האספנית / PARADISE LOST
אני חמודה. חמודה ממש.
אני מניחה שזה הדבר הראשון שעובר לאנשים בראש כשהם רואים אותי.
קצת כמו ילדה, השילוב של הקול הגבוה והצלול, השיער הרך בגוון חום בהיר וגורי אשר קלוע לצמה שנחה ברכות על הצד עם פוני שקורס לתוכה, אף קטן עם עצם קטנטנה באמצעו שמתחברים לחיוך מתוק עם גומה זעירה שזוהרת מתוכו רק ברגע האמת, ועיניים חצי חומות וחצי ירוקות שרק מי שמבין עניין רואה בהן את האופן בו הזווית הפנימית משתפלת כלפי מטה. גנטיקה של הצד האחר. מזל שכמעט אף אחד לא מבין עניין ומי שכבר מבין, פוגש אותי בחושך ולא רואה.
נראה לי שהגיע השלב הזה בשיחה, אנחנו צוחקים כבר כמה דקות והוא התחיל לבטוח בי ולהרגיש בנוח. אצבעות הילדה הקטנטנות שלי מסיטות את הפוני המקסים הצידה ואני סוף סוף שואלת בטון הכי חביב שלי, "אז תגיד…מה אתה שומע? למה אתה אוהב להקשיב?" אני מחייכת כאילו שאלתי משהו גדול. הוא מחייך חזרה. זה נחמד לו שאני מתרגשת משאלה כזו. תכלס, שאלתי משהו גדול. תכלס, אני בהחלט מתרגשת ומנסה לשלוט בכמה מזה עובר בזמן אמת. ריקוד עדין של מיומנות. אני ממש לא מעוניינת שהוא ידע בבירור כמה אני מתרגשת אבל אני רוצה שירגיש שאני אמיתית. בלי קורטוב של אמת הם לא אוכלים את זה בכזו קלות.
בראש אני כבר שולחת לו את המחשבה הנכונה, "איזו מקסימה היא, גם מתעניינת במה שאני שומע וגם רוצה לדעת מה אני אוהב". אחחח… אין לו סיכוי. טוב נו, גם כאלו קלילים אפשר מידי פעם. בדרך כלל הם לא נותנים יותר מידי אבל לפעמים יש הפתעות. פתאום הם מגלים לי על משהו חדש שלא הכרתי ואפילו כבר קרה שאחד כזה חשף בפני משהו גם חדש וגם מעולה. אני לא פוסלת ניסיונות מהסוג הזה ואם נודה על האמת אין לי גבולות בעניין הזה. כולם יפים בעיני ברגע שמסתכלים עליהם מהזווית הזו. גברים, נשים, אני לא עושה אפליות. מול הרצון להשיג את זה, בלמים, חוקים, כללים ומוסכמות חברתיות מתאיידים מדפי העולם.
בהתחלה חששתי שהם יהיו קצת יותר מידי יפות בעיני, הנשמות הטועות שלי, דאגתי שאולי משהו מהן יחדור אלי פנימה. דאגתי שארגיש. מהר מאוד הבנתי שמול העוצמות של מה שמעניין אותי באמת, אין לאף נשמת אדם סיכוי. אני בטוחה לחלוטין. בליבי אני כבר שייכת למשהו ותמיד הייתי, משהו הרבה יותר גדול מאיזה מערך עצמות ובשר, קדירת מחשבות ורגשות מבולבלים. הינה, כשחושבים עליהם ככה, זה בכלל מרגיע.
"אוו וואו, אתה אוהב אותם? אני מתה עליהם, כאלו של פעם, מזכירים לי המון. תספר לי, מתי שמעת אותם בפעם הראשונה? תספר לי איפה זה היה, ראית אותם? וואו…אש….אני רוצה לשמוע הכול". אני מדברת אליו בקול מתנגן והעיניים שלי מבריקות, נוצצות, והעיניים שלו נוצצות חזרה. בום.
זה לקח שעתיים. שעתיים! בחיי שלושת הראשים של קרברוס, לאנשים כבר אין גבולות היום. זה נהיה קל מידי ועכשיו כשכולם כל כך מרוכזים בעצמם ורק מחפשים מישהו שיקשיב ויעשה להם לאבי דאבי על איזה וול, זה עוד יותר פשוט. שעתיים והוא העביר לי את כל הפלייליסט מהנייד שלו, 20 ג'יגה של שירים, כולל הטופ-טן שלו, כולל העותק של הדיסק ההוא שאין להשיג, כולל הסיפור ההוא על איך הכניסו אותו מאחורי הקלעים לפגוש אותם כשהם באו לארץ, כולל הפעם ההיא שהוא נישק אותה באוטו באמצע הלילה אחרי שהם דיברו שעות (סוף סוף) ובדיוק היה את השיר הזה ברדיו, כולל הפעם הראשונה שהוא שמע את הדבר החדש ההוא שעוד לא היה כמוהו ופתאום הוא הרגיש רטוב על הלחי בזמן שהיד שלו נגעה בחלון ועברה בו מחשבה על אח שלו. הוא סיפר לי הכול. ואני הקשבתי. חיבקתי אותו כמה פעמים. בכיתי. צחקתי. חייכתי סוכר ושאלתי אותו עוד…והוא רק רצה שאשאל.
לא השארתי לו כלום. אני יודעת…זה לא הכי נכון ומחושב לעשות. אם הייתי קצת בולמת והייתי משאירה לו איזה חלק קטן אולי הוא היה שולח לי משהו טוב שימצא בעתיד. זו יכלה להיות השקעה. עכשיו איך הוא ימצא ואיך נעליים? אם הוא יצליח ליהנות ממה שיש לו שם ברשימה של ה- "לשמוע בריפיט" יש לו מזל.
לקחתי הכול וזו גם אשמתו. הוא נתן. בקלות.
עכשיו רק העיניים שלי נוצצות. הלחיים סמוקות, הגוף שלי רותח, הקצה של הפוני כהה ולח ממגע עורי, ואני שמחה ברמות. אף פעם לא חשבתי על השיר הזה ככה עד ששמעתי ממנו את הסיפור עכשיו. זה כל כך יפה. זה כל כך מרגש. לא ראיתי את זה לפני ומהיום בכל פעם שאקשיב לזה תעלה המשמעות המופלאה שהרגע הבנתי. השנייה שבה התו נוגע במילים של הסיפור והכול מתחבר לשלם, יצירת הבריאה הגבוהה ביותר…וואו. ניצוצות.
הוא לא הבין ולא העריך את זה. יותר טוב שלקחתי. אני חושבת שהוא אפילו לא הרגיש. כיף לעצמי על המיומנות. למדתי עם השנים. הראשונים לא נראו ככה אחרי שטיפלתי בהם.
אחר כך הוא עוד ניסה להראות לי תמונות בפלאפון מהטיול האחרון שלו לנפאל (אני מתפלאה שנשאר לו כוח), והיד שלו נגעה בשלי. האצבעות שלו רפרפו על אלו שלי, כאילו בטעות, בזמן שהוא התקרב. אני אפילו לא בטוחה אם זה היה נעים. אני מניחה שפשוט לא הרגשתי כלום. אלו שניות שלמות, ארוכות מנשוא, שבהן משהו אחר כל כך נעים לי ומערכת העצבים שלי כולה מכוננת על להרגיש את מה שהרגע נכנס בלי להתפוצץ מולו. אני חייבת להחזיק עוד קצת לפני שאוכל לעכל את מה שהרגע לקחתי.
אפילו לא הצלחתי לזייף התלהבות מנומסת למראה התמונות. רק מבט של מישהי שנמצאת במקום אחר בזמן שהוא חולק את הטיול ששינה את חייו. כזו רעה לפעמים. הינה, לא תמיד אני מצליחה להיות חמודה. לשנייה עולה לי מחשבה משעשעת…לייבש ככה מישהו זה כמעט יותר מרושע מלקחת את מה שאני לוקחת.
"אז אתה שומע, אני חייבת לזוז, שקר כלשהו, אבל היה לי מקסים להכיר אותך. אתה בן אדם מהמם (או לפחות היית עד לפני שעתיים, אני לוחשת לעצמי בפנים) ומלא תודה על מה שחלקת איתי. זה נתן לי המון (הרבה יותר ממה שתדע אי פעם, הרבה יותר ממה שזה היה נותן לך). אני לא אשכח אותך."
הוא מסתכל עלי באכזבה מהולה בתהייה על המפנה שלקחה הפגישה הזו. מחר הוא יגיד לעצמו שאני איזו פריקית של מוזיקה ששום דבר אחר לא מעניין אותה. לשנייה הוא ייזכר כמה נפלא היה לטבוע בעיניים שלי, ללכת לאיבוד בתוכן, להרפות אל תוך אותה זווית קסומה בזמן שהוא משמיע לי משהו ואז האגו שלו יצוף והוא יגיד לעצמו שתבוא מישהי יותר כוסית. מזל שיש להם מערכות הגנה. זה עוזר לבנות הסבר הגיוני לכל הסיפור הזה. אחר כך הוא יפתח רדיו אבל שום דבר לא יזיז לו כלום. הוא ישים את הדיסק שהביא לו החבר הכי טוב שלו אחרי המסיבה המטורפת ההיא על הצוק, אבל זה ישמע לו כמו רעש לבן.
בעתיד הוא יכיר אותה, את מי שתהיה אם ילדיו, בהתחלה הוא ינסה לחשוב מה יהיה השיר שלהם, כמה שנים אחרי הוא ינסה למצוא להם שיר לסלואו הראשון של החתונה, אבל כל מה שיהיה זה קו שטוח. מוניטור אחרי ארוע לב. ציפצוף מת. תדר אחיד. אפור.
אגב, אז הם לפעמים מתקשרים.
"היי מותק, את זוכרת שנפגשנו שם מזמן? סורי שלא דיברנו מלא זמן, מה שלומך וזה, את שומעת חשבתי אולי לך יהיה רעיון לשיר? פשוט את עלית לי, מכל האנשים, הייתה לי הרגשה שתדעי".
ואני מחייכת את החיוך החמוד שלי. הוא עובר גם דרך הטלפון. בטח שאני אשמח לעזור. תמיד שמחה לעזור. כזו מקסימה. אני ניגשת לתיקייה שלו במחשב, דאמממ, זה היה מזמן. איזה מזל שאני מסודרת להפליא.
"אוייש, אתה לא מבין במה נזכרתי. אתה זוכר שסיפרת לי על היום ההוא, קמת במדבר לפני כולם וישבת בצד, עדיין טיפה שיכור, ראית את הזריחה עם אוזניות, לבד והכי לא לבד, והשיר הזה העביר בך צמרמורת וידיעה מכף רגל ועד כל תא וחלקיק DNA , אז נראה לי שזה יכול להיות שיר כניסה פגזי לחופה, מה אתה אומר?"
והוא מודה לי. מודה לי ברמות. איך זכרתי כל כך הרבה זמן, ואיזו חכמה אני. איך הוא שכח ואני כל כך צודקת. זה אכן שיר כניסה פצצתי לחופה. שיחקתי אותה בגדול. אנחנו מסיימים את השיחה. הוא עם חיוך של הקלה (כי זה ירגיע את הכלה) ואני עם חיוך מלא חמלה.
כשיהיו לו ילדים הוא ינסה לזמזם להם את שיר הפתיחה מהסדרה ההיא שראה בחופש הגדול לפני מיליון שנים. הוא כמובן לא יצליח ובסוף יצחק על עצמו שהוא זקן וסנילי. הם מצידם ילכו לשחק במחשב ויגידו ברוך שפטרנו. איכשהו אף אחד לא ישים לב. אף אחד לא יזכור את אותו יום בו הוא ואני נפגשנו והינה, זה הפך לגורל והוטבע בעבר. אם אף אחד לא שומע, זה כאילו כלום לא נשבר.
יש אנשים שסוחרים ביהלומים, בכסף, באיברים, יש כאלו שמחפשים תשוקה, אהבה, דם, חיים ומוות.
אני לא מחפשת להתלכלך בשטויות. הלכתי על הדבר הכי חזק. הרגש הכי עמוק, גבוה, טהור והבנתי גם איך לשנע אותו. הקופסא של הניצוץ האלוהי היא תיבת מוזיקה.
והתיבות….אוו… הן בכול מקום. כל אחת שונה, בגודל, בצורה בצבע, עם או בלי פיתוחים, אני אוספת אותן ולעולם לא יהיו לי מספיק.
אני אוספת גם את השיער. היום יש הופעה. יום טוב היום.
הצמה הבונבונית מתחלפת בקוקו גבוה. הפוני עדיין נשאר. חשוב שאהיה חמודה. יפה זה אחלה, אבל חמודה זה ראשון במעלה.
אני הולכת עם חברה. אני חושבת שהיא יודעת, אבל אני לא בטוחה. לא דיברנו על זה מעולם. גם היא שם מהסיבות שלה ואני לא שואלת שאלות. יש בינינו הסכמה. לצערי אי אפשר ללכת עם כל אחד להופעה. ממש לא. שם בחושך ברגעים מסוימים אפשר לראות מי אני ומה אני. שם זה מבליח. אני לא יכולה לשלוט בזה. במקום בו המוזיקה נוצרת בזמן אמת אין מעצורים. כשזה נברא אז הכול מתחבר וגם העולמות. למטה למעלה. אין חלוקה וגם אני יכולה להיות שלמה.
אני לובשת שמלה שחורה לכללי הטקס. השמלה חשופה משהו על עורי הלבן. זה לא מספיק. אני נטמעת בסטנדרט עם גרביונים שיש בהם יותר אוויר מבד. על עצמות הבריח שלי, בין הבדלי הגובה של החלק הכי אנושי שבי, מיטלטל לוכד חלומות קטן. להגנה. אני מדגישה בקו שחור את הזווית הפנימית ההיא בעיניים החומות ירוקות. בכל זאת יש בי גם משם. אף אחד לא ישים לב בחושך. כולם יחשבו שזה רק האיפור. איזה כייף שאנשים מתחפשים לשם. זה מאפשר לי להיות אמיתית.
אנחנו נפגשות בחוץ. היא בסדר, החברה שלי. לא בולטת מידי. כיסוי מצוין מכל הבחינות. מצד אחד לא נהוג שבנות מגיעות לבד לאירועים כאלו ולא כל כך בא לי להראות מה יכולות השמירה העצמית שלי, מצד שני זה יכול להיות קצת מלחיץ בחורה שמסתובבת שם לבד…. יכול לחלוטין לחבל ברושם הראשוני החמוד שלי, וחבל. זו שיטת פעולה שהוכיחה את עצמה. לא מחליפים חד-קרן מנצח.
כבר כמה פעמים חשבתי לשאוב אותה, את החברה שלי, כי תכלס יש לה ידע מוזיקלי מטורף וגם טעם לא רע במוזיקה, אבל היא, בניגוד לרוב האנשים, מהווה אפיק עתידי מבטיח וכרגע היא בטוח נכס מניב, אז אני מפגינה שליטה עצמית מיטיבה. סוף סוף התבגרת… אני מחייכת לעצמי.
המקום הזה, שכבר הייתי בו לא פעם ולא פעמיים, ממוקם בשכונה לא הכי מוצלחת, בין בתי רכבות
(שכנראה לא ידעו שנים טובות מעולם), וליד איזה צריפון עם גג פח לוהט (אבל בלי חתולים לצערי). על הבניין מטפס לו איזה צמח בר שניזון מבור ניקוז לא מטופל. אני מעפעפת ולשנייה נדמה לי שמלא פרחים לבנים עומדים להנץ בו, אולי אלו קורי עכביש שהבהיקו לשנייה באורו של איזה סלפי נלהב. בחוץ מלא בני אנוש שקשה לי להגדיר בלי להישמע שיפוטית ללא גבול. כאלו שחשים את עצמם מחוברים לצד האפל. לפחות הם לבושים אחלה.
כמה פרצופים מנידים לנו לשלום. כולי תקווה שהם מזהים אותנו כי אנחנו יחד. לא הייתי רוצה להיות פנים מוכרות. הזהירות היא כורח. צריך לשמור על סטאטוס שלום, שלום, ואני אבחר מתי לקחת ממך את החלום.
עדיף להיכנס פנימה, אל החושך. אנחנו עומדות ליד הבמה ומדברות על הא ודא. "יצא דיסק חדש של שיתופי פעולה" אני מספרת לה. "תראי, יש להם גם חולצות" היא עונה לי ומפנה אותי לאיזה אתר מסוגנן בצבעי אדום שחור. קשקשת בנות משעשעת אבל אוו, הינה, זה מתחיל, יש… אני מתרגשת. אם זה יהיה טוב, היום הזה יניב הרבה יותר מהנאה של כמה שעות.
ואז אני רואה אותו. כבר חשוך אבל אחד הפרוג'קטורים מאיר עליו הבלחות בזמן שהתאורן עושה אקספרימנטים ביזאריים שאמורים להלהיב את הקהל.
אני מזהה אותו תוך שנייה. טוב נו, הוא גם המנהל של הקבוצה הגדולה ההיא ברשת החברתית (הקונפורמיסטית לכדי ייאוש אך יעילה) וגם מגיב מאתיים פעם ביום בקבוצות אחרות. כל פעם על משהו אחר. אין דבר שהבחור הזה לא יודע. אפילו עשיתי לו לייק כמה פעמים כשהוא העלה מאמרי ביקורת שכתב על דיסקים חדשים שיצאו. אין סיכוי שהוא יודע מי אני. זה דווקא מצוין.
וואו. הוא. זה שוטף אותי לרגע.
זו ליגה אחרת. כזה עוד לא עשיתי. אני משתעשעת במחשבה. כמה זמן זה ייקח? המון המון זמן. הוא גלקסיה, יקום שלם, הגבר הזה. מזון למלחמת עולם רביעית. המחשבות רצות לי. מותר לנעול אותו במרתף? לקשור אותו באמבטיה שלי? והאם הוא ייתן לי ככה את מה שאני מחפשת? אם כל מה שהיה עד היום זה יין קידוש, הוא כנראה זה קוקאין. כל מה שהיה עד היום…הכול מכוון לכאן.
והוא כל כך יפה בעיני. עם השיער הארוך והגלי שגולש לו על החולצה (מההופעה ההיא שגם אני הייתי בה) וזה מדגדג לי עוד יותר, כי זה יכול להיות משפט פתיחה מעולה. קיבלתי את קצה החוט לידי והוא מצמרר לי בקצות האצבעות. הוא עומד שם ורוקד בצורה כל כך מדויקת לצלילי השיר שמתקיים במימד המציאות. אני בוהה בו. זה כמעט מהפנט, הדיוק שבו הוא זז, פועם, נושם את הקצב. הידיים שלו מנגנות. העור שלו בהיר, מבהיק, מוחזר מאורות הבמה. פתאום אני קולטת את הניגודיות. אין לו קעקועים. כולם כאן לובשים חליפות של ציורים המתפשטים על שטחו של הגוף. הוא חלק ונקי ומלא במה שאני רוצה. לא בשטויות של חוץ ובסיפורי סרק. הוא אמיתי.
אני בבית דין מול עצמי. את מוכנה! עצמי אומרת לי בטון דודתי חינוכי ועם משקפיים על האף. התאמנת. את חזקה. את יכולה להכיל אותו. את יכולה לעלות מדרגה ומה שתחליטי לעשות אחר כך עם האוצר המטורף, האבוד, זה לשיקולך. הקולות מתערבלים לי בראש. יש הרבה מהם. מה יהיה אחר כך? אני לא חייבת לתת את מה שהוא נתן. אני סותמת את האוזניים מול איזה ריגשון אשם שהעז לעלות. הם ימנו אדמין אחר לקבוצה. הוא יחסר להם איזה יומיים ואז מישהו יספר שהוא התמכר לחצאי מרתונים, יותר טוב לטריאתלונים, וכולם יעברו הלאה. יעשו איזה פוסט לזכרו וישכחו יחד עם הפעם הקרובה שאיזה סולן ייקח מנת יתר.
יהיה בסדר. אני הולכת על זה. כן. הקולות עדיין לא שקטים. אני חושבת שזה החלק של הביטחון שמפרפר שם. יש לי חשש שבחורות לא ממש מטלטלות אותו. תכלס, בטח ניגשות אליו מאה בערב. איזה מזל שאני חמודה. לזה אי אפשר להגיד לא.
גם החיוך שלי כבר מוכן. מתוק ומצוחצח מתמיד.
אוקיי, אני אגש ואציג את עצמי ואחמיא לו (כי זו האמת, הוא יהלום הרמוני נוצץ ובהיר כמו מלודיית שביט) ונדבר, בטח נשווה הופעות ואז…. אז הוא ישאל אותי מה אני אוהבת. אסור לעשות טעויות.
אני לא חושפת. שואלים אותי כל הזמן. מתוך נימוס, מתוך עניין… אבל אני לא נולדתי אתמול. אני נותנת רק דבר אחד. אחד שיש בו הכול.
"אני, אני לא כזו מבינה במוזיקה (ואז תמיד משתחרר לי צחוק מתגלגל) אני יכולה להגיד שאני שלמה רק עם להקה אחת."
ואז אני אומרת את שמה, שם שיש בו גן עדן ואובדן. ומי שיבין יבין ומי שלא, היה צריך לדעת להקשיב.
אולי אני אצליח בסיום לגרור אותו החוצה לסמטא האחורית, החשוכה, האינטימית. שם מאחורי המטפס שפורח בחלומות שלי, אבצע בו את זממי. אויש, לא צריך להיות חמדנית. צריך להיות חכמה. אני אקח את הטלפון שלו כדי לשלוח משהו חדש ומדהים ואני אחשוב בבית איך בונים את זה…אני יכולה, אני יכולה, אני יכולה ליהנות מההופעה שאני נמצאת בה ואיבדתי מתוכה קשר למציאות. הינה, שבתי. מערך החושים שלי מתחדד, האוזניים שלי נפתחות ואני עוצמת עיניים מעוצמת הריגוש. קולו של הסולן שלהם מתפרק לרסיסים בתוך המיקרופון בזמן שהרמוניות מופלאות בוקעות מהבאס והתופים שוברים ובונים את הכול לשלם. עונג שישי בערב. איזה מדהים שדווקא בני אדם קיבלו יכולת ליצור משהו כל כך אלוהי. איזה מזל. בני אדם שלא מבינים מה המשמעות.
זה נגמר. אני צועקת עם כולם, רוקעת ברגליים, שיתנו לנו עוד מזה ובאמת הם חוזרים לעוד שני שירים עבור הקהל המשולהב שלהם. עולה לי חיוך זדוני. מזל שחושך. ברגע זה הם מילאו לי איזה 400 תיבות אופציונאליות באושר צרוף.
האורות עדיין חצי כבויים. אני ממלמלת איזה משהו לחברה שלי. "מתעכבת שנייה, צריכה להגיד שלום. רוצה להגיד שלום". היא מצידה מהנהנת בהבנה. היא כבר קיבלה את המנה שלה, מה שהיא לא תהיה.
אני מחזקת את הקוקו, מסיטה את הפוני הצידה למקומו הראוי, אני יודעת שאני מבריקה מהתרגשות ותנועה, ושיש לי חיוך ענק ואמיתי על הפנים. זה הזמן. ככה עושים את זה. לאמת הוא ייתן יד.
אני ניגשת אליו. הוא גבוה יותר מקרוב. מרימה מבט. אווו… הוא גבוה ממש. אני נוגעת לו ברכות, כמעט רפרוף, בזרוע. היד שלו חמה כמו שלי. חמה מאוד.
חשוך משהו אבל הוא רואה אותי. קצת נבוך. מביט בי חזרה תוהה לכוונתי.
"היי, ממש רציתי להגיד לך שלום, אני רואה את כל מה שאתה כותב וזה ממש משמח אותי ונותן לי המון…" אני מתחילה עם הרגיל שלי פחות או יותר. אזור הנוחות. החלטה שקולה. מצוינת אני.
הוא מחייך. חיוך מתוק עם חצי גומה שיוצאת רק ברגע האמת.
"אני ממש שמח לשמוע. אני נהנה לעשות את זה. מוזיקה היא החיים שלי." יש לו את החיוך הכי חמוד בעולם על הפנים כשהוא אומר את זה. אפילו לא תכננתי את זה עבור השנייה הזו והינה גם לי יש את החיוך הכי חמוד בעולם כשאני מביטה עליו. עדיין מביטה עליו.
אני מלאת כוונה להשיב לו, המילים כבר מתוכננות (בתוכנית חומש) על הלשון. יש לי מה להגיד לו, על החולצה שהוא לובש, על ההופעה שעכשיו ראינו, על השיר שיצא אתמול בהפתעה, על אלו שהתפרקו בשבוע שעבר, יש לי המון מה להגיד לו ועוד יותר מה לשמוע… כל כך הרבה מה לשמוע….האצבעות שלי ננעצות בירך שלי כשאני מרוכזת בלהיות בבלימה.
ואז…אז פוגעת בנו קרן אור. התאורן חסר התקנה מנסה להחזיר למוטב את המקום, הקהל כבר התפזר החוצה. זה קורה לשנייה, אבל לא צריך יותר.
מולי בגובה, מעל החיוך ההוא שהייתי צריכה לזהות, בחושך, באור, מביטות בי, נעוצות בי עיניים חומות ירוקות. כאלו שקל לטבוע בהן. בתוך הוואקום אני מוצאת טיפת אוויר ונשפכת אל העיקול. עיקול קטן בזווית הפנימית.
על השפתיים שלי אין שום דבר.
שום דבר שהופך אותי לאחרת ממה שאני באמת. גם על שלו אין.
החוט עדיין מחבר בינינו. העיניים שלו בשלי, שלי בשלו.
פתאום אני מרגישה משהו. בהתחלה בקצוות. ואחר כך לכל האורך. זה כל כך עדין ועם זאת כמעט כואב מרוב עוצמה. מספר שניות שלא ניתן לאמוד בכללי הזמן המקובלים ואז אצבעות ארוכות משולבות בשלי בשלמות. לא נשאר רווח ואין בו צורך.
אנחנו לבד שם.
וברקע דממה זוהרת.