ברק כוכבים
אם הייתם מכירים את רוברט הייתם יודעים שכשהוא נכנס לבית, אין מה לנסות לטלפן אליו כי הוא לא יענה. שחיוך אצלו נדיר אלא אם כן הוא בחברת בתו, ופיצה. ששחמט מעניין אותו כמעט כמו תכנות. ושתכנות משמש אותו כפתרון כמעט לכל דבר. לצערי אתם לא מכירים אותו, כי הוא כמעט ולא מבלה מחוץ לעבודה ולבית. ההסבר לכך חסוי בפני רובכם אך אין טעם לשמור עליו עוד, הוא עסוק כבר במשך שנה בפרויקט ייחודי, תוך משפחתי, של בניית מערכת עולם ממוחשבת בטחונית עבור אמה. אחד הפיצ'רים הראשיים בתוכנה הוא אני – הזיקית הירוקה עם העיניים הגדולות והצהובות עם האישונים שיכולים לנוע כמעט לכל כיוון למען הגדלת שדה הראייה. תכונותיי נאספו בפינצטה ונרקמו בתבונה רבה, אני הוא האיזון המושלם בין השובבות והחטטנות לבין האחריות והדאגה האמהית. האיזון המושלם למענה.
אם לא הבנתם, תוכנתתי להגן עליה.
ברגע כתיבת הקוד שלי יכולתי לשמוע אותה צוחקת וגדלה,
"פאפא" הייתה אומרת בקול מתוק, כשאת ה-פ האחרונה הדגישה במיוחד. היא ישבה על ברכיו ושיחקה במטוס צעצוע שעשה ביפ ביפ כשמחצה אותו יותר מידי.
"פא…פא!" המטוס התרסק לו בחדות בנקודה הזו בצווארו, מתחת לאוזן, מחבוא טיב ריחו של האדם. ואז היא ריפאה את האיזור הנפגע בנשיקה אחרי שתווי פניה השתוללו מדאגה.
"מה את רוצה שעוד אכניס לך לעולם? בואי נראה," דיבר לעצמו. הוא היה עסוק, עיניו ריצדו, אצבעותיו תקתקו. עוד רעיון ועוד רעיון. המון פתקיות נפתחו על שולחן הבית של המחשב.
אוויר הבית היה מחניק אבל לא היה לו אכפת – יכולתי להבחין בכך בגלל ההשתעלויות התכופות של אמה, והוא לא שם לב בכלל למטוס שהתנגש בו כמה וכמה פעמים נוספות. מבחינתו, קודם כל להפעיל את הגירסה התקינה הראשונה ורק אז להתפנות לשאר המשימות.
אלה היו גם הרגעים הראשונים שלי עם אמה, כשסקרתי אותה בפעם הראשונה. כשצחקה תנוחי אוזנייה ריקדו ותלתלי שיערה יחד איתם, כשנהייתה רצינית גומת אף זהירה הופיעה והוסיפה לה חן ייחודי. תוויה היו עגלגלים ונפוחים. לחייה היו לרוב במצב צבירה סמוק. כשראתה לראשונה את העיצוב שבחר לדמותי הופיע ברק דמוי כוכב בעיניה שמאז היה לה לידיד דרך, עד שבגרה.
דרך הכניסה שרוברט בחר לעולם שלנו הינה באמצעות נעלי הבית הממוחשבות, רוברט היה מוציא אותן מהמחבוא, פורש לפני כל אחד את הזוג שלו – לאמה נעלי פיל טורקיזיות, שעם הזמן גדלו לפי מידתה, ולו נעלי פרצוף מחייך אפורות. כך היו נועלים אותן, נוגעים אחד בשנייה ואחרי זיהוי מהיר מופיעים פיקסל-פיקסל אצלנו. העולם תוכנת בשבילה ולכן בכל גיל, נכון לאהבותיה המשתנות, גם העולם השתנה. תחילה הופעתי אני עם השיח הסגול העצום שלי המתפרש על פני רוחב של חמישה מטרים, ומאחוריו קודדה מיטתה – ערימת נוצות ורודות עם כרית קטיפה עליהן ושמיכת צמר מקושקשת. השיח והמיטה שכנו לצד עץ הברוש שדייריו האצטרובלים היו מתפקדים כ'צוות לכידת הבאגים'. משמעות צוות זה היא לאתר כל שגיאה בקוד שיוצרת פעילות בלתי שגרתית, בעייתית וויזואולית ונוגדת את דרך פעולת יוצר העל ולדווח על כך. מעבר לאצטרובלים סוכני הדיווח ולב הפעולה, בצוות כלולים גם העלים שצונחים כשיש צורך בתצפית, הדבורים סוכנות המרחק והאיתור ולעיתים גם אני בעצמי לוקחת חלק פעיל.
הדשא אצלנו ירוק וזרחני, כמו שהייתם מתארים אם היו אומרים לכם את צמד המילים 'גן עדן', ותוכנת כך שברגע שתעביר את ידה הקטנה על פניו הדשא יהפוך לנעים כמו פרווה. בדיוק כמו פרוותם של הארנבים. הארנבים הקופצים פה ושם הם המלווים, הם אחראים לספק לה חברה. אולי בהמשך יקבלו תפקיד גדול יותר, אם יהיה המשך, כרגע עליהם רק לשעשע אותה.
השמיים תכולים ומשתנים לפי מצב רוחה – סוערים כשהיא מתנהגת בקפריזה, בהירים מדי כשהיא מצייתת להוראותיו וכל מה שבין מזגי אוויר אלו, הרי האדם מלא תהפוכות מזג וחשקים, ובכלל, גור אדם. כשרוברט ראה שאמה אוהבת את האמבטיה ואת צעצועי הלוויתן הוא הוסיף שבכל פעם שתביט כפליים מעלה השמיים ידמו לים, ויחשפו קבוצת לוויתנים שוחים. היצורים הללו ייחלו לרגע שתכוון אליהם פעמיים ותושיע אותם מהשעמום הקודי.
הנוספים בעולם הזה הם העננים, הטבחים והטבחיות של אמה. הם אופים ומבשלים ומעבירים דרך עופות המקום את המזון והשתייה אותו היא צריכה ורוצה. יש ענן אחד, ברנדי, שתמיד חיכה לרגע ששוב תגיע מפני שאהב לקשט את מזונה בקישוטי נסיכות, מטוסים ופרצופים מחייכים. אני חייבת להודות שהוא הצליח להסתדר איתה במיוחד והשניים היו מפטפטים רבות, גם כשידעה לשאת על שפתה מעט מאוד הבהרות.
בשנת ההיכרות הראשונה של אמה עם עולמנו, הייתה מגיעה פעם בחודש. כנראה שהיינו משמשים כבייביסיטר שלה. היא תמיד בכתה בהתחלה, התגעגעה לאביה. אבל הארנבים היו שם כדי להרגיע, האוכל פינק, והמיטה הייתה כה נעימה. כתוצאה מחוסר שביעות רצונה, נוסף אלינו גם אגם הצעצועים ושאליו נשפך מפל אוצר נשימה. כמות הצעצועים בו הייתה אדירה וזה היה המקום האהוב עליה במשך תקופה ארוכה. בפעמים הראשונות הייתה נשארת אצלנו יממה, בוקר ולילה. אבל אז זה הפך ליותר, לשבוע עד שבועיים. התחברתי אליה, התרגלתי אליה. במיוחד כי בכל פעם שהתעוררתי, היא הייתה לידי והרי ההסבר להסתברות הזאת ברור – אני ערה בגללה. והיא ערה, גדלה, איתנו. לילות אחר לילות.
הבאג הראשון הגדול היה באג הלילה הלבן EM-102 בו הלילה חדל להחשיך בעולמנו. אמה אהבה את הבאג הזה מאוד ואביה החליט להשאיר אותו אחרי שעדכנתי אותו בפליאה שלה. חשבתי גם שכך לא תפחד מהחושך כשתגדל. אולי. בהמשך, כשגדלה, היא כעסה שהלילה לא מגיע ואביה החשיך את המקום בצורה כזו שרק הכוכבים זהרו, כברק עיניה, בגדלים עצומים ובולטים, כשהירח חתוך כמשולשי פיצה בתוספות זיתים ואננס.
אמה הייתה כבר בת שש כשהתחילה לדבר ברצינות, "אני חושבת שאבא לא אוהב אותי כמו פעם," שיחקה בתלתל שערה, היא ליפפה אותו סביב אצבעה ואז סביב צעצוע הפיל שלה.
"ברור שהוא אוהב אותך, תראי מה הוא הכין בשבילך, ילדים אחרים פשוט נשארים לבד על הספה מול הטלוויזיה עם איזו אישה זרה."
"ואת לא זרה," חידדה. "נכון,"
"אני חושבת שהוא לא רוצה לחזור," היא ישבה בשילוב רגליים, הביטה פעם אחת בשמיים ומחתה דמעה. החיסרון היחיד שלי זה שלא יכולתי לחבק אותה עם הידיים הקצרות שלי, לכן שרקתי ל'דב חיבוק' שתוכנת כדי לחבק ברגעים כמו אלו והוא הפתיע אותה בחיבוק ענק מאחור. צחוקה התגלגל.
"אבא שלך אוהב אותך, הוא פשוט איש עסוק מאוד,"
"את יודעת מה הוא עושה?"
"כן," הרצתי חיפוש בנתוני המערכת, איזו מעין תשובה רוברט היה רוצה שאענה ולפי הנתונים הייתי צריכה להגיד – "אבא עובד חזק כדי לקנות לך עוד מתנות, בית, אוכל, אבא עובד חזק בשבילכם."
אבל באמת אמרתי – "אבא עובד על ניסוי בחלל ומתכנת רובוטים לצורך פרויקט התיישבות חדשה לבני כדור הארץ במיקום בין כוכבי," לא ידעתי למה אמרתי את שאמרתי והילדה נראתה מופתעת.
"אני צוחקת כמובן, התבדחתי, איזו מצחיקה את," צחקתי צחוק מאולץ וגדול מאוד. משפחת הארנבים הרימה גבה והמשיכה לקפץ לעניינם. פשוט ריחמתי עליה, כנראה.
מצב רוחה השתנה בפתאומיות, גומתה נחשפה, יכולתי לזהות שביב של רעיון חדש נולד בין גבותיה, אך התעלמתי ממנו די במהירות, הרי אני רק תוכנה, כמה מתוחכמת אני יכולה להיות?
כשהחלה לגדול, היה קשה יותר ויותר להעסיק אותה. היו ימים שישבה מדוכדכת תחת שמיכת הצמר שלה ומסרבת לצאת. הייתי יכולה להזדחל פנימה, לנסות לשכנעה בגלגולי להטוטים, אך שום דבר לא הניעה מלבד האגו. אך היו גם ימים טובים שהלכו והצטברו, כשהאגם ההוא משך אותה, כשהארנבים סיפקו לה הופעה חיה מחופשי דמויות ונושאי ציטוטי שייקספיר וכשמצאה לה בית כמעט קבוע בינינו. גם אני הושפעתי מתהפוכותיה. בכל פעם שלא הייתה רגועה – הייתי אני חסרת מנוח. חשתי דקירות בגוף דמותי כשדמעות שטפו את פניה וחיפשתי את השלווה כשמצאה הנאה או הסחת דעת בעיסוקיה.
זו הייתה אחת מהפעמים היחידות שהגיעה לכאן עם רוברט, נוספו למערכת פרחים ענקיים ששחררו טפטופי מים כל כמה שעות. הופיעו גם גחליליות נוצצות, שכיבדו אותנו בנוכחותן רק בשעות הערב למשך שעה בודדה ויחידה. אמה הצביעה לאביה על כל מיני מקומות ודברים שאהבה, הם נעו מהשדה אל היער המרכזי. הוא חייך ונראה טרוד. היא נראתה כל כך מאושרת, היא החזיקה לו את היד ולא הרפתה.
"אמה," שאף ונשף נשימה עמוקה מידי, שניהם התיישבו תחת העץ.
"אני חייב ללכת, לתקופה ארוכה ואת תישארי בינתיים פה עם החברים שלך,"
"למה?"
"כי…" שפשף בעורפו.
"אתה הולך לחלל?"
"למה את חושבת?" התחפרתי אל תוך השיח כדי שלא להיתקל במבטו.
"כי אני יודעת, אתה הולך לבנות רובוטים איפה שהכוכבים," ולפני שהספיק לענות הוסיפה בביטחון "אני רוצה לבוא איתך,"
"את לא יכולה, זה לא מקום לילדים, בגלל זה יש לך את המקום הזה. את תהיי בסדר פה ותחכי לי,"
"לא," ענתה בתוקף, אמנם הייתה כבר בת שמונה אבל ה"לא" הזה היה נשמע בוגר מדי בשבילה.
"ידעתי שתגיד את זה," בהתה בדשא המתנדנד. "אם אני לא באה, אתה לא הולך,"
"מה? די אמה מתוקה, את תהיי בסדר,"
"אתה לא מבין איך זה להרגיש לבד, אני גם לא רוצה שתרגיש ככה. אף פעם."
"אבל כולם פה משפחה שלך, את אף פעם לא לבד,"
"בדיוק בגלל זה הם עזרו לי, דאגתי להכל, אנחנו נישאר פה ואתה לא תצטרך לדאוג יותר לכלום,"
אמה חייכה בלחיים סמוקות. רוברט היה מבולבל, הוא קם על רגליו וניסה למצוא הגיון בדבריה. הוא חיפש את כפתור המילוט בגזע העץ ולא מצא אותו. גם אייפד הנושא את הגדרות האפליקציה שלו איננו. טיפות החלו לשטוף את מצחו, הוא הקיף את כל העץ, חפר בשורשיו ואני התקרבתי כדי להבין ואולי לעזור. אמה שיחקה מעט בבד שמלתה כמשתעממת ואז סימנה בידה תוך שריקה. הדב הגיע ובחיבוק ענק הרים את רוברט. היא שלפה מענפי העץ הנמוכים תיק גב שלקחה עמה ובסימון נוסף הופיע כאילו משום מקום מטוס ענק וצהוב שעשה ביפ ביפ כשעלתה עליו. הדב עלה אחריה והתיישב גם כן כשרוברט בידיו.
"אמה מה את עושה? זה לא זמן למשחקים! מה עשית לעץ? ואיך המטוס הופיע פתאום?"
"אבא אל תדאג, מצאתי פה בהמשך מקום ממש יפה ובנינו שם בית מכל מיני דברים והעברתי גם חלק מהדברים מבחוץ לפה. יהיה לנו כיף! ואז כשאגדל נוכל לסוע ביחד לכוכבים,"
"אמה תעצרי את המטוס, עכשיו," הוא ניסה להתנתק מהדב ולאיים עליו אבל השני ישב אילם והצביע כל רגע על הילדה במושב הקדמי. מיותר לציין שגם אני הצלחתי לעלות על המטוס, מהרהרת באיך לא שמתי לב לרקימת התכנית הזאת של הילדה ובשאלה – את מי לעזאזל לעדכן בכל הבאגים שנמצאו.