"אמא."
"מה."
"לפני היומולדת שלי יבואו השכנים החדשים שלנו ותהיה להם ילדה וכלבה שתהיה בגן שלי."
"הכלבה?"
"אמא! הילדה תהיה בגן שלי. תפסיקי לעצבן."
"טוב."
"אמא."
"מה."
"מתי אני אהיה בת חמש?"
"בעוד חודש. שזה ארבעה שבועות, שזה ארבעה ימי ראשון וארבע שבתות וארבע אמא-של-שבת."
"אה."
"…"
"…"
"רגע, דבש?"
"אני עסוקה, אמא."
"אין דירה פנויה לידינו! מושקוביץ מתכננים לעבור דירה בהתראה של חודש?"
"את מפריעה לי, אמא."
מושקוביץ באמת עברו דירה בהתראה של חודש, ועד כמה שזה מעצבן, אלי ידעה שהיא יכולה להאשים רק את עצמה; היא צריכה ללמוד להקשיב למה שדבש אומרת.
"אבא."
"מה, דבשי?"
"אתה טבעוניני?"
"אני – מה?"
"אתה טבעוניני?"
"את מתכוונת טבעוני, דבשי? מאיפה שמעת את המושג הזה?"
"קוראים לזה טבעוניני, אבא. זה כשלא מציקים לפרות ואז הן לא מסכימות לאכול את החלב של האנשים. זה מה שניקול אמרה לי. היא טבעונינית."
"מי זאת ניקול?"
"הבת של ז'אן ושמוליק. יש לה אח קטן ואח גדול וכלבה. ישעיהו."
"ישעיהו?"
"כן, אבא. אתה לא שומע טוב?"
"תדברי יפה לאבא, דבשי. אבא שומע מצוין."
"אז תתרכז."
"אני – דבשי, תעזבי את הטלפון שלי!"
"אני רוצה כלב."
דורון טען שלשכנים יש לא רק שמות צרפתיים אלא גם שלט על הדגל עם מונה ליזה ודגל צרפת, מסתמא הם צרפתים. אלי תכננה להביא להם עוגת שמרים כשהיא תספיק לאפות אחת ובאותה הזדמנות לרחרח האם יש אמת בניחוחות חו"ל המדוברים. דבש, בינתיים, הלכה לגן וטענה שלגננת תבוא עוזרת חדשה שיקראו לה שושי. ברוכה הבאה, שושי.
"אמא, אני הולכת לשחק עם ניקול."
"איפה ניקול?"
"בבית שלה. היא אמרה שאני יכולה לבוא."
"איפה ראית אותה?"
"ידעתי שהיא תהיה בבית אז הלכתי לדלת שלה ודפקתי ואז היא אמרה שאני אבוא לשחק איתה."
"דבש, אנחנו לא דופקים אצל השכנים בלי רשות!"
"אבל היא אמרה שמותר לי."
"דבש…"
"ביי בייי, אמא."
אחרי עוגת שוקולד (לא היה זמן להתפחה) ודפיקה בדלת, אלי גילתה שהשכנים החדשים באמת כוללים את ההרכב המשפחתי שתואר על ידי דבש, פלוס תוכי. ז'אן היתה גבוהה, לא מתאפרת ובעלת ראסטות. ראסטות! אלי תהתה אם צרפת כולה נתקעה בשנות האלפיים או שמשפחת לוין בלבד. הם הגיעו מצרפת, שמוליק עבד בהיי טק ועשה יוגה, ז'אן פרסומאית ועשתה יוגה. הם היו טבעונים ואהבו מסורות, לאו דווקא ששייכות להם. הם היו באפריקה חמש פעמים והביאו מספיק מסכות מגולפות למלא סלון בינוני ברעננה. הילדים שלהם אהבו לשאוג על הכלבים ואחד על השני. ז'אן חשבה שאלי לבבית ומקסימה, במבטא צרפתי.
אלי חשבה שלדעת את כל זה על משפחה אחת אחרי ביקור נימוסין אחד גובל בהטרדה.
"דורון, אני מתה מפחד שלדבש יהיו כינים."
"יש להם מכת כינים בגן?"
"לא, אבל לא מוצאת חן בעיני הדרך שבה המשפחה של ז'אן נראית. אני בלחץ שניקול תדביק את דבש."
"הם לא מוזנחים או משהו."
"לא יודעת, מפחיד אותי. ראסטות וזה."
כבר הרבה זמן שאלי חשדה שלדבש יש יכולת ניבוי. במשך שנה היא רק השתעשעה עם הרעיון, אבל עם הזמן היה קשה יותר ויותר להאמין שלדבש יש מזל טוב עד כדי כך בניחושים. דבש אמרה שתישבר הכוס, הכוס נשברה. דבש אמרה שסבתא תתקשר וסבתא התקשרה. דורון ניסה למצוא לזה הסבר רציונלי אבל עם הזמן הם עמעמו את העניין בטענת "יש דברים מוזרים שקורים, נראה לאן זה מתפתח." ולמרות שקצת מפחיד כשבת החמש שלך מספרת לך שהשמש תיפול על הגג של הבית, לפעמים היא רק ממציאה. תודה לאל.
"אלי! מה שלומך!"
"טוב, ז'אן. מה שלומכם?"
"נהדר! אני כל כך מרוצה מגן של ניקול. ואיזה כיף שדבש עם ניקול בגן, זה… זה ממש, איך אומרים… נס כזה. כן, נס. שהן כאלה טובות וחברות ביחד, ואז גם באותו גן. והילד הגדול שלי גם מרוצה, והקטן אוהב את הגן פה ליד. ובעלי מתרגל לעבודה, אז בסך הכל יופי טופי לנו."
"אני… שמחה לשמוע."
"אולי תבואו אלינו לארוחה ביום שישי? אני מכינה קציצות עדשים!"
"אה. אני חושבת שאנחנו צריכים לנסוע לסבתא. אבל תודה."
"אז בשבת הבאה אולי?"
"אני… אחזיר לך תשובה כשאדע."
"נהדר!"
"דבש, מותק, תגידי רגע – איפה נהיה בשבת הבאה?"
"ליד הים איפה שהיינו כשנסענו לטייל כשהייתי בת שלוש."
"ב – מה? במלון בנתניה? את בטוחה, דבשי?"
"כן אמא. בואו נלך לשם."
אלי הרגישה מטומטמת במקצת אבל שכנעה את דורון שהם מזמן לא יצאו לנופש ושהמלון בנתניה היה מקסים. היא אמרה לז'אן סליחה ותודה, אבל אנחנו בנופש בשבת הקרובה ואחר כך נראה.
היה נחמד בנתניה.
"ניקול, עכשיו אני האמא ואת הכלב."
"טוב. איך קוראים לי?"
"קוראים לי דבש כי זה השם שלי, ולך קוראים… אלי. כי זה השם של אמא שלי."
"היהי אני כלב-אמא."
"הא הא הא הא הא. זה מצחיק."
בסוף לא היתה ברירה והם הגיעו לאכול אצל משפחת לוין. לא היה כל כך נורא בהתחלה. ז'אן לא התלהבה מעבר לנחוץ ואלי אהבה את הסלטים. דבש נעלמה למשחק סוער של לגו נגד באטמן.
"אז, דורון, במה אתה עוסק?"
"פיתוח תכנה."
אני בהנדסת מכונות."
"יפה! איפה היית בצבא?"
"לא הייתי בצבא. עברתי לצרפת ללימודים בשלב הזה, הצהרתי פציפיזם."
"אה."
"כן."
שאר הארוחה היתה מביכה. לא שלוין אמרו משהו נגד דורון, הם המשיכו להיות לבביים וחייכניים, אבל אלי רק חשבה על הצהרות והשתמטויות ונהייתה לה בחילה. בטח אחרי שזכרה את השנתיים שהיתה דחוקה בהן במשרד ליד באר שבע.
"דבש מותק, בואי. אנחנו הולכים."
"כבר? אוף!"
"היינו פה המון המון זמן, דבשי. נגמרה הארוחה."
"אבל אני רוצה להשאר לשחק! בנינו את פריז מלגו! ידעת שפריז נמצאת בצרפת, אמא?"
"כן."
"ועשינו הפגנה נגד הפרות שאוכלים אותן!"
אחרי שדבש נרדמה אלי ישבה עם דורון על קפה במטבח והתעצבנה. היא שנאה להרגיש אנטיפתית אבל בחיי, אי אפשר ככה. הם באים משום מקום ומלמדים את הילדה שלנו להתנהג כמו איזו פריקית מוזרה. הם רוצים להיות מוזרים? נודניקים? בסדר, שישמרו את זה לעצמם! היא לא מוכנה לשמוע מזה יותר. שהבת שלה תסתובב עם המוזרים האלה? לא בא בחשבון.
דורון אמר שזה קצת מוגזם. מה? גם ההתנהגות שלהם וגם שלה. תישני על זה לילה.
"מותק, ז'אן דופקת בדלת. מה היא הולכת להגיד?"
"אם אני יכולה לבוא לשחק עם ניקול ואת תבואי לדבר איתה."
אלי חטפה במהירות כובע ואת התיק שלה. כשז'אן נכנסה הן היו בדרך החוצה. אוי לא, ז'אן, אני ממש מצטערת, בדיוק היינו בדרך לצאת לבילוי, את רואה. לא לא, זה משהו שהזמנתי מראש, אני מצטערת, תצטרפו פעם הבאה.
"אמא, לא ידעתי שאנחנו הולכות לבילוי."
"זו הפתעה!"
"יופי. אבל אני רוצה לשחק עם ניקול אחר כך."
"נראה. דבש, מתי בפעם הבאה ז'אן תרצה לדבר איתי?"
"מאיפה לי לדעת, אמא."
שבוע אחר כך דבש התעוררה בוכה. אחרי כמה דקות של הרגעות וחיבוקים התברר שהיא יודעת שישעיהו תלך לאיבוד.
"ישעיהו?"
"כן, הכלבה של משפחת לוין. אני לא רוצה שהיא תלך לאיבוד! אני אוהבת אותה!"
עוד בכי.
"דבש, ישעיהו לא הלכה לאיבוד. הנה, תראי, אני רואה אותה מהחלון!"
"אבל היא תלך, אמא. אני יודעת שהיא תלך."
ניקול בכתה גם היא. שתיהן ישבו בחצר, ליטפו את ישעיהו ובכו כי היא תלך לאיבוד. אלי חשבה שהיא מעולם לא ראתה דבר מגוחך יותר.
אחרי יום ישעיהו הלכה לאיבוד.
הבכי הפעם היה רגוע יותר, איכשהו. כאילו העובדה שהן ידעו שזה יקרה גרמה להכל להיות קל יותר. אלי לא ידעה אם היא מעדיפה את זה ככה או לא.
"אמא! אמא!"
"הי, דבש. שלום, ניקול, מה שלומך?"
"אמא, ישעיהו תחזור היום בערב."
"מה?"
"ישעיהו תבוא בחזרה הביתה! אני יודעת."
"מותק, אני מקווה שאת צודקת, אבל לא תמיד מה שאנחנו חושבים נכון ואולי היא לא תבוא, אז אל תצפי ותתאכזבי מדי, קחי בחשבון -"
"אמא, ישעיהו תחזור. אני יודעת."
ישעיהו חזרה באותו ערב, הולכת לה עם זנב מקשקש. היא טיפסה על המרפסת והתקבלה בצווחות שמחה של כל משפחת לוין. ניקול אמרה שהיא ידעה שישעיהו תחזור כי דבש אמרה. דבש אמרה אמרתי לכם.
דבש וניקול שיחקו על המרפזת באב-אמא, דבש וניקול שיחקו בחוץ בשודדי ים, דבש וניקול הלכו לבית של ניקול, דבש וניקול הלכו לגן ביחד.
היא מבלה פחות זמן מול מסך, זה נכון. אבל…
"אלי! טוב לראות אותך, מה שלומך?"
"נהדר, ז'אן. ואת?"
"מקסים. אבל…"
"מה קרה?"
"שמוליק קיבל הצעת עבודה טובה."
"זה נהדר! מזל טוב לכם! הנדסת מכונות, נכון?"
"זו בעיה… כי אם הוא יקבלאותה אולי נצטרך לעבור דירה."
"אה."
"ואנחנו כל כך אוהבים את הדירה והשכונה! ולהיות שכנים אתכם, זה בכלל מתנה משמיים!"
"כן…"
אלי רצה בעליצות לדווח לדורון, שנראה עגמומי ומלמל שהוא דווקא די התרגל עליהם. אלי עשתה לו פרצוף והוא הלך לשטוף כלים ולהתחבא במטבח.
"דבשי, תגידי, לאיזו עיר משפחת לוין עוברים?"
"עוברים?"
"כן, משפחת לוין. עוברים דירה. לאן?"
"ל… רמת הגולן! איפה שיש נחל והכינרת."
"וואו, זה מקום מעניין. את בטוחה?"
"אמא, גם אנחנו עוברים איתם."
אלי ניסתה לומר לעצמה שהכל שטויות, אבל פחדה לענות לטלפונים. מה אם דורון יועבר לרמת הגולן. (יש משהו ברמת הגולן, חוץ מפרות?)
אחרי עוד יומיים היא החליטה ששום כישוף לא יזיז אותה מכאן. הצעות עבודה או הוריקן, היא את רעננה לא עוזבת. רק משפחת לוין. אפשר לבטל כוחות קסם, לא?
"אלי, אני צריך לומר לך משהו."
"מה, דורון, אל תסתכל עליי בפרצוף הזה."
רק.. תקשיבי, הגזמת עם כל עניין רמת הגולן."
"אני…"
"תאמיני לדבש או שלא, אבל קודם כל תירגעי. אי אפשר לקבל החלטות ככה."
"החלטות?"
"אם לעבור דירה, נו, כאלה."
"אנחנו לא עוברים דירה!"
"כן כן. תשמעי, דבש בת חמש. היא, איך לומר בעדינות, בעלת דמיון פרוע."
"ספר לי על זה…"
אלי הלכה לז'אן כדי לרחרח מה קורה. ז'אן הושיבה אותה לעוגה. היא דווקא יכולה להיות נחמדה, כשהיא מנסה, והכלב די חמוד.
ופריז מדהימה, נכון?
"אמא, ניקול נשארת."
"איפה?"
"פה. היא לא הולכת לכינרת. כי כיף לה כאן."
אלי המשיכה לחייך. נבואות או לא… מה זה כבר משנה.
אבל, היא לא תאכל עוגת נבטים, בשום פנים ואופן.