עצה קטנה – אל תנסו לשרוף יערות.
אני לא צוחק, זה רעיון גרוע. אתם תעצבנו כל מיני אנשים שומרים חוק, אקולוגים משמימים ואלות עם שדה חיטה צומח ישר מהגולגולת. וכן, האופציה האחרונה יותר מפחידה מהצפוי.
אני יודע על מה אני מדבר כי זה בדיוק מה שקרה לי. אבל, רגע, אני מקדים את המאוחר וכמו שאור ניסה להסביר לי בחצי מיליארד הפעמים שנכשלתי במבחן בספרות – סיפורים מתחילים מההתחלה.
זה היה מתישהו באמצע יולי, בחופש הגדול בין כיתה י' לי"א והיה לי משעמם. לרוב ההרפתקאות שלי מתחילות כשאני משועמם; משעמם בכיתה באמצע שיעור והופ, אני מחוץ לבניין בית הספר גורר אחרי את אור לרדת לים לתפוס גלים, משעמם בזמן ההסבר של המדריך בטיול והופ, אני ואור הולכים לחקור את המצוקים.
בכל מקרה, כן, היה לי משעמם. הבגרויות נגמרו ולא מצאתי עבודה לקיץ, כך שכל מה שהיה לי לעשות זה לבהות בקירות ולקוות שמישהו יחליט לשדר משהו סביר בטלוויזיה. אף אחד לא הסכים לשתף פעולה כך שנשארתי עם פתרון יחיד – למצוא תעסוקה לעצמי.
קילפתי את עצמי מהספה, מקלל את מי שהמציא מושבים מעור. ופילסתי את דרכי לכיוון הדלת. היא חרקה, התנגשה בקיר וקפצה חזרה לפגוע לי במצח. לעזאזל! דאגתי לנעוץ בה מבט רצחני כשנעלתי אותה מאחורי, שתדע לה שהיא הסתבכה עם הבן-אדם הלא נכון. הדלת החזירה לי מבט שאנן ממעמקי חלון ההצצה העגול שלה, לא מתרגשת מקריאת הקרב שלי כלל.
זועם על חוסר הפייריות של העולם ודלתות חסרות כבוד בסיסי שעטתי במורד גרם המדרגות של הבניין שלי. שלוש קומות למטה, לקומה ארבע ולדירה של החבר הכי טוב שלי. עצרתי מול הדלת שלו לחצי השניה שלקח לי לקרוא את הפתק החדש שהוצמד עליה – "מספיק טיפש אחד בשביל לשרוף יער שלם." ~ קק"ל. גלגלתי עיניים על משפטי החכמה שאמא שלו התעקשה ללמד את כל עובר אורח, ונכנסתי בסופת רעש בשביל להדגיש כמה אני לא מרוצה.
"אור!" קראתי. הוא לא ענה ואני פילסתי את דרכי לכיוון חדרו, דוחף בקושי את דלת הממ"ד הכבדה ותוחב את חוטמי בפתח. "אור, אחי, אתה פה?"
אור היה, גם אם הוא לא ענה. הוא ישב מכופף סביב המקלדת שלו ותקתק על העכבר, על מרקע המחשב מולו התפוצצו מטעני חבלה בדממת על-חוט ועל ראשו נחה הסיבה לכך שהחבר הכי טוב שלי התעלם ממני – אזניות מפונפנות. טיפשות, הריי ברור שרצה לשמוע אותי!
התגנבתי על קצות האצבעות לעמוד מאחורי גבו. הוא לא הבחין בנוכחותי, שקוע עמוק מדי במשחק.
"אור! משעמם ל-י!" חטפתי את האוזניות מראשו במכה וצעקתי לתוך אוזנו. אור קפץ חצי מטר באוויר וברכיו פגעו בקצה השולחן.
"אלוהים אדירים!"
"היית צריך לראות את הפנים שלך!" התרסקתי על המיטה המסודרת להחריד שלו והתפתלתי מצחוק. "זה היה גאוני, נראת כמו דג. חבל שלא צילמתי." אור נעץ בי מבט זועם וסומק סגול החל לטפס במעלה צווארו.
"תזכיר לי למה אני ממשיך להיות חבר שלך?" הוא נאנח בעיניים עצומות. זכרתי שהוא סיפר לי שהוא עוצם עיניים כשאני יותר מדי מעצבן ומדמיין חבר נורמלי ונחמד בשביל לא להרביץ לי. הערכתי את זה שהוא מנסה להימנע מלהרביץ לי אבל לא הבנתי איזה חבר יותר טוב ממני הוא יכול לרצות.
"כי אתה לא יכול לחלום אפילו על חבר יותר טוב?" הצעתי בין התקפי גיחוכים. "הא, וכי אני מושלם ואתה מקווה להדבק?" אור נחר בזלזול. באמת, עם חברים כאלו מי צריך אויבים.
"הסתכלת על עצמך במראה לאחרונה?"
"לא." עניתי בלי דאגה. "אני יודע איך אני נראה." אבל בכל זאת גירדתי את עצמי מהמיטה שלו וצעדתי לעבר הארון ומראת הגוף המלא שנתלתה לצידו. "אתה יודע שרק לבחורות יש מראה כזו בחדר, נכון?" הערתי בשעה שסקרתי את השתקפותי. אור החזיר לי בתגובה שנונה שלא התרכזתי בלפענח כי לוודא שאני נראה כמו שצריך היה יותר חשוב.
כתמיד נראתי טוב ; השיער החום-ג'ינג'י שלי מקורזל כמו קן ציפורים, הג'ינס יושבים בול והחולצה מתוחה על הכתפיים. לא הבנתי מה אור רוצה, וזה לא נחמד להלחיץ אותי סתם.
"מושלם," סיכמתי.
"וצנוע," החבר הכי טוב שלי מלמל בגלגול עיניים.
"גם זה," הסכמתי בחיוך קל וחזרתי לשכב על המיטה שלו בתנוחת כוכב הים החביבה עלי, עם הראש תלוי מעבר לקצה המזרון ואחת הרגליים מתוחה למעלה ושעונה על הקיר.
"אתה יכול לא?" אור גרר את כיסא המחשב המתגלגל שלו לכיוון המיטה. "אתה משאיר סימנים על הקירות ונמאס לי לישון עם הריח של הרגליים המסריחות שלך."
"זאת אשמתך," הודעתי לו. "בגללך משעמם לי ואני צריך למצוא פתרונות בעצמי."
"איך זה שאתה משועמם שלא יודע להעסיק את עצמו זו אשמתי?"
"כי זו אשמתך," קבעתי ואור גלגל את עיניו. נתין עלוב, לא יודע את מקומו כמבדר המלכותי. זה כבוד גדול, אחרי הכל.
"נגיד ש…" הוא הניד בראשו בחוסר שביעות רצון, ידו מחכה את גלגול העיניים בתנועה ביטול. "אני באמת לא במצב רוח להנמיך את רמת הIQ שלי בשביל הוויכוח הזה."
אאוץ', הוא קרא לי טיפש?
"אתה צריך למצוא פתרון," הסברתי לו בצורה פשוטה שהוא יוכל להבין, שינצל את המוח הגדול הזה שהוא כל כך גאה בו להפסיק את הצמיגיות המגעילה של השעמום.
"לי יש פתרון." הוא הצביע על המשחק הקפוא על המרקע.
"זה משעמם," נאנחתי בפטרוניות. "אתה פשוט בן אדם משעמם מדי בשביל להבחין מתי משעמם לך. בשביל זה יש לך אותי, בשביל להציל את אותך מעצמך." חייכתי מדושן עונג וחמקתי מהאגרוף שהחבר הכי טוב שלי שלח לעבר כתפי.
"אתה בלתי נסבל."
"אני משועמם," תיקנתי בחיוך והנחתי לראשי להיחבט לאחור על הכרית שלו באנחת ניצחון על משפט מחץ שנון. משהו קשה דקר את עורפי.
"אתה בלתי נסבל," אור התעקש. "ו-אלוהים! תעזוב את זה!" הוא קטע את עצמו בחרדה כשראה את המחברת המהוהה שפליתי ממתחת לכרית שלו והחזקתי מעל פני בניסיון לפענח מה היא.
"זה יומן?" התעלמתי בחן מהדרישה שלו והמשכתי לדפדף. "אתה כותב יומן?"
"לא!" הוא הכחיש במרץ וניסה לחטוף את הספרון מידי.
חמקתי בקלילות וזינקתי לעמוד על קצה המיטה בשביל להסתכל על הדפים בלי שהחבר הננס שלי יוכל להפריע. לצערי, התפתי להסכים איתו, זה לא נראה כמו יומן. הדפים המשובצים כוסו בטבלאות משונות עם מילים באנגלית שלא זיהיתי וחצים שהצביעו על קישקושים קטנים או הערות כמו; זה יהיה שער או המפלצת תהפוך לפיה מועילה ודברים מוזרים אחרים.
"מה זה אמור להיות?" הפכתי את המחברת, מקווה שאולי ככה הסודות שלה יתגלו בפני.
"זה שום דבר ולא עניינך!" האוזניים של אור התלהטו ועורק במצח שלו איים להתפוצץ.
"אוקיי, אוקיי, יא חתיכת לחוץ." טלטלתי את המחברת מעל ראשו של אור, צופה בו משועשע בשעה שנמתח על קצות אצבעותיו בשביל להגיע אליה. אצבעותיו רפרפו על שוליה. "אופס," גרגרתי והעפתי את המחברת בתנועה חלקה אל הפינה של החדר.
"אני שונא אותך!" הוא צרח ודלק – בתנועה משולבת של החלקה וריצה – אחרי הספרון. "ואנחנו יוצאים מפה לפני שאתה מספיק להזיק עוד יותר."
"בסדר, בסדר, אחריך, נסיכה."
"חם לי," התלוננתי בכבוד עצמי ובכלל לא כמו ילד מפונק כשנגררתי לצד הכביש ואל עבר גן האם. "חם לי."
"אתה אידיוט." אור חתם את השיחה בדיוק באחת כשהגענו לאחד משערי הכניסה לגן, גרם מדרגות מתרחב שהוצל בעלוותם של עצי האורן הגבוהים שחיפו עליו מצד אחד. גאים בי? אני יודע שם של עץ.
משכתי בכתפיי באדישות ולא עניתי, אין מה לעשות, צריך לתת לנחותים להרגיש טוב מדי פעם. במקום זה דילגתי במורד המדרגות. מחטי אורן צהובות ואבנים קטנות דקרו את כפות רגלי היחפות אבל הגעתי ראשון שזה פיצוי די הולם להפסד הטכני בוויכוח.
"איטי!" קראתי בלעג כשהוא נעצר לצידי, מתנשף מעט. "מתערב איתך שלא תנצח גם בדרך לעץ." העץ המדובר היה העץ שלנו, זקן ונמוך שמצאנו אחרי שהשתעממתי באחת הפעולות בכיתה ו'. הוא צמח על הגדה היבשה להפליא של נחל לוטם במרחק של בערך שלוש מאות מטר מהקן והחזיק בתואר המקום היחיד שבו לא נראית מהדרך אבל עדיין יכולת לשמוע את הצרחות של המדריכים שהם הבינו שנעלמת.
"למה אתה ילד בן חמש?" הוא ישר את המשקפיים על אפו בחשיבות. "אבל אין בעיה, אם אתה מוכן להפסיד."
"להפסיד? אני?" חשפתי שיניים לחיוך וטפחתי על חזי. "אני, אחי, אף פעם לא מפסיד."
"מוכן להתערב על זה?" משכתי בכתפיי והושטתי את ידי ללחיצת יד גברית. אור לחץ את ידי פעם אחת בעוצמה. "יאללה. עשינו עסק."
"הראשון בעץ הוא המנצח!" זרקתי מאחורי כתפי ופרצתי בריצה. כפות רגליי צרבו מעט על האספלט הדהוי של שביל הגישה לנחל. ואז נדקרו כשעברתי לרוץ על העלים. אבל היה לי מירוץ לנצח בו וההתנשמויות הכבדות של אור בעורפי דירבנו אותי להתעלם מהכאב. חוסר נוחות קטן באמת חסר משמעות מול נצחון.
חופת העלים ממעל התעבתה כשהרחקנו במורד הערוץ היבש , והריצה העד-לאותו-רגע ישרה שלי הפכה למירוץ מכשולים של זינוקים מעל שורשי עץ בולטים ובמורד התפתלויות שבילי עזים צרים. זאת לא הייתה דרך ארוכה לעץ, ידעתי את זה, אבל התנועה המואטת מהדרך הבעייתית הפכה את הדרך אליו לכמעט מסע הרפתקאות אגדי. התרגשות פעפעה את דמי לסודה תוססת.
איזה כיף לנ-צ-ח!
חבטתי את ידי נגד הגזע המגוייד של העץ שלנו. ניצחתי, ניצחתי, ניצחתי. ריקוד ניצחון קטנטן אך פרוע התחולל בראשי.
הדקות זלגו ואור לא הופיע. ניסיתי להיזכר אם שמעתי את ההתנשפויות החורקות שלו בזמן שצללתי בחינניות בין גזעי העצים ולא הצלחתי להגיע למסקנה. קיוויתי שהוא לא מת אבל החלטתי שהוא תמיד מדגיש שהוא האחראי אז אשמתו אם הוא שכח להביא משאף והפסקתי לדאוג. בערך.
השקט התחיל לעלות על עצבי. זה היה כל כך משעמם, לבד ביער, בלי אור להציק לו. באמת, כמה חסר התחשבות החבר הזה שלי יכול להיות? הוא לא יודע שאני משתעמם ויעודו כחבר הוא להציל אותי ממוות נורא ומשעמם? ניסיתי לשדר לאור כמה אני לא מרוצה ממנו כחבר כרגע. לא קיבלתי תשובה.
תופפתי על ירכי בחוסר קצב מבהיל, דבר שלא עזר לשעמום כלל. לא, נאנחתי בזעף – כמובן, אני אצטרך לפתור את הכל בעצמי, אור לא יטרח להופיע.
ניסיתי להיזכר מה יש לי בכיסים – גולות? לא, נראה לי שהם היו בג'ינס השחור, אולי יו-יו? לא, הוא בג'ינס הקצר שאני אף פעם לא לובש, ספינר? טפחתי על כיסיי בתקווה ומשהו קשה נלחץ כנגד ירכיי. צייצתי (קול שאני אכחיש עד יום מותי שאני מסוגל להפיק) בהתרגשות ומיהרתי לחטט בכיסי ולשלוף את האוצר.
להפתעתי, הייתה זו מצית. זולה כזו שאפשר למצוא בכל פיצוצייה, מקושטת בפרסומת מכוערת. אבל לא הצלחתי להיזכר איך היא הגיעה לכיסי. לא קניתי אותה, הייתי די בטוח בזה. אז איך מצית שלא קניתי הגיעה לכיס שלי?
הא! הזיכרון נצנץ בשולי הכרתי.
זה היה מתישהו במהלך היום האחרון ללימודים. הייתי אמור להיות בכיתה, חילקו תעודות או משהו, אבל לא מצאתי סיבה טובה מספיק להישאר במחשכי השעמום ואור היה חולה אז הוא לא היה שם לשבת עלי בשביל שלא אוכל לברוח – ברצינות, ל-ש-ב-ת, לא היה לו שום כבוד לנעלים ממנו – אז די מהר מצאתי את עצמי משוטט מסביב לגבולות בית הספר משועמם למוות.
לא בדיוק ברור לי איך הגעתי למצב שבו התחבאתי לצידו של ארז שם-משפחה-לא-ידוע, המבריזן הסדרתי, מאחורי העץ הגדול בכניסה אבל זה קרה. וזה דווקא היה די מעניין כך שלא התלוננתי.
הוא הוציא קופסת סיגריות מקומטת מכיסו האחורי. "רוצה?" הוא הושיט לי אחת. משכתי בכתפי בוחן את הגליל הלבן בסקרנות. ארז צחק. "יאללה, מה אתה בחורה? תפסיק להסתכל ודחוף את זה כבר לפה." אז החלקתי את הסיגריה בין שפתי. הוא גיחך אבל דחף לידי מצית – "יותר קל להדליק לעצמך."
הלהבה הקטנה של המצית היפנטה אותי, העשן החריף ששאפתי לריאות קצת פחות. השתעלתי בפרעות, דמעות צרבו בעיניי ואפי התלהט. ירקתי את הסיגריה החוצה עדיין משתעל. ארז צחק. הוא עשה את זה הרבה. "לא בשבילך, הא?" הנהנתי, דומע. מפה לשם הוא עישן שלוש סיגריות ברצף שהבטיח סרטן ריאות בגיל עשרים ואני קיבלתי מצית ששמתי בכיס ושכחתי מקיומה.
טוב, שכחתי עד עכשיו. לחצתי על הכפתור הקטן ושחררתי את הלהבה. האש הקטנה ריקדה שתי שניות לפני שגוועה. "נו," עודדתי ולחצתי על המצת שוב. הפעם היא החזיקה כמעט עשר שניות לפני שכובתה. לא מספק בכלל. סקרתי את הסביבה בחיפוש אחר משהו שיחזיק להבה קצת יותר זמן,.למזלי, הייתי מוקף בדברים דליקים – התועלת שביער.
גרפתי כמה עלים וענפים קטנים לגבעונת לצידי, משכנע את עצמי שרגבי האדמה לא עומדים להפריע לאש, וקירבתי את הלהבה לערמה. עננת עשן גיחכה אלי אבל שום אש לא נתפסה. "אל תהיה אור, תהיי חברה טובה," פיתיתי אותה במילים נעימות וניסיתי שוב. ההצלחה שלי הייתה חלקית בקושי – עננת העשן גדלה.
"זאת פעם אחרונה, אז עכשיו תתנהגי יפה!" ציוותי. כמובן, הציווי עבד, באמת, להבות מבינות רק כוח. האש ליחכה בלשונות כתומות-שחורות את העלים היבשים וזינקה למעלה בגרגרנות. אספתי בשבילה עוד ענפים, מאכיל אותה לאט ובוהה בלהבות מתרוממות.
"את רוצה לאכול את העץ שלנו?" שאלתי אותה כשהבחנתי בכפות הכתומות-זוהרות שלה נמתחות לעבר הענפים הנמוכים. "זה לא נחמד מצידך, הוא שלנו." היא לא הקשיבה. הלהבות נכרכו סביב העלים היבשים למחצה שנתפסו בין הזרדים הנמוכים. זה הדרדר מאוד מהר. זינקתי על רגלי לפני שהאש תיתפס במכנסי הג'ינס שלי ונעמדתי מול העץ שלנו, הוא התכסה בענן של עשן שחור והבזקים כתומים-צהובים לוהטים.
"אוי, אלוהים!" אור בחר ברגע הנכון ביותר להופיע. למראה האש, חבילת הקלפים שהחזיק התרסקה על האדמה בחבטה. "מה, למען השם, עשית!" הוא צרח בבהלה. הטלפון הנייד השתגר לידו והוא הספיק להקליד חצי מספר חרום לפני שמשהו ממש מוזר קרה.
רגע אחד הלהבות הכתומות, שורפות, טורפות הסתלסלו בקולות פיצוח במעלה הענפים של העץ שלנו ורגע אחר כך הן החלו להיבלע על ידי רוחות הרפאים של שרפות העבר. להבות אחרות – כסופות חיוורות ואווריריות – שחנקו את האש הכתומה, נכרכות סביב אותם הענפים במהירות כפולה ומשאירות מאחוריהן אוויר נקי מחלקיקי פחם ועלים ירוקים בריאים.
בהיתי בתדהמה ובזווית עיני ראיתי את אור משפשף את עיניו, האש שהצתתי בטעות כובתה לחלוטין והעץ שלנו נראה צעיר ורענן הקליפה האפרורית שלו מבריקה בגוון כסוף והעלים שלו קורנים בחיוניות כמעט לא טבעית.
"זה. לא. יכול. להיות!" אור התנשף בכל מילה. התכוונתי להנהן בהסכמה, אפילו אני ידעתי שלא יכול להיות שאש פשוט תאכל ככה ועוד בידי להבות אחרות – זה ממש אשבליזם או אש-קניבליזם? לא אשבליזם נשמע יותר טוב – אבל לפני שהספקתי העולם איבד מיקוד.
זה דמה לפעם שבה חטפתי את המשקפיים של אור והרכבתי אותם על אפי – מין ערפול של הגבולות של חפצים, צבעים מתעממים ומתערבלים זה לתוך זה. זאת לא תחושה נעימה, מין תערובת מגעילה של סחרחורת ובחילה שגרמה לי לכשול צעד לאחור ולהתרסק על ישבני. לצידי, שמעתי את אור מתנשף בחדות כשאחוריו פגעו גם הם בקרקע.
הדוק המעצבן שערפל את הראיה שלנו עבר כמעט מיד והפוקוס חזר, רק שהוא חזר עקום. החורש המהוה שבו נמצאנו קיבל זריקת חיים חדשה שעכשיו כל עלה בהק, כל פרט בלט בייחודו וכל צבע הגיע למקסימום הפוטנציאלי שלו. ממש רציתי משקפיי שמש, זה היה מחזה מסנוור.
"זה לא יכול להיות," אור חזר על דבריו הקודמים.
"מה לא יכול להיות?" תבעתי לדעת בזמן שהסתובבתי להביט גם אני בעץ. "הא, לא משנה, נראה לי שהבנתי."
הגזע של העץ שלנו נחצה לשניים בדיוק במרכז ובבקע הסתחררה מערבולת של כלום. אפילו לא ידעתי איך אני יודע שהיא מתערבלת ולא סתם חור ביקום, זה היה שחור מדי, חסר אור לחלוטין ובלי שום גיוונים בצבעים אבל עדיין ידעתי שזו מערבולת ולא סתם חור.
מתוך המערבולת טיפסה אישה בגיל הלא ברור בין עשרים לחמישים, שהן עוד לא בדיוק סבתות אבל כבר לא נערות. היא נראתה ידידותית למדי, כמו דודה שכזאת, עם שיער מתולתל בגוון כהה של קליפת עץ, עור בגוון ירקרק, עיניים שחורות כמו אדמה תחוחה ועל ראשה, המוזר מכל, צמחו בעיגול מושלם, סביב כל הקודקוד, גבעולים מוזהבים של חיטה בשלה. אני מתכוון צמחו, זאת לא טעות, הכתר גדל לה ישירות מהקרקפת.
"באמת, בנים." היא צקצקה בלשונה בחוסר שביעות רצון של מורה ותיקה. היא בטאה את המילים משונה, מבטא מוזר אבל מוכר איכשהו. לא היה לי זמן להתעסק בחידת זיהוי המבטא שלה כי ידיה השלובות על חזה משכו את תשומת ליבי לבחירות האופנה המחרידות שעשתה. היא לבשה מין חצאית עד הקרסול שחשפה כפות רגליים יחפות וחולצת טי-שרט מעוטרת בסיסמת פרסום של התאחדות החקלאים והכל בגוונים שונים של ירוק. נוראי, היא נראתה כמו פארק שעבר בבלנדר.
הגברת פלטה אנחה כשאף אחד מאיתנו לא הגיב לברכת השלום שלה. "אתם מאחרים למשפט." האיצה בנו והסתובבה חזרה לחור. מבולבל וקצת מסוחרר קמתי על רגליי ללכת אחריה אבל היד שהתלפפה סביב אמת ידי עצרה אותי בחדות.
"אתה נורמלי?!" החבר הכי טוב שלי נבח אלי. הוא לא נראה טוב, הפנים שלו הבריקו מזיעה והעור שלו קיבל גוון חיוור של חלב מקולקל כמו שקרה תמיד שמשהו שעשיתי הפחיד אותו. "אתה לא יכול ללכת אחרי נשים לא מוכרות. זה החוק הראשון של התנהגות אחראית – לא עוקבים אחרי זרים!"
"זה לא – לא לוקחים מהם סוכריות?" תהיתי בקול רם. אני מניח שדי הגיע לי האגרוף בכתף.
"זה באמת לא משנה! אתה לא יכול ללכת אחרי אישה זרה שנעלמה בתוך חור שחור! זה מסוכן." אור התעקש והתחיל למשוך אותי אחורה, הרחק מהפתח השחור המסתחרר.
"אני יודע שזה מסוכן," הרגעתי אותו בזמן שניסיתי להיחלץ מאחיזתו. "זה מה שטוב בזה!"
אור שחרר את ידי, כנראה התייאש להתווכח איתי כי הריי ברור שצדקתי, ואני פרצתי לעבר הפתח והוא בעקבותיי פולט שלל קללות שאני בטוח שאמא שלו הייתה מזדעזעת לשמוע.
צוללים עם הראש קדימה לתוך חור במרקם היקום. כמה מגניב זה?
להפתעתי, לא הרגשתי כלום במשך מאית השניה שלקח לעבור לצד השני, לא קור עז או חום לוהט ואפילו לא מוזיקה דרמטית. סתם ריק חסר משקל שנמשך מעט מדי זמן בשביל להיות מלהיב ושאחריו נזרקנו בחוסר התחשבות משווע על הקרקע בצד השני של החור לאמצע… שדה?
זה בהחלט נראה כמו שדה – תורים סדורים עד האופק של גבעולים ירוקים גבוהים ממני ואדמה כהה לחה מתחת לשמיים כחולים מסנוורים. זה באמת נחמד מאוד, אבל לא הצלחתי להבין איך הגענו מאמצע העיר לשבת בלב שדה ולמה.
"זה תירס?" קולו של אור בקע מאחורי. הוא כבר הספיק להיעמד ועכשיו סקר את הגידול החקלאי שצמח לצידנו, אצבעותיו מלטפות בהסך דעת את העלים הצרים ועיניו מכווצות. "כן, נראה לי שזה תירס."
הצעתי את מומחיותי, "זה לא צהוב ממש."
"אתה אידיוט, לי-ים."
"אני לא מבין איך זה אמור להוכיח שאני אידיוט," מלמלתי בהתנשאות.
"אני לא מבין איך הגענו לפה," אור אמר. הוא נטש את הצורך לגלות איפה אנחנו – שדה תירס לדבריו – ועבר לדאוג לאיך הגענו לפה – לא היה לי רעיון וזה הפסיק להיות מעניין כשהחלטתי שהתשובה 'חור שחור' היא מספיק טובה.
"אני לא מבין איך זה תירס," אמרתי אני.
"אידיוט!"
"לפחות תגוון את העלבונות שלך."
"למה זה מגיע לי?" הוא צנח על האדמה השחורה לצידי וניקש עשבים בתנועות חדות. "יכולתי להישאר בבית ולשחק במחשב, במקום זה אני תקוע איתך באיזה שדה תירס אינסופי ומרגיש כאילו נפלתי לתוך משחק מחשב."
"נו, זה יותר מעניין. משחקי המחשב שלך משעממים," עודדתי אותו. הוא התנגד להראות מעודד והמשיך לבהות בשדרת התירס שלרגליה ישבנו. משכתי בכתפיי, אם הוא רוצה להיות אומלל שיבוסם לו, אני דווקא מצאתי את זה כחביב למדי ובעיקר לא משעמם. הצטרפתי לבהייה בגבעולי התירס בהתלהבות, מצפה שמשהו מעניין חדש יקרה. כ-ל-ו-ם לא קרה.
"היא לא אמרה שאנחנו מאחרים לאנשהו?" נכנעתי אחרי שדקות ארוכות של שתיקה שחקו את עצבי.
"למשפט," אור הוסיף. "ואני, אישית, לא ממש ממהר להגיע למשפט שמנוהל על ידי פסיכית בחולצת התאחדות החקלאים."
הפסיכית המדוברת הופיע בדיוק כשאור סיים את המשפט כמו שמיליון שקל אף פעם לא עושים. היא צעדה ישירות מתוך שורת התירס , וכשאני אומר ישירות, אני מתכוון ישירות – היא פשוט בקעה מתוך הגבעולים.
"נו, ילדים." "ניסחתם את טענותיך ואתם מוכנים להגן על עצמכם בפני בית המשפט?"
"מה?!" אור העביר את ההלם של שנינו בצורה תמציתית.
"טוב, אתם מייצגים את עצמכם במשפט, חשבתי שתרצו ללבן קצת רעיונות להקלה בעונש אבל אם לא, כמה טוב, נסיים את המשפט הזה צ'יק-צ'ק." היא סובבה אלינו את גבה וסימנה לנו ללכת אחריה. "תמהרו, בית המשפט נאסף ברגעים אלו."
"ואם אנחנו לא רוצים לבוא?" אור נעמד פתאום ושילב את זרועותיו על חזהו בהתרסה.
"תדבר בשם עצמך," מלמלתי מתחת לאפי. הם התעלמו ממני, מעדיפים להתחרות בקרב מבטים על פני להקשיב לפנינות החכמה שלי.
"אם אתם מתנגדים להישפט לא נותר לי אלא לקבוע את גזר הדין במקום." הזיק המרושע שהאדים בעיניה הכהות לא מצא חן בעיניי. הנחתי שהוא לא מצא חן בעיניו של אור גם כי הוא איבד את הסומק הזועם שצבע את לחיו וחזר להיות ננס חיוור ומודאג.
"ומה גזר הדין הזה?"
"מוות, כמובן." היא חייכה וספקה כפיים למראה הבעות פנינו. "אבל אף אחד מאיתנו לא רוצה את זה ולכן אני ממליצה לכם לבוא בעקבותיי." הפעם היא לא חיכתה שנסכים ופשוט התחילה לצעוד במעלה שורת התירס. אור ואני החלפנו מבטים ורצנו אחריה.
בגלל שהעולם לא פייר התירס א-ה-ב את הפסיכית בגווני הירוק אבל שנא אותנו. השורות התכופפו כלפי חוץ כשהיא צעדה ביניהן כך שאפילו עלה אחד לא נגע בזרועותיה ואילו כשעברנו אנחנו השורות נסגרו ושלחו עלים חדים כמו טפרים להשאיר חתכים דקיקים ושורפים על זרועותינו החשופות. מי ידע שתירס הוא צמח כל כך נקמני.
"כואב לי," התלוננתי כשעלה נוסף השאיר שריטה מדממת על לחי. "כואב לי ואני מרגיש כאילו אנחנו צועדים בתנור שממולא בחתיכות נייר מרושעות!"
"זאת אשמתך!" צעק עלי החבר הכי טוב שלי. "למה היית צריך להצית את היער?" הוא נראה נורא כמו שהנחתי שאני נראה – אף שאני תמיד סקסי, כן? – הפנים שלו נצצו בזיעה וטיפות דם עיטרו את לחיו במקומות שבהן שרט אותו התירס אבל הוא הצליח להראות די מפחיד בכל זאת.
"לא עשיתי את זה בכוונה," מלמלתי. "ובכלל, זאת אשמתך! כי הפתק על הדלת שלך אמר להצית שריפות."
"אתה מתכוון לפתק שאומר ש- 'מספיק טיפש אחד בשביל לשרוף יער שלם.'?" הנהנתי. אור דפק את ידו הפרושה נגד מצחו באנחת יאוש. "אתה מבין שזה לא היה אתגר, נכון?"
"אני-" פתחתי את פי להתנגד ונקטעתי בגסות על ידי הופעתו של לא אחר מארנב הדשא המקורנן הראשון מסוגו. הוא קיפץ לאמצע הדרך שלי על רגלי הארנב הקטנטנות והירוקות שלו ונעמד מולי, מתרומם על אחוריו ואפו הורוד רוטט באוויר. "זה ארנב ירוק עם קרניים," הצהרתי בתקווה שמישהו יתקן אותי.
"הו, גזר, טוב שהצלחת להגיע." הפסיכית בירוק ברכה לשלום את ארנב הדשא עם השם האירוני להפליא.
"כן, כן, כן, אני שמח, שמח, שמח," ענה בקול המאנפף המעצבן ביותר ששמעתי מעודי. "קראתי לכולם, כולם, כולם," הוא המשיך בטון המעצבן שלו, ראשו הקטן והירוק מטלטל בפראות וקרני הצבי החדות שלו מאיימות לשפד את שוקיי.
"מצוין. אם כך, כדאי שנמהר לאלון המשפט!" רק אמרה וכבר מצאנו את עצמנו בצילו של עץ רחב נוף שבהחלט לא היה מעלינו עד לאותו רגע. הענפים הכבירים שהשתרגו מעל ראשנו סיפקו קרירות מכובדת ששברה את הרצף התכול של שמי הקיץ בעלים ירוקים כהים – נחמד ומרענן.
האישה נעצרה לרגלי הגזע האיתן והסתובבה לחייך אלינו. היא חייכה יותר מדי זה התחיל להיות ממש קריפי. "אין לכם מה לדאוג, יקרים, מועצת החקלאות והארץ הם שופטים הגיונים ושקולים."
"אנחנו הולכים להישפט על ידי חבורת חקלאים קסומים?" הרהרתי בקול.
"אנחנו הולכים להיות מוצאים להורג אם אתה תדבר," אור מלמל בטון שידעתי שהוא חושב שאני לא יכול לשמוע, הוא באמת תמיד זלזל בחושים שלי. ובהיגיון שלי, אם חושבים על זה.
"היי!" התלוננתי ונקטעתי בחוסר נימוס בפעם המי-יודע-כמה על ידי הופעתו של דבר בלתי אפשרי. הפעם היו אלו למען האמת שלושה דברים בלתי אפשריים. זאת אומרת, כל אחד מהם היה אפשרי בפני עצמו אבל השילוב היה טבעי בערך כמו גזר ארנב הדשא.
כאילו זה לא שהתנגדתי לדו-קיום בין מינים אבל באמת, אי פעם שמעתם על שתי סנוניות שסוחבות במקוריהן אקווריום בועה שבתוכו שוחה דג ענקי? כן, הנחתי שלא. אבל תהיו חייבים להאמין לי שזה בדיוק מה שעופף לתוך קרחת השדה שלנו. ואם זה לא מספיק, כשהסנוניות הנחיתו את האקווריום לרגלי הפסיכית בירוק, הדג התרומם להישען עם סנפריו על שולי האקווריום ונאנח.
"זה היה מסע לא נוח, אשרה. הנוכחות שלי הכרחית?"
"כמובן, המועצה לא שלמה בלעדיך, יקירי." היא רכנה וליטפה את ראשו הלח של הדג.
"אשרה? מה זה השם הזה?" לחשתי לאוזנו של אור.
"לא בטוח," הוא היסס. "זה מזכיר לי משהו משעורי תנ"כ, אולי?"
"איך זה שהדבר הראשון שאתה חושב עליו זה לימודים?" האוזניים שלו האדימו.
הסנוניות התיישבו זו לצד זו על אחד הענפים הנמוכים ומולן נח בז יפיפה – שלא ראיתי לפני. הדג ואשרה התווכחו בקולות מהוסים על משהו שלא הצלחתי לשמוע וגזר נשנש עלה דשא ובכללי התנהג כמו ארנב נורמלי.
"אני לא מבין, לא מבין, לא מבין," הוא נאנח פתאום. "אמרתי להם לבוא, לבוא, לבוא."
"למי?" שאלתי כשצנחתי לידו על הקרקע. הוא הרים את עיניו הענבריות מפיסת העשב שלו אל פני, חובט את ראשו בברכי בידידותיות.
"קדש-ואמרר ואביב."
קול צניפת סוס נשמע מעלינו. "עוד כמה פעמים אדרש לתקן אותך? שמי הוא בת האביב, בת האבן, בת המים ובת התהום. לא אביב!"
"אביב, את באמת לא יכולה לצפות מאנשים לבטא את כל זה בכל פעם שהם פונים אליך," נהמה מתפנקת התוכחה עם הסוסה.
"אבל את יכולה?" הסוסה צנפה בשנית בהדרת כבוד עצמי אדירה ונפנוף זנב ערמוני.
"מצטערת על זה," הנמרה – שיצא מאחורי שורת תירס באותו הרגע – נהמה. "היא מאוד רגישה בנוגע לשם שלה."
"זה נ-נמר." אור גמגם את המובן מעליו.
"למען האמת, אני לביאה אבל אני מבינה את הבלבול." הלביאה מתחה את מלתעותיה בחיקוי טוב להפליא של חיוך. "אני קדש-ואמרר אבל פשוט תקראו לי מר, כולם עושים את זה." הנהנו, אור ואני, בלי להיות בטוחים בכלל מה לומר ואם לא כדאי כבר לצרוח.
"הא, מר, את האחרונה." הפסיכית בירוק – סליחה, אשרה – חייכה אל הלביאה. "זה אומר שכולנו פה ואלון המשפט יכול להתכנס. שבו במקומותיכם!" החיות מיהרו למלא אחר דבריה.
"אלון המשפט התכנס היום בשביל לגזור את דינן של משחיתי היערות הזדוניים, השורפים המרושעים חסרי הכבוד לטבע – לי-ים דגן ואור כהן." הכריז ברשמיות הבז.
"אני חושבת שאתה קצת מגזים כרגיל," פיהקה מר. "זאת בקושי היה בכוונה ובכל מקרה, אור אפילו לא נכח כשהאלה עלתה באש כך שאני לא מבינה למה הוא פה."
"באמת למה?" צייצו הסנוניות בהרמוניה. "אין צדק בלשפוט גזר חף מפשע כגזר אשם."
"הו, הוא פשוט היה שם, היקר," אשרה ענתה מוסחת בעליל. "באמת אין סיבה שיישפט, אשלח אותו הביתה. גזר לווה את מר. כהן חזרה לחיפה." גזר קיפץ למלא את דבריה בשני דילוגים גדולים.
"בוא, בוא, בוא," האיץ באור. החבר הכי טוב שלי לא זז מילימטר.
"לי-ים בא איתי." הקול שלו רעד ושמעתי את השריקות המסגירות של תחילת התקף אסטמה אבל הוא התנגד להיכנע בפני מועצת החיות. "זאת הייתה טעות."
"זאת באמת הייתה טעות," חיזקתי את דבריו בחיוך שכנראה נמתח רחב מדי על לחיי. "לא התכוונתי להדליק את העץ, פשוט היה לי מש-ע-מ-ם!" הנחתי שהם ישחררו אותנו עכשיו, מי לא מבין כמה מעשי קונדס כפיתרון להפגת השעמום?
"הפגנת הנאמנות שלך ראויה אך היא לא פותרת את חבריך ממעשיו חסרי האחריות," הבז צקצק בלשונו. הנחתי שהוא משעמם מדי בשביל להבין מה זה אומר להשתעמם.
"לי-ים לא שמע על המושג אחריות." אור העביר יד עצבנית בשיערו.
"היי!" הכחשתי. "אני מאוד בוגר ואחראי."
"אם כך, אתה לוקח על עצמך את האחריות למעשיך ומשחרר את חברך מלקחת חלק בעונש?" הסוסה הג'ינג'ית שאלה בהתנשאות. ידעתי מה היא מצפה לשמוע וזאת התשובה שרציתי לומר. בכל זאת, אור באמת נתן לי להשתעמם אז זו קצת אשמתו אבל מבט אחד בפניו של החבר שלי שהגיעו לגוון מלחיץ של אפור למרות החום הבהיר לי שאולי הבחירה הראשונה שלי היא לא הכי טובה.
"כן." הסכמתי בפשטות.
"לי-ים, לא." אור התרסק על האדמה לצידי וכרך את זרועו סביבי. "אל תקשיבו לו, הוא לא כשיר."
"אני בכושר מצוין."
"אני מרגיש צורך להסכים עם הבחור," הדג בעבע מהאקווריום שלו. חייכתי מאושר שמסכימים איתי. "לא איתך, בן אנוש טיפשי, עם חברך האינטליגנטי."
אשרה הנהנה. "כן, נשפוט אותם ביחד."
"אם כך, רק נכון להמתיק את העונש הרגיל בשביל הצדק," זימרו הסנוניות.
"מה העונש הרגיל?"
"מוות." ענתה לי מועצת החיות במקהלה. אופס. אולי הייתי צריך להתעקש קצת יותר שאור ילך.
"אל תדאג, אל תדאג, אל תדאג," גזר נצמד לגופי. "אנחנו כבר בקושי מוציאים אנשים להורג, להורג, להורג." איזו הקלה, ארנב דשא הבטיח לי שיהיה בסדר.
"אם הגענו להסכמה בעניין הנאשמים הגיע הזמן להקריא את פשעיהם." הבז ניקה את גרונו והתחיל: "פשע ראשון, הצת עץ, פשע שני… הא, זה הכל?"
"זאת הייתה אלה ארץ-ישראלית!" אשרה נעלבה. "זה לא סתם עץ."
"אנחנו הולכים לשפוט שני בני נוער על שרפת עץ?" מר התגלגלה על צידה מלקקת את כפותיה. "אשרה, תהיי רצינית, לא יכול להיות שאת רוצה להעניש אותם בכריתת גפיים כי הם שיחקו עם כמה גפרורים במקום הלא נכון."
"אני מחבב את הידיים שלי," אמרתי לאור. "אכפת לך לוותר על שלך? אתה ממילא לא עושה איתן כלום."
"איך..? יודע משהו, אני לא באמת רוצה לדעת איך הגעת למסקנה שאני לא משתמש בידיים שלי."
"צריך לחנך את הדור הצעיר," צהלה אביב. "את לא יכולה פשוט לשחרר אותם, מר."
"לשחרר פושע זה נגד הצדק," הדהדו הסנוניות בשני קולות.
"אני כבר פה, המשפט הזה יבוא לסיום עם גזר דין," קבע הדג בנשיפה. "זה היה מסע לא נוח גם בלי אכזבה בקצהו."
"הם ילדים, דגון," התעקשה הלביאה. "אשרה, את חייבת להסכים איתי. אנחנו כבר לא השליטים, העולם התקדם ואנחנו צריכים להתקדם איתו."
"אנחנו?" אשרה ניגבה דמעה שהתגלגלה על לחיה. "אין אנחנו, מר, לא שמת לב?" דמעה נוספת התגלגלה במורד פניה. "הקרובים כבר לא באים לבקר אף פעם."
"זה נכון, לא ראיתי את שפש מאות שנים," אביב צנפה באומללות וראשה המלכותי הורכן.
"נקמה זה לא צדק," הסנוניות המהמו, האחרים נדו בראשם.
"יש לך עונש חלופי, קדש ואמרר?" הבז חבט בכנפיו בזמן שדיבר, הלביאה פלטה נביחת צחוק אבל לא ענתה.
"אולי לי יש." אשרה ניגבה את הדמעות וחזרה להראות מרחפת וידידותית כמו תמיד. "בתמורה לכך שאנחנו נותנים להם לחזור למשפחות שלהם הם ייטלו עליהם לתקן את המשפחה שלנו."
"עבודות שירות?" הבז עצם עין צהובה אחת במה שהנחתי הייתה הרמת גבה ציפורית. "זאת אכן אפשרות לא רעה."
"זה רק צודק," הסכימו הסנוניות.
"זה אפשרות שאני יכולה להסתדר איתה," הסוסה האדמונית נשפה דרך אפה. "בקושי," הדגישה.
"אני לא רוצה להסתובב עם ג'קט זרחני, צהוב לא הולם אותי בשום צורה," אמרתי אני. אור סתם את פי בכף ידו.
"ג'קט?" מלמל הבז. האחרים נראו מבולבלים כמוהו.
"אנחנו נשמח לבצע כל עבודה," המשקפופר המעצבן הסכים בשביל שנינו בלי לשאול לדעתי.
"אם כך, גזר הדין הוחלט?" סיכם הבז. "בני האנוש: לי-ים דגן ואור כהן נמצאו אשמים בהצתה בשוגג של עץ אלה ויענשו בהתאם בעבודות שירות." גל של הנהונים וקריאות בעלי חיים הדהד בהסכמה.
"טוב, אם סיימנו, אפשר לשוב לחיינו?" שאלה אביב, צועדת במרץ לגבול צל האלון.
"כן, כמובן," אשרה המהמה. "אני ומר נישאר פה לסכם פרטים אחרונים אבל האחרים משוחררים." היא נפנפה בידיה והחיות של מועצת החיות חמקו ונעלמו בשדה התירס באותה קלילות שבה הופיעו. עכשיו, נותרנו רק אור אני, ארנב הדשא, נמרה ידידותית ואלה ירוקה.
"אשרה." מר נגחה בירכה של הגבירה הפסיכית. "הילדים צריכים לחזור הביתה."
"הא, כמובן, כמובן. את צודקת מר יקירתי. גזר, אם לא אכפת לך?" היא החוותה בסנטרה לכיווננו והארנבון הירוק הנהן.
"גזר הולך, הולך, הולך." הוא אמר ופתח במרוצה לאורך שורת תירס . "בואו אחרי, אחרי, אחרי". תחלופת מבטים מהירה אחת אחר כך ורצנו אחריו, עוקבים אחרי הקרניים הבולטות במורד מבוך התירס.
האדמה הלחה של השדה הפורה התחלפה לאיטה ברגבים יבשים מצופים באבקת סוכר של עלי חורש ארץ ישראלי יבשים, הגבעולים הגאים של התירס נמסו לגזעים אפורים ומחוספסים והאוויר הטרי פעפע לזיהום של עשן מפלטים ופסולת מפעלים. אור ואני התרסקנו בצידו השני של העץ שלנו, מתנשפים, לחים מזיעה ובלי שום סימן לארנב מדשא או חור שחור לשדה תירס.
"אני צריך את המשאף שלי" אור שרק דרך סינוסים מכווצים.
"אתה לא יכול למות, בדיוק התחיל להיות מעניין," נזפתי בו. אור גלגל את עיניו אל אף ההתנשפויות. לפעמים הוא מאוד נחוש להראות כמה הוא לא מרוצה ממני.
"אני לא מתכנן למות ובבקשה אל תעשה את זה שוב, זה לא היה מעניין זה היה קרוב מדי לקטלני."
"זה היה כיף," תיקנתי.
"אני לא חושב שאתה יודע מה פירוש המילה כיף," הוא מלמל ואני הפסקתי לדאוג. אם הוא חזר להיות לא נחמד וציני הוא כנראה לא ימות היום. "אבל באמת, לי-ים, תבטיח לי שלא תעשה את זה שוב." המבט שלו החליק מהסביבה אלי ועיניו הכחולות התרחבו בהפתעה מאחורי המשקפיים. "מה לעזאזל?!"
"מה? מה?" שאלתי בחשד שעקבתי אחרי מבטו. הוא בהה ב-חולצה שלי?
עיקמתי את צווארי בזווית לא נוחה שכנראה נראתה מגוחכת לחלוטין וניסיתי לראות מה גרם לחבר הפטפטן שלי להשתתק. החולצה שלי הייתה טי-שרט רגילה בגוון רגיל עם גלופה רגילה של ארנב ירוק עם קרניים. רגע, מה?!