25/08/2017
אחמד
"לא יכול להיות" מלמל אחמד.
הסתכל על המסך ולא האמין. הוא קיבל תשובה. ועוד איזו תשובה. זה פשוט לא הגיוני.
בעוד כחודש ימלאו לו 18 שנה. לאחמד.
שיער חום מקורזל, פנים מעוגלות, זוג עיניים חומות כהות, אף פחוס, ופה רחב.
זה התחיל כבדיחה. כך לפחות אחמד חשב. הוא לא הצליח להבין האם המורה שלהם לפיסיקה התכוון ברצינות או לא. הכיתה לפיסיקה מודרנית בתיכון בעיר קאן בצרפת, התפקעה מצחוק במשך דקות. אבל המורה נשאר רציני, והצחוק גווע.
כל הכיתה התייחסה לסיפור המעשה של המורה כאל הלצה כלשהי. סיפור שאמור לעורר בהם מוטיבציה ותו לא. אבל האתגר שהמורה העמיד בפניהם היה אמיתי וזה מה שחשוב.
המטלה המוזרה משהו של המורה ניתנה לפני כחודש. לאחמד היה רעיון איך לממש את האתגר. הוא חשב שהרעיון מעולה, רק לא היה בטוח שזה יעבוד. לקח לו כאמור, חודש לבנות את המכשיר. במהלך החודש הזה הפיסיקה מילאה את כל עולמו, אבל באורח פלא, נושא אחר העסיק אותו אף יותר. נושא הרחוק מפיסיקה כרחוק מזרח ממערב.
לשמחתו של אחמד, נראה שמצליח לו גם בתחום השני.
האם הייתה זו האופטימיות האינסופית שלו שעמדה לו לזכותו? או הפתיחות המחשבתית? זו שהביאה אותו להישגים גם בפיסיקה? ואולי הסובלנות הרבה הטבועה בו. אחמד לא העמיק בכל אלה. רק שמח בחלקו. סך הכל מצליח לו.
אחמד היה גאה מאד במכשיר שבנה. אבל כשהפעיל אותו, לא היה לו מושג אם המכשיר עובד או לא. כי בשורה התחתונה, אי אפשר לדעת.
ואז הוא קיבל תשובה.
בתחילה, היה בטוח שמישהו עובד עליו. כנראה שלא המורה, אבל אולי אחד מהחברה. במחשבה שנייה, זה לא היה הגיוני. כי לא רק שאי אפשר היה להתחבר למכשיר שלו, בדרך בה הוא בנוי, אף אחד גם לא היה יכול לדעת שהוא הופעל.
ובכל זאת, הגיעה תשובה. והתשובה הייתה… איך לומר? רחוקה שנות אור ממה שציפה לקבל.
סעיד
סעיד בחן את המשאית בעיון. חכך בדעתו האם תתאים.
"היא בנויה להעמסה ופריקה עם מנוף" אמר בעל חברת ההשכרה.
"אבל אני – אנחנו מעמיסים ופורקים ידנית. לא נראה לי שאפשר להעמיס ידנית בקלות על המשאית הזאת" ענה סעיד.
"זה בדיוק מה שאני אומר. אז היא כנראה לא מתאימה לך".
"אבל זאת אחלה משאית "התעקש סעיד.
"זה נכון. אבל נראה לי שלא רלוונטית בשבילך. אל תיקח לי משאית ותחזיר אותה אחרי יומיים."
"כן, אה?" צחק סעיד. "יש לך טראומה מהמשאית הכחולה ההיא".
"לא נורא. פעם אחת זה מותר." חייך בעל חברת ההשכרה.
סעיד התרצה והמשיך בסריקה. דווקא אחלה משאית. קשוחה.
מבנה גופו של סעיד דקיק, אבל כתפיו רחבות ושריריות. הוא עובד בהובלות ובמשלוחים כמעט ארבע שנים. וקצת יותר משנה – מאז שעשה רישיון – הוא גם זה שנוהג במשאית. כל שלושה חודשים בערך הוא מגיע לחברת ההשכרה הזאת ומחליף משאית.
שיער שחור כפחם, מבנה פנים רזה – כמו גופו, אף מעט נשרי ופה קטן. העיניים, שהיו חומות בהירות ננעצו במשאית צהובה.
המשאית נראית מתאימה, אבל צהוב?
היקארי
"את באה איתנו, או הולכת איתו?" לא הייתה תוכחה בקול שבקע מהטלפון.
"אני באה אתכן זה בטוח" ענתה היקארי. "אבל אני מקווה שאצליח לשכנע אותו לבוא גם. כדאי לו". המשיכה היקארי וציחקקה במבוכה.
פעם בשנה שפסטיבל הסרטים הבינלאומי מגיע אליהם לקאן. אין מצב שהיא לא הולכת. בשלוש השנים האחרונות, מאז שהתחילה ללכת לפסטיבל, היא הולכת עם חברות. השנה זאת הפעם הראשונה שיש לה חבר.
"מה זה הצחוק הזה?"
השאלה רק גרמה להיקארי לצחקק יותר.
היקארי נחשבה יפהפיה בכל קנה מידה. לא רק בעיניי אלו שאהבו את היופי האסיאתי. שיער שחור חלק וגולש. העיניים שחורות, אם אתם מצליחים לראות אותן מבעד לחריצים. אף ופה קטנים אך מחייכים כל הזמן. ומה שהשאיר את רוב הגברים חסרי נשימה היה גוף חתולי דק וארוך, מפוסל ביד אמן.
התחילו איתה, עם היקארי, לא מעט נערים. לכולם אמרה לא, עד שהוא הגיע. הם יחד כבר יותר מחודש, והיא לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו אפילו לרגע. וזאת למרות שעוד לא סיפרה עליו להורים שלה ביפן.
"כדאי לו מאד להצטרף אלינו," המשיכה וציחקקה. "הוא יהיה בר מזל הערב".
"מה?!" צעקה חברתה מצידו השני של הטלפון ושתיהן געו בצחוק.
אחמד
אחמד ישב מול מכשיר הקידוד. שערו שהאפיר בטרם עת, והקמטים שפשו בפניו לא הקהו את יופיו בעינייה. רק גרמו לה לאהוב אותו יותר. הוא הסתכל על אשתו וליבו נמס.
שנים שהוא חיכה שהתופעה תחזור. הכין את עצמו אליה. הוא רק קיווה שהם יצליחו להגיע בחיים ליום הזה. עם כל הרדיפות שעברו, ועם החיים האמיתיים במחתרת.
אתמול, 27 שנים אחרי, התופעה חזרה. פחות משעה אחרי הופעתה כבר עלה ניתוח הזמנים שלה לרשת. אצלו, מכשיר הקידוד כבר מוכן. שנים שהוא מוכן. אסור כמובן לשדר אל התופעה. הם גם הציבו חסימות, אבל אותו הם לא יתפסו. יותר מכך, הם אפילו לא ידעו שהוא משדר. ועקב כך, גם לא יצליחו לחסום אותו.
מכשיר הקידוד היה מכשיר מיושן, אבל מתוכנן בחוכמה. הוא לא ידע אם זה יעבוד או לא, בעיקר כי הוא לא זכר כלום. אבל הוא היה משוכנע שזה יצליח. ואם זה יצליח אז הוא יזכר.
אחמד הסתכל פעם נוספת על אשתו. לעומתו, היא נשארה מדהימה ביופיה למרות שנותיה. גופה עדיין הדוק ומעוצב. לא ניתן לראות שעבר שתי לידות. למה היא לא חיכתה על המדרכה?!
דמעות נקוו בעינייו. שאללה יעזור לו, מה שהוא עומד לעשות לה. מה שהוא עומד לעשות להם.
סעיד
סעיד חש שלווה מוזרה משתלטת עליו. הכל כבר מוכן. כל ההחלטות התקבלו. נשאר רק להוציאן אל הפועל. הוא סגר עם בעל חברת ההשכרה על המשאית הצהובה.
חשב להתקשר לאחמד, חברו הטוב, ולספר לו על צבע המשאית. מעניין מה הוא יגיד.
אחמד וסעיד גדלו יחד מגיל אפס. הוא חברו הטוב ביותר. למעשה, הם כל הזמן יחד. גם בשנים האחרונות נשארו דבוקים. וזאת למרות שאחמד התרכז יותר בפיסיקה, וסעיד פחות בלימודים ויותר בלעשות כסף עם עסק ההובלות שהיה שותף בו.
את הלימודים שהחמיץ סעיד בבית-ספר, השלים בדרכו שלו במסגד. בניגוד לאחמד, שהיה ליברלי בדעותיו, סעיד הקפיד על כל חוקי האיסלם כלשונם. הוא חשב שכולם צריכים לנהוג כמוהו, והיה מתוסכל מההכרה שזה לא ממש כך. באופן אירוני, מי שהכי איתגר אותו היה אחמד. האיסלם היה חשוב לאחמד, אבל זה לא הפריע לו לשתות לדוגמא. את סעיד זה שיגע, אז אחמד הפסיק לשתות לידו. סעיד ידע שאחמד ממשיך לשתות שלא בפניו, והעלים עין בליית ברירה. החברות ביניהם הייתה חזקה מהתסכול שלו.
סעיד נכנס למשאית והתיישב ליד ההגה. אחלה משאית, אמר לעצמו והתניע.
היקארי
"היי חמוד" התקשרה היקארי לאחמד.
"היי, מה קורה?" ענה אחמד. "הולכים לפסטיבל הערב?"
הוא זוכר. איזה מתוק. הם קצת יותר מחודש יחד, והוא כל כך כל כך מתוק.
"ברור. אתה בא איתי כן?"
"בטח. אני רק צריך להשלים פה משהו. את לא מאמינה, הדבר הזה שסיפרתי לך, אז קיבלתי תש…"
"אחמד," קטעה אותו היקארי. "אתה זוכר שאני במגמת תיאטרון לא פיסיקה כן?"
"ברור. והכי חשוב לך זה פסטיבל הסרטים. זוכר מתוקה. אני באמת מסיים פה משהו קטן ופוגש אותך שם."
"בדיוק. אני מתקדמת עם החברות ואתה מגיע לא יותר משעה אחרי."
"מבטיח"
"איך אני לבושה בעינייך?" שאלה היקארי ושלחה לו תמונת סלפי של עצמה.
אחמד התבונן בתמונה ונשימתו נעצרה. "וואו" היה הדבר היחידי שהצליח לפלוט מפיו.
"יש עוד משהו שאני בונה עליך הערב," המשיכה היקארי.
"רגע אני בקושי נושם… מה זה?"
אני מתכננת שהיום יהיה היום האחרון שלי כבתולה." ציחקקה היקארי במבוכה וניתקה את השיחה. אחמד באמת הפסיק לנשום.
אחמד
"תחשוב על מספר". זאת התשובה שהוא קיבל. תחשוב על מספר!
המורה שלהם לפיסיקה סיפר להם שתופעה אסטרונומית הופיעה בשמים. מין חור תולעת. התופעה נמצאת מחוץ למערכת השמש, אבל לא רחוקה. הוא, המורה, עודד אותם לבנות מכשיר שישלח לשם סיגנל כלשהו, בניסיון לתקשר עם חוצנים. אחרי שהכיתה צחקה, הם הבינו שהעיקר מבחינת המורה זה לבנות את המכשיר. התופעה האסטרונמית והחוצנים הם רק תירוץ.
אחמד בנה משדר-מקלט רדיו פשוט עם שינוי אחד: קידוד אורתוגונאלי עם קוד Walsh. הקידוד לא רק הפך את השידור למוצפן עבור מי שאולי יאזין לו, אלא גם אפשר לו לשדר כשיש הרבה מאד שידורים שם בחוץ. אנטנה מכוונת קטנה ופשוטה שלחה את השידור לתופעה, ואותה האנטנה הייתה מוכנה גם לקלוט תשובה, שאין סיכוי שתגיע, ולהעביר אותה למקלט. סך הכל באמת לא משהו מסובך לתלמיד המצטיין של מגמת הפיסיקה.
אחמד היה ממש גאה במכשיר שלו. מכשיר הקידוד. בכך שהצליח לבנות אותו, וגם בעובדה שהמכשיר פעל. הוא שידר את המילה "שלום" אל התופעה, וזה הספיק. הוא לא באמת ציפה לקבל תשובה.
אבל התשובה הגיעה. ומיד כששידר.
אחמד בהה במכשיר כלא מאמין. ארבעה דברים היו בלתי הגיוניים בתשובה שקיבל. הראשון הוא שהוא בכלל קיבל תשובה. השני זה שהתשובה הגיעה מיד. זה לא הגיוני, כי התופעה מרוחקת מספר שעות אור מכדור הארץ. כלומר גם אם איזשהו חוצן באזור של התופעה מקבל את השידור ועונה מיד, התשובה צריכה להגיע תוך שעות. לא מיד. תורת היחסות עובדת אותו הדבר, גם עבור חוצנים.
הדבר השלישי זה שמי שענה לו, לא רק שהצליח להבחין שהוא משדר: כלומר זיהה גם את התדר וגם את סוג הקידוד. אלא שהוא גם פיענח את הקידוד, ויותר מכך: קידד בעצמו את התשובה באותו הקוד! זה חייב להיות חוצנים! או אולי לא?
והדבר הרביעי והמוזר מכל, זאת התשובה שהגיעה: "תחשוב על מספר". איזו מין תשובה? ולייתר דיוק, התשובה הייתה: "תחשוב על מספר בין אחד לאלף ואל תספר אותו לאף אחד. רק תחשוב". כתב מכשיר הקידוד את המענה לשידור שלו.
אחמד הסתכל בעיניי עגל על המכשיר. זה היה כל כך לא הגיוני שהוא לא ידע מה לחשוב. אז הוא חשב על מספר. עוד לפני שהחליט מה לעשות איתו, עם המספר, פלט מכשיר הקידוד תשובה: "826".
"מה איך?" מלמל אחמד, ולפני שעלה בידו להגיב פלט המכשיר תשובה נוספת: "לא. אני לא קורא מחשבות" עונה בדיוק על השאלה שקפצה למחשבתו של אחמד.
אחמד נשען לאחור ובהה במכשיר הקידוד. המכשיר כתב: "איך זה יכול להיות, הא? איך אני יודע מה אתה חושב מבלי לקרוא את המחשבות שלך? זה מה שאתה חושב עכשיו. באמת איך? תחשוב, אחמד, תחשוב!"
והדבר היחידי שאחמד הצליח לחשוב עליו זה שההוא שם בצד השני יודע גם את השם שלו.
"כן, אני יודע גם את השם שלך. ולא. אני לא חוצן. אבל לאט לאט. תענה קודם להיקארי, אחר כך אספר לך מי אני, ונמשיך".
"מה?!" מלמל אחמד והיקארי התקשרה. כשהיא ניתקה אחמד לא הצליח לנשום. שלא לדבר על לחשוב.
"אם אני זוכר נכון, אז עכשיו, אחרי מה שהיקארי אמרה לך, אתה בקושי מצליח לחשוב. תתרכז כי זה חשוב," המשיך המכשיר וכתב. "אני משדר אליך מהעתיד. אני בעצם אתה בעוד 27 שנה, מתקשר אליך דרך התופעה – חור התולעת – באותו המכשיר שרק עכשיו סיימת לבנות. אני יכול לכוון את השידור שלי במדויק אל הזמן שלך. אבל השידור אפשרי רק מהעתיד לעבר. אין לי אפשרות לקלוט אותך. למזלי אין בכך גם צורך. ברגע שאתה חושב על משהו, אני מיד נזכר בו. תגיד, מה דעתך על המשאית?"
"מה?!" צעק אחמד ושם לב כי קיבל מסעיד תמונה בוואטסאפ. תמונה שלו ליד משאית צהובה. צהובה?!
"עכשיו תקשיב," המשיך המכשיר לכתוב. "תקשיב טוב, יש סיבה לכך שיצרתי איתך קשר דווקא עכשיו. זה חשוב ואין לך זמן, אז תתרכז".
סעיד
סעיד נכנס עם המשאית לסמטה, ועצר בצמוד למחסן. המחסן נפתח ושני חברים שהיו בתוכו בירכו אותו והתחילו להעמיס את המשאית. סעיד הלך לקדמת המשאית וצילם סלפי שלו עם הקבינה. שלח לאחמד עם שאלה: "מה אתה אומר?"
אחמד, אחמד. מה אני עושה איתך? סעיד אהב את אחמד אהבת נפש, והצטער שאחמד לא דבק באיסלם כמוהו. מעניין מה היה אומר אם היה יודע? שאל סעיד את עצמו.
באחד מהוויכוחים שלהם לפני שבוע, הטיח אחמד בסעיד שהוא אחמד, יותר מוסלמי מסעיד. סעיד לא נשאר חייב ושאל אותו מה הדת של היקארי. אחמד לא ענה. כנראה גם לא ידע את התשובה. כדי לשבור את השתיקה המעיקה סיפר סעיד לאחמד שביפן, האיסלם הוצא אל מחוץ לחוק. ביפן, אסור להקים מסגדים או להתפלל לאללה בפומבי. אחמד לא האמין לו. סעיד הציע לו שישאל את היקארי. אחר כך התחרט. ברגע של כנות אמר לעצמו שהוא נכנס באחמד כי הוא עם היקארי.
המשאית הועמסה. 18 בלונים של גז עצבים, יחד עם מספיק חומר נפץ כדי לפוצץ אותם. סעיד נפרד משני חבריו החדשים, איתם נשבע אמונים לדאע"ש לפני חודשיים, נכנס למשאית ונסע.
אחמד
זה עבד. אחמד כיוון את השידור במדויק אל התופעה והגיע אל עצמו בעבר. מיד כשכתב את המסרים, נזכר בהם מגיעים אליו… לפני 27 שנה.
שנים שהם חיים תחת רדיפה, מחכים ליום בו התופעה תתגלה שנית והוא יצליח לתקשר עם עצמו בעבר. מאז שסעיד פוצץ את המשאית הצהובה הם חיים במחתרת. היו יותר מאלף הרוגים בפיגוע ההוא בפסטיבל הסרטים, והכל בשידור חי בטלוויזיה. המראות של מאות אנשים מפרפרים למוות בשידור חי היו קשים מנשוא. התגובה של העולם הייתה בהתאם. העולם המערבי – נוצרי קיבל החלטה להוציא את האיסלם אל מחוץ לחוק. כמו ביפן.
אחמד, שהאיסלם היה בנפשו, התקשה להשלים עם הגזירה ולוותר על האיסלם ועל הדברים הטובים שהוא מייצג. להפתעתו, ולמזלו, היקארי הייתה איתו. בתמיכתה, הקים בית מדרש לאיסלם, וגם חינך את שני ילדיהם בהתאם.
הלשינו עליהם, עצרו אותם והתנכלו להם. אבל אחמד לא ויתר. ועכשיו, יש לו גם הזדמנות לתקן.
אבל המחיר. הוי המחיר. אחמד הסתכל על היקארי. אהובתו הנאמנה שהלכה – הולכת איתו עד הסוף. האם יצליח לחיות בלעדיה?
היקארי התבוננה בו וקראה את מחשבותיו: "אתה בקושי תזכור אותי. אני אשאר זיכרון רחוק. את כל חייך, וגם את ילדיך תעשה עם מישהי אחרת".
היקארי דיברה בשוויון נפש, בהשלמה, ואחמד פרץ בבכי.
סעיד
סעיד עצר את המשאית במרחק רחוב מהמסגד. את שארית המרחק עשה ברגל. הוא נכנס למסגד והתפלל לצד האימם. בסיום התפילה נשק האימם לסעיד על מצחו, איחל לו בהצלחה והבטיח לו שאללה איתו.
סעיד לא תכנן לצאת בחיים ולכן עשה חשבון נפש קצר. חש רגשות אשם על היחס לאחמד. במיוחד על מה שאמר על היקארי. היקארי דווקא מצאה חן בעינייו. הוא קיווה בשביל אחמד שהם ישארו יחד.
היקארי
היקארי ניתקה את השיחה עם אחמד כשהיא מצחקקת בקול גבוה מדי, ופניה אדומות. מרוב התרגשות הפילה את הנייד מידה, והסוללה ניתקה ממנו. היא כל כך התרגשה, שלא הצליחה להרכיב את הסוללה בחזרה.
אבל אפילו התאונה הזאת, שהשאירה אותה ללא נייד, לא הצליחה למחוק את החיוך מפניה.
היא תסתדר, אמרה לעצמה. תחכה לחברה שלה בשדרה. מצפה לה ערב בלתי נשכח.
אחמד
"קדימה, תכתוב לו," עודדה אותו היקארי. "התופעה יכולה להיעלם בכל רגע."
איך היא יכולה? שאל אחמד את עצמו. והיקארי שהבינה אותו ענתה: "חייתי 27 שנים עם אהבת חיי." ונשקה לו.
אחמד התעשת, וחזר לכתוב: "בעוד פחות משעה, סעיד מסיע את המשאית הצהובה שראית, ועליה מטען של גז עצבים לתוך האירוע המרכזי של פסטיבל הסרטים, שם הוא מפוצץ אותה…"
"אתה יודע?" אמרה היקארי. "יש משהו שעוד לא סיפרתי לך מאז."
"באמת?" אחמד הפסיק להקליד והפנה מבטו אליה.
"כן, סעיד היה מאוהב בי. אפילו הציע לי לצאת, והתקפל מיד כששמע שאני רוצה אותך. כנראה שאהב אותך יותר."
"וואלה!"
"סעיד לא סתם התנגש ברכב שעמד לדרוס אותי." המשיכה היקארי, "הוא ראה שאני עומדת באמצע הכביש במקום על המדרכה, ראה גם את הרכב שעומד כנראה לפגוע בי, ואז נכנס בו בכוונה."
"איך את יודעת?"
"הוא הסתכל עלי וצעק את שמי"
אחמד התבונן בה בהפתעה.
"קדימה. תמשיך לכתוב"
יש לה רגשות אשם? שאל אחמד את עצמו. במקום לענות המשיך לכתוב:
"…יהיו יותר מאלף הרוגים, והעולם יוציא את האיסלם אל מחוץ לחוק. כמו ביפן. כל המוסלמים יהפכו להיות נרדפים.
"באופן אירוני, סעיד, בנסיעת המוות שלו, התנגש ברכב אחד בדרך. הרכב הזה שסעיד הולך להתנגש בו, עומד לדרוס את היקארי. כך שלמעשה סעיד, עם כל המוות שהוא עומד לזרוע, הולך…"
אחמד
"…להציל את היקארי." המשיך אחמד וקרא את ההודעה מהעתיד. "סעיד עומד לעצור בתחנת דלק שאליה אתה יכול להספיק ולהגיע. ואז לעצור אותו. אבל הנה המילכוד, להיקארי אין כרגע טלפון, ולכן אתה לא יכול לעשות את שני הדברים, אלא רק דבר אחד. או שתגיע אל סעיד, תעצור אותו ותציל את האיסלם, ועוד מאות אנשים. במקרה כזה היקארי תמות. או שלא תעשה כלום, ואז היקארי תחיה וסעיד יפוצץ את המשאית."
זהו. המכשיר נדם.
אחמד המשיך לבהות בו. האיסלם ואלף בני אדם לעומת היקארי וגם… חשב אחמד. הוא בהה במכשיר עוד קצת, ואז קיבל החלטה.