אנמוכוריה
ההבדל בין לעוף לליפול הוא שהיעד של אחד קבוע.
איזו בדיחה מוכרת.
והחלק המצחיק? אני חושבת שעד שפגעתי באדמה לא הבנתי שעד עכשיו עפתי.
ישבתי שלובת רגליים בתעלה רדודה בין שני ברושים זקנים, גבי כנגד אחד הגזעים המחוספסים. השמיים צרבו את עיני בחיוורון חולני, השמש קפחה על האדמה, שפתיה נבקעו מיובש והריח המתכתי מעט של מחטי ברוש מחוצים דגדג בנחירי. שמטתי את ראשי כנגד העץ ונתתי לעפעפי ליפול על עיני.
"מה אני עושה?" שאלתי את החושך מוכתם האדום מאחורי עפעפי. החושך, לא ענה. נאנחתי. עיני נפקחו חזרה לשקט של אוויר הקיץ.
סביון, ראשו לבן מרוט ועלים משוננים צהובים למחצה, נאחז בשאריות הלחות שנאגרו בבסיס הברוש. מבטי התמקד בו, בקודקוד הצמיחה הלבן שנע בריקוד עצל ברוח, שלא הרגשתי. שלחתי את ידי לפני שיכולתי לחשוב על זה, וקטמתי את הגבעול מתחת לכדור הנוצות הלבן.
"אולי…" הנעתי את ידי מצד לצד באיטיות וסקרתי את הסביון. לא ידעתי מה המשך המשפט. אני לא בטוחה שהיה המשך. קירבתי את הסביון לשפתי ונשפתי – חצי מהזרעים התנתקו מהקודקוד, השאירו אותו חצי קירח.
הלוואי שיכולתי לעוף.
נשפתי פעם נוספת. הקודקוד החום-צהוב נשאר מיותם מהניצוי הלבן שנתן לו חן. הנחתי לו ליפול על הקרקע היבשה לצד רגלי. שום כנפיים לא צצו מגבי. לחץ מוכר התמקם בחזי, שידר הדים של כאב רפאים לאחורי גרוני. בלעתי רוק ודחפתי את התחושה של אכזבה – ילדותית אפילו יותר מהאינסטינקט לבקש משאלה – למטה.
מספיק עם זה.
"מספיק עם זה," אמרתי בקול כאילו למילים תהיה משמעות אחרת אם יאמרו לאוויר העולם במקום לפרטיות שבראשי.
הכרחתי את שרירי לנוע, את רגלי להתיישר. עמדתי בין הברושים, משקיפה על השדות בהם גדלתי וניסיתי להבין למה הכל נראה זר והמרחב מהוה כמו שאריות חלום באור הבוקר. הרגשתי כבולה וחסרת שקט, העור שלי הצתמרמר כאילו כלוא מתחתיו, מנסה לפרוץ החוצה, זרם חשמלי. נשכתי את שפתי, הכאב ממקד, והתחלתי ללכת בשביל המוכר למשק.
הרגבים ננעצו בקימור כפות רגלי היחפות. הרגשתי את השמש שורפת את העור המנומש של כתפי וגבי העליון אבל הראש שלי נדד הרחק, לערב של אתמול, לדייט עם אלי. איזה סיבוב של מאה שמונים מעלות זה היה. יצאנו לאכול ארוחת ערב בקלוזנר, איזו מסעדה חסרת חשיבות שלא ידעתי אם אהבתי בגלל האוכל או בגלל כמה שעלה. אני סטודנטית, טעם זה Over-rated.
אלי הלך לפני בחצי צעד, הוא תמיד עושה את זה, חצי צעד לפני ומימני. בכביש הוא תמיד הולך ביני לבין המכוניות. בכל מקרה, הלכנו ככה. פטפטנו על משהו, הזיכרון שלי מעורפל בקשר לנושא אבל אני זוכרת את הקול שלו, אולי כי טרחתי להקשיב רק לצליל המילים ולא למשמעות. לפעמים עשיתי את זה, מקשיבה למצלול שדיבר, הקול המוכר מרגיע גם שלא הרגשתי כמו לדבר.
הוא פתח את הדלת, אמר משהו על מקום מוזמן מראש למארחת. "שניים, בשביל ביהאם. הזמנתי דרך האפליקציה?" אני זוכרת את זה בגלל הפרצוף של המארחת, מין חצי חיוך והרמת גבה מנוקבת בעגיל פירסינג ירוק. המסעדה הייתה חצי ריקה, שולחנות עגולים מעץ זול שהבריק תחת המנורות התעשתיות שסביבם התגודדו הכיסאות מיותמים. בקצה מאחור סביב כמה שולחנות מחוברים ישבה חבורה רועשת של בני נוער, שני שולחנות מהם החזיקו ידיים זוג זקנים.
"אפשר בחוץ?" ביקשתי.
"בגלל…" אלי קטע את דבריו אבל הטה את ראשו כלפי חבורת הנערים שעכשיו התגלגלה בצחוק שאפילו מהמרחק בו עמדתי יכולתי לומר שחצי מזייפים. משכתי בכתפי.
"מתאים לי בחוץ."
הזמנו מנת פתיחה ועיקרית. עשינו את זה במשך כל חמשת השנים של הזוגיות שלנו, בהתחלה כי לא היה לנו מספיק כסף אחר כך כי זה הפך להרגל, מין מסורת שאנשים הסתכלו עליה עקום, אבל אנחנו אהבו מדי בשביל לשנות. אולי גם התרגלנו לחסוך בכסף.
"שני," אלי משך את תשומת ליבי, בהיתי בפרפרי הלילה שנמשכו למנורה החשופה שהאירה את השולחן שלנו אבל כשדיבר נמשכו עיני אל פניו. השפתיים שלו נצמדו בצורה הזו שנצמדו כשדאג, הורוד מחוויר ללבן מוכתם בסומק. "את יכולה להתרכז בי רגע?" היד שלו התגנבה לנוח על ידי בין הצלחות על השולחן. המגע לח מעט, אצבעותיו רעדו. צמרמורת זקרה את השיערות העדינות של זרועי, לא אהבתי את התחושה הלכודה של אחזקת ידיים.
"אני מרוכזת," אמרתי ולא משכתי את ידי מתחת לכף ידו. האגודל שלו ליטף את גב מפרק היד שלי בעיגולים זהירים. הוא חייך, הייתה זיעה שהבריקה על מצחו בטיפות זעירות.
"אני-" התחיל והפסיק. "יש לי משהו לשאול-" הוא קטע את עצמו שוב. "אני-"
"אלי…" הפכתי את ידי כך ששילבנו את אצבעותינו. אמרתי לעצמי שאני אוהבת את זה, את הקרבה.
"תתחתני איתי?" הוא פלט מהר. היד שלו, זו שלא אחזה בידי, רעדה שפלה את הטבעת מכיסו. קופסת תכשיטים פשוטה, לבד שחור מט ושם החברה בכיתוב מסולסל בזהב על המכסה. "זה לא איך שהכוונתי לשאול את זה…" סומק האדים את צווארו. נזכרתי באיך גמגם כשהציע לי לצאת איתו. ואת הנשיקה הראשונה שלנו על המדרגות של הבית שלו, יותר מדי רוק ושפתיים לא מתואמות. נזכרתי בסקס, בפעם הראשונה ובפעמים אחרות.
אני יודעת שאני אוהבת אותו, ידעתי את זה במשך שנים. אהבה על אש נמוכה, יציבה וניצחית ובלי סכנת כוויות. היינו בני זוג מגיל חמש עשרה וחצי, הוא היה הראשון שלי ופתאום הבנתי שאם אני אומר כן, הוא כנראה יהיה האחרון שלי.
"לא," פלטתי במין התנשפות רחבת עיניים. קמתי מהר מדי, רגלי הכיסא חרקו על הרצפה שהוא התנדנד ואיבד איזון. "אני-" ברחתי. השארתי את התיק והארנק על השולחן לצד הצלחת שלי ורצתי. הידיים שלי רעדו והריאות שלי התנפחו והתרוקנו בלי שביצעו שום פעולת הכנסת חמצן לדם. אלי לא עקב אחרי. הלכתי את הדרך הביתה מהמסעדה, המוח שלי מטלטל בין הרצון לחזור, להתנצל על התקף ההיסטריה ולומר כן לזיכרונות מכל הפעמים שיצאתי למועדון בשביל להרגיש מושכת.
הקוצר נשימה רדף אותי גם עכשיו, מעבר לשתיים עשרה שעות אחרי. מין תחושה חונקת שעלתה מתחתית בית החזה והתנפחה בין הצלעות כמו בלון. זאת הייתה טעות לומר לא. אנחנו הזוג המושלם.
"שני?" כאילו הזיכרון זימן אותו אלי חיכה לי על המדרכה בכניסה לחצר הבית. הוא לבש את הבגדים מאתמול, טי-שרט כחולה עם הסמל של נייק על החזה וג'ינס שחור. הם היו מקומטים, כאילו ישן איתם אבל המבט המותש בעיניו והסגול שהכתים את העור הדק מתחתן הצביעו על כך שלא ישן כלל. הכתפיים שלו נשמטו לפנים והוא אחז בארנק שלי לפניו כמו מגן. "שכחת את זה." הוא פשט את ידו לכיווני.
המבט שלי ננעץ בשער מאחוריו, בנקודה לא מובחנת מעל לכתפו הימנית. "אלי-" התחלתי והבנתי שאין לי המשך. הפה שלי נפתח ונסגר מספר פעמים סביב אוויר וחוסר עונים, הרגשתי כאילו המוח שלי במצב off ומישהו דורש ממני לפתור תרגיל בטירגונמטריה במרחב. ERROR, בבקשה פנה למנהל הרשת שלך לפרטים.
"אני-" הוא אמר וכמוני הבין שאין טעם בלנסות למצוא מילים. הוא רק דחף את הארנק לידיי. אצבעותי נסגרו סביב המשקל המוכר אוטומטית והנהנתי, אולי אפילו עיקמתי את שפתי במה שיכול היה להיות חיוך אם הייתי המונה-ליזה וכל העולם היה מאמין בשקר הזה של חיוך מסתורי. "אמ, אני אראה אותך בסביבה." הוא הסתובב והלך.
"אלי!" הרמתי את ידי כשהארנק עוד אחוז בין אצבעותי באחיזת מוות לבנת מפרקים.
אלי נעצר באמצע צעד, הכתפיים שלו עלו וירדו, הן עדיין נמשכו לפנים בעמידה מקופלת כמו-מתנצלת. "כן?" הוא הביט בי מזווית עינו, המבט המוזהב המוכר מרחף בנקודה כלשהי באוויר, לא על פני.
"אני-" עדיין אוהבת אותך. חשבתי. אמרתי: "נסיעה טובה."
"תודה." והוא נכנס למכונית שלו, לסוזוקי אלטו הירוקה עם השריטה בצד והמראה הקדמית שאף פעם אי אפשר ממש לכוון לגובה נוח, ונסע.
נשארתי לעמוד על המדרכה בכניסה לבית. ובכיתי. העיניים שלי עיקצצו והנשימות התאמצו לעבור דרך הנזלת שטפטפה מאפי ובמורד שפתי. מעולם לא בכיתי יפה, לא הייתה סיבה לחשוב שזה ישתנה עכשיו. זכרתי את המראה שלי במראה אחרי אחד הריבים האין-סופיים עם אבא, כתמים אדומים לא אחידים על לחיי, אפי סמוק, עפעפי מנופחים, כמעט סגולים, והדמעות והנזלת מרוחות על שפתי וסנטרי.
רבתי עם אבא שלי המון. חצאי ריבים, הוא טוען ומפגין חוסר שביעות רצון ואני מתפרצת ומשתלחת בשברי משפטים שמרביתם היו די או מספיק או אני לא יכולה! הוא רצה שאני אהיה הילדה המושלמת שלו, וזו שלא מנסה לרצות אחרים. ורוב הזמן הרגשתי שאני לא מסוגלת לרצות אותו. אכזבה.
מצצתי את שפתי אל בין שיניים, המלוח הדוחה נכרך סביב לשוני. המחשבה על הריבים עם אבא גרמה לכאב הקבוע בחזי להתהדק ולבדוק אם הוא יכול לטפס במעלה גרוני. בצורה מוזרה, לכאב הפרדה מאלי ולכאב מהאכזבה שהייתי בשביל אבא הייתה אותה תחושת כובד בלב. חבל שלא את זה ולא את זה ידעתי איך לתקן.
נכנסתי לחצר בריצה, חציתי את הבית בריצה ויצאתי לצד האחורי מתנשפת כאילו שברתי את השעתיים בריצת מרתון. עמדתי רכונה לפנים, כתפי עולות ויורדות ופי פעור לכל נשימה. החצר האחורית של הבית שלי השתרעה מנומנמת בשמש הצוהריים הלוהטת משני צדי המדרכה האדומה שהובילה לחניה של האוטו שלנו. האודיי כחולה. משום מה, מעולם לא הצלחתי לזכור את שם הדגם.
דרך אגב, שכחתי שהשארתי את המפתחות בבית עד לרגע שנעמדתי לצד דלת הנהג. האצבעות שלי נכרכו סביב ידית הפלסטיק ומשכו אותה בחוסר טעם. נאנחתי. הרמתי את ידי לנגב את מצחי, שורש כף היד שלי החליק על הזיעה שהצטברה בקו השיער ותחושה דביקה גרמה לי להצטמרר.
"היית חייבת לשכוח את המפתחות, נכון, שני?" שאלתי את עצמי. המשכתי לעמוד בחוסר טעם לצד הרכב הנעול היד שלי סביב הידית. הסתובבתי חזרה לבית ולקחתי את המפתחות. עם המפתחות מטלטלים ביד אחת וזיעה מטפטפת במורד גבי, בין השכמות, נעצרתי לשטוף פנים.
הפנים שלי נשקפו אלי מהמראה מעל הכיור שהרמתי את ראשי. טיפות מים גדולו זלגו מסנטרי והשיערות הסוררות שהשתחררו מהצמה נדבקו למצחי וצידי לחיי. מעולם לא הצלחתי לקשר בין הדמות שראיתי במראה למי שציפיתי. עשרים שנה אותם פנים עגולים עם עיני שקד בהירות צופים בי מבעד לזכוכית ועדיין, כל פעם, הרגשתי חוסר נוחות, כאילו הבבואה הזו שמולי עם האף השבור והעפעפים האדומים שייכת למישהו אחר. רק טעות.
זה לא שזכרתי מתי שברתי את האף – בכיתה א' כשנפלתי במדרגות. זכרתי. באופן מודע ידעתי שזו אני זה פשוט לא הרגיש נכון.
הנחתי את ידי על המראה הקרה לצד ההשתקפות של פני.
מה אני עושה? שאלתי את עצמי. ידי התאגרפה סביב המפתחות של האוטו והפלסטיק הזול חרק בהתנגדות ונשך בעורי. לאן בכלל אני מתכוונת לנהוג? הכאב שלחץ על מפתח הלב שלי התפשט להדהוד במפרקי הכתף ובאחורי הלסת, בין השיניים. הדמות שלי במראה הידקה את שפתיה. הסנטר שלה רעד. זה באמת משנה לאן?
איגרפתי את היד שנחה על המראה ונתתי לה ליפול חזרה לצידי. לאן אני אלך?
רצתי לפרוש כנפיים ולעוף. רציתי לברוח.
אנרגיה ריצדה על קצות העצבים שלי, שילהבה חוסר שקט ילדותי. זה תמיד הגיע ככה, בלי סיבה. לפעמים כשהייתי עייפה מדי, לפעמים אחרי שצרכתי יותר מדי סוכר ולפעמים סתם כי השמש זרחה. זאת תמיד הייתה אותה תחושה שהעור שלי צפוף מדי על העצמות והשרירים, שמשהו חייב לתת, להשבר.
מצאתי את עצמי מטקטקת באצבעותי על ירכי. הרגשתי צורך בלתי נשלט כמעט לזוז ושיש לי את כל הכוח בעולם לעשות את זה. עם המחשבות הנורמליות שלי דחוקות מאחורי שכבה של אושר היה הרבה יותר קל לרוץ חזרה לאוטו כי לאן כבר לא שינה, רק העכשיו ולזוז.
החלקתי מאחורי ההגה והתאמתי את הכיסא בתנועה מתורגלת. אהבתי לנהוג, הכוח של המכונית מתחתי והיכולת להשיג מהירות עזר לי לנשום. האצבעות שלי ריקדו על ההילוכים ועל ההגה בתנועות קופצניות כשנסעתי החוצה מהחניה והחוצה מהמושב והחוצה אל הכביש המהיר בדרך לאינשהו. הרדיו פעל על full volume השירים צורמים בקצה התווים הגבוהים ומרעידים את שלד המכונית בפעימות הבס.
לקחתי את הכביש הראשי לכיוון תל אביב. כביש החוף, לא שש. גללתי את החלונות עד למטה ונתתי למוזיקה הצורחת להחטף בנהימת הרוח. הרגל שלי הייתה כבדה על הגז, מרקם הפלסטיק המחוספס של הדוושה כנגד העור החשוף של כף רגלי גרם לי לצחוק. אני נהגת טובה אבל האוטו סטה ימינה ושמאלה כמו שיכור בלב ים. מישהו צפר לי. צחקתי. ישרתי חזרה את המכונית בנתיב.
הזיכרון של הנהיגה בשבת עם אבא צף חצי ברור במחשבתי. ללא התחושה של הלב המחסיר פעימה שהמכונית השניה הופיע לי מעבר לפינה והשרירים המתכווצים מהנזיפה של אבא. הוא רצה שאנהג מושלם וההגדרה שלו למושלם תמיד הרגישה מעבר לטווח ידי. נשכתי את פנים לחיי וכפיתי על האופוריה לחזור לצפות את מחשבותי. המגן המנצנץ שאמר שהכל טוב.
אבל היי, לפחות חזרתי לנהוג בנתיב שלי בלי חיקויים של אוניה באמצע סופה. יש טוב בכל דבר.
הכביש נמתח ונמתח. הנוף התחלף מהשדות המבוקעים כבישים לבתה נמוכה ששיניי הקיץ נשכו מחיותה תלאים צהובים. כף הרגל שלי מחתה על המאמץ בלחיצה על הגז, הרווח בין המצמוצים האט, הרבה יותר מאיות שניה של חושך בין הבזקי נוף ואספלט משובץ מכוניות.
לא ישנתי טוב בלילה הקודם, התגלגלתי במיטה ופרשתי זרועות ורגליים כמו כוכב ים. אף אחד לא נדחק תחת זרועי המושטת, לא נגע בי עור חם אחר, מיוזע אולי, מוכר. זה לא שלא ישנתי לבד עד אתמול אבל משהו בזה שידעתי שאלי לא בא אבל לא יכולתי לגרום לגוף שלי להאמין בזה הדיר את השינה מעיני. מוזר, לרוב השתמשתי בשינה כדרך בריחה, ישנתי דרך הרצאות משעממות על תוכנה וכשהייתי בלחץ מבחינות אבל אתמול, החושך מאחורי העפעפים שלי לא נותר לאורך זמן.
בהיתי בתקרה עד שפקחתי עיניים והשמש כבר זרחה בחלון, כתמים זהובים דרך ווילון הצמחיה. לא שמתי לב מתי נרדמתי.
הזרימה של הכביש הואטה בהדרגתיות ככל שהתקרבתי יותר לכניסה לתל אביב. איילון כרגיל היה סתום במכוניות כמו עורק הלב של מישהו עם דיאטה שתגרום לכל תזונאי להתקף לב. השמש השתקפה מחלונות המכוניות והביניינים לתוך עיניי. הנהיגה, אחד הדברים שהכי אהבתי הפכה למייגעת.
פניתי ברחוב הצר הראשון שהתפצל מהכביש הראשי. חיפשתי מקום חניה כמו שמנווטים במבוך, כל פניה ימינה והרבה תקווה. הביניינים המרווחים עם החצרות הירוקות והגדרות החיות התחלפו לשיכוני שנות השמונים האפורים וחצרות מגודרות ברזל וצהובות. מתחת לאחד הביניינים האלו עצרתי את הרכב.
החלקתי החוצה ממושב הנהג וטרקתי את הדלת מאחורי. מזווית העין בחנתי את החניה, קצת באלכסון למדרכה אבל קרובה מספיק. חניות היו בו בזמן הדבר שהייתי הכי טובה בו והדבר שלא היה לי שום כישרון בו, זה פשוט היה תלוי זמן. לרוב שאלי היה איתי הן היו מושלמות, הוא גם טרח לציין את זה תמיד, עם אבא שלי קצת פחות אבל אז רק אני חשתי את התסכול.
האוויר מחוץ למזגן של האוטו התנהג כמו סירופ רותח, חום לח שנדבק לעור כמו שמיכת צמר רטובה. טיפות זיעה זעירות נצצו על עורי רק מלעמוד על המדרכה החשופה לשמש. עכשיו לאן? התחלתי ללכת. לאט. השמש קפחה על כתפי החשופות ולחיי, הצבע האדום שצרבה חזק מספיק בשביל שאחוש בו צובע את עורי. רקדתי בין טיפת צל לטיפת צל, כפות רגליי מוחות על המדרכה החמה.
כמו בנהיגה הלכתי בלי מטרה חוץ מהתנועה עצמה. לא היה לי שעון ואת הטלפון שכחתי בבית אז הזמן הפך למעין תרכובת של צפייה לקרירות המיוחלת של הערב. עקבתי אחרי הרחובות המוזנחים מונחת על ידי הרעיון הכללי של המערב. בתל אביב זה היה קל, הלכת מספיק והגעת לים.
החצרות החשופות התחלפו בחלונות ראווה שמאחוריהם שלל צבעים. אנשים נדחקו כתף לכתף איתי כשהלכתי בינהם. מדי פעם הארומה של זיעה וים – דגים ומלח – נחנק תחת ריח שמרים ולחם נאפה. הבטן שלי הזכירה לי שלא אכלתי צהריים. ולא זכרתי לקחת את הארנק.
עצרתי ליד אחת המאפיות האלו – לחמי מאמא. הם הציגו מאפים קטנים על שולחן חיצוני. בורקסים וקורסונים מבריקים שהשאירו כתמים חומים על נייר האפייה. האצבעות שלי נגעו בקצה הנייר, המרקם שביר כשמוללתי אותו, משאיר קרעים קטנים להדבק לכרית אצבעי. בלעתי רוק שנצבר בחלל פי והמשכתי ללכת.
החול כשירדתי מהטיילת לצעוד בו, הסתנן בין אגודלי, מעקצץ וחם. רצועת החוף התפתלה בקשת ארוכה וקעורה כמו פה פעור של חול מלוכלך באנשים שמנסה לבלוע את הים בפיהוק. ירדתי עד קו המים, החול שם הרגיש שונה, גרגירים דקים שדבקו זה בזה עד שהתנהגו כמו מקשה אחת קרירה. מים בקרבולת קצף לבנה נישקו את שוקי בכל התנפצות גל.
הפנתי את גבי לעיר. הרעש של מכוניות צופרות ואנשים קוראים זה לזה נבלע בנשימות הקבועות של הגלים. להתקרב – להתנפץ – לסגת. העיניים שלי עקבו אחרי המסה הכחולה-אפורה-ירוקה כשהיא התקמרה כמו גב של חתול בהכנה לזינוק ופרצה לכיוון החוף רק בשביל להשבר כשהקרקע החולית התרוממה והמים נותרו רדודים מדי בשביל להחזיק בכוח הגל. ושוב, ושוב, ושוב. אריגים של קצף לבן נשזרו בשרידים האחרונים של העוצמה מלב הים כשהגיעה ללכך את החול.
הנשיקה הראשונה של אלי ושלי הייתה במדרגות של הבית שלו. את הבאות אני לא זוכרת . היחידה שעוד שמורה לי בזיכרון קרתה בערך חצי שנה לתוך מערכת היחסים שלנו. זה היה קיץ והוא גרר אותי לים. זה לא היה חוף מתורבת כמו החוף של הטיילת, זה היה חוף הבונים ושמורת הטבע הצליחה להחזיק קצת מהפראות האמיתית של הים, לסלעים היו שיניים וברכות המלח היבש התגבשו בינהם כמו קריסטלים טבעיים, לא מושלמים.
"נו, שני!" הוא צעק מעבר להמיית הגלים. הוא עמד במים שהגיעו לו עד, השיער שלו מודבק לפניו והעיניים שלו נוצצות כמעט צהובות בשמש.
"חכה שניה!" צעקתי חזרה מהחוף. הריח של קרם ההגנה חזק באפי והחול חם תחת כפות רגלי. הרגשתי משהו נפתח בחזי כשרצתי לתוך הגלים, זינקתי בינהם באלגנטיות מוטלת בספק אבל ידעתי שאני מחייכת. הרגשתי את החיוך בלחיי.
היה כל כך קל לרוץ לתוך זרועותיו שפרס אותן. התרסקנו שנינו לתוך הים, ההלם של הקור גרם לי להשתנק ולפרוץ את פני המים מתנשפת בין פרצי צחוק עדיין חבוקה לחזהו. המגע של עור בעור הרגיש שונה במים, חלק וקריר כמו ללטף גב של נחש. החזה שלו רטט בצחוק כנגד חזי. השדיים שלי נמחצו כנגדו שהידק אותי אליו.
"בא לפה הרבה, יפה שלי?" הוא הסיט קצוות שיער רטובה מעיני, המגע של אצבעותיו ארוך – לכל אורך עצם הלחי שלי ואל מאחורי אוזני.
"דביל."
היד שהתעקבה מאחורי אוזני חפנה את עורפי והצמידה את שפתינו. האפים שלנו התנגשו והשפתיים שלו היו רטובות ובטעם של ים – לא בדיוק מלח אבל מלוח. גל התנפץ עלינו וכפה עלינו להפרד משתעלים מי ים.
אחר כך אמרתי שהים הוא כמו זקנה שלא אוהבת PDF ובדיוק שפכו עלינו דלי מים קרים מהמרפסת של הקומה השלישית כי התנשקנו על המדרכה.
הבריזה מהים הסיטה את שערותי מפני ומשכה בהן לאחור כאילו הן מושכות והיא מנסה לגרום לי לעצור מלחשוב על מה שהיה. הגלים האדימו וסומק של שקיעה פילס נתיב מהאופק לחוץ כמו דרך מלך שאי אפשר לדרוך בה. חשבתי על ללכת על מים, חשבתי לעקוב אחרי הפס הזה עד לשמש, לעוף.
"את בסדר?" מישהו נגע בשכמי. הלילה ירד, הבריזה עכשיו נשאה קרירות שהפיכה באוויר הכבד קלילות. לא יכולתי להגדיר את החוף חשוך כשהעיר הגדולה והערה תמיד רוכנת כל כך קרוב אבל כשהסתובבתי להביט במדבר האור הספיק רק בשביל להבחין בקו כללי של לסת חדה ואף ישר והבזק לבן בעיניים. "גברת?"
האור חזר מקימור הכתף שלו שהרים את ידו, בוהק זהוב שהתווה שרירים ארוכים.
"לא גברת," מלמלתי. "וכן, אני בסדר. חושבת."
"את חושבת הרבה זמן, את פה שעות."
"אתה צופה בי שעות?" פלטתי את הדבר הראשון שעלה על קצה לשוני.
בחושך לא יכולתי להיות בטוחה שהסמיק אבל ראשו נרכן הצידה מעט ולבן עיניו התעמעם שהציץ בי מבין ריסיו. "את הדבר הכי מעניין בחוף."
"מוזר."
הוא צחק והסכים. "מוזר."
אני לא יודעת מה גרם לי להרים את היד ולהחליק אצבע מהוססת על הקשת הקומרת כלפי מעלה של שפתיו.
"סליחה!" חטפתי את ידי בתנועה חדה והצמדתי אותה לחזי באמצעות ידי השניה. "אני-" לא יודעת מה אני עושה.
"זה בסדר." הוא תפס את ידיי, כף ידו הגדולה כיסתה את ידיי ואצבעותיו נמתחו כך שקצותיהן התחככו בעצמות הבריח החשופות שלי. העור שלי הצטמרר ותפסתי את עצמי נשענת קדימה לתוך החום שהקרין. "קוראים לי עומרי גז, דרך אגב."
"שני."
"אז מה את עושה פה לבד?" היד שלו נשארה לנוח על חזי. האצבעות שלו חגות במעגלים קטנים על עורי.
"בורחת."
"ממה?" פקחתי את עיני (מתי עצמתי אותן?) לראות את הקו המואר של גבותיו מתקמט לצל במרכז, ממש מעל האף.
"ציפיות," נאנחתי. "נפרדתי מחבר שלי." והאין זה נשמע ילדותי?
"צריכה קצת חברה?" עומרי נשען קדימה שאמר את זה, אפו נגע בצד אפי ומצחנו התנגשו מעט. "קצת סקס קליל בין שני מבוגרים שצריכים הסחת דעת?"
הפה שלי נפער בהפתעה – זה היה ישיר. התשובה של סליחה, יש לי חבר כמעט חמקה בין שיני עד שהבנתי כמה היא מטומטמת, הרי כרגע הודתי שהרסתי את מערכת היחסים הזו. "אני-"
"זה סבבה גם רק כוס קפה." היד שלו נפלה חזרה לצד גופו. החותמת של החום נשארה על עורי ופתאום, מאוד רציתי יותר ממנה. מה כבר יש לי להפסיד? היד שלי התגנבה אל שלו, שילבתי אותן זו בזו וקירבתי חזרה לחזי. איגרפתי אותן בצמוד למפתח הלב, בין שדי וחייכתי. הפעם הייתי אני זו ששיניה הבריקו באור המשתקף מהעיר.
"כמה הדירה שלך רחוקה?"
החיוך שבע הרצון שלו התעקל כנגד שפתי שהצמיד אותי אליו. יד אחת פרושה בתחתית גבי מעל הישבן וחזי כנגד שלו. זה היה אחר כל כך מהנשיקות עם אלי וההשוואה כפתה את עצמה על מוחי בשעה שלשונו ליטפה את החיבור בין שפתי וביקשה כניסה לפי. הנשיקות עם אלי היו מוכרות זאת לא ואף שעדיין בבסיס זאת הייתה אותה פעולה לא יכולתי לשקר לעצמי שזה אלי.
"בסדר?" הוא שאל. הנשימה שלו ליטפה את שפתי, קרה על הלחות שהשאירה לשונו בנתיבה על פי.
"בסדר."
הוא אחז בידי ומשך אותו אחריו. בלי מילים הלכנו לאורך הטיילת ופנינו לאחד הרחובות. הבניין שמולו עצרנו לרגע בשעה שהתעסק עם המפתח של השער היה רגיל בצורה ראויה לציון. הטיח סדוק משנים של חשיפה לרוח מלוחה ולחות וצבוע בצהבהב שאולי היה במקור ואולי דהה לגוון של הסביבה. שביל הגישה לחדר המדרגות הפתוח רוצף אבנים שבינהם השתקע רק חול גס ואפור ואבנים קטנות.
נצמדתי לגבו, ידנו כלואות בין מותני לירכו ועצמתי עיניים. המראה של הבניין לא משנה, נכון?
הדירה שלו הייתה בקומה השישית והוא דחף אותי כנגד הדלת בשניה שנטרקה מאחורינו. כרכתי רגל סביב מותניו והוא שילב את זרועותיו מתחת לירכי והרים אותי למעלה. הבד הדק של הגופיה שלי נתפס בידית ונקרע מכתף אחד. הוא הרכין את פניו לשקע כתפי החשופה ונישק שביל חם לשולי חזייתי. שזרתי את אצבעותי בשערו הרך – באור של הדירה שלו, השיער שלו התגלה כחום שוקולדי וארוך כמעט עד מתחת ללסתו – ומשכתי אותו אלי.
"נהנת?" הוא מלמל לתוך העור החם שלי.
נהנתי? לא ידעתי בוודאות. אני חושבת שכן, זה בעיקר לא היה מוכר. זה לא שלאלי ולי לא היו רגעים של תשוקה אבל לרוב זה כלל מיטה, מסודר יותר איכשהו. ידעתי שהוא רגיש בחיבור הצוואר והכתפיים, ידעתי שאם אשרוט את עצמות האגן שלו הוא יאנק לתוך פי, ידעתי את אלי כמו שידעתי את עצמי אבל עם הבחור החדש הזה לא ידעתי כלום.
הוא נשף אוויר לתוך אוזני. "מה את אומרת יפיפיה, נעביר את זה למיטה?" נרעדתי, הנשימה שלו על התנוך הרגיש לא נעימה. אלי ידע לא לעשות את זה, לדאוג לא לנשום עלי.
"כן." הכרכתי אותו להצמיד חזרה את שפתינו ושקעתי לתוך הנשיקה.
מצעים נקיים, הבגדים שלי מפוזרים על הרצפה בתפזורת של בגדיו, השיער שלי פרוס על הכרית, גופו בין רגלי ומעלי. נרדמו שלובים, רגלי בין רגליו, ראשי נח על חזהו וידי מעוקלת כמו טופר סביב כתפו.
התעוררתי שעות אחר כך. החושך בחדר אפור יותר של לקראת זריחה. השמיכה נכרכה סביב צווארי כמו מחרוזת של מאות-אלפי נוצות דקיקות, ועומרי היה פס של חום מותאם לפיתולי גופי. דחפתי את חזי מהמזרון, תמוכה על זרועותי לתנוחת קוברה עצלה. השמיכה ריחפה סביב פלג גופי העליון בנגיעות שלחשו חרש נגש עורי.
התרוממתי לחצי ישיבה ואז בתנועה מקוטעת מעייפות העברתי את רגלי מעבר לקצה המזרון, נזהרתי לא לגעת בעומרי שהמשיך לנשום באיטיות בגבו אלי. החזה שלו עולה, למעלה-למטה. השמיכה נשארה איתי לכל אורך הזמן. מוזר אבל המוח שלי היה עייף מדי בשביל להתרכז בזה. עיסיתי את גשר אפי ועצמתי את עיניי. הראש שלי פעם בכאב מרוחק, הצוואר שלי עיקצץ. משב רוח קל מהחלון הפתוח שיחק באצבעות אוויר שקופות בשערי והתחושה הדהדה גם בעור הפגיע של צווארי.
החלקתי את ידי במעלה גופי. כף היד התקמרה סביב בסיס הצוואר והאצבעות השתחלו למה שהנחתי בערפול הנים-לא-נים שהוא שמיכה.
"מה לעזאז-?!" החנקתי את הקריאה בנעיצה חדה של שיניי על לשוני. טעם מלוח-מתכתי התנחשל בחלל פי. לא רציתי להעיר את עומרי אבל זאת לא הייתה שמיכה שהידרה את צווארי ושוליה נישקו את כתפי וגבעות שדי ושכמותי.
המודעות הקרה של ערות מחדדת את שולי העולם כמו קצר ראי ששם משקפיים. ערה עכשיו צעדי על רגלי שמפרקיהן מתעקמים והליכתן כושלת אל עבר החלון. דמותי החזירה לי מבט מתושטש צבע. אפור על אפור על אפור. האור מתוך החדר חזק מספיק בשביל ליצור מעט אפקט של מראה אבל העיר שלעולם חיה ערה מדי בשביל להפוך אותו למושלם.
במראה המאולתרת עיני הפעורות נדדו לאורך גופי הערום. קווי המתאר של הגוף שלי היו ברק של אור בין חושך לחושך והלבן בעיניים נהיה התו הבולט ביותר בפני. בלי האף השבור מכיתה א' והגבות של אבא הצלחתי להכיר את עצמי. המבט שלי התערפל והתפקס שוב וננעץ בשרשרת הנוצות שנשזרה סביב צווארי. לכל אורך היקף צווארי ברצועה עבה כמו קולר בקעו מעורי מעין נוצות ארוכות ולבנות. הן התקמרו כלפי הרצפה בחן מעודן כאילו הן רק שוקלות לציית לחוקי הכבידה.
רק שאלו לא היו נוצות.
זרעי סביון מרחפים ברוח צצו במחשבותי. כמו-נוצות ארוכות ולבנות מסתחררות ועולות מעלה-מעלה-מעלה להשתל במקום אחר. חדש.
נגעתי בחלון לצד השתקפות פני. הזכוכית הקרה נרשמה במוחי כרושם של תחושה אבל לא הרגשתי את הקור שציפורני שרטו, את המנעול שפתחו, את כנפות הזגוגית ואת הרשת שגררו הצידה. רוח קלה נשבה, עמדתי ערומה שלצווארי תפרחת סביון והעולם פרוש לרגלי.
לא הסתכלתי למטה על החצר המוזנחת והרחוב הלא מוכר. הרמתי את הראש באופק שלחה זריחת שמש אדומה קרבולות גלים. תפרחת הנוצות הלבנה פרפרה סביבי וגופי חג באיטיות כשנישאתי ברוח.
עפתי.
האם יש הבדל בין לעוף ללנחות?
כן, אז לנבוט.
פרס עינתפרס עינת