ממשיך במסע השכנוע.
העובדה הזאת מהממת אותי.
"אבא, זה לא הגיוני," אני עונה, וזורק לאוויר כמה מקרי דוגמא פשוטים שלא ברור לי איך אפשר לתפקד בהם בלי המערכת,
"מי מנטר את הבריאות שלהם? איך הם מקבלים התרעות במידה ולא שתו מספיק? איך הם מתנייעים ממקום למקום?"
"אתה לא צריך אותי בשביל זה, אתה יכול לקרוא על הכל בשולחן העבודה הדיגיטלי שלך." מסכם אבי, ועובר לסלון ומתישב בו. נראה שהוא הרים ידיים. הוא מבין שאני לא אשנה את החלטתי.
אני עובר לסלון, ומפעיל את השולחן הדיגיטלי האישי שלי. ברצוני לרכוש את חבילת השיגור הבסיסית, שיגור מכל הערים בכדור הארץ בהן יש תחנת העברה, אבל אני מתלבט אם לרכוש את החבילה המורחבת והיקרה, זו המאפשרת שיגור מכל מקום בזמן חרום. בכל זאת מדובר באזור פרימיטיבי ולא מפותח.
אימי באה ומתיישבת לידי. "מה אתה עושה?" היא מתעניינת.
"בוחר חבילת שיגור," אני עונה לה.
"תקח את המורחבת," היא אומרת.
"למה? זה ממש הרבה יותר יקר."
"היה מקרה שקרה בכדור הארץ לפני כשנה. מסתבר ששם עדיין נוסעים בכלי מיושן הקרוי אוטובוס, מכיר?"
"כן אמא, ראינו כזה במוזיאון לפני המון שנים."
"באחת המדינות ביבשת דרום אמריקה, לא זוכרת כרגע איזו, אוטובוס כזה התדרדר לתהום. אחד הנוסעים היה מהמושבה שלנו. המערכת שלפה אותו עוד לפני שהאוטובוס הגיע לקרקעית, וכך הצילה את חייו."
אני ממשיך בתהליך בחירת החבילה. לפתע פרסומת מופיעה ומהללת את השכלולים שהוכנסו בשנים האחרונות לליבת מערכת השיגור. המהנדס המככב בה, גבר שחור עם שיער מחומצן, מבליט בעיקר את התכונה, שבמצבים שהאדם נמצא בסכנה, מתבצעת שליפה ושיגור בצורה אוטומטית.
"אמרתי לך," אימי אומרת בהתלהבות.
זהו, אני משתכנע סופית, ורוכש את החבילה היקרה.
פרק-7
שבועיים חולפים מבלי שאני מרגיש בכלל, והנה היום אני עומד להשתגר.
אנחנו עומדים חבוקים בפתח הדירה של נטלי, ואני לא רוצה לעזוב את החיבוק הזה.
"תכתוב, והרבה," היא מזכירה לי בפעם המליון. רגע לפני שזרם הדמעות עומד להציף אותה ואותי.
"בטח." אני עונה. הרי רק לפני כמה ימים קראנו יחד, שאי אפשר לדבר און ליין בין גלקסיות, אפשר רק להתכתב.
"כל הודעת טקסט תגיע אלי רק אחרי כמה שעות. זה נורא." היא מתלוננת כאילו שאפשר לשנות את זה.
"בטח נטלי, אכתוב הרבה מכתבים ארוכים, כמו שנהגו פעם לפני איזה חמש מאות שנים." אני מנסה להקל על המצוקה שלה.
אנחנו יוצאים את הדירה. היא מלווה אותי אל ה AirTrWay. עוד חצי שעה ואני אהיה בתחנת השיגור.
פתאום אנו מבינים שהרגע בו שנינו ניפרדים הגיע, ושבשבוע הקרוב לא נוכל להביט אחד בשני, ולא נוכל לשוחח כלל.
"אתה עומד לעבור לצד השני של היקום." היא אומרת בקול חנוק. שטף גדול של דמעות מתפרץ לו. כמו שני ילדים אנחנו בוכים.
פרק-8
אני משוגר.
זו הפעם הראשונה שאני מגיע לכדור הארץ. אני חושב שאני משתגע. כל ההכנות שביצעתי וכל ההדמיות שראיתי, לא הכינו אותי לעיר הזאת, מומביי.
אינני יודע איך לתאר את נהר האנשים ברחובות, את חוסר הסדר שיש במקום הזה.
ידעתי שלא יהיה לי AirTrWay אישי, וצפיתי שלא יהיו שרותי מקום. התכוננתי לכך שיהיה עלי להתארגן ולתאם הכל באופן אישי, אבל לא התכוננתי לסיוט.
אני מבזבז זמן ואנרגיה עבור דברים נורא פשוטים. אני צריך לחפש אמצעי תחבורה להגיע ממקום למקום. האוויר כל כך מסריח וקשה לנשימה.
אני לא רגיל ללכת כל כך הרבה ברגל, כל גופי כואב. נוסף על הכל, מסתבר שכוח הכבידה בכדור הארץ מעט יותר חזק מאשר בבית, עובדה שרק מקשה עלי.
ה PmsLIfe מתריעה, כמעט כל הזמן, על כך שאני שרוי במתח רב, אין לי מה לעשות עם זה.
אני כותב לנטלי שאני רוצה להשתגר חזרה הביתה, אך היא כותבת לי חזרה, שעלי להשאר ולנסות להנות. אני משתכנע, ומחליט להשאר לאורך כל החופשה במלון, מקווה שהשבוע יעבור במהרה.
*
שלושה ימים חולפים בשיעמום.
אני יושב לארוחת צהריים במלון.
"איזו טעות זו היתה לבוא לכאן," אני מסנן לעצמי, חבל שלא הקשבתי להורי.
לידי בשולחן יושב מטייל. הוא מציע לי לטוס לעיר גואה ולקחת חדר על אחד מחופי הים. הוא ממליץ לי על חוף בשם פנטם.
פרק-9
אני מתרגש מהמחשבה שאטוס במטוס, אך גם חושש. המכונה הזו לא ממש בטוחה, אבל אני יודע שבמקרה חרום תתבצע שליפה אוטומטית שלי למקום מבטחים.
הטיסה כל כך משגעת, פעם ראשונה שאני עולה על מכונה שכזו. אני מתרגש מרעש המנועים. מערכת ה-PmsLIfe מתריעה לי על דופק לב מואץ וחריג.
המטוס ממריא. מרוב התלהבות אני צוהל וצורח עד שכל האנשים בקירבתי מביטים בי. אלוהים, יש משהו מרגש במכונות העתיקות האלה.
נחתנו. אני יוצא מנמל התעופה, ומבין כמה המקום לא מפותח. מגואה אני נוסע במכונית חשמלית מיושנת. הדרך מקבילה לחוף. מדי פעם אני מזהה את הים. אני מנסה להכנס לשולחן העבודה הדיגיטלי שלי, אבל כל הנסיעה אני בהרגשת בחילה.
לאחר כשעתיים נסיעה , אני מגיע בשעת לילה מאוחרת לחוף פנטם. מיד כשאני יוצא מהרכב אני מקיא את נשמתי. מסביב הכל חשוך. מזל שנער הודי ממתין לבואי. הוא מוביל אותי לחדר שלי בדרך חשוכה.
אנחנו מתקרבים, פני נופלים. מדובר במבנה מעץ. אלוהים! זה לא חדר, זה בונגלוס.
אני מודה לנער, וסוגר את דלת הקש. אני מביט על מיטת העץ העטופה בכילה. מה הביא אותי למקום שכזה? איזה יאוש.
אני ניגש לשטוף את פניי. מראה המקלחת והשרותים הדלים קוטל את שארית האופטימיות הזעירה שעוד קיימת בי. אני נשכב כשבגדיי עלי, עייף ומותש, שולח מסרון להוריי ולנטלי שהגעתי ושהכל מצויין, ונרדם.
פרק-10
בוקר. אני יוצא מהבונגלוס, שטיח חול ענק, זהוב וקריר מתפרש לכל הכוונים. מרחוק, פס ארוך ורחב של ים. הטבע מתעורר, איזה מהמם כאן. נראה שהמזל שלי מתהפך לטובה.
זו הפעם הראשונה שאני ממש בקירבת חוף ים. אני פוסע כמחושמל דרך רחבה מרכזית, לצידיה שני טורי בונגלוסים העומדים כשדרה המובילה אל מי האוקינוס השטופים בצבעי תכלת אפרפר.
בסוף הרחבה מתנשאת לה, כשולטת על המרחב, סוכה ענקית, יסודותיה קורות עץ עבים שהשתרשו באדמה. ענפי עץ קוקוס ויריעות עשויות עלים עוטפים את גגה וקירותיה.
בר ארוך ממוקם מתחת לסוכה. לידו תלוי שלט עליו כתוב,
פאב,
חדר-האוכל,
דלפק-קבלה.
כמה גאוני השימוש המשולב הזה.
בין הבר ובין הים פזורים שולחות, כיסאות וכורסאות, מיטות שיזוף ושמשיות. זה כניראה חדר האוכל שלי לימים הקרובים. הכפר הזה מוצא חן בעיני מרגע לרגע יותר ויותר.
אני עושה הכרות מהירה עם מנהל הכפר, הודי בשם מוגלי, בן גילי, בחור עם חיוך רחב וסבלנות רבה. הוא נותן לי הסבר ממוקד על המקום והשירותים בו.
אני מסיים לשוחח, ועולה במדרגות העץ אל הסוכה בקומה השניה. מרחב ענק של שטיחים פרוסים נפרש למול עיניי, עליו שורות של מזרונים צבעוניים ושולחנות נמוכים. אני חש שמצאתי את גן העדן שלי.
אני יורד במדרגות מטה, ומתישב לאכול ארוחת בוקר. רוח נעימה נושבת. קרני השמש מענגות את עור גופי. שכרון חושים. איך הזמן זורם כאן, עונג. אני הופך חלק מהחוף, מהטבע.
צהריים, השמש קופחת, ואני עולה לסוכה ומשתרע על אחד המזרנים במרפסת המהממת. הים מרגיע, משלח אלי רוח נעימה ואפילו מפיק עבורי סאונד מהמם. וכאילו לעזור לו, ציפורים מצייצות. אם יש גן עדן, ככה הוא צריך להיות. חבל לי שאני עוזב בעוד כמה ימים.
"נטלי, אני מתגעגע אליך. כמה חבל שאת לא כאן איתי. הכל מקסים ויפה," אני כותב לה קצרות, למרות שהבטחתי אחרת, ונרדם לשעה קלה.
אני מתעורר ואחד הנערים, לבקשתי, מגיש לי לימונענע טבעית. אני מוצץ את הקש. הנוזל החמצמץ והקר כאילו שולח זרועות בתוך גופי, נוסך בי תחושת רעננות.
לסוכה נכנסת אישה. גופה נערי, אך סבר הפנים הנוקשה שלה מוסיף לה שנים. אני מנחש לעצמי שהיא קצת אחרי גיל שלושים וחמש.
"אני רוזינה, נעים מאוד."
"אני טומי."
היא ממשיכה לעמוד ומציגה את עצמה כמורה רווקה ממושבה M501. מסתבר, שכבר כמה שנים שהיא מתגוררת בהודו, כך לפחות היא אומרת. היא מהטיפוסים שמדברים כאילו הם יודעים הכול.
היא מתישבת במזרן מולי, ומיד מתעסקת עם שולחן העבודה הדיגיטלי שלה. אני מותח את גבי, מחלץ עצמות, פס אפרפר דק מצייר את האופק, מפריד בין השמיים והים. הסוכה היא בעצם
כמו לובי של מלון, אנשים מכירים כאן אנשים.
"למה החלטת לעזוב את המושבה ולגור בכוכב כזה?" אני מנסה לפתוח בשיחה חדשה.
היא מרימה את הראש ומביטה אלי, "במושבה שלי החיים היו מנוכרים ולחוצים. שם לא היה לי זמן פנוי. הייתי כמו כולם במירוץ לצבירת רכוש וכסף."
היא צודקת, אבל זו סיבה הזויה. תוחלת החיים במושבות היא כמעט מאתיים שנה, ובכדור הארץ התוחלת מתקרבת בקושי למאה שנה. כל ילד יודע את זה.
"אבל החיים כאן הרבה יותר קצרים." אני מעיר.
היא עוטה מבט מלא חשיבות, ואומרת,
"אבל כאן זה חיים של אמת."
טיפשי לבחור לגור במקום נחשל ופרימיטיבי. אני לא רוצה להתעמת איתה בעניין הזה.
"אני מסוקרן, נשארת מחוברת?"
"ניתקתי את מערכת ה PmsLIfe. יש דרכים טבעיות לשמור על הגוף."
היא באמת הזויה, שתחיה איך שטוב לה.
אני חוזר אל שולחן העבודה שלי. בסך הכל אני שמח שפגשתי אותה.
"יש מפגש יוגה הערב בשבע, אולי תבוא?" היא מציעה.
אני מרים אליה את הראש, "תודה. אני לא בעניין."
"זה עד חצות, למקרה שתתחרט," היא אומרת, והולכת לעניניה.
אז מסתבר שהגעתי באמצע סמינר יוגה, כך לפחות רוזינה מכנה את זה. אבל משהו מוזר מתרחש בכפר. יש משהו באווירה כאן שאני לא יודע להסביר אותו.
פרק-11
ערב, אני ישוב לבדי על כורסה על החוף מתכונן לארוחה. רוח קרירה ונעימה נושבת. נער מביא לי את המנה האהובה עלי, טאלי. זה לא דומה לשום אוכל שיש במושבה שלנו. על מגש מונחים לחם נהדר יחד עם צלוחיות קטנות המלאות בכל טוב. תרד ירקרק עם גבינה, אורז, עדשים, כרובית, תפוחי אדמה עם צילי, וגם יוגורט, ואת כולם עוטפים טעמים משגעים, מעט חריפים. אני מאוהב באוכל המקומי.
לפתע מזג האוויר משתנה והופך לקריר. השעה שבע, מעניין, זו בדיוק שעת ההתחלה של הסמינר הערב. הרוח מתגברת, נושבת בחוזקה. תוך מספר דקות כל החוף מתרוקן מאנשים, כאילו מתבצעת נטישה. אני חש שמביטים בי. למרות שאינני רואה איש.
לפתע, מערכת ה PmsLIfe שולחת לי התראות רבות על רמת מתח גבוהה בגופי. זה מלחיץ אותי יותר. אני מחליט שכדאי לקום מיד ולהגיע הכי מהר שאפשר לבונגלוס שלי.
אני יוצא לדרך, עובר בצעדים מהירים ליד הסוכה, מנסה להקשיב למתרחש בתוכה תוך כדי הליכתי, אך אני לא מצליח לשמוע דבר. לעזאזל, איך שהוא, מישהו, מסתכל עלי, אני בטוח. אני מרגיש שזה יותר מאדם אחד.
אני נכנס בזריזות לבונגלוס, סוגר ונועל את הדלת במהירות, ליבי הולם. אני נשכב על המיטה וממתין. לבסוף אני נרדם.
פרק-12
כבר כמעט צהריים, היום לא עשיתי דבר מלבד להנות מהשמש החמה.
אני יושב על החוף ושותה לימונענע קפואה, רוזינה מופיעה עם משקה קוקוס בידה.
"הי טומי, הזמנתי בקבלה לצאת מחר בבוקר לראות דולפינים בסירת דייגים, אתה בא?"
אחרי מאורעות הערב הקודם אני חש מוזר בקשר אליה.
"אני רוצה לנוח," אני עונה.
"אתה חייב לעשות את זה. כי אחרי שתחזור למושבה שלך, אתה תצטער שהחמצת." היא מדברת בחביבות.
"תודה רוזינה, אני לא מעוניין."
היא מתישבת בכסא לידי ומתעסקת בשולחן העבודה שלה.
"על מה אתם מדברים בסמינר?" אני שואל.
היא מסובבת את ראשה ומביטה בי. "השנה הסמינר הוא בנושא חצי הכוס המלאה וחצי הכוס הריקה."
גל של ציניות עולה בי. אני מגיב מיד, "כן אני מכיר את הנושא. תמיד להסתכל על חצי הכוס המלאה."
"בובו, המורה בסמינר אומר, שעל חצי הכוס המלאה עלינו להודות."
בובו, איזה שם מצחיק. אני עוצר את עצמי מלהתפרץ מצחוק. אני שואל, ומסתיר את הבוז שבתוכי,
"אז זה מה שאתם עושים בסמינר, מודים ומתפללים?"
היא מסבירה, "הכוונה שבדרך כלל חצי הכוס המלאה, מלאה יותר ממה שאנו סבורים. הכרת התודה גורמת לנו לראות את זה."
לא מתאים לי עכשיו בלבולי מח. אני קם ואומר לה, "אני עייף," והולך לבונגלוס שלי.
פרק-13
אני מתעורר ומביט בתיקרת הבונגלוס. הכילה הלבנה פרוסה מעלי,
"איזה מגן פרימיטיבי מפני זבובים ויתושים," אני ממלמל לעצמי.
אני קורא שנטלי מתגעגעת אלי, וכותב לה חזרה שאני מתגעגע אליה יותר. עצוב לי, אולי אצא קצת לחוף לנשום אוויר.
אני סוגר את דלת הבונגלוס, וצועד לכוון הים. כבר לילה, הפנסים מאירים את הכפר. אני מבחין בכתריסר אנשים היושבים במעגל בקומה השנייה של הסוכה. אני זוכר שיש שם סדנה.
מרחוק, גבו של אחד האנשים בולט בצבעו הכתום, ופרצופו של מוגלי, מנהל הכפר, נראה לי מוזר.
אני עולה ברכות ובזהירות במדרגות העץ, משתדל להיות שקט ככל שניתן. עם כל מדרגה שאני מטפס אני מבחין בפרצופים נוספים שקשה לי לזהות, עיניי כולם עצומות.
לבסוף אני עומד על המדרגה העליונה. עיניי נפערות, האנשים יושבים בישיבה מזרחית במעגל, רוזינה בדיוק מולי, והיא מרחפת באוויר בעיניים עצומות, כמו כולם.
ברגע מסויים, הם יורדים חזרה אל הרצפה ופותחים את עינייהם. האיש בכתום, בגבו אלי, מסמן לי בידו להצטרף. אני מנחש שזהו בובו המורה. רוזינה קמה ומביאה לי כרית גבוהה כדי שאשב בנוחות. אני מתישב לידה ומשלב את רגלי כמו כולם.
"ברוכים הבאים, שמח שהצטרפת אלינו," בובו המדריך פונה אלי.
"שמי טומי." אני מציג את עצמי. עדיין מחושמל מזיכרון מראה האנשים המרחפים במעגל.
לבובו מבט חם ונעים. איש זקן, בעל עיניים שחורות, וחודרות. בגדו הכתום מסווה את מבנה גופו. אם כי ברור שהוא שרירי וקשיח. אני מחייך אל כולם וגם הם מחייכים אלי, אבל אף אחד לא מדבר. אנחנו בשתיקה ארוכה.
כולם פותחים את המחברת הממוחשבת שלהם, אני עושה כמוהם. בובו מדבר, קולו שקט ויציב.
"האושר איננו תוצאה של כמות המים בכוס, אלה האופן שבו אני מקבל את החלק הריק שבה, זה שלא ניתן לשינוי."
"מה הכוונה?" שואלת רוזינה.
בובו מפנה מבטו אליה, ואומר,
"האושר זה להשלים, בתוכי, עם הפער בין איך שאני מאמין שהדברים צריכים להיות, לאיך שהם בפועל."
מרשים! אני חושב לעצמי.
הוא מביט אל האנשים במעגל, ופותח בשאלה, "מתי הכוס נהיית מלאה?"
כולם שותקים.
לפתע הוא פונה אלי, "טומי, יש לך רעיון?"
לחץ, מה הוא פונה אלי? אני אומר את הדבר הראשון שעולה לי בראש, "עושר. הרבה מאד כסף."
"יפה. מה עוד?" בובו נועץ בי מבטו.
"בריאות וחיי נצח." אומר מוגלי מנהל הכפר, כאילו רוצה לעזור לי.
"יפה," הוא מפנה מבטו אל מוגלי, "אבל מה יקרה לבנאדם שיש לו כוס מלאה? יש האומרים שאדם כזה היה משתגע. מה אתם אומרים?" הוא סורק במבטו את כולם, "לאדם כזה יש עבור מה לחיות? הרי הכוס שלו מלאה."
מוגלי מנהל הכפר מדבר, "חצי הכוס הריקה היא החלק שעושה את החיים שלנו מרתקים, בעיקר הוא מוציא אותנו מאזור הנוחות ומכריח אותנו לגדול."
בובו מניף את שני ידיו, מוחה כפיים ומשלים, "אין טוב או רע, כך שהחלק הריק הוא לא בהכרח רע! הוא מה שהוא, חלק מהשלם, החיים עצמם."
זה נשמע לי הגיוני, הרי החצי הריק והחצי המלא הם בסופו של דבר בראש שלנו. כולם רושמים את דבריו במחברות.
עוד מעט חצות. אני מבין שהמפגש לקראת סופו. בובו מנחה כיצד לבצע, וכולם מרחפים במעגל לפי הוראותיו, גם אני.
פרק-14
עוד יום חולף במהירות והערב הגיע. אני מתייצב בסוכה, כולי ציפיה להתחלת הסדנה.
כולם מתישבים. בובו פונה אלי ואומר,
"טומי, אתמול אתה ריחפת בצורה טובה מאד. יש לך כישרון לריחוף."
"תודה," אני עונה.
"הריחוף שלך מוצק ויציב."
למרות שאני סבור שאני מרחף כמו כולם, אני שותק. נראה לי הכי נכון לעשות כך.
"יש כאלה שמרחפים אבל מתנדנדים," בובו אומר כאילו הוא קורא את מחשבותי, "היציבות שלך מראה שיש לך פוטנציאל. אני מזמין אותך להשאר בבית הספר וללמוד."
אני מאדים מהמחמאה. "למה הכוונה, להשאר ללמוד?"
"אלו לימודי הכשרה שנמשכים שלוש שנים." בובו מסביר לי.
"שלוש שנים?" אני שואל, ומיד עונה,
"אני לא מעוניין."
לפתע צהרי יום, אני על חוף הים, לבדי בתוך בועה ענקית שקופה, צורתה חצי כדור בקוטר של כעשרים מטרים. מחוץ לה האנשים מתנהלים כרגיל. חלקם מתהלכים, חלקם ישובים. כמה מהם שוחים בים.
אני ניגש, דרוך, ונוגע בדופן הבועה. היא אמנם שקופה, אך אטומה. איך לעזאזל יוצאים מפה?
אני מרים את קולי לעבר איש החולף מעברו השני של הקיר, "הלו, סליחה," אך הוא ממשיך ללכת. הוא מתנהג כאילו אני והבועה איננו קיימים.
אני מסתובב, וכמעט קופץ מבהלה. במרכז הבועה איש בבגד כתום עומד עם הגב אלי.
זה בובו, אני מרגיע מעט את עצמי, אבל נשאר מתוח.
לפתע הוא שולף חרב ארוכה וחדה. חיכוך הברזל משמיע מעין שריקה.
ליבי הולם.
הוא מניף את החרב מעלה בבת אחת.
אני לוקח צעד אחורה. מנסה להבין מה קורה פה. מערכת ה PmsLIfe מתריעה לי על סכנה חמורה ומיידית.
הוא משמיע רעש מוזר, ממשיך לעמוד עם החרב המונפת.
אני מביט בו המום, תוהה מתי מערכת השליפה האוטומטית תכנס לפעולה. האדרנלין שועט בגופי.
"המערכת לא תעבוד." הוא אומר, ומסתובב אלי.
"אמא!" אני צורח.
זה לא בובו, אלה איש שעיניו הפוכות.
"מי אתה? מה אתה רוצה ממני?" אני צועק, זועק, מביט לצדדים, מחפש פתרון.
"אתה תיכף תבין," הוא אומר בקול נוקשה ומתכתי, ואז הוא מניף ומסובב את החרב בעוצמה.
אני קופא. גופי כמשותק.
הוא צועד לקראתי בביטחה ובאיטיות. החרב הבוהקת מפלחת את האוויר. לפתע אני מבין, עוד רגע הוא עורף לי את הראש.
אני מסתובב במהירות, ורץ לכוון ההפוך. ליבי הולם, כאילו עומד להתפוצץ. מערכת ה PmsLIfe משתגעת, שולחת מאות התרעות.
"אין לך לאן לברוח." קולו מהדהד ברחבי הבועה.
אני מגיע לקיר ודופק עליו בשני ידיי, צורח אל האנשים שממש מולי בעבר השני של הבועה. "הצילו! הצילו!"
לפתע, אני חש בכאב חד, בוער כמו שמן רותח, בצידו הימני התחתון של גבי.
אני מתעלף.
אני מתעורר, מבוהל מזוגות העיניים המתבוננות בי. אני מבחין בעיניה של רוזינה ומתעשת, מבין שאני בסוכה עם כל משתתפי הסדנה.
מה שקרה לפני רגע, בבועה, זו בטח היתה הזיה, או סוג של חלום. אני מושיט את ידי אל עבר הכאב הצורם בגבי. דם חם מלכלך את אצבעותי. הן חשות בחתך עדין בבשרי. מה זה? זה לא היה חלום? אני נחרד.
פניו הטובות של בובו מביטות בי. "תירגע טומי. אסביר לך הכל," הוא אומר.
אני מביט בו קפוא. מתלבט באם עלי לברוח מכאן. "מה זה היה?! כמעט מתתי." אני מתפרץ.
"זו היתה הזמנה עבורך," הוא אומר. "הזמנה להשאר וללמוד את חמשת היסודות למילוי כוס החיים."
אני מכריז בהפגנתיות, "אני הולך." אני מנסה לקום, ולא יכול.
"רגע, בחור צעיר," בובו מרים את ידו, "אני רוצה להסביר לך מה קרה."
הוא שותק לרגע אחד, מוודא שאני קשוב אליו, וממשיך,
"הערב במשך כחמש עשרה דקות, הרגשת איך זה לחיות ללא כל מערכות ההגנה שהשתילו בך מיום לידתך."
אני לא עונה ולא מדבר. אני מתיישב, וכולם ניגשים ומטפלים בי. אני מבוהל, מבולבל. איך בורחים מכאן?
בובו פונה אל כולם. "הסמינר הסתיים, לילה טוב."
הם ניגשים אחד אחד, ונפרדים ממנו. אני נשען בינתיים על אחד המזרנים. מביט על טקס הפרידה, עדיין מבולבל וכועס על מה שקרה. אני משחזר במוחי את תחושת החיות שחוויתי שם בבועה, זה לא דומה לשום דבר שהרגשתי בחיי עד עכשיו.
בובו ניגש אלי, הוא מתכופף, מניח יד על כתפי ואומר, "אני מבין שאתה מבולבל. תחשוב על זה. נדבר מחר."
אני עוקב במבטי אחריו, עד שהוא נעלם במורד מדרגות הסוכה.
פרק-15
עם הזריחה אני קם, אורז את כל החפצים שלי, והולך לשבת על אחת הכורסאות, ממתין לשעת ארוחת הבוקר.
אני מביט אל הים. ולא יכול להפסיק לחשוב על הדקות שחייתי ללא מערכת ה PmsLIfe, על הדקות הארוכות הללו, בהן הייתי בטוח שאני אמות.
"בוקר טוב, אתה חוזר היום?" קולה של רוזינה מפסיק את מחשבותי.
"אני יוצא אחר הצהריים, יש לי טיסה בערב מגואה למומביי ומשם אשתגר חזרה הביתה."
"אתה לא נישאר? בובו הוא המורה הטוב ביותר להעביר הכשרה לחיים מאושרים."
"תגידי, שלשום דיברנו על שלושה יסודות, חיי אלמוות, בריאות ועושר. למה אתמול הוא אמר חמישה?"
בובו מופיע משום מקום ומתיישב. גופי מתמתח מייד. "אהבה וחמלה, אלו שני היסודות הנוספים." הוא עונה.
"תודה." אני משיב.
"טומי, אתמול הזמנתי אותך להשאר כאן וללמוד. אתה נשאר?"
פרק-16
"אני חייב לשירותים," אני מתנצל בפני רוברטו.
פניו המומות, נראה כי הוא להוט לשמוע את סוף הסיפור. הוא מתעשת,
"לך לך, אני אזמין עוד בירה," הוא אומר לי בנימוס.
*
אני חוזר אל השולחן ומתיישב, "אז איפה הייתי?" אני מנסה להיזכר.
"אז נשארת ללמוד שלוש שנים, ונטלי חיכתה לך? וואו," מתפרץ רוברטו כשפיו מלא בנקניקיה עסיסית.
"אה, אני ניזכר," אני אומר, "הפסקתי את הסיפור בשיחה על החוף עם בובו ורוזינה."
רוברטו מביט בי בעניין, הוא ממשיך לאכול, אך לא מסיר ממני את עיניו.
"אז החלטתי לא להשאר בהודו! חזרתי." אני מצהיר בפניו.
"ברצינות?" הוא פותח עלי עיניים בעודו לועס בפה מלא ובנחישות, "זה נשמע לי כמו הזדמנות חד פעמית בחיים."
"ברור שהתלבטתי אם להשאר, אבל לא יכולתי לוותר על נטלי."
"אני הייתי לוקח בשני ידיים. אני צריך קורס כזה כדי להבין את סוד האושר בחיים." מרוב הלעיסות, אני מתקשה במקצת להבין את מה שהוא אומר.
"זו היתה הבחירה שלי!" אני מבהיר לו.
"טוב. אז היית צעיר ומאוהב. אבל היום, עם יד על הלב, האשה שלך, כמה אחוזים היא בחצי הכוס המלאה וכמה בחצי הריקה?" הוא נותן בי חיוך של גבר מבין עניין, "תרגיש חופשי, זה נשאר ביננו."
אני נועץ בו מבט ואומר, "נטלי היא הכוס, היא המהות, היא האהבה שלי."
רוברטו מעוות את פניו.
פרק-17
"לעולם לא אשכח את הפרצוף הזה שלו כשהוא שמע את התשובה שלי." אני מספר לה.
נטלי פורצת בצחוק פרוע ומנשקת אותי.
**סוף**