מן העץ
העץ כבר נגלה לעיניי. כעת הוא נראה כמו אחד מכלי השחמט השחורים, לא יודעת בדיוק איזה, אף פעם לא טרחתי להעמיק את ידיעותיי במשחק השחור-לבן הזה. כל צעד נמרץ נוסף מקרב אותי אליו עוד ועוד, כך שקווי המתאר שלו הולכים ומשתנים בכל רגע, מזכירים לי את אחת האשליות שראיתי עם אורי לפני מספר שנים בתערוכה במוזיאון. אני מחישה את צעדיי ומרגישה את הדופק מתגבר לכדי מנגינה קצבית של סרט מתח. על אף שיש עוד זמן רב ואינני צריכה למהר, אין בכוחי לעצור את המשיכה הטבעית שמובילה אותי אל העץ הזה, כבר מהעמידה בסמוך אליו אני חשה תחושות של רוגע ושל בטחון. יכולתי להגיע מהר יותר אילו הייתי בוחרת ללכת בתוך שטח בית הקברות הצלבני הישן, שאדמתו קשה ויבשה ומותאמת יותר להליכה, אך ההליכה בין הקברים והמצבות הרצוצים של אלפי האנשים הקבורים שם מעוררת בי תחושה של זלזול במתים. כמו תמיד, אני פוסעת על החול הלח המהווה את גבולו המערבי של בית הקברות, הממוקם בין כביש הגישה לחוף הים לבין הים התיכון עצמו. העץ נמצא בפינה הצפונית-מערבית של חלקת הקברים.
בעבר תהיתי מדוע עץ כל כך מיוחד במהותו יכול להיראות כל כך מוזנח וריקני בחזותו, ללא ענפים מעוטרים בעלים, ללא פרחים או פירות, קליפתו כאדמת לס סדוקה אשר חלקים כה נרחבים ממנה רקובים. כמו חיצוניותו, גם קומתו אינה מרשימה, אני מעריכה שאם אורי היה יושב על כתפיי, ראשו היה מעט גבוה מצמרת העץ העירום. אני מתקרבת לכדי מרחק נגיעה, חשה מעין עקצוץ נעים בגבי כמו זה שמרגישים כשנכנסים הביתה. בן רגע אני מקרקרת סביב העץ ובודקת האם נותר כשהיה, מברישה מעט אבק וחול בידיי, בוחנת האם חיה כלשהי החליטה להשתקע בו או הטילה בו מום שעלול להגביל את פעילותו. בלי להקדיש לכך מחשבה נוספת, אני מניחה את השרפרף הנמוך שהבאתי עמי, מתיישבת באיטיות ומביטה בשעוני, "יש עוד זמן," ממלמלת לתוכו, "כמעט שעה שלמה." אני פונה להביט על הים, על צורתו ועל גווניו, כיצד קרני השמש נשברות בו, אילו כלי שייט נראים באופק. תשומת ליבי נודדת אל הגשר הארוך הפורץ מהחוף אל הים, כמו חרב ארוכה במיוחד, ומהרהרת האם אי פעם ראיתי אנשים פוסעים עליו.
מבטי נופל שוב על השעון, נותרה עוד דקה. אני מותחת ומרפה את גופי, מתרגשת ומחייכת, מחדירה אטם אוזניים לאוזני השמאלית ומצמידה את אוזני הימנית לקליפת העץ הקרה. ממתינה בדריכות.
"…כי היא ממש חמודה."
כשהכוס המסובנת מחליקה מידיי ויוצרת רעש במפגשה עם שאר הכלים המונחים בכיור, אני חוזרת חזרה למציאות ומניחה רגע למחשבותיי. כעס. זה מה שאני צריכה להרגיש עכשיו, אחרי שגיליתי כי אורי בחר שלא לשתף אותי ברגשות שהוא מפתח לאחת מבנות הכיתה. במקום לפנות לאמו, שאהבה אותו עוד כשהיה רק חלום בהקיץ, הוא שפך את מחשבותיו דווקא לסבתו. מעניין אם תהיה לה ההגינות לחלוק איתי את המידע שגילתה, בכל זאת מדובר בבני היחידי וזכותי לדעת הכול על חייו, לבטיו ותחושותיו. "ילדים יכולים להיות כפויי טובה," קפצה המחשבה לראשי, והצליחה להשיג את אשר ניסיתי בכוח להימנע ממנו, עכשיו אני כועסת. בעודי ממשיכה להרהר על מאזן הכוחות בין ילדים להוריהם ובין ילדים להורי הוריהם, צלצל הטלפון הנייד ועל הצג שמה של לא אחרת מאשר אמי.
"היי אימא, בדיוק חשבתי עלייך", ניסיתי לשוות לקולי נימת אגב רכה, " מה שלומך?"
"אני בסדר, בדיוק סיימתי לראות סרט תעודה על מצב האקלים בעולם. מאוד היה קשה לי לראות את זה. המצב לא טוב קרן, לא טוב בכלל."
"בגלל זה אני אומרת לך כל הזמן למחזר את בקבוקי הפלסטיק והזכוכית, וגם את הניירות והקרטונים," אני משתפת פעולה, "צריך לעזור איפה שאפשר."
"כן, אבל למי יש כוח לזה בגילי, רוב הזמן אני לא חושבת על זה בכלל," קראה אמי, וחשתי בקולה שהיא מעוניינת להעביר נושא. ניצלתי את ההזדמנות והעליתי את הנושא שבער בי בשעות האחרונות, "אימא, תגידי, אם אדם שקרוב אליי היה משתף אותך במשהו שחשוב לו, היית מספרת לי גם אם הבטחת לא לספר?"
שתיקה מהולה בנשיפות לא סדירות נשמעה מעבר לקו. "אני לא מבינה את השאלה שלך, יש משהו שאת חושבת שאני יודעת ומסתירה ממך?" קולה הפך גבוה, נעלב ומעט מרוחק. "תגידי לי בפנים, אל תלכי סחור-סחור."
"לא אימא," מיהרתי לומר, "חברה דיברה איתי היום על משהו דומה ויצא לי לחשוב איך זה היה קורה אצלנו," ניסיתי להתחמק ולהשיב את השיחה למסלול נעים יותר.
"איך זה היה קורה, ברור שהייתי מספרת לך הכול, את הבת שלי," קולה שב למקומו הרגוע.
"יופי, זה מה שחשבתי ומה שרציתי לשמוע," אמרתי בנימה מתרצה, על אף שהכעס בתוכי החל לפעפע שוב.
—
הפעם הסתבכתי, אני יודעת את זה. במשך רוב זמן הנסיעה לחוף הים ניסיתי להתעלם ממחשבות על יום העבודה הזה ועל ההשלכות שעלולות להיות לו. כבר חודשים על גבי חודשים שאני מקפידה בשיטתיות לגוון את התירוצים שלי להיעלמות מהעבודה בצהרי היום, בין אם אלה ימי מחלה, ימי חופשה, סידורים דחופים, תורים מומצאים לבדיקות של אמי ולפעמים משתמשת גם באורי. לאחרונה התחלתי להרגיש מבוישת במיוחד כשאני משתמשת בו ככלי לצאת מהעבודה, על אף שאיש מעולם לא אמר או רמז לי ולו חצי דבר בנושא. מעולם לא גלגלו לעברי עיניים מתוסכלות או גרמו לי להרגיש שאני סוחטת עד תום את הסיבה הזאת.
אך היום המצב היה שונה, התבקשתי במפורש להשתדל ולהשקיע את כל כולי בשבועות האחרונים לפרויקט הגדול שהמשרד קיבל. אותו אחד שעתיד להניב רווח נכבד להכנסות המשרד, וזאת לצד שיפור משמעותי בתנאים הסוציאליים של העובדים בו. ידעתי זאת והיה חשוב לי לבצע את עבודתי היטב. מעולם לא הייתי מהאנשים שמתעייפים ומשתעממים במהלך הדרך ומתקשים לסיים משימות, ואשר אינם מוכנים לשאת את עולן של הדקויות הקטנות הנדרשות לעיתים. בזמנו, הסתכלתי למנהל שלי בעיניים והבטחתי לו שהוא יכול לסמוך עליי, שאתן את כולי ואעשה כל שצריך על מנת להשיג את המטרה יחדיו. לכן, כשהודעתי לו שאצטרך לצאת באמצע יום העבודה לאסוף מכשיר רפואי עבור אמי, לראשונה ראיתי כיצד נראה כעסו, פניו התחילו להתנפח ולהאדים, נחיריו יצרו רעש נשיפה בקצב הולך ומרעיש והבעתו הכללית הפכה נוקשה.
"אין אפשרות לדחות את האיסוף ליותר מאוחר היום או לבקש מקרוב משפחה אחר?" שאל. "את יודעת שאנחנו נמצאים בדקה התשעים מבחינת הפרויקט, חייבים להספיק לעבור שוב על ההצעה מההתחלה עד הסוף ולהוסיף את התיקונים האחרונים שביקשו מאתנו," טון הדיבור שלו החל להתחזק ואף היה יכול להתפרש כצעקה רכה, "הבטחת לי שתהיי מרוכזת בפרויקט ותתאמצי להשאיר בצד כל דבר אחר שיש לך בחיים כרגע!"
"אני יודעת, וזה נכון, אני כל כך מצטערת אבל אין לי ברירה," קולי נעשה מעט מתחנן, על אף שלא רציתי להצטייר כנואשת, "זה רק עניין של כמה שעות ואני כבר חוזרת להמשיך לעבוד עד הלילה."
"אי אפשר לעשות הפסקה של כמה שעות ולחכות שגברת קרן תחזור מהסידורים שלה!" נימתו כבר לא התיימרה להישאר רגועה כלל, הרגשתי שהצעקה מגיעה הישר מהקרביים, "את יודעת כמה הפרויקט הזה חשוב למשרד ואיזה השלכות טובות יהיו לו עלייך אישית, גם מבחינת השכר וגם מבחינת המשך הקריירה בתחום!"
הוא המשיך לבהות בי עוד מספר דקות ארוכות, במהלכן ניסיתי לפתוח את פי מספר פעמים ולהתנצל, אך לא הצלחתי להעלות שוב את המילים על שפתיי. הוא צודק לחלוטין. שנים של עבודה קשה והתמקצעות, שעות עבודה כה רבות בפרויקטים קודמים, לפעמים עד השעות הקטנות של הלילה, הכול ירד לטמיון אם לא נצלח את הפרויקט הנוכחי. אך למרות זאת, המחשבות היחידות שהתרוצצו במוחי באותו רגע, היו על כל השעות בחיי שנאלצתי להעניק לקריירה במקום לאורי, על כך שנאלצתי להקריב את הזמן המשותף עם ילדי ולמצוא מישהו אחר שיתפקד במקומי.
"אוקיי, מריבה לא תוביל אותנו לשום מקום והזמן דוחק," ניכר שגם בראשו חלפו מחשבות רבות באותן דקות של שתיקה, "אני אזמין עכשיו מונית על חשבון המשרד שתלך לאסוף את המכשיר הרפואי הזה לאן שתצטרכי, חזרה למשרד או לבית של אימא שלך, העיקר שנוכל להמשיך לעבוד."
באותו הרגע, הצבע החל לנזול מפניי וליבי הלם בעוצמה. תמיד קראתי על הרגעים האלה בספרים וראיתי בסרטים כיצד האנשים נראים פיזית בסיטואציות האלה, אך מעולם לא שיערתי שאצטרף לקבוצת השקרנים הזאת. ברגע הזה שהשקר חוטף מכה רצינית לבסיסו, כמו לוליין בקרקס המדווש בבטחה על חד אופן ופוגש לפתע באבן המעיפה אותו אל האדמה בכאב.
"אני ממש מודה לך על הנדיבות," פתחתי את דבריי, מגמגמת ובולעת מילים, "ואני ממש מצטערת, אבל זה יהיה מסובך להתחיל להסביר הכול לנהג מונית, עם הבירוקרטיה והטפסים, עדיף שאצא בעצמי, זה ממש כמה שעות."
ראשו החל לנוע מצד לצד ועל פניו ארשת של אדם שאינו מאמין למשמע אוזניו. ניכר שהוא טוען את מילותיו כפגזי תותח, ובקרוב יחל לירות אותן לכיווני אחת אחרי השנייה. בהחלטה שגויה של הרגע, הסתובבתי על עקבותיי ומיהרתי לצאת ממשרדו. ללא מחשבה נוספת, הגעתי למשרדי, אספתי את תיקי והמשכתי לכיוון המעלית לחניון. כשצעדתי לכיוון מכוניתי, ניסיתי להיזכר אם שמעתי מאחורי צעקות הקוראות לי לעצור, המקללות את עצם קיומי או המטיחות בי לא לשוב לעולם למקום הזה, אך כל שיכולתי לזכור הוא שקט. בזמן שהתנעתי את המכונית, תהיתי האם הוא היה אמתי או פרי דמיוני.
אני כאן. אימא כאן עכשיו וזה הדבר הכי חשוב. בתום טקס בדיקת העץ השגרתי והנחת השרפרף בסמוך לו, החלטתי שאינני מעוניינת להתיישב כעת. זרמים של פחד וחוסר נוחות מאירועי הבוקר עוד שטו לכל אורכי, והנסיעה לפה הוכיחה לי שהם לא נרגעים בישיבה ממושכת. הסיבה שבחרתי לנסוע ישירות מהעבודה לכאן, ללא עצירה בבית או בבית קפה שכונתי, הייתה כדי שאוכל לנסות ולהירגע במקום שהפך לנקודת האור הבודדת בחיי כרגע. גם ככה יש לי מספר שעות להעביר עד שאוכל לשמוע את קולו, אין טעם להיתקע על השרפרף המאוס הזה. סרקתי את רצועת הנוף כולה מצפון לדרום וממזרח למערב, כשעיניי נתקלו שוב בגשר הארוך, אולי הגיע הזמן להיות האדם שפוסע עליו במקום להמתין שאחרים יפסעו עליו.
בדרכי אל הגשר אני שמה לב לראשונה למראות שונים הנמצאים על החוף, אשר מעולם לא ראיתי בעבר, בעיקר כיוון שהדרך היחידה להיחשף אליהם היא לעבור לידם. הייתי כל כך מרוכזת בעץ שבקצה בית הקברות הצלבני, שהזנחתי כל חשיבות לקיומם של אובייקטים אחרים. מטרים ספורים לפני הגשר, החלו להופיע מבנים הרוסים ונטושים, אך רק מהתבוננות בהם לא ידעתי לאיזו תקופת זמן הם שייכים או מה הייתה המטרה העיקרית לבנייתם. המבנה מול העלייה לגשר היה למעשה קיר בודד שעל חלקו החיצוני נכתבו כתובות גרפיטי בערבית בצבעי שחור ואדום. הקיר הזכיר לי קצת את הכותל המערבי, צלע אחת מבין רבות, שריד אחרון למבנה מפואר שנבנה מתוך מחשבה שיעמוד איתן לעולמים. "הקיר הזה קצת כמוני," חשבתי לעצמי ועצבות החלה להתפשט בתוכי. פניתי ימינה לכיוון הים ונחשפתי לשלט אזהרה גדול המבהיר כי אין לעלות על הגשר הרעוע מחשש להתמוטטותו. "אז הוא יתמוטט," פלטתי בלחש. כשהמשכתי קדימה ועליתי עליו, הסכמתי בפה מלא עם כיתוב האזהרה. מבנה הבסיס של הגשר היה מתכתי וחלוד כולו, ניכר כי הזמן, באמצעות המים והאוויר, נגס היטב בבשרו החשוף. הרצפה בחציו הימני הורכבה מקורות עץ ישנים ומתפוררים ואילו בחציו השמאלי לא הייתה קיימת כלל, ובמקומה הונח צינור שחור ורחב אשר מטרתו או תכולתו נסתרה מהעין.
צעדתי בעדינות על הקורות, מתמקדת במבנה צעדיי ובקצב הליכתי מאשר במתאר החוף הנשקף מנקודה זו או מנופו של הים הפתוח. העץ הנרמס תחת רגליי הזכיר לי את העץ הממתין לי על החוף, ובתורו הזכיר לי את הילד שאהבה נפשי. אורי שלי. הבן הקטן והמתוק, שגופו הבוסרי טמון בבית הקברות בנתניה. לפתע היכה בי הגעגוע ומעט אחריו גם הצורך לראותו שוב, להביט בפניו העדינות, לשרטט בעיניי כל תו וכל צבע. שלחתי את ידי לכיסי וגיששתי אחר הטלפון הנייד, אך לשווא, ככל הנראה הוא נותר במכונית. כיצד אוכל להביט בו עכשיו? בזיכרוני ישנן תמונות רבות, אך הן החלו להיטשטש בעת האחרונה, הדקויות החלו לבגוד בי, ועל מנת לחדדן נאלצתי להביט מפעם לפעם באלבומים ובתמונות השמורות בטלפון.
נותרתי לעמוד באמצע הגשר כשהמחשבות נודדות אל הפעם הראשונה בה ביקרתי בחוף הים של עתלית ונתקלתי בעץ הבודד. חזרה אל אותו היום, שהתחיל במשרד עורכי הדין בחתימה על הסכם הגירושים, והמשיך בנסיעה רנדומלית וחסרת מחשבה לכיוון הצפון, בלי יעד ובלי תקווה. נסיעה שהובילה אותי לבית הקברות הצלבני. נזכרתי בפרץ הבכי הבלתי נשלט ברכב, כיצד יצאתי ממנו מחפשת מפלט, מתחננת בליבי שאמצע מרגוע בנוף הימי. כיצד המשכתי ללכת לאורך הים צפונה, פוסעת על חלקת אדמה טרשית שאינה דומה לחול, מפנימה כי אני למעשה מהלכת בין קברים מנותצים. כיצד פרצתי בריצה, בוערת כולי ונסערת מקשת הרגשות שגהתה בי ועד שהתרסקתי למרגלות העץ העירום בקצה החלקה. אני זוכרת איך חיבקתי אותו חזק, כאילו משמעות האחיזה בו היא היאחזות בחיים עצמם, בעיקר לנוכח המכשולים שהומטרו עליי בשנים האחרונות, וההרס השיטתי שנזרע בחיי. באותו היום נרדמתי מחובקת לעץ, כמו גיבורה אמיצה מסרט, במקרה הטוב, או אישה משוגעת שברחה ממוסד סגור, במקרה הרע.
בעוד עיניי עצומות ותודעתי מחפשת נקודת איזון אחת בחיי, שמעתי את קולו של אורי. עיניי נותרו עצומות, נשימותיי התקצרו וחיוך הפציע על פניי הנוגות. הוא שוחח עם אביו על מכרסמים וכיצד למדו בשיעור איכות הסביבה שתפקידם במערכת האקולוגית חשוב ומשמעותי. אט אט הבלבול החל להעיר אותי משנתי. הרי איכות הסביבה הוא נושא הנלמד רק בכיתה ג' ואילו אורי לא הספיק לסיים את כיתה ב'. בנוסף, קולו נשמע כה ברור, ומעולם לא חוויתי עיבוד שמיעתי צלול כל כך לזיכרון או חלום. התחלתי לפקוח את עיניי, ועם שובה של הכרתי לשליטה, נחרדתי לגלות כי קולו של אורי בוקע מתוך קליפת העץ היבשה. בו במקום קפצתי על רגליי, כאילו היה מדובר בהבנה שנחש ארסי משוטט למרגלותיי. הקול נפסק באחד, ולרגע זו אכן הייתה אישה משוגעת שעמדה במקומי. בהיסוס מהול בנחישות, הצמדתי שוב את אוזני לקליפת העץ, ולתדהמתי, קולו הרך והמתלהב של אורי המשיך לספר לאביו על נפלאות ההדברה הביולוגית, ולאחר כמה דקות נדם.
למחרת, חזרתי אל העץ עם אור ראשון, ולמען האמת, בקושי הצלחתי להשאיר את ראשי על הכר במהלך הלילה, אך הפעם לא שמעתי דבר. הצמדתי את אוזני בחוזקה, מתפללת לשחזר את הנס, אך אפילו לחישה לא נשמעה. חזרתי מדי יום, נרקבת לצדו של העץ, נואשת למצוא שוב את קולו של אורי. ימים ארוכים הייתי בטוחה שהזיתי, שאיבדתי את שפיות דעתי, שחוסר היכולת שלי להתמודד עם האובדן קלקל אותי. ויום אחד זה שוב קרה.
"אימא, התה בכלל לא מתוק, אני לא שותה אותו," אמר בקול מנוזל ורדום.
זה לקח מעט זמן, אך לאחר מספר חודשים הצלחתי לאפיין את הכללים המרכזיים שאפשרו לי להמשיך וליהנות מהפלא השמיעתי. בכל שבעה עשר ימים מהמקרה הראשון, בשעה שלוש ועשרים ותשע דקות בצהריים, כמעט למשך שתי דקות, אם הצמדתי את אוזני לכל נקודה בקליפת העץ, יכולתי לשמוע את קולו של יקירי. מעולם לא שמעתי קולות אחרים מלבדו, אלה היו תמיד חצאי שיחות, מתוכן ניסיתי להסיק את זהות הנוכחים בשיחה. חקרתי רבות כיצד הדבר יתכן ונתקלתי בתיאוריות רבות ומגוונות, שחלקן נעוצות בתורת הנסתר וכוח הכוכבים, וחלקן קשורות לתיעול של זיכרונות ורגשות למצבים פסיכולוגיים-נוירולוגיים. מחשש שאשמע מטורפת ומחוסר רצון מובהק לאבד את חזקתי על הפטנט, נמנעתי מהפצת התגלית לסביבתי הקרובה כמו גם הרחוקה. מקרה אחד ויחיד בו שיתפתי אדם אחר, היה בעת פגישה מתוכננת עם מתקשרת מבאר שבע, אשר טענה כי העץ העתיק בעל כוחות מיסטיים מיוחדים, וכי שורשיו הרוחניים ניזונים מעולמות מקבילים ביקום. לא ידעתי למה להאמין ואם בכלל להאמין, אך דבר אחד היה העיקר עבורי, מצאתי את המשענת שלי.
—
בסוף אותו יום ארוך, הצלחתי לגייס את הצד הרציונלי שבי ויצרתי קשר עם המנהל שלי. תחילה הוא לא אמר דבר והשתיקה בשיחה התמלאה בהשתפכויות והתנצלויות מצדי, אך לאחר זמן מה הוא הסכים שאשוב לעבוד עד תום הפרויקט, בעיקר עקב מצוקת כוח אדם מנוסה ורצון עז לצלוח את המשימה בכל אמצעי אפשרי. הוא הבהיר כי אכזבתו מהתנהגותי והזלזול שהפגנתי כלפיו וכלפי המשרד יצטרכו לעלות לדיון בצינורות המקובלים. "השתנית קרן, אני יודע שהיו לך חיים לא קלים," אמר ונאנח קלות, "אבל קיוויתי שכאדם בוגר תזכרי שיש עוד סוגי אחריות ואין היגיון למוטט את כל הגשרים."
שישה עשר ימים חלפו, ספרתי אותם כמו תמיד כילדה הממתינה ליום הולדתה. החניתי את מכוניתי על החוף ודידיתי אל עבר המתנה. הבטתי הלאה אל מעבר לחלקת הקברים, אין עץ. החשתי צעדיי, שום עץ לא נגלה לעיניי. התחלתי לרוץ, שחררתי מעליי כל חפץ שנשאתי עמי והאט את התקדמותי, וככל שהתקרבתי יותר, החור בקיבתי והיובש בפי רק גדלו עשרות מונים. אין עץ. לבסוף עצרתי מול גומחה באדמה, ביתו הריק של העץ. "לא מבינה, אני לא מבינה, מה קרה כאן? איך זה יכול להיות? מי יעשה דבר כזה?!" לאחר דקות ארוכות של בלבול, התחלתי לסרוק את הסביבה ולנסות לפענח את האימה. על האדמה במרחק מה נערמו פיגומים, יתדות וברזנטים, הרחק צפונה גם ראיתי טרקטור קטן. בעודי מקיפה את החלקה, הגעתי לכניסה הראשית והמוזנחת, בה הוצב שלט חדש: "כאן יבוצע פרויקט שיקום בית הקברות הצלבני – מיגון החלקה והקמת חומה".
"הם עקרו את העץ," אני מסננת בין שיניי, מתקשה לעכל, מתקשה להאמין. "אני לא מאמינה שהם עקרו את העץ שלי." לפתע אני מרגישה חלולה, כמו ביצה חסרת כל תכולה, לאן אלך עכשיו? מה אעשה? החיבור אליו היה כל חיי, מרכזם ונקודת האושר היחידה בהם. רוח מלוחה וקרירה נשבה מן הים, לרגע הרשיתי לעצמי לצאת מגופי, לחדול מהמחשבות על העץ המסריח. הסטתי את מבטי הצידה, לוגמת בעיניי את המים הכחולים שצבעם עמוק. "הם בטח קפואים," חשבתי לעצמי, "אולי הם ימלאו קצת את החלל הריק, אולי הקור יעיר אותי." התחלתי לפסוע לכיוון הים, כפות רגליי נגררות מעל החול הלח והכבד. "אולי אכנס לשם ולא אצא?" תהיתי לרגע, אחרי הכול, איפשהו שם, בעולם מקביל, אני חיה חיים מאושרים עם אורי. הידיעה הזאת היא גץ של נחמה בליבי, מישהי אחרת שהיא בעצם אני, חיה את חיי כפי שהם צריכים להיות, בעוד שכאן אין לי דבר. אולי הגיע הזמן לוותר.
פרס עינתפרס עינת