ברלין, 15 באוקטובר
ּאני כותבת לך כי אני רוצה להגיד לך שאני מצטערת. אני יודעת שאת לא תביני
אני יודעת שאת תשנאי אותי, אני יודעת שאת גם לא תאמיני.
אבל אני אוהבת אותך ואני חושבת שמגיע לך לדעת למה אני חייבת לעזוב. זה חשוב שתביני שאני בוחרת בחיים.
ואני עדיין אוהבת אותך.
כשהבוקר יגיע אני עדיין אחפש אותך בעיניים חצי פקוחות. את אוהבת לצייר אותי בחורף. את תמיד אומרת שאור צפוני של בוקר זה האור שמאיר אותי הכי ברכות. כמו שופך עליי הילה לבנה
והשיער שלך, אני חושבת שמעולם לא ראיתי שיער כה עבות על ראש של מישהי. כשהיית נרדמת, צמודה אליי,מחובקת, הייתי הולכת לאיבוד בעייני ביער הצומח על קרקפתך, בין הזקיקים, מוצאת מסתור קרוב למחשבותייך, קרוב אלייך, ומפחדת מהסיכוי שאולי אעזוב.
ואני מפחדת לעזוב מאז שאני קטנה. כי אני יודעת שאצטרך. אני נולדתי עם הפחד הזה. חרדת נטישה הפוכה. ואני מאז עוזבת כל דבר, מפחדת שאאלץ לעזוב בלי שאחליט, מפחדת להתחיל בידיעה שאולי שלושה כוכבים ולא אהיה יותר.
אני שונאת את עצמי, ואני מבטיחה לך שלעולם עוד לא אפגע במישהו.
כשדמיינו ביחד את החווה שנבנה, ומנינו את כל שמות החיות שנאמץ, מהחתול ועד הפרה (התעקשת על פרה אחת בלבד) גם בחלום הזה הייתי זרה. והוולאי ולא, הלוואי ולא הייתי גדלה לסיפור הזה, אבל שלושה כוכבים,
אני חושבת שהתחלתי להיות מודעת לזה, בסביבות גיל 5, כשהחלומות שלי היו חוזרים ונשנים. באותם מקומות. עם אותם אנשים. והאיש השורק השביע אותי שלא אספר את זה לעולם. החלומות האלו שונים ממה שאת יכולה לדמיין. בחלומות האלו אני ראיתי לא רק את עצמי כי אם את הסיפור שלי, את המקום ממנו באתי, את כל אבותיי וכל אשר להם. על הזקן שהיה ילד, נער וגבר. ואת כל אשר לו. עץ שנשתל ונכרת. מים שחצבו בהר. אני הייתי שם, כשהכל קרה. התחיל והסתיים. והכפר, הוא היה רק שלי. וכל זה אמיתי, כי אני היית שם. הרחתי, הרגשתי, ראיתי ומיששתי. טעמתי את האוויר של המקום הזה.
הכפר, האנשים, וההרים הם יותר מאיזוטופים חלומיים. הם לא מסמלים לי דבר. הם מציאות שקרתה וקיימת. המציאות שלי. הם הבית שלי שמעולם לא הייתי בו ואני לא מפסיקה לחלום עליו.
אני נולדתי לפני 27 שנה ב16 לאפריל ומלבדך, הזכרונות שלי הולכים אחורה לקור הנורא ולבושה של להסתתר. להסתתר ממכם ומהם ולקוות שלא יזהו אותנו, אותי, שאני אחרת. לאשמה של לראות אותכם מתים במוות שחור, לא ידענו שהוא יבוא איתנו. באמת שלא ידענו. מתקווה לבית, ברצון להפסיק את החלומות. ברצון להיות אני. ברצון להיות איתך. אני מתגעגעת אלייך ועוד לא אמרתי שלום.
אסור לי להתסכל לכוכבים כשאחרים מסתכלים, רק לבד. לבד, ולחכות בתקווה. כי הם יודעים, והם רק מחכים לנו, למבט שלנו למעלה. שאתסכל בגרון זקוף למרום ואהיה מוכנה להישחט. וגם אם יצליחו, עדים הכוכבים שנפלתי עם אהבה.
כשאת גדלה לזה, את לומדת מה מותר ומה אסור. מה מותר להגיד ומה עדיף לשמור בפנים, מה מותר לצייר ומה בשום פנים ואופן לא. חללית קטנה בים סגול כהה של כוכבים שתציירי והמורה שתתלה אותו בכיתה יכול להסגיר מי את. אבל בשקט, כשאני תמיד הצעד השני, למדתי איך ילדות מתנהגות. מה ילדות מציירות. בית עם גג אדום ומשפחה שמחה. אבל העיניים לכוכבים.
מתחת למיטה החבאתי קופסת נעליים ומילאתי אותה בציורים שהעזתי לצייר רק לי. של נופים, של שיירת הרים אדומים שנדמו כמסור. של כפר קטן שאני ידעתי איך הוא נראה ושל אנשים שידעתי שאני הם. מסתכלים אליי בחיוך, בגאווה. אנשים מהחלומות שלי. ובכל פעם שהתעוררתי והרגשתי את הריקנות, והגעגועים המציפים אותי ורציתי לחזור לשם, יכולתי לפתוח את קופסת הנעליים ולהביט בהם, לדמיין אותם.
אני יודעת שאני לא לבד אבל אסור לי לדבר על זה. אני מרגישה את הנוכחות של אחרים כמוני מסביבי ואני יודעת שהם מרגישים אותה גם. זה כמו להיות נערה שוב ולהצליב מבט עם אחרת, נערה יפיפה, את יודעת שהיא חושבת כמוך, הריח שהיא משדרת לך, העיניים שמביטות בך בצורה הזאת, בצורה המסוימת שמאשרות לך, ששתינו עורגות זו לזו, מרחוק, בזהירות.
וכשהרכבת, עוצרת והיא עוזבת לרציף היא משאירה אותך לבד בקרון עם הד מהדהד של שיחה שמעולם לא דיברתן, של מגע שלא נגעתן.
כשהייתי בת 14 וראיתי אותו לראשונה, בבית המרקחת, הצלבנו מבטים. הוא היה כבר בסביבות גיל40 עם משקפיים שלא התיישבו נכון עם מבנה הפנים שלו. המבטים שלנו הצטלבו והרגשתי איך אני נמשכת אליו, ומתחילה לעקוב אחריו. יודעת שהוא מרגיש בי גם, שאנחנו מכירים אחד את השני גם בלי שמעולם אמרנו מילה. הוא נעלם באחת המחלקות וכשלמצאתי אותו נעמדנו זה מול זאת. הוא הינהן לכיווני ואני לא יכולתי לעצור את עצמי, וקראתי לו בשמו שידעתי ושפכתי את אשר על ליבי בדמעות. הוא טילטל את כתפיי וניסה להשתיק אותי. "אסור לך לדבר על זה עם אף אחד. גם עם אנשים שאוהבים אותך, גם עם אנשים שאת חושבת שהם כמוך. את לא יודעת עם מי את מדברת ואת לא יודעת מה הוא מסתיר. את לא יודעת אם זאת מלכודת ואולי אני רק פתיון בשביל להשמיד אותך. אנחנו משומדים אבל אנחנו שורדים. בהרבה שתיקה ותקווה. אני בוכה מבפנים עלייך אבל אסור לך. גם אם אי פעם תראי אותי שוב, שלא תעיזי לנסות ליצור איתי שום קשר. אסור לנו להסתובב בקבוצות.
אבל אנחנו נתראה יום אחד, בדרך חזרה הביתה."
הוא הסתכל עליי לתוך העיניים ועזב במהירות את בית המרקחת. משאיר אותי לבד.
באחד החלומות אני זוכרת את עצמי מוקפת בשדה ענק. שדה חיטה ירוק שמתפרש עד האופק. אני הולכת לאיטי בשדה ושומעת איך העשבים שרים את הניגון, את השריקה, בכל משב רוח שמקפל עוד אקורד מקצוות הזקיפים.
אני הולכת בשדה והאוויר קר והעשבים מחממים אותי, וריח טרי של אביב מציף אותי. אני נותנת לרוח להוביל אותי ומתקדמת לכיוון עץ אלון בודד במרכז השדה ורואה אותו שוב, האיש השורק, בוהה באופק ושורק את הניגון, מביט אל מעלה לכיוון שלושה כוכבים, זוהרים בשמיים. אני מביטה בהם וקורסת. מתחילה לבכות ובוכה על הבית שנהרס ועל הגבעות שלא ראיתי והנהר הגדול ובוכה עד שלא נותר בי קול. ובלי משים לב, דממה משתיקה, והזמן כמו עומד מלכת.
אני מתחילה לשרוק לאט את הניגון כשיד נוגעת בי ואני קמה חנוקה.
החלומות תמיד מלווים בשריקה. בניגון שחוזר על עצמו. ניגון חזק שמלווה אותי לאורך הדרך. וכשאני הולכת למקור השריקה אני רואה את האדם ששורק כשגבו אליי. אני רצה אליו ונוגעת בגבו וברגע שהוא מסובב את ראשו אני קמה בזיעה. והניגון, לא יוצא לי מהראש.
כשאני אני ערה ולבד\ אני שורקת את הניגון. הוא נותן לי תחושה שאני לעולם יחד. האיש השורק תמיד מלווה אותי.
אמא שלך יהודיה אז אני יודעת שחג המולד הוא צביטה בלב שתמיד הייתה לך. כשבאת אלינו לערב חג, אכלנו אווז ברוטב תפוזים, ואיך שאמא שלי ניסתה לפתם אותך. ולא עזרו דחיות מנומסות של "אני צמחונית". ואני הייתי נבוכה עבורך אבל חייכת אליי ואמרת לי שאצלנו זה יותר גרוע וחכי לתורך בערב פסח. אני אתגעגע אלייך ואתגעגע לחג המולד ואני יודעת שזה לא החג שלי, הוא חג של המשפחה שלי, לא שלי. אני יודעת חוגגת אותו כדי שיחשבו, שלא יתהו. והשגירה הזאת, לפעמים אני שוכחת שזה לא שלי ולפעמים אני עמוק בלב מתפללת שכן,
שאולי אהיה אחרת, אכיר מישהי שאוהב מאוד, נבנה חווה רחוק, עם מניין חיות, והילדים שלנו לא יידעו דבר.
לפעמים החלומות גם לא נעימים כל כך. גם זכרונות רעים יש בחלומות. גם פחדים. כדור אש לוהט יכול לרדוף אחריי בשדה החיטה הירוק. וכשמצאתי מסתור מהאש באגם רחב, וצללתי במים וראיתי קרקעית גופות איומות. של אנשים כמוני. או יצורים? אני לא יודעת איזו פרספקטיבה אני צריכה לבחור. צללים רוקדים מאחוריי ולאן שאני לא בורחת. הם עוקבים אחריי וצוחקים. בסיוטים של ללכת בכפר הנטוש, בבתים המלאים בצחנת מוות ולצעוק ולקרוא לעזרה אבל מלבד רעש זבובים בלתי נפסק, אני לא שומעת כלום. רק את הזבובים צועקים לי באוזן והשריקה שמובילה אותי.
אני לא ידועת מי הם, אני גם לא יודעת למה. אני יודעת שהם שונאים אותנו. אני יודעת שאנחנו משומדים.
אני יודעת שאני לא יכולה לזהות אותם, שהם מסתתרים בינכם, בינינו. אני זוכרת את הכפרים שהם הרסו. את ההרים. את הילדים שנקרעו מזרועות אימם. גם הוורדים בגינותינו לא הסתירו את ריח המוות שהם הפיצו ביישובינו..
אני יודעת שפעם, לפני שנים חיינו ביחד וחלקנו חיים. בשלב מסוים, הם התחילו להגביל אותנו. להעלים את המנהיגות שלנו ואותנו.
הם עדיין פה. הם היו פה כשנשרפנו על המוקד בטענה שאנחנו מכשפות, הם היו פה כשנשלחנו לבתי המרגוע, לניסויים קליניים נוראים. הם פה איתנו, תמיד מוצאים דרך להכחיד את מה שנשאר, שאולי נשאר. אני לא יודעת כמה אנחנו. אולי רק אני והאיש הממושקף מבית המרקחת.
חלקנו בחרו להישאר ולמות על קידוש החיים, חלקנו בחרו לעזוב, בשתיקה ובפחד, לחלום על יום שנחזור למקום שהוא בית. במקום מסוים אולי אני גם בת מזל. אחרים כמוני חיו בסתר ומתו בפחד. אני זכיתי לחיות בפחד ואמות בחופש. שם.
לפני חודש, העזתי ליצור קשר עם מישהי כמוני. במקום מסוים הרגשתי שאני בוגדת בך. אני יודעת שלא. אבל את זוכרת את המסיבה בפארק? כשהלכת מוקדם והחלטתי להשאר, להשתחרר. האלכוהול זרם בדם וטיילתי בפארק בלי פחד, מתרחקת מהמוזיקה לשבילים הדקים של פולקספארק. ולפתע אני שומעת את השריקה, את הניגון. אני שורקת חזרה והשריקות שלנו משתלבות זו בזו, הולכת במהירות לכיוון הקול, מנסה להתרכז שלא אאבד אותה. ובצומת השבילים על ספסל היא ישבה, לא זהיתי אותה מהחלום אבל הכרתי אותה, אני חושבת. לא דיברנו מילה מלבד שריקה ארוכה.
היית מצטרפת אליי? אני מצטערת שהחלטתי בשבילך. אני לא יודעת לאן בדיוק אני הולכת ואיך, אבל אני יודעת שאני עוזבת ולא רוצה לסכן אותך.
בחלום האחרון בו פגשתי את האיש השורק הייתי במדבר גדול. עם הרים אדומים מסביב. אגם צר וארוך בין ההרים ורציתי לעבור לצד השני. הייתי צריכה. המים היו כהים ושקטים למראית עין. אבל ידעתי שזרמים חזקים הגעישו אותם מתחת. מחכים ללכוד כל שוטה שיעבור דרכם. אני פחדתי פחד איום ולא הסכמתי להיכנס אבל האיש השורק נכנס למים איתי ושחה איתי לאורך הדרך, שרק ושחה, כדי שארגיש שאני בטוחה. אני שחיתי כל כך חזק. מפחדת מהזרם וכשחציתי לחוף ראיתי שאני לבד. האיש השורק נעלם. והאגם הוא גיא עמוק, אבל אני רטובה. השמש נדדה מערבה וצבעה את הרקיע בכתום בוהק. והיא הייתה כל כך יפה. ואני הייתי כל כך מאושרת. הסתכלתי למעלה, וראיתי את שלושת הכוכבים בוהקים באור לבן, קורנים לי, בואי הביתה.
אני לא אבקש ממך לזכור אותי בשום צורה. אני לא מתיימרת לבקש ממך לסלוח לי, או להכתיב לך איך לקבל את התחושות שלך.
אני תמיד אהיה, תמיד אוהב אותך, בין הכוכבים.
שלך,
ינשופת ביצות, גורת אורנגאוטנג, זברה מטולאת וכל שם אחר שהמצאת לי.