הדמות שהבהבה על המסך נראתה מסבירת פנים באופן לא אישי, רשמית ועניינית. היו לה משקפיים, ונוריקו חשבה שזה מצחיק, כי אף אחד כבר לא באמת צריך משקפיים. זה סתם בשביל לעשות רושם אינטיליגנטי. אבל איכשהו, זה התאים, שפקידת הקבלה של האוניברסיטה תחבוש משקפיים מיושנות כאלה. נוריקו כחכחה בגרונה, והדמות הרימה את עיניה.
"אה, את כבר כאן" אמרה הדמות וחייכה חיוך נימוסי. נוריקו הנהנה בראשה.
שלום, שלום. את נוריקו, נכון? נעים מאוד. את בעצם מילגאית אצלנו?"
"כן".
"וזו, אני רואה, הפעם הראשונה שלך מחוץ לארץ, נכון?"
"כן".
"בסדר גמור". הפקידה צמצמה עיניה והעיפה מבט במסמכים של נוריקו.
"תראי. כמו שאת יודעת, יש לך מזל גדול, מעט מאוד סטודנטים מקבלים פה מלגה מלאה כולל מגורים. כמובן שאת זכאית בתוקף המלגה למגורים במעונות המשותפים בלבד. דירות בהן סטודנטים גרים בנפרד עולות הרבה כסף, לצערי. המעונות שלנו נוחים מאוד, אבל תהיה לך שותפה. אני רואה כאן בהמלצות שלך שיש לך יכולת הסתגלות טובה ואת לא סובלת מחרדה מזרים. זה טוב מאוד, כי לא תמיד אפשר לסדר שהשותפה שלך תהיה מאותו מקום שממנו את הגעת."
שותפה במעונות. זה די מרגש. מעניין אם גם השותפה שלה תהיה מילגאית, חשבה נוריקו. פקידת הקבלה עיינה ברשימות וקמט הופיע מעל אפה.
"המממ. כן. לצערי כרגע אין עוד מלגאים מהארץ. אבל אני אצוות אותך עם מישהי מגזע דומה לשלך, שתוכלו לתקשר ביניכן בקלות יחסית. בואי נראה…אולי מילגאית מכוכב הלכת אורון. הם בסך הכל די דומים לכם, בני האדם. באופן יחסי."
הפקידה הוסיפה לעיין ברשימות. נוריקו נזכרה ביום שבו קיבלה את ההודעה שהתקבלה לאוניברסיטה. היא נזכרה באושר האדיר שהתנפץ בה, איך רצה כמו טיל משוגר בכל הבית ונופפה בהודעה, חסרת נשימה דילגה מעל החפצים הפזורים בחדרה, קפצה על המיטות, הכורסאות, עצמה את עיניה וטלטלה את ראשה לכל הכיוונים בלי שאכפת יהיה לה על מה היא דורכת או מי עומד בדרכה. חסרת נשימה צעקה שוב ושוב "יש!" "עשיתי את זה!" "התקבלתי!"
"כן". הכריזה הפקידה בקול פסקני. "זה הכי מתאים שיש לי כרגע בשבילך. היא מאוד נחמדה. אני בטוחה ששתיכן תסתדרו. המממ. שימי לב שלאורונים יש רגישות מיוחדת לאור. זה נושא קצת מורכב, אני לא אכנס לזה כרגע, אבל בבקשה תגלי התחשבות ואל תדליקי את האורות במעונות".
פקידת הקבלה כבר התכוונה לכבות את המסך שלה, אבל נוריקו לחצה על הכפתור והחזיקה אותו עדיין פתוח.
"חכי רגע, אני לא מבינה משהו. איך אני אוכל ללמוד בחושך?"
הדמות הממושקפת על המסך קימטה את מצחה לכמה רגעים ארוכים. לבסוף ענתה: "את יכולה להדליק את האור בחדר שלך. רק תשאירי את הדלת סגורה." אחר כך היא כיבתה את המסך ונעלמה.
נוריקו פתחה את הדלת במסדרון הארוך שבו מאות דלתות זהות לשלה. היא לחצה על המתג להדלקת האור, ויסות הטמפרטורה ואספקת החמצן. בחבטה היא התיישבה על המיטה הצרה בחדר החשוף. זהו זה. בקושי יכלה להאמין. היא, נוריקו, בכבודה ובעצמה, באוניברסיטה הבין-גלקטית! במסלול המצטיינים, עם מלגה מלאה, כולל מגורים, ספרי לימוד, מים, הזנה, חמצן, כל מה שצריך כדי להצליח ולהפוך יום אחד לפרופסורית בעצמה. החלום שהיה לה מאז ילדותה. התלמידה הראשונה בתיכון. היחידה שהגיעה רחוק כל כך. היא תוכל לסדר פה תצוגה של הספרים האהובים עליה, ואולי לקשט את הקירות החשופים בחפצים מהבית. היא התכופפה אל המזוודה הקטנה שלה, פתחה אותה וחיטטה בה בקדחתנות עד שמצאה את מבוקשה. פסלון כף יד בהקרנה תלת-מימדית. היא הדליקה אותו והוא זהר בתכול קלוש. אבא זעף אליה את המבט הזועף שלו. אבא'לה שלה. למרות ההיגיון, היא לא יכלה להתאפק ונישקה את הפסלון. שפתיה נתקלו כמובן באוויר הריק. זאת רק הקרנה תלת מימדית. הוא בטח ישן עכשיו, אבל מחר בבוקר, בעבודה, הוא יספר לכולם בקול סדוק מגאווה על כך שהיא הגיעה. שהיא כבר כאן. נוריקו המוכשרת שלו. הבת היחידה שלו. באוניברסיטה הבין-גלקטית. נוריקו רצתה לסדר עוד קצת את החדר החדש שלה, לבחור טפט של זריחות בוקר ושקיעות ערב, כמו בבית. אבל לא היה זמן. שיעור המבוא הראשון ביחסים בין גזעיים כלליים יתחיל ממש עוד מעט, והיא אפילו לא יודעת איפה הכיתה. כדאי לה להזדרז ולצאת.
*
כשחזרה לחדר היה כבר מאוחר. יום הלימודים הראשון היה ארוך, והיו המון מונחים חדשים לשנן, תאריכים של מבחנים לרשום ביומן, אינספור הפניות לחומרים שצריך לאסוף בספרייה. מחר היא תצטרך לגלות איפה נמצאת הספרייה. המחשבה על כך התישה אותה. חצי מהיום היא בילתה בשוטטות-אחוזת-פאניקה בין המסדרונות הארוכים של מבנה האוניברסיטה. האדריכליות כאן נורא אהבו מסדרונות ארוכים, מסתבר. הסימונים של הכיתות על פי האלפבית הבין-גלקטי, ואף על פי שנוריקו מתמצאת היטב באלפבית הבין-גלקטי, וקיבלה את הציון הכי גבוה בכל התיכון שלה בתחום הזה, היא עדיין נאלצה לשאול שוב ושוב את המילון בניסיון להבין איפה השיעורים שלה מתקיימים. כל הכיתות זהות, כל המסדרונות הארוכים עד אינסוף זהים זה לזה. אין לדעת אם פנית ימינה או שמאלה, ואין את מי לשאול. מעט הסטודנטים מגזע האדם שבהם הצליחה להבחין נראו ממהרים לחוצים ומבולבלים לפחות כמוה. העננות ריחפו, שקטות ומסוגרות, מכיתה לכיתה ואי אפשר היה לעצור אף אחת מהן לשאול איך מגיעים. הנמלים הירוקות שזחלו על הקירות והתקרה בכל מקום השמיעו רחשים שבוודאי היו שפה כלשהי, אבל המילון שלה רק הודיע בקול אדיב "מבע לא מזוהה". פה ושם צפו גושים ענקיים שהיא הצליחה לזהות כרסיסי-כוכבים, שהתגלגלו להם באפס כבידה מאולם הרצאות אחד לשני. נוריקו ניסתה לפנות לאחד מהם בשאלה מנומסת בשפתו, אבל הוא לא שמע אותה. אולי היא דיברה חלש מידי, או שלא דיברה קרוב מספיק אל קולטני הקול שלו. היא לא הצליחה לראות באיזה חלק שלו נמצאים קולטני הקול. הוא היה באמת רסיס-כוכב עצום מימדים. היו שם עוד המון גזעים של סטודנטים שהיא בכלל לא הצליחה לזהות. באמצע השיעור האחרון במערכת השעות שלה, על ההיסטוריה של הסכמי השלום הבין-גזעיים המוקדמים, היא הרגישה איך דמעות של יאוש זולגות בשקט מעיניה. היא מיהרה למחותן, למרות שאף אחד לא באמת שם לב, וגם אם מישהו שם לב כנראה שלא הבין מה המשמעות של החמצן הדו מימני שזולג מעיניה. כשהגיעה לחדר רצתה רק להניח את גופה על המיטה הצרה. ראשה הסתחרר. היא כיבתה את האור בחדרה ושכבה על מיטתה בחושך. זה היה חשוך מידי. היא הרגישה אבודה. היא קמה והדליקה את האור במסדרון. עכשיו ששכבה במיטתה יכלה לראות את קווי המתאר של השולחן והכיסא שבחדר, ואת משקוף הדלת. זה הרגיע אותה קצת. היא מילאה את ריאותיה בנשימה מתמשכת ועצרה את האוויר בפנים. אחר כך רוקנה אותו מראותיה, דרך סדק צר מבין שפתיה, לאט לאט. לפני שנרדמה חלפה בראשה התהייה- מעניין מתי השותפה שלה תגיע לדירה. בכל אופן, מזל שהיא כאן לבד בינתיים. אין לה כוח לעוד דברים חדשים היום. עכשיו היא רק רוצה לישון. היא עצמה את עיניה בידיעה שתיפול עליה מייד שינה חזקה ומוצקה, ללא חלומות.
*
נוריקו ידעה שהיא חייבת לעשות משהו, חייבת לדבר עם מישהו על משהו חשוב נורא, אבל היא לא זכרה מה זה היה. היא רצה במעלה המדרגות בבית מקומה לקומה, מעירה את כל האחים הקטנים שלה, צועקת שיש משהו דחוף שהם חייבים לעשות, חייבים להגיד. כולם התעוררו בבהלה, מבולבלים, ורצו אחריה. אף אחד מהם לא זכר מה זה היה שצריך לעשות. הם רצו ורצו אחריה המון זמן, רק שכולם כבר לא רצו במעלה המדרגות בבית, אלא במסדרון ארוך ללא סוף, שבו אינספור דלתות זהות, ללא שום סימן מזהה. נוריקו, אחוזת יאוש, ניסתה לפתוח דלת אחר דלת, אבל כל האולמות היו ריקים. היא ניסתה להיזכר…מה זה היה? אחד מאחיה עקף אותה ופתח דלת זהה נוספת, ולפתע כל המסדרון הוצף באור מסנוור, כואב בעיניים. היא שפשפה את העיניים. היא התעוררה. לקח לה רגע להבין איפה היא נמצאת. אה. כן. באוניברסיטה הבין-גלקטית. בחדרה שבמעונות. נוריקו הרגישה דגדוג בלתי נסבל בגרון, והחלה להשתעל. נשימתה כבדה. מה קורה? למה אי אפשר לישון פה בשקט? אמנם אני מקבלת את הדירה הזאת כחלק מהמלגה, אבל זה ממש מוגזם. אני לא מצליחה לנשום כאן. נגמר לי האוויר! היא זינקה באחת ממיטתה ורצה אל הבועה שלה. נושמת ונושפת מלוא ריאותיה את האוויר בבועה היא נפנתה להסתכל בלוח הבקרה של החדר. המתג של החמצן כבוי. היא נאנחה. כנראה זו תקלה בבקרה של החדר. אי אפשר לצפות ליותר מידי ממעונות ממומנים במסגרת המלגה, באמת.
נוריקו פנתה בכעס למסך התלוי על דלת הדירה:
"סליחה אבל אני כמעט נחנקתי למוות כאן, ממש עכשיו. היתה לכם תקלה בבקרה של החדר!"
הפקידה הממושקפת בדקה את לוח הבקרה. "לא. לא נראה שהיתה תקלה," ענתה לה הפקידה בקור רוח שגובל בשעמום.
"אז איך את מסבירה את העובדה שהמתג של החמצן היה כבוי כשאני ישנה בחדר שלי?"
"נראה שכיביתן אותו",ענתה הפקידה ופיהקה.
עכשיו נוריקו כבר כעסה ממש. חוסר האכפתיות של פקידת הקבלה זעזע אותה.
"זה נשמע לך הגיוני שאני אכבה את החמצן כשאני נמצאת בדירה? אני מתכוונת להיות פרופסור באוניברסיטה הזאת יום אחד, יש לי לאן לשאוף, אני לא מתכוונת להתאבד!"
פקידת הקבלה הרימה את גבותיה בספקנות."את בחורה שאפתנית מאוד, אני רואה. אבל לא. לא חשבתי שאת מתכוונת להתאבד. אולי השותפה שלך שכחה להדליק את החמצן, זה הכל. האורונים לא נושמים חמצן. היא בטח לא שמה לב".
אז השותפה שלה כבר בדירה…נוריקו שכחה לרגע את כעסה והתמלאה סקרנות. היא הדליקה את המתג של החמצן והאור ונכנסה שוב לדירה. היא חיפשה בכל החדרים. שום סימן. היא הפעילה את החיפוש המיקרוסקופי. שום סימן לחיים זעירים מלבד המיקרובים שהיא הביאה איתה. איך זה יכול להיות? החדר של השותפה נראה ריק ומסודר כפי שהיה אתמול. המצעים על המיטה מתוחים, הכיסא בדיוק באותה הזווית שבה ניצב מול השולחן. לא היה שם כלום. לא שותפה ולא נעליים. נוריקו הפעילה שוב את המסך.
"היא לא כאן. אין כאן אף אחד חוץ ממני. אני בדקתי גם בחיפוש המיקרוסקופי", רטנה נוריקו אל הדמות שבמסך. הדמות הממושקפת מלמלה לעצמה משהו שנשמע כמו "סטודנטים שנה אל"ף נו באמת". אחר כך היא נעלמה ובמקומה הופיע קטע מתוך "האנציקלופדיה של התודענים: יצורים בעלי תודעה ברחבי הקוסמוס". הדף שנפתח היה על תושבי הכוכב אורון. משפט אחד הודגש בדף. "גופם של האורונים עשוי אור. בשל כך אינם יכולים להתקיים בסביבה מוארת באופן מלאכותי. "
*
נשימה עמוקה, והיא סגרה מאחוריה את הדלת. אחר כך נוריקו הוציאה את המילון שלה וכיבתה ביסודיות את כל האורות בדירה.
"סליחה. לא ידעתי שאת כבר כאן" היא אמרה לחלל האוויר החשוך והקר. המילון תרגם את הדברים לסדרה של אורות צבעוניים שנדלקו והתערבבו זה בזה.
במשך כמה דקות החושך נשאר על כנו ללא מפריע, ונוריקו כבר התחילה לתהות אם הפקידה שוב שכחה להסביר לה משהו לגבי האורונים, כמו למשל שזמן התגובה שלהם ארוך פי 82 יותר מאשר אצל בני אדם, או משהו כזה. אבל אז הבהבו כמה אורות צבעוניים חלשים והמילון שלה תרגם:
"את לא צריכה לצעוק כל הזמן. אני רואה אותך מצויין".
זיק קטן של שמחה ניצת בליבה של נוריקו. היא מדברת עם חוצנית! חייזרית אמיתית! טוב, אסור לקרוא להם ככה, היא תיקנה מייד את עצמה, אפילו שאף אחד לא שמע. חייזרים זו מילה מעליבה ומיותרת. הם חכמים בדיוק כמונו, ולפעמים אפילו יותר. בשבילם אנחנו הזרים. נוריקו שאלה:
"למה כיבית לי את החמצן?כמעט נחנקתי. יכולתי למות, את יודעת!"
האורות בתשובה נדלקו ונכבו במהירות רבה יותר, והיו חזקים יותר מאשר קודם:
"אני כיביתי את החמצן רק לקצת זמן. לא היית נחנקת. חוץ מזה, למה את הדלקת לי את האור? גם אני יכולה למות מזה!"תרגם המילון.
נוריקו כיווצה את שפתיה. איזו תינוקת טיפשה, האורונית הזאת. היא הקלידה במהירות תגובה:
"לא ידעתי שאת פה בכלל. איך הייתי אמורה לדעת? לא השארת שום סימן. לא מצאתי אפילו במיקרוסקופ."
מופע האורות נראה קצת יותר רגוע הפעם:
"ברור שלא. אנחנו אורות. את לא יכולה לראות חלקיקי אור במיקרוסקופ הזה. אנחנו לא גושי פרמיונים דחוסים כמוכם."
נוריקו משכה בכתפיה. אוף. אין לה כוח למריבות עכשיו. כשהכל רק מתחיל. כשהיא סוף סוף באוניברסיטה הבין-גלקטית. היא החליטה להבליג הפעם. אם זה לא יסתדר עם האורונית עכשיו היא תמיד יכולה להגיש טופס בקשה להנהלה, ולהסביר למה היא חייבת להחליף שותפה.
"טוב. אני מצטערת שהדלקתי את האור. לא התכוונתי להרוג אותך. אפילו לא התכוונתי להפריע לך. פשוט לא הבנתי שאת פה".
שוב לקחו כמה דקות ארוכות עד שהגיעה התשובה, אבל נוריקו כבר ידעה שהשותפה האורונית שלה פשוט שוקלת איך לענות לה, ובגלל זה לוקח לה כל כך הרבה זמן. כשהתשובה הגיעה היו האורות שוב רכים וממושכים.
"אני מצטערת שכיביתי את החמצן. זה היה טיפשי. סתם נמאס לי שאף אחד לא שם לב שאני נמצאת בכלל."
היה חשוך ושקט. נוריקו לא הצליחה לחשוב על שום דבר לומר. זה באמת נכון, לא נעים שאף אחד לא שם לב שאת נמצאת, היא חשבה, אבל, מצד שני, זה גם באמת קשה לשים לב לאלומת אור חלשה. לפחות למי שבא מכדור הארץ זה די קשה. איך היא מסתדרת באוניברסיטה, בעצם? הרי אין שם חושך…אבל, כמובן, יש את הבועות.
האורות שוב הבהבו בחדר החשוך. "אני אוהבת את המנורה הכחולה הקטנה שלך", אמרה האורונית. נוריקו חשבה שזאת בטח בעיה בתרגום במילון. הרי אין לה שום מנורה כחולה. כל האורות של האוניברסיטה הם לבנים או צהובים, וזה הגיוני, כי אלה הצבעים שלאורם הכי נוח, לפחות לבני האדם, להבחין בעצמים. השאלה נשארה עומדת בחלל האוויר. נוריקו הביטה סביבה. היה המטבח, והחדר שלה, והשירותים…היא עוד לא הספיקה לשים את הטפט עם הזריחות והשקיעות בחדר שלה. היא כמעט שאלה את השותפה האורונית על מה היא מדברת בכלל, כשלפתע נחו עיניה על המזוודה הפתוחה על הרצפה בחדר שלה. "אה, זה פסלון של אבא שלי", היא ענתה לבסוף.
"כן. גם ההורים שלי מאירים אלי בכחול", אמרה האורונית באורות עדינים, ונוריקו חייכה. היא ניחשה שיש לאור כחול איזושהי משמעות חיובית בכוכב הלכת אורון, אבל לא הבינה בדיוק מהי. לא נורא. זה לא כזה משנה עכשיו. היא בוודאי תגלה עוד הרבה דברים חדשים על כוכב הלכת אורון ועל התושבים שלו בשנה הקרובה שלה באוניברסיטה הבין-גלקטית.
שתי הסטודנטיות שנה אל"ף שתקו קצת. כל אחת מהן נזכרה במשפחה שלה, בבית שלה ובכוכב הלכת שממנו הגיעה. המשפחה, הבית…כל כך רחוקים עד שקשה להאמין שהם קיימים בכלל. כמעט קשה לך להאמין שאת עדיין עצמך אם כל דבר אחר שאת מכירה מלבד עצמך נמצא במרחק של מיליוני קילומטרים מכאן. שום דבר כאן לא דומה למה שהכרת. להיות פה זה כמו להיוולד לתוך עולם חדש לגמרי, עם חוקים אחרים. חירות מוחלטת, מבעיתה. החדר נשאר חשוך ודומם, אבל נוריקו הרגישה בנוח, באופן מוזר. היא לא ראתה כלום ולא שמעה שום דבר, אבל היא היתה שלווה. זה היה די נחמד, בעצם, לעמוד כאן בחדר אחד עם ישות מכוכב אחר לגמרי. בלתי מתקבל על הדעת, אבל די נחמד. אחר כך הופיעה עוד סדרה של אורות מהבהבים.
"את עושה את קורס המבוא לחוצנים תת-מערכתיים?" שאלה השותפה, והוסיפה "כי שמעתי שהבחינה ממש קשה!"