"ערב טוב, כאן מוקד 100, על מה רצית לדווח?"
"רציתי לדווח שהבן שלי מכה אותי ואת בעלי, זו הפעם השלישית ברציפות."
"מה שמך גברת?"
"יעל צרפתי."
"ערב טוב יעל, לצער איננו מטפלים בתלונות בנושא ילדים אלא אם כן הן מגיעות מפי הילד עצמו."
"איך את אומרת כזה דבר, הילד ממשיך להתעלל בנו, אתמול הוא ביקש שאגזור לו את הציפורניים וכשסירבתי הוא שפך עליי תה רותח. מה אני אעשה?"
"מצטערת, לפי החוק החדש של האחריות הפלילית, רק קטין יכול לדווח על קטין אחר."
"כן, וזה לא יכול להיות אחד האחים של הילד בגלל חוק החיסיון שאסור להעיד על בן משפחה."
"כלומר אני צריכה שיהיה פה ילד שהוא לא אחד משלושת הבנים שלי, כדי שהוא ידווח?"
"כן. לצערנו החוק מגן על ילדים ומגן עליהם מילדים אחרים שנאמנים להורים שלהם."
"אוף, איזה חוק מחורבן זה. שילדים יכולים להכות את ההורים שלהם. ועוד בגלל לחם לא אפוי במקום! באמת אתם, הרשויות, לא דואגים לאזרח הקטן, ועם כל המיסים שאני משלמת!"
"כן, אבל גברת, אם תתני לי רגע, קודם כל הילד שלך הוא זה שקטן, ומעבר לזה, מדינת ישראל רואה בילדים את העתיד שלה, ולכן סדר העדיפיות שלהם עומד במקום ראשון מזה של המבוגרים. אני מצטערת, תודה שפנית אל המוקד, והמשך יום טוב."
יעל הסתכלה על השעון והדליקה סיגריה. יאיר, בעלה, לקח את הילד לחוג עכשיו, אז הוא לא יתלונן על ריח הסיגריות או על הרעש של הטיגון, או על שום דבר שאני עושה. היא סיימה עם מטלות הבית, דואגת לבשל את המאכלים האהובים על הילד, כדי שלא יקרה מה שקרה עם הקציצות, כשהיא שכחה שהוא רוצה מעכשיו קציצות טבעוניות וזה אומר בלי ביצים, גם, לא מספיק בלי בשר. הוא לא אוכל בשר הילד שלי. הוא שונא שאני מכינה ליאיר את קדירת הבשר האהובה עליו, זו שיש בה יין ופטריות והרבה שום. הוא שונא את כל הריחות האלה. הוא שפך את הקדירה לפני שבועיים. היא התיישבה מול האינטרנט ונכנסה לרשת החדשה הזו שמדברים בה עם היבשת ההיא החדשה, זו שגילו לפני חמישים שנה ויש בה כבר כמה ערים. שמעתי שממש שונה שם. אתמול יאיר אמר "אולי נעבור לשם" יאירי הזה, איך נעבור עם הילד הזה. איך. הרי הוא יתחיל לשבור רהיטים ברגע שהוא יראה מסמכי הגירה. הוא לא יתן לזה לקרות. הוא יתבצר בחדר ולא נוכל לגעת בו.
היא פתחה את הצ'ט. היא חיפשה קבוצה של ילדים ביבשת החדשה. סקרן אותה לשמוע איך הם מדברים עם ההורים שלהם. אם יש בעיה לבשל אוכל לא צמחוני, לעשן, או חס וחלילה לבקש מהילד להנמיך את הטלויזיה לראות לקרוא ספרים בשקט.
"בוקר טוב!" כתב לה ילד אחד מהיבשת החדשה.
"אצלכם בוקר? אצלנו כבר אחר הצהריים."
"כי אתם ערים משתיים בלילה, כל תושבי היבשות הישנות, כדי להכין את הבית, לבשל, לחשוב על פעילויות עבור הילדים שלכם. שמעתי שאתם הורים טובים מאד, כי הילדים אצלכם החליטו שהבוקר מתחיל בלילה, כדי שלהורים יהיה זמן לטפל בהכל. הייתי מת לחיות ביבשת שלכם."
"אז מה אתה לא הולך עכשיו לחדר של ההורים שלך וצועק עליהם? תקח איתך את הכלב שלך, אם אתה בגיל מספיק להיות בעל רשיון לכלב משמעת."
"רגע, אבל חומי לא מפחיד אף אחד."
"רגע בן כמה אתה?"
"בן שמונה."
"נרגעתי, עוד צעיר. יקח עוד זמן שתקבל מהממשלה כלב כדי להפחיד את ההורים שלך. לרוע מזלי אין לי עוד הרבה זמן עד אז." אמרה יעל וצחקה לעצמה. אולי הם ישיגו אישור להתגרש. כן, בחלומות הלילה הם יעברו את מבחן אי ההתאמה. אבל אולי באמת, בדרך נס הם כבר לא ישארו נשואים עד אז. רוב הזוגות עושים הכל כדי לא להשאר נשואים כדי שבני הזוג יוכלו לגור בנפרד ותהיה להם את הרווחה והבטחון הפיזי של להיות לבד כמה ימים בשבוע. חצי נחמה, כמו שאומרים.
"ביבשת החדשה לא מקבלים כלב מהממשלה כדי להפחיד את הההורים."
"אז מה מקבלים?"
"כלום. מה שההורים מחליטים שצריך לעשות בבר מצוה. לפעמים סתם עליה לתורה."אמר הילד בעבר השני.
"בלי נשף?" יעל הייתה מופתעת.
"הבן שלי ירצה שנזמין לפחות חמש מאות תלמידים מבית הספר. וזו רק ההתחלה. אנחנו כבר חוסכים ללימוזינה."
"מה? בכל אופן, ספרי לי על החוק הזה עם הכלבים."
"זה חוק שאומר שהכלב הוא ידידו הטוב ביותר של הילד ומגן על הילדים מהדבר הזה, נו, לא נעים לי להגיד."
"מה? הורים אלימים?" אמר הילד מהיבשת האחרת.
"כן, לפי החוק, הורה חייב לספק לכל ילד את הכלב שלו בגיל שלושה עשרה, כי מהגיל הזה ההורים צריכים לציית לגמרי לילדים. לא רק בסידורי אוכל ולינה, ופשוט, מה שקרה בהיסטוריה האפלה של היבשת הישנה, שהורים לילדים מגיל שלוש עשרה התמרדו נגד הדרישות, והכו ילדים. אז יצא החוק ומאז הכלבים מפחידים את המבוגרים." יעל נאנחה. הנה הוא חזר הביתה. הוא עוד פעם יתלונן שהיא לא אפתה לחם טרי. אני ממש מפחדת ממה יקרה כשיגיע הכלב. למזלה לא היה רעב ובכלל לא הסתכל על הארוחה המפוארת שהכינה וערכה על השולחן. היא ויאיר טרפו את הכל בזמן שהוא שקע במשחקי המחשב, ודרש שלא יפריעו לו. אחרי כן הלך לישון בלי לצחצח שיניים, ושאף אחד לא יעיז לספר לי על רופאי שיניים! הם הרי הכי סובלים מילדים עצבניים!
בלילה לא הצליחה להרדם. היא גלשה באינטרנט בכל מיני אתרים על כלבים שאסורים על הורים, אפילו מצאה את אחת החוות אילוף הלא חוקיות הללו ביערות. יאיר נחר מרוב שבטנו הייתה מפוצצת, ככה זה תמיד בימים שהילד לא נוגע ב"משתה הערב." מסכן יאיר. הוא תמיד הולך לישון רעב בגלל הילד הזה. יש לו נחירות דוקא חמודות. טוב, עד כאן יעל, תרחמי על עצמך קצת. אם הדרישות של הילד באוכל הן מעשה השטן, הנחירות של יאיר הן המהתלה האכזרית של אלוהים.
אבל מהתלות כל אחד יכול לעשות.
"יאיר!" אמרה וחבטה בבעלה בשמחה ספק טרור.
"מה!" קפץ יאיר. "סליחה, אני יודע שאני תמיד נוחר אחרי משתה שבו אכלתי את המנה של הילד."
"אולי נאלף כלב בסתר, שלא יתקוף אותנו?"
"השתגעת? ומה נעשה עם הכלב שיאיר יקבל?"
"הרי הם כמעט תמיד מאותו זן הכלבים שהילדים מקבלים, או רועה גרמני או רוטווילר. חמישים אחוז שפשוט נוכל להחליף לו את הכלב בכלב שאילפנו בסתר. אתה תקנה את הכלב בשוק השחור, מצאתי אתר של אחת מחוות האילוף הלא חוקיות האלה, יש להם רועה גרמני והנה זה חמישים אחוז, יאיר, חמישים אחוז שהוא יקבל רועה גרמני.
"איזה לחם טיפשי עשית אמא!"
"בראד! גט הר!". לילד היה קטע של לדבר עם הכלב באנגלית, במן מחשבה שיש להם שפה משלהם.
הרוטווילר רץ אחרי במורד הבית, והפעם ידעתי שאני לא אצא מזה רק עם שמלה קרועה. הייתי במחזור באותו יום וכנראה מחוסר סבלנות ועצבים לא שמתי את כל כמות הסוכר המגוחכת שהוא אוהב ששמים בלחם האפוי. ובגלל שהקטע עם הלחם הוא האהוב עליו, הוא קרא לכלב "בראד". היא רצה החוצה אל המרפסת האחורית מהדלת האחורית של הבית. היא כבר למדה את הטריקים שהכלב לא מכיר. הארון הענקי ליד מכונת הכביסה שמלא ריחות שמפריעים לכלב, פח הזבל הכימי- אחרי זה צריך לזרוק את הבגדים, אבל עדיף מלאבד יד, או רגל, או עין כמו מה שקרה ליאיר כשהילד הבין למה הבאנו את הרועה הגרמני, ביום שהוא קיבל רוטווילר. היא משתדלת לא לחשוב על היום ההוא. הכל באשמתי.
איזה לחם טיפשי עשיתי, חשבה לעצמה. ויאיר איבד את העין הטובה שלו.
אני כזו אמא גרועה. היא מררה בבכי ונחה קצת בארון הכביסה. הילד בטח עזב את שולחן האוכל והלך לשחק במחשב. היא כמעט נרדמה, אבל התעוררה לצלילי הכלב הנובח. יאיר בא. יאיר ידע להתחבב על הכלב, תמיד היה קונה אומצה עסיסית, בדרכו חזרה, והמטפלת הזוגית אמרה לה שלמרות שזה לא הוגן שהכלב אוהב את יאיר יותר עכשיו, לא לריב איתו על זה, כי זו תגובה פוסט טראומטית של יאיר אל הכלב, ויאיר עדיין מזכיר לה שהרעיון לקנות הרועה הגרמני היה שלה והכל קרה באשמתה. למעשה רק לפני חודש חזרו לישון באותה המיטה. היא קיוותה שבקרוב ישוב לגעת בה.
כשנפגשנו אצל עו"ד לענייני גירושין הוא אמר לי שחלק מזה זה כדי שלכל אחד מאיתנו תהיה את האפשרות לחיות כמה ימים בשקט, אבל האשמה עדיין ניכרה בה. הוא הספיק להתבונן בה כפי שקודם לכן, אולי כי איבד את עינו, אולי כי היא אשמה, אולי כי לראשונה שהכירו, היא נזכרה לילה אחד, אמר לה שהוא מפחד להביא ילדים לעולם הזה. יאיר נעלם מחייה, פרט לימים שבהם אסף את את הילד, כי הרווחה והרבנות כאמור לא הסכימו לאשר את הגירושין עד שהתברר שהזוג באמת נפרד ולא מדובר בגירושין פיקטיביים עם גיחות לצימרים סודיים פעם בחודש כדי להשתגל בנחת, ופה ושם סקס חטוף בתחנת דלק, או חורשה, או כל מקום סודי שעושים בו את מה שאסור. לילה אחד, אחרי עוד ערב שבו הילד התלונן על הלחם ואמר שהוא כמעט נחנק ממנו, שיסה בה את הכלב שקרע לה את החולצנ מרחה על עצמה קרם גוף במקלחת והתבוננה בגופה העירום ואיך שהיא מתגעגעת למגע של יאיר על שדיה, לנשיקות בצואר, ואז שמה לב שמרוב כעס לחצה את בקבוקון קרם הגוף בצורה כזו שנשבר בידה וכף ידה נפצעה. החתוך היה גדול וניגר דם רב. היא טפטף לרצפת המקלחת. היא בת שלושים ושמונה. יאיר בן ארבעים ושתיים. הם יכולים להוליד עוד ילדים. כאלה שלא אומרים שהלחם שאופים להם הוא רעל. כאלה שלא משסים באביהם את הכלב ומורידים לו עין.
לעזאזל, זה חומר יקר. אני חייבת לשטוף ולחטא את זה מהר. אולי זה רעיל. ואז הרימה את ראשה והתבוננה במראה, נועצת מבט חשדני בשורת בקבוקי קרם הגוף שלה. היא התבוננה בהם. בפירוש כתוב לא למאכל. היא הריחה את הריחות שלהם, פותחת את הבקבוקים אחד, אחד. תפוז, וניל, קקאו. זה שנשבר היה הלוונדר. בטעמים האלו היא תאפה את הלחם מעתה. זה יהיה הלחם הכי טוב שהכינה, הוא יהיה מתוק, ללא פשרות, והריח ימלא את הבית והילד לא יעיז להתלונן, הלחם הזה יהיה כל כך מוצלח, כל כך טהור, במרקם, הוא יהיה היצירה הגדולה ביותר שיצאה ממנה, שזו דרך יפה להפרד מהילד הנוראי הזה שלקח ממנה כל כך הרבה ולא ידע לתת. היא לא רצתה שזה יסתיים כך. אמרה לעצמה, כשנולד קיותה שהוא יהיה אחד מהילדים הנוחים, ובאמת, כתינוק היה כזה, ישן כל הלילה, חייכן, נעים. רק כשהתחלת לאכול אוכל מוצק נהיית בררן ותובעני, אפילו מרושע לעתים, אבל לא היה אכפת לי, באמת, כי אני אוהבת אותך, אבל נשבר לי, באמת.
למחרת, ובכל יום אחרי כן, הכינה את הלחמים הריחניים, שהילד לא הצליח לסרב להם. לחם בריח שוקולד, לחם בריח וניל, לחם בריח תפוז, הילד השתגע, אבל הכלב, הכלב כל הזמן עמד שם ונבח. בכל ערב כזה, הכלב עמד שם ונבח.
"בראד, דונט בי סילי" הילד אהב לדבר איתו באנגלית. כל פעם אמר לכלב.
עד שבערב אחד החליט לעשות מעשה ולסגור את הכלב בחוץ, מרוב שנבח בעוצמה. הוא חזר לבלוס את הלחם שלו בהנאה, בוצע חתיכה אחרי חתיכה. ואז זה כבר הפך והיה לטקס. הילד הוציא את הכלב בכל ערב שהלחם הריחני היה מוכן.
"אמא". אמר באחד הערבים, בעודו בוצע ובולס את הלחם.
"למה את ואבא כבר לא חיים ביחד?"שאל. עברה כבר שנה.
"לפעמים הורים לא כל כך מסתדרים."
"אז תסתדרו" אמר.
"זה לא כל כך פשוט."
"למה, מי אשם?" שאל.
"אף אחד לא אשם." אמרה לו בשקט, בוהה בכלב שהסתובב בחוץ ונבח מחוץ לבית.
"זה בגלל מה שברד עשה לאבא לפני שנה? שהוא נפצע בעין?" שאל שוב.
"לא, לא מה פתאום." אמרה.
"אוי נגמר הלחם. תמיד נגמר כל כך מהר."
"אתה צודק, אתה רוצה שאכין לך עוד כיכר קטנה? נראה לי שנשאר קצת בצק" אמרה.
"כן, בטח." אמר. היא מיהרה ורצתה למטבח. היא שמעה את הילד שר במטבח עם תוכנית הטלוזיה האהובה עליו. אולי אפשר יהיה לזרז את התהליך. אולי אני אשים לו משהו בלחם. לא המשחות. רגע. הכלב בחוץ. אולי אני יכולה פשוט להפטר ממנו כשהכלב בחוץ? פשוט, אחנוק אותו. אף אחד לא ידע. היא לקחה סכין. כבר לא שמעה את הכלב בחוץ, או את הילד שר, רק את הלמות לבה בעודה מוציאה את הסכין מהמגירה. היא חזרה למטבח וראתה את הילד על הרצפה. היא נעמדה מעליו עם הסכין. פתאום הבחינה מחלון המטבח שהרכב של יאיר חונה שם.
"יעל, את בסדר מה קרה?" שמעה פתאום את יאיר.
"הבהלת אותי."
"מה עשית?" שאל, והתכופף אל הילד.
"רגע, לא, אני, יאיר נכנסת מהדלת האחורית?"
"כן, אני."
"אוי לא, רגע" לפני שהספיקה לשאול אם סגר את הדלת אחריו, הכלב סגר את לסתותיו על צווארו של יאיר.