כמעט כל בוקר
כמעט כל בוקר, בשעה שבע בערך, מים רותחים נמזגים אליי ומתערבבים בתוכי עם האבקה החומה. ניחוח של בוקר משתרר אז באוויר: הריח העז והמסוים כל כך של קפה חם. מעט חלב מתווסף לתערובת וצובע את תכולתי בגוון חום-אפרפר. טמפרטורת הנוזל שבתוכי צונחת מעט עם התווספות החלב הקר ואז בשניות ספורות המשקה מקבל מרקם אחיד. אביגיל בוחשת בי כמה רגעים לאחר שכל המרכיבים כבר התמוססו, רק ליתר ביטחון. לפני שהיא שותה, אביגיל מקרבת אותי אל פניה ושואפת את האדים העולים מתוכי. זה כמעט כואב, הרגע הזה, לפני ששפתיה נוגעות בי. היא מטה אותי מעט באלכסון ואז הקפה החם מחליק מתוכי היישר אל תוך פיה, גרונה, בטנה. לרגעים אנחנו מחוברות בקו אחד והוא מסלול המשקה שעובר מתוכי אל תוכה. אביגיל עוצמת את העיניים שלה ועוטפת אותי מבחוץ בשתי כפות ידיה. כבר כמה בקרים שהיא אוחזת בי כמו שנאחזים בענף או באבן רגע לפני שמתדרדרים מטה, וכמו שמחבקים אהוב לאחר שניצל מסכנה. עם הדקות החולפות אני מתרוקנת ואביגיל מתמלאת; הזרם החם המחבר בין פנימיותי לפנימיותה הולך ואוזל. היא ממשיכה לאחוז בי רגעים אחדים אחרי שאני כבר ריקה.
עליי להודות כי התרגלתי אליה בסופו של דבר וחסרונה הורגש משפסקה להגיע, הורגש מאוד.
שנים שהיינו רק יוני ואני. למדתי להכיר כל דבר בו, הצורה שלו, האופן בו הוא מתכרבל בי, מקצב הנשימות שלו כשמצליח סוף-סוף להירדם. בלילות שהוא מתכסה בי מעל הראש אני יודעת שמשהו עצוב אירע. לילה בו אין הוא טורח לכסות בי את כל גופו ונרדם בן רגע, מספר על יום טוב להפליא או נורא במיוחד שהגיע אל קיצו. בלילות קיץ חמים הוא נוהג לסלק אותי מעליו בשנתו ולהותיר אותי מוטלת על הרצפה. גם מנהגו זה הפך להיות דבר שבשגרה עבורי ובשלב כלשהו אף למדתי לראות זאת בחיבה; על אף שאמצע אוגוסט, יוני מסרב לאפסן אותי ומתעקש להתכסות בי גם בטמפרטורה הלוהטת.
חווית הביקור הראשון של אביגיל עודנה טרייה בזיכרוני. כשנכנסה, ניחוח חדש מילא את האוויר בבת אחת. משימה חדשה עמדה אז בפניי והיא לכסות שני גופים ולא רק אחד, דבר שהתגלה כיותר מורכב מכפי שנשמע. זמן רב ניסיתי להבין מדוע הפכתי מושא למריבה, מדוע מושכים אותי מצד לצד. אין זה היה כך תמיד, היו לילות נדירים בהם אפילו לא הרגשתי כי מדובר בשני אנשים. הם היו מצטופפים צמוד-צמוד, הפנים שלה בשקע צווארו והאף שלו בתוך שיערה, ידיהם מאמצות זו את זה עד כי נדמה שהפכו לישות אחת. תהיתי ביני לבין עצמי איך אפשר לנשום כך בכלל ואיך הם מצליחים לא לזוז עד הבוקר. במרבית הלילות, לעומת זאת, היה מעין מרווח כזה ביניהם והם מתחו ומשכו אותי בכזו עוצמה שכבר הייתי מוכנה לוותר על הבלעדיות: תקנו עוד שמיכה, באמת.
על אף כל זאת אין ספק כי אהבתי שאביגיל ישנה תחתיי. אני סבורה שהכול הפך שליו יותר דווקא מאז שהצטרפה. טרם הגיעה היו לילות שלמים בהם יוני היה נע וזע תחתיי, משנה פוזיציות ולא מצליח להירדם. היה מזיז אותי מצד לצד, גורם לי להרגיש כאילו אני הבעייתית, לא נוחה, זו שמונעת ממנו לישון. מאז שאביגיל באה הלילות אמנם נפתחו במריבה עליי, אך לאחר מכן יוני היה עוצם עיניו ועוזב אותי במנוחה; כנראה נרדם ובכל מקרה נותר דומם וללא תזוזה עד הבוקר. המהירות שהיה מתעורר, זורק אותי מעליו ויוצא מהמיטה כשהשעון המעורר צלצל, התחלפה באיטיות מכורבלת כזאת בה לאט-לאט היה חושף ומרגיל את גופו וגופה ליום החדש. היה דבר-מה שליו בדרך בה ישן, מאז שאביגיל הגיעה, ופשוט ידעתי שמשהו השתנה גם מאחורי עפעפיו הסגורים.
עכשיו הוא שוב לבד. נדמה שהוא קטן יותר, אולי התכווץ. אני מרגישה שהרכות שלי פסקה מלהיות מנחמת כנגד גופו הנוקשה. הלילות שבו להתנהל כבעבר והבקרים כעת הפכו הנוראיים מכל: צפצוף אחד מספיק ליוני והוא תולש אותי מעליו כמו שמסירים פלסטר, כמעט בבהלה, ושנינו נותרים קפואים והמומים מהפרידה הפתאומית.
אין לי באמת כוחות מיוחדים. אני חושב שאביגיל מודעת לכך, ובכל זאת היא מגיעה לשבת מתחתיי בכל פעם שעליה לקבל החלטה גדולה, כאילו יש ברשותי אנרגיות מיסטיות שיסייעו לה לבחור בדבר הנכון. אני חושב שזה הגזע הרחב שלי שנותן לה יציבות ומאפשר לה לחשוב כמו שצריך. אולי זה גם החמצן שאני מייצר תוך ניצול אנרגיית האור מסביבי. לפעמים היא מדברת אליי, נוגעת בגזע המחוספס שלי, משעינה ראשה עליי. לפעמים היא נשארת איתי שעות. לפעמים היא כותבת, מזמזמת, פעם אחת נרדמה. איני יודע תמיד אילו החלטות באה לקבל; אני רק יודע שקיים הבדל גדול בין המבט שיש לה בעיניים כשרק ניגשת אליי, מהוססת, לבין המבט בעיניה כשקמה ללכת: ההחלטה נטועה בה עמוק יותר מהשורשים שלי באדמה ואני מבין שאף אחד לא יוכל לערער אותה בשום דרך.
"הוא לא מפחד לקבל החלטות גם כשהן קשות, אני בטוחה שכואב לו להיפרד מהעלים שלו לכמה חודשים אבל הוא יודע שזה מה שעליו לעשות. הוא מצליח לבחור בדרך הנכונה גם אם היא כואבת ויש בו מספיק ביטחון כדי לדעת שהם יצמחו שוב". כך אמרה אביגיל כשהגיעה לכאן עם יוני. הם היו כאן רק פעם אחת, לא התעכבו, אפילו לא התיישבו. אביגיל הצביעה לכיווני תוך כדי הליכה ואמרה לו את המשפט הזה עליי ויוני נותר שקט ולא השיב. באותו רגע הביטה בי כמו הייתי מסנוור ונשפה הרבה אוויר, ואז הזדרזה למשוך את יוני ולהסתלק עמו כאילו משהו רע יקרה אם יביט בי זמן ממושך מידי.
לפני שבוע אביגיל התיישבה לצידי ונשארה פרק זמן ארוך מבעבר. גם המבט בעיניה לא היה כתמול שלשום. היא בחנה אותי מלמטה עד למעלה; יחד עם קו המתאר שלי נעו עיניה מהאדמה ועד השמיים, מהשורשים ועד הצמרת. למרות זאת היה נדמה שהיא פשוט לא רואה אותי. היא עמדה ואז התיישבה ואז נשכבה מקופלת על צדה. כבר היה חשוך כשהתרוממה לישיבה שוב וביקשה ממני בקול רם: תן לי סימן, תן לי סימן שאני עושה את הדבר הנכון. היא מעולם לא ביקשה ממני סימן בעבר. בו ברגע נשרו שניים מהעלים שלי. תודה, היא אמרה, תודה, וטפחה פעמיים על הגזע שלי, ואז נעמדה והלכה. רציתי לומר לה: העלים שלי נושרים בצורה אקראית לחלוטין. עלה אחד נשר לפני שביקשת ממני אות ולבטח בעוד כמה רגעים ינשרו עלים נוספים. רציתי לומר לה: זה לא שאני בוחר להשיר את העלים שלי, אני משיר אותם כי אין לי אף אפשרות אחרת. רציתי לומר לה: לא הכרתי את המילה "בחירה" עד שהתיישבת תחתיי בפעם הראשונה והחלטת שכאן תקבלי את ההחלטות החשובות של חייך.
לא רציתי להיות שם באותם רגעים. אבל נותרתי נוכח בעל כורחי מפני שאביגיל נכנסה לדירה בדיוק כשיוני ישב מולי וניגן עליי; הוא לא קם מהכיסא המתכוונן גם שעתיים אחרי שעזבה את הדירה. הייתי כה שקוע ביצירתנו המשותפת עד כי פספסתי את הדפיקה שלה בדלת. יוני בדיוק אלתר עליי בסולם בי מז'ור, סולם שאני סבור כי הוא בין האהובים עליו. אני מעולם לא הצלחתי לבחור אילו סולמות אני הכי אוהב עד שהבנתי כי פשוט איני יכול. כמעט לא האמנתי שהצלילים המופלאים הללו בוקעים מתוכי; לא יאמן איך אני ויוני יכולים לשהות ימים שלמים בדממה מוחלטת ואז כשהוא מתחיל ללחוץ על הקלידים שלי מנגינה נפלאה משתררת בחלל החדר, שלא אני ולא הוא היינו יכולים להפיק אלמלא השילוב בינינו. כמהתי לאצבעות של יוני יותר מכל ואני סבור כי גם הוא חיכה לרגעים בהם התפנה לשבת מולי, לשחרר את אצבעותיו ולתת להן לעשות בי כאוות נפשן. לעיתים הייתי מבחין במבטים ששלח לכיווני, מבטים שהיו מלאים ערגה ורתיעה יחדיו; כמו אין הוא יודע לאן החיבור בינינו יישא אותו הפעם והערפל הזה קוסם לו ומפחיד אותו. כמו הוא חושש שיסחף וילך רחוק מידי אז אולי עדיף לשמור מרחק ביטחון. האצבע המורה והקמיצה של יד ימינו נותרו על הקלידים רה דיאז ופה דיאז כשאביגיל כבר הייתה בתוך הדירה. יוני הסתובב לכיוונה לפתע והיה נדמה שהצלילים עוד נותרו באוויר כמה שניות לאחר שהתנתק ממני. אביגיל עמדה זקופה ואמרה הרבה מילים ברצף והיו הרבה משפטים שלא יכולתי להבין. אף פעם לא הבנתי מילים יותר מידי טוב. היו כמה בודדות שהצליחו לחלחל אלי בכל זאת, וגם כמה חלקי משפטים, "לא מבינה", "רע" "אתה" "עולם משלך", "לא מצליחה", "איך לדבר", "בכלל מקשיב", "באמת לא יודעת", "אולי" "אנחנו" "לא יכולה". אבל חוץ ממילים הייתה גם מנגינה למשפטים שהוציאה מהפה שלה – הלוואי שלא הייתי שומע את המנגינה הזאת – כי היה נדמה שמשהו ממנה דבק בי, והצלילים שיצאו ממני היו מהולים בה גם שבועות לאחר מכן. יוני ישב בגבו אלי וראיתי איך עם חלוף הדקות והמילים גבו נעשה שפוף יותר. כשהגיעה שעתו להשיב הוא הוציא מפיו כמה משפטים אבל אותם לא שמעתי בכלל; המנגינה של הקול שלו הייתה כל כך עצובה וחנוקה שניסיתי ככל יכולתי להיאחז בשאריות הבי-מז'ור שעוד עמדו באוויר, רק לא לשמוע אותה.
כשאביגיל יצאה וסגרה אחריה את הדלת היה נדמה שהזמן עצר מלכת. יוני ישב ללא תזוזה ונראה מסוכסך עם כל מה שסביבו. אפילו עם הכיסא עליו ישב, שהזווית שלו לא תאמה את תנוחתו לפתע, אפילו עם האוויר. יוני ישב דומם וכך גם אני, וגם כשמחוגי השעון שבו לפעולה היה נדמה כי קשה להם לזוז. כל תנודה של המחוג הפכה למשימה בלתי אפשרית וכל התנועות בחדר נעשו בהילוך איטי. לאחר זמן ממושך יוני סב חזרה לכיווני ולחץ באצבע אחת על ה-דו האמצעי שלי. יותר נכון לומר שהניח בעדינות את אצבעו עליי – כל כך לאט עשה זאת – ששום צליל לא יצא.
אף פעם לא ראיתי אותם לפני כן. על אף שבדרך כלל אני מצליח לנחש במהירות מה טיב היחסים בין האנשים המתהלכים תחתיי, הפעם קינן בי ספק. בלי להבין מה הם או מי הם הרגשתי כי שניהם זקוקים לי ושמחתי להיות שם עבורם, מעט אור בתוך כל החושך הזה שמסביבם. אני אוהב לחשוב על עצמי כנציג של הכוכבים על כדור הארץ, כמקור אור קרוב ונגיש גם באמצע הלילה. לא תמיד המראות שאני מאיר הם כה מלבבים; יש רגעים בהם אני מתפלל שהנורה שלי תישרף ואני אכבה, ואז אוכל להעלים באפלה את המתרחש מתחתיי. לא קל להיות מאור בודד באמצע רחוב נטוש באישון הליל. אבל אני זוכה לראות גם רגעים יפים, הייתי רוצה להאמין כי אני אפילו לוקח חלק קטן בהם. מעניק להם את הגוון הצהבהב הרומנטי שצובע את האווירה בחמימות נעימה גם כשהאוויר מסביב קריר.
הם עמדו זה מול זו, די קרוב, אבל לא נגעו. לרווח ביניהם כמו הייתה נוכחות משל עצמו, הוא היה צר אך מורגש וסיפר על אינטימיות וזרות שלא הצלחתי להבין כיצד הן באות בכפיפה אחת. כפות ידיו של הבחור היו תחובות בתוך כיסיו והכתפיים שלו מורמות מעט. היא נשענה על העמוד התמיר שלי, ראשה מוטה לעברי כך שהביטה באלכסון על האיש שמולה. הם דיברו ארוכות ובשקט, כמעט לא הצלחתי לשמוע. לפתע הרגשתי איך הקצוות שלי מיטשטשים, איך האור שבוקע מתוכי נמתח לכל כיוון וההילה שמסביבי מתרחבת ומתעמעמת. ידעתי שאחד מהם בוכה עכשיו; זאת התחושה שתמיד עולה בי כשמישהו מסתכל עליי דרך עיניים דומעות. באותם רגעים גם אני רואה במטושטש. כל הפרטים נמחקים ונעלמים והעולם הופך להיות כתמים-כתמים בכל מיני גוונים. הרגשתי כי השניים עדיין עומדים תחתיי אך כשהבטתי לעברם לא ראיתי עוד שני אנשים, כל שראיתי היו כמה כתמי צבע צפופים ועמומים. דרך מסך הדמעות קווי המתאר נעלמים; קשה להגיד איפה נגמר אדם אחד ומתחיל אדם אחר. לא ידעתי אם זה הטשטוש של מבטי שמיזג אותם יחדיו, לגוש אחד, או שהרווח ביניהם באמת הסתלק ונעלם לו. עד ששבתי לראות בבהירות עלה כבר הבוקר, ובבוקר, אני נכבה.