המנהל הכללי של פרויקט 'אחרית הימים' הביט מעבר לחלון הזכוכית על המועמד המוביל שלו ואצבעו הקישה בחוסר נוחות על מרפקו. המועמד אמנם הצטיין בכל המבחנים והשיג תוצאות מרשימות גם בהדמיה של התהליך, אך לא היה בכך די כדי להפיג את חששותיו של המנהל הכללי לגבי המשך הפרויקט. מעבר לזכוכית, בתוך חדר ההדמיה, המועמד הצעיר הביט על חמשת המסכים בו זמנית וצעק לצוות המדענים את כל מה שעיניו תפסו. לאחר כמה דקות של צפייה דוממת הבין המנהל שהוא הצליח לזהות ולצעוק תשעים וחמישה אחוזים מכלל התמונות, וזאת לפי המספר המרצד על המסך שלפניו. זה היה מרשים בכל קנה מידה, לא היה ספק בכך, ומעט מהחשש אכן התפוגג במחשבותיו. אך לא כולו.
"מה אתה אומר?" נשמע קול מוכר מעבר לכתפו. זה היה המדען הראשי בפרויקט וממלא מקומו של המנהל. יד ימינו לכל דבר. ההבעה שעל פניו הקרינה ביטחון כמעט מוחלט בכל מה שנוגע להתקדמות התהליך, וזה אומר הרבה.
"אני מעוניין לפגוש אותו" אמר המנהל לאחר כמה שניות של היסוס.
"למה זה יועיל?" השיב המדען "אני מכיר אותך, אתה רק רוצה לתפוס אותו לא מוכן ולמצוא את הפגמים שלו, כמו שאתה עושה לכולם. אני ממליץ לך לוותר הפעם, ידידי, הבחור מבריק"
"אם הוא כזה מבריק כמו שאתה אומר, אז לא תהיה לו שום בעיה להתמודד עם הפגישה שלנו"
"אתה חושב שאיינשטיין ידע לצייר כמו שהוא ידע לדבר על מהירות האור?" שאל המדען "תראה, זאת לא אמורה להיות בעיה עבורך לנסות ולמשוך אותו אל מקומות שהוא לא מתמחה בהם, אני יודע מניסיון, ולכן אני ממליץ לך להימנע מלדבר אתו פנים אל פנים. אתה לא תאהב את התוצאה של השיחה הזאת בכל מקרה"
"אם אתה כל כך בטוח שאתאכזב מהשיחה, מדוע אתה כל כך בטוח שהוא האיש שלנו?"
"לא אמרתי שתתאכזב מהשיחה, רק אמרתי שלא תאהב את התוצאה שלה"
"מה ההבדל?" שאל המנהל והרים את גבתו אל חצי התורן.
"להתאכזב מהשיחה זה לצאת ממנה בתחושה שהוא לא האיש שאנחנו מחפשים, כלומר, לדעת שהוא לא מבריק כמו שאני טוען שהוא" הסביר המדען "אבל זה לא המקרה. אני משוכנע שהוא יצליח לחשוף אותך בכל פינה שאליה תרצה למשוך אותו, ואתה תשנא אותו על כך. האם אתה בטוח שאתה רוצה לשנוא את האיש שייבחר, ללא ספק, לפרויקט שלנו?"
המנהל הכללי של פרויקט 'אחרית הימים' לא ענה. אם כבר, הוא רק רצה לפגוש את הבחור עוד יותר, ומאוחר יותר באותו היום זה אכן קרה.
——
המנהל צפה בבחור הצעיר שישב מולו ברגשות מעורבים. הוא לא אהב את התוצאה של השיחה הזאת. היא התנהלה בדיוק כפי שצפה המדען הראשי. נקודות לזכותו, חשב המנהל, אבל אם יש מישהו שלא זקוק כלל לנקודות הדמיוניות הללו זה ידידו הטוב, המדען.
הבחור היה מבריק. הוא השיב על כל שאלה במהירות ולעניין ולא נתן למנהל למשוך אותו למקומות שלא היו קשורים ישירות לנושא. יותר מכך, הוא אפילו חשף ידע נרחב בנושאים הללו, לפני שהשיב את השיחה למקומה הראוי. המנהל נשען לאחור על כסאו המרופד והישיר מבט למועמד. הוא כבר החליט בינו לבין עצמו שהצעיר הזה אכן יהיה האיש שייבחר לפרויקט שלהם, וגם יבין מאוחר יותר שהוא עצמו כבר החליט את ההחלטה הזאת כשהגיעו תוצאות המבחנים. המועמד לא הראה שמץ של התרגשות. הוא גם היה נאה, אולי מה שגרם לתת מודע של המנהל להפחית מערכו כשעיניו נחו עליו לראשונה. בסדר גמור.
"תקרא את זה" אמר המנהל והושיט למועמד דף נייר.
הצעיר לקח מידו את הדף והחל לעיין בו. הוא שילב את רגליו ונשען לאחור, כאילו היה זה המשרד שלו. האם הוא הצליח לקרוא את הבעותיו של המנהל עד כדי כך ולהבין שהתפקיד כבר שלו?
"בקול, בבקשה" אמר המנהל וליטף את סנטרו.
"כמובן" חייך הצעיר "פרויקט 'אחרית הימים' הינו תהליך שאיבת מידע. התהליך ממומן על ידי מרכז המדע העולמי ונתמך על ידי גופים ממשלתיים בכל רחבי העולם. כולם משתוקקים לפיסת מידע, הא?" המשפט האחרון לא היה כתוב על הנייר.
"המשך, בבקשה" האיץ בו המנהל.
"הפרויקט מתבסס על שרתי המערכת של החברה, הניזונים מפעימה חשמלית ארוכת טווח. הפעימה שולחת מאות אלפי גלים בשנייה ועוברת בכל תחומי המערכת הקיימים, ועל ידי הפעולה הזאת נשאבים אליה כל נתוני המידע המצויים בשרתים"
הוא נעצר.
"מה העניין?" שאל המנהל.
"אני מבין שהפרויקט שלכם לא נועד לשאוב מידע מחברות מתחרות"
"מדוע אתה חושב כך?"
"כתוב כאן שהתהליך שואב מידע מכל השרתים. הכוונה לשרתים שלכם"
"אז מה? זאת לא בעיה להשתמש בשרתים שלנו כדי להוציא מידע מחברות מתחרות"
"בדיוק! שאיבת מידע זה עניין פשוט. אני בטוח שיש לכם לא מעט דרכים לעשות זאת, אבל אתם לא תקימו פרויקט שלם כדי לשאוב מידע בצורה בלתי-חוקית, לא כשאתם נמצאים תחת פיקוח ממשלתי בינלאומי ובטח שלא תציגו את התכנית הזאת בפני אדם כמוני, שטרם התקבל לפרויקט"
אדם כמוני, הא? חשב המנהל. הוא היה די שחצן. חכם, אבל שחצן, והוא גם היה מודע לכך.
"אתה צודק, זאת לא מטרת הפרויקט" אמר לבסוף. הוא ציפה לשמוע את הצעיר שואל לעניין המטרה האמיתית, אך הוא לא עשה כך. לפי תגובותיו של המועמד למה שנקרא, לא היה זה מן הנמנע שהוא כבר הבין שהכוונה לשאיבת מידע אחרת, שונה בתכלית.
"שאיבת המידע הינה פעולה חד-פעמית" המשיך המועמד לקרוא "ולא ניתן לחזור עליה בשנית. המידע המתקבל אינו ניתן לשחזור. חסר פה מידע, לא?"
כמובן, חשב המנהל לעצמו. הוא בעצמו השמיט את המידע הזה מהטקסט שעל דף הנייר.
"על מה אתה חושב?" התעניין.
הצעיר הניח את הדף על השולחן "לא כתובה פה המטרה האמיתית של הפרויקט ולא דרך הפעולה שבה הוא מתבצע"
"דרך הפעולה כתובה בהחלט. אתה קראת אותה מתוך הדף"
"קראתי כיצד פועלת הפעימה ומה היא עושה, אבל לא קראתי איזה מידע היא שואבת, מי מקבל את הנתונים ומדוע לא ניתן לחזור על כך בשנית, אם כי האחרון ברור מאליו"
"הסבר"
"ובכן, לפי מה שהבנתי, הפרויקט הזה יקר, יקר מאוד. כל מעבדת המחקר הזאת נבנתה במיוחד עבורו וממשלות בכל רחבי העולם השקיעו בו"
"האם אתה רומז שהבעיה היא כסף?"
"כלל וכלל לא – הבעיה היא אנרגיה. ראיתי את המפה של המתחם. יש באזור לא פחות מחמש תחנות כוח, כאשר כל אחת מהן יכולה להעניק אנרגיה לעיר שלמה לכמה שנים. מכאן שהפרויקט שלכם דורש אנרגיה כמו שאף פרויקט אחר לא דרש מעולם, ואנרגיה בממדים כאלה זה דבר שלא מספיק לרכוש אותו בכסף, אלא גם להכין עבורו את הקרקע במשך כמה שנים לפחות. אפילו עבורכם זהו עניין מורכב. ודבר נוסף, לפי הערכתי הכנה, שימוש חד פעמי בכמות עצומה כזאת של אנרגיה יעמיד בסיכון גבוה את כל המכשירים החשמליים שיהיו מעורבים בתהליך, אז אני מקווה שיש לכם מאגרים לשעת חירום"
"כמובן שיש. מה דעתך על שאיבת המידע?"
"שום מחשב שקיים כיום לא מסוגל לקרוא מידע שצורך כמות כזאת של אנרגיה"
"מדויק"
"אני מניח שכאן אני נכנס לתמונה"
הוא כבר קיבל את עצמו לתפקיד, חשב המנהל והנהן קלות בראשו.
"אתם רוצים שאני אקבל את המידע בשבילכם"
"זה נכון, הדרך היחידה לקבל את הנתונים בלי לשרוף אותם במסה אדירה של אנרגיה היא להוביל אותם ישירות למוח אנושי. האנרגיה שתגיע אליך עוברת כל כך הרבה שלבים בדרך, שניתן לומר בוודאות שמה שיחדור לראשך יהווה אפס אחוזים מהכלל, כך שאין לך מה לדאוג. המוח האנושי יקבל את המידע וכך יתאפשר שימורו. כעת נותרה רק שאלת המידע עצמו"
המנהל הבין שהוא שואב הנאה בלתי מוסברת מהדרך שבה הצעיר משיב לשאלותיו.
"אני מנחש שהמידע שאתם רוצים לשאוב נמצא ממש רחוק מכאן או במקום שאינו קיים במונחים פשוטים"
המנהל חייך הפעם "מה כוונתך 'מקום שאינו קיים'?"
המועמד הישיר מבט "אני מניח שיש סיבה טובה לכך שקראתם לפרויקט הזה 'אחרית הימים'. אני אקח הימור כאן ואנחש שאתם רוצים לשאוב מידע מהעתיד"
——
המנהל הכללי של פרויקט 'אחרית הימים', המדען הראשי שמנצח על התהליך והבחור הצעיר שעומד במרכזו היו שלושתם במקום שבו תתבצע שאיבת המידע. המקום היה עגול וגדול. מחשבי-על התמקמו לאורכם של הקירות ומדענים רבים לא הסירו את עיניהם מהמסכים למשך דקות ארוכות. מן התקרה הגבוהה השתלשלו צינורות מבודדים גדולים, שהתפצלו למאות חוטים דקים יותר. החוטים החשמליים נקשרו בעשרות לפי צבעים והתחברו לבסוף לקסדה מוזרה, שאותה עתיד לחבוש הצעיר. היא נחה דוממת על כיסא בודד שניצב במרכז.
"זה נראה כמו כיסא חשמלי. אתם רוצים להוציא אותי להורג?" צחק הצעיר.
שבועיים עברו מאז השיחה ההיא, וכעת הוא הרגיש חופשי יותר לשוחח עם המנהל והמדען כמו שמשוחחים חברים. הוא הרי הגיע למקום הזה כל יום מאז, אם כי את החדר הגדול הזה הוא רואה כעת בפעם הראשונה.
"יש יותר מדי בירוקרטיה בהוצאה להורג" אמר המדען "עדיף כבר לבטל הכל"
"תמיד אפשר לחרוג מהנהלים, אם באמת רוצים" הצטרף המנהל לשיחה "שנמשיך?"
השלושה התקדמו לעבר הכיסא. הצעיר הבחין באמצעי ריסון במקומות הנחת הידיים והרגליים וכן באזור החזה. כמו כן מכשירים רבים ניצבו מסביב לו, ביניהם מקליטים, מודדי דופק ולחץ דם ועוד. המדען התכוון להנחות את הצעיר לשבת על הכיסא ולחבוש את הקסדה, אך זה הקדים אותו בביטחון, כאילו עשה זאת בעבר.
"לא נורא כמו שחשבתי" אמר הצעיר "לא מכביד על הצוואר"
"זו קסדת-דמה, כמובן. המכשיר האמיתי יותקן כמה ימים לפני יום השאיבה עצמו" אמר המדען.
אכזבה קלה עברה על פניו של הצעיר ונעלמה מיד לאחר מכן. המנהל היה בטוח שהיא לא באה בגלל העובדה שזאת לא הקסדה האמיתית, אלא מכיוון שהוא לא הבחין בכך לפני. זה טוב, הרי הוא זקוק למוח אנושי עבור הפרויקט, וכעת הצעיר חשף בפניו שהוא אכן אנושי.
"ולמרות זאת היא מותאמת אישית עבורך, אנחנו לוקחים את הפרויקט הזה ברצינות המלאה" הוסיף המדען.
"ואתם לא רוצים שאברח באמצע" אמר הצעיר ובדק את עמידותם של אמצעי הריסון.
"הו לא, אתה תישאר אתנו עד הסוף המר" אמר המנהל.
"כמובן. ואתם מתכוונים לחשוף בפניי את שיטת הפעולה של הפרויקט ביום מן הימים?"
"עוד היום" הצהיר המנהל "אבל אחרי ההדמיה הזאת"
הצעיר חייך. המדען נתן את האות וההדמיה יצאה לפועל.
מאוחר יותר, לאחר הדמיה מוצלחת, הוביל המדען את הצעיר למשרדו.
"אני חייב להודות שאני מתרגש" אמר הצעיר בעודו מתיישב "שאיבת מידע מהעתיד, אתה יודע, זאת היסטוריה. תסלח לי על שאני חסר סבלנות"
"לפני הכל, הנוהל" המדען כחכח בגרונו "עלי להזכיר לך שאתה חתום על סעיף 3 בחוזה –"
"הפה שלי חתום. אני זוכר את כל החוזה בעל פה. היו רגועים"
"אם כן" המשיך והמתין מעט כדי ליצור דרמה "היכן אתה רוצה שאתחיל?"
"איך שואבים מידע מהעתיד?" ירה הצעיר מיד.
"דרך שיתוף פעולה" הסביר המדען "אני אפרט, ברשותך. דמיין לך בבקשה שישנה חללית שמסוגלת לנוע במהירות האור. אנחנו שולחים אותה לעבר כוכב מרוחק כדי לשאוב ממנו מידע. הבעיה היא, שהמרחק הוא כל כך גדול שאיננו מסוגלים לשלוט על מה שיקרה כאשר תגיע החללית לכוכב, ועל כן אנו זקוקים לאנשים שיהיו על הכוכב עצמו ויחזירו לנו את החללית עם המידע המבוקש. החללית שבה לכדור הארץ והכל טוב ויפה"
"רק רגע אחד. אנחנו מדברים על מרחקים גדולים – כמה רחוק הכוכב? מהירות האור לא תביא את המידע המבוקש מיד, לא כל שכן בימי חיינו. ידרשו לכך שנים על גבי שנים! מהירות האור מעוותת את הזמן, לא כן? אם החללית תצא מכאן במהירות האור, תלוי במרחק כמובן, היא עלולה לחזור לכאן בעוד עשרות, אם לא מאות שנים, אפילו אם בחללית עצמה יעברו שעות ספורות בלבד"
"כמובן, אבל אנחנו מדברים על זמן ולא על מרחק ממשי. בוא נניח, באופן תיאורטי, שהחללית היא אינה אלא מערכת של נתונים חסרי מסה. אם נרצה להניע אותם על גבי אלקטרונים חשמליים בתוך המערכת המעגלית הפנימית שלנו במהירות הקרובה לזו של האור, כמה זמן יידרש להם לחזור לנקודת המוצא?"
"אפס. כלום. הם יחזרו מיד"
"עכשיו דמיין לך שהמסלול של החללית הוא המערכת שלנו ושהכוכב המרוחק הוא העתיד"
הצעיר כיווץ את גבותיו במחשבה "אתה רוצה לומר לי שאם נניע נתונים במהירות כזאת הם יקפצו לעתיד?"
"לא רק יקפצו אליו, אלא גם יחזרו ממנו. וזאת בתנאי שהם מסתובבים רק במערכת שלנו. ברור לכולם שזה עדיין בלתי אפשרי להניע חפצים בעלי מסה במהירות האור, ולכן אנחנו מנצלים את חוסר המסה של הנתונים כדי להניע אותם. המהירות העצומה של הנעת הנתונים תקפיץ אותם לעתיד שקיים אך ורק במערכת שלנו, וכמו שאתה אמרת, הם יחזרו מיד"
"אבל המידע שאתם מבקשים לא קיים עדיין במערכת שלכם, אז איך אתם מקווים להחזיר… רק רגע, האנשים בכוכב – הם האנשים בעתיד, לא?"
"מדויק!" אמר המדען "הכל תלוי בהחלטה שאנחנו מחליטים היום. אם אני מחליט שאני רוצה לשים מטבע בקופה שלי מעכשיו ולמשך שלושים הימים הבאים – שוב, באופן תיאורטי, כמה מטבעות יהיו לי בעוד שלושים ימים?"
"אני מבין" אמר הצעיר בעודו מהרהר עמוקות "אתם סומכים על המדענים בעתיד שיזינו את המידע לאותה מערכת וישלחו את המידע בחזרה אליכם ברגע שהם יקבלו את הנתונים שלכם. איך אתם יכולים להיות בטוחים בכך? זה נשמע לי יהיר. אולי בעוד מאתיים שנה החברה שלכם כבר לא תתקיים?"
"על איזו חברה אתה מדבר, בדיוק?"
"אה, כמובן" הנהן הצעיר "אתם בעצם מרכז המדע העולמי שנתמך על ידי כל העולם. תמיד יהיו מדענים שיזינו את המידע – זה מה שאתה רוצה לומר?"
"זה בדיוק מה שאני רוצה לומר. מהרגע שהתקבלה ההחלטה במרכז המדע העולמי להזין את המידע הדרוש, זה יקרה. מרכז המדע העולמי הוא לא ממשלה או מדינה שיכולים להתפרק בכל רגע נתון, הוא חזון. המדע ימשיך להתפתח ולהתקיים ותמיד יהיה מי שיזין את המידע המבוקש"
"אני מקווה בשבילכם שאתם צודקים בעניין הזה"
"תראה, אף-אחד לא יכול להיות בטוח במאת האחוזים שזה יצליח, אבל אני מוכן להמר על האחוזים של המדע העולמי לאורך הדורות"
"בסדר, מקובל עליי" אמר הצעיר וחייך "אז איזה מידע אתם מקווים לקבל?"
"ובכן, אנחנו מדברים על תהליך חד פעמי שדורש אנרגיה מפלצתית ושרק מוח אנושי יכול לקבל ולקרוא אותו. הייתי אומר – רק הדברים החשובים"
"אה, כן. העניין הזה. כיצד אני אמור לקבל את המידע? האם אני צריך לצפות לאיזה קול מחוספס של מדען מהעתיד שילחש לי דברים באוזן?"
"זה יהיה משהו, לא?" צחק המדען "לצערי לא. המידע ייכנס להכרה שלך כתמונות חולפות. המערכת שלנו תסדר את כל המידע הנכנס, כך שאמורות להיות לך שניות ספורות להבין מה אתה רואה ולהגות את זה בפיך, עד רצף התמונות הבאות, כמובן"
"יהיו כמה? על מה אנחנו מדברים פה, בדיוק?"
"אנחנו מקווים כמה שיותר ומצפים לקבל מידע מעשר תקופות שונות"
"וטווח השנים הוא –?"
"כל מאה שנים" השיב המדען, ניכר עליו שגם הוא החל להתרגש במהלך השיחה "התקופה הראשונה תהיה משנת 2100, השנייה משנת 2200 וכן הלאה. כך נקבע, ואפילו אם במהלך השנים ישתנה מבנה התאריך מסיבה זו או אחרת, המדענים בעתיד עדיין ישתמשו בתאריכים של היום לצורך העברת המידע"
הצעיר לא הגיב הפעם. אולי בפעם הראשונה הוא הבין את משקלו של העניין. עיניו הבריקו בהתרגשות ופיו התעקל בחיוך בלתי נשלט.
"תחשוב על זה" הנמיך המדען את קולו "אתה תהיה הראשון להציץ לעבר העתיד, הראשון לחזות בהתפתחות התרבות האנושית במהלך מאות השנים הבאות. כמה אני מקנא בך"
"אתה רוצה לתפוס את מקומי?"
"בכל מאודי, אך לצערי אין לי את יכולת התפיסה המהירה שלך. לא סתם עברת את כל המבחנים הללו. לא סתם היינו חייבים לבחור את הטוב ביותר למשימה. אנחנו יכולים לבצע את התהליך רק פעם אחת ואנחנו רוצים לתפוס את הכל. ואתה זה שיתפוס את זה בשבילנו"
"אתם יכולים לסמוך עליי" אמר הצעיר בביטחון.
——
היום הגדול הגיע וההתרגשות הייתה רבה. החדר הגדול, שבו תתבצע שאיבת המידע, היה הומה במדענים. הם התרוצצו בין המסכים ובין המכשירים השונים כדי לוודא שכולם מתפקדים כראוי וששום דבר לא נופל בין הכיסאות.
המנהל הכללי עמד לצדו של הצעיר והביט בחברו הטוב, המדען, מנצח על כל צוות המדענים. הצעיר כבר היה מרוסן היטב על הכיסא ומחובר לכל המכשירים הנחוצים. הקסדה לא הייתה דומה כלל לזאת שבהדמיה, אך הצוות עמל עליה יום וליל כדי לוודא שהיא לא תכביד או תפריע לצעיר בעת שאיבת המידע. הצעיר לא דיבר הרבה מהבוקר, כמו כולם.
"מה שלום שפן הניסיונות האהוב עליי?" אמר המדען בעודו מתקרב אליהם.
"אני מקווה שהגזר שאקבל אחרי זה יהיה גדול, ענק אפילו" מלמל הצעיר.
"הוא כבר בחשבון הבנק שלך, יחד עם שאר הירקות שרצית" הרגיע אותו המנהל.
"טוב, טוב"
"חמש דקות!" נשמע קול הכריזה.
"כולם מוכנים?" וידא המדען וספק את כפיו בהתרגשות.
הצעיר הנהן "מי אלה שם?"
הוא הביט לעבר קבוצת אנשים מכובדים למראה, שהתיישבה מעבר לחלון זכוכית גדול. הוא היה מצביע לעברם אך ידיו היו מרוסנות היטב.
"אנשים חשובים. שזה לא יטריד אותך" אמר המנהל בפשטות.
"טוב, תקשיב לי" אמר המדען לצעיר והתקרב אליו עד כדי לחישה "בלי לחץ, כן? אני סומך עליך. ברגע שתתחיל זרימת האנרגיה, בדיוק כמו בהדמיה, אתה תרגיש את העקצוצים בעורף. אנחנו נכסה את העיניים שלך כדי שדעתך לא תוסח והכיסא יתריע ויטפל בכל מה שיפריע לך, במידה ומשהו כזה או אחר יפריע לך. אתה מתרכז רק במידע שאתה מקבל, בסדר?"
"אין בעיה"
"עכשיו, מרגע התחלת זרימת האנרגיה אמורות לעבור כמה שניות עד לרצף התמונות הראשון. מהרגע שאתה מבחין בתמונות אתה מיד צועק למקליטים. יהיו לך כמה שניות, אולי עשר, לצעוק את כל מה שאתה רואה עד שיגיע רצף התמונות הבא, הכל מובן?"
"מובן"
"מצוין"
"שלוש דקות!"
"לך להרגיע את האנשים החשובים שלך, בסדר?" המליץ המדען למנהל. המנהל הנהן ופנה לעברם. המדען נשאר ליד הצעיר וכיסה את עיניו בעדינות עם המכשיר המיועד לכך.
"בהצלחה עם הפרויקט שלך" אמר הצעיר וקרץ, אם כי את הקריצה איש לא ראה.
"הכל יהיה בסדר" אמר המדען והתרחק ממנו.
"דקה אחת!"
דממה נפלה על החדר. המכשירים תוכננו כך ששום דבר לא יפיק רעש בלתי רצוי במהלך שאיבת המידע. כולם המתינו בסבלנות. כל העיניים הביטו בצעיר שבמרכז החדר.
הכרוז ספר לאחור את השניות האחרונות.
"התחל!" הכריז המדען, והשאיבה יצאה לדרך. הצינורות הגדולים החלו לרטוט בעת שהאנרגיה עברה דרכם והרעש שהם הפיקו היה עמום אך מורגש היטב. הייתה תחושה מוזרה באוויר, כאילו היה החדר בספינה שוקעת. השניות התארכו. המדען הרגיש את הלחץ משפיע עליו. הצעיר טרם פתח את פיו. האם משהו השתבש? האם משהו קרה בעתיד שמנע מהמדענים של אותה תקופה לשלוח את המידע בחזרה? האם הם לא יזכו, אחרי הכל, לטעום מהתרבויות האנושיות של העתיד?
"אני רואה!" הכריז הצעיר והלחץ הראשוני התפוגג בבת אחת "שנת 2100, אני רואה!"
כולם נדרכו. זה לא הזמן לקריאות הידד ולמחיאות כפיים, עוד לא. הצינורות רטטו בחוזקה והרעש גבר.
"אני רואה את מפת כדור הארץ. יש מדינה מאוד גדולה באזור אסיה ואירופה, נראה כמו איחוד. אני רואה בניינים, בחיי! זה לא דומה בכלל! יש פה מעבר אווירי בין מקומות – זה לא מטוסים, אני לא בטוח מה זה, דברים מאוד גדולים שנעים באוויר עם סמל של ציפור בתוך משולש. מה זה עכשיו? יש פה בריכות עם מים זוהרים והשמיים הכי נקיים שראיתם. אנשים, הרבה אנשים לוחצים ידיים, אנשים עם מסיכות מוזרות כאלה. רגע… רגע… זה נעלם"
הוא השתתק לכמה רגעים. המדען וידא שוב שכל המכשירים פועלים כשורה, כנראה רק כדי להרגיע את עצמו.
"הנה, שנת 2200! אני רואה ריכוז אנושי בכמה נקודות בעולם וכל השאר זה טבע ו… הו, חיות חדשות! אני רואה המון חיות חדשות, אתם לא תאמינו! הם נמצאות בחצי הפראי של הכדור. זה ממשיך, התיישבות במאדים, תינוקות של מאדים, בחיי! כולם שם נראים בכושר. יש חמישה מנהיגים בכדור הארץ, לכל אחד בגדים יותר מוזרים מהשני. כולם מריעים להם. רק שנייה, זה נעלם"
הצעיר התנשף מהר מהרגיל.
"שנת 2300 הגיעה. זאת בעצם שנת 2304 והם התעכבו בגלל… מה זה? סופה אלקטרומגנטית עולמית, ככה זה נראה. אין הרבה שמש. אנשים מדברים על אל חדש, 'אור' הם קוראים לו. אני רואה שוב התפשטות אנושית על הצד הפראי – עם מבנים מטורפים, אני אומר לכם! טירוף! כולם לובשים שחור, לא יודע למה. משהו שנקרא 'חתימת החלל', אבל מצד שני יש גם הרבה פעילות בחלל ואורות על הירח. שוב שחור…"
כמה שניות עברו.
"הו, שנת 2400 לא דומה לשום דבר כבר!" הוא צחק "יש פה תמונות של 'גן-העדן שמעבר לשמש', זה כנראה כוכב חדש. התמונות מדהימות, אני לא יכול לתאר במילים, מצטער. אין זכר לאל ההוא, חברים. אנשים פה בכדור הארץ כבר לא נמצאים על האדמה, הכל באוויר, מעין בועות ענקיות בשמים, כמו ילד שמפריח בועות סבון, אם תרצו. גם באוקיינוסים יש בועות כאלה וגם בחלל, תראו את זה! כולם שותים משהו מוזהב, אני מאוד מקווה שעדיין יש שם בירה. הבא בתור, עוד מעט…"
אחד המדענים העיר את תשומת לבו של המדען הראשי והצביע על עלייה בקצב פעימות לבו של הצעיר. עלייה קטנה, הכל בסדר.
"שנת 2500. עדיין אותן בועות. אני רואה הולוגרמה ענקית מדברת לאלפי, אממ, רובוטים, אולי? אני לא בטוח. מראים לי הרבה חיי מותרות, יפה להם. כולם צעירים ויפים עם שיער בצבעים שונים. מה, זהו? טוב…"
המדען שלח מבט חטוף לעבר כל המסכים. אפשר להמשיך.
"שנת 2600. אני בחלל. יש כאן שני ירחים קטנים, מעשה ידי אדם. כל מני דברים עוברים ביניהם, אני – אני חושב שאלו משחקים, הא! משחקי חלל! אולי זה רק אני. זאת תרבות שלמה של אנשים שגדלו בחלל. אני עכשיו מביט לכדור הארץ, הוא יפה כמו תמיד. יש שם הרבה נקודות ירוקות, ממש בכל מקום, אפילו בים. אני רואה צמחייה שלא ראיתי מעולם, יערות גשם טרופיים ענקיים, אינסופיים. אנשים חיים שם והם נראים, כאילו, פראיים, ובאותה מידה מתורבתים. אותי זה מקסים. אני רואה עכשיו מעגל ענק באמצע מישור ואחד זהה גם בשמים, זה מעין שער לחלל ובחזרה. נראה שהוא נפתח מחדש"
עוד כמה שניות של דממה עברו.
"עכשיו אני בשנת 2700. הממ, אני רואה שלושה אנשים, מנהיגים. אחד מהם מעביר בי צמרמורת. עכשיו מופעיה כאן מפה שקופה, אני משוכנע שכדור הארץ, החלל הקרוב ועוד שני כוכבים מהווים חלק ממנה. היא מחולקת לשלוש, כנראה אלה החלקים של שלושת האנשים הללו. עכשיו עוברות תמונות של עצי ענק ו… כיפות קפואות אדירות, אני לא יודע אם זה בכלל בכדור הארץ. הו, מתחת לקרח יש עולם שלם! מרגיש כאילו נעים שם, מתחת לקרח, לפי הבגדים של האנשים. עכשיו עוברות תמונות של ילדים, המון תמונות של ילדים בכל מני פעילויות, משום מה. מישהו מנסה להראות לי משהו כתוב, אבל אני לא מבין את הכתב. חבל"
פעימות הלב מגבירות קצב וגלי המוח מעט לא יציבים, אבל עדיין בתחום הסביר.
"שנת… אה, לא כתוב הפעם. כנראה שנת 2800. מה אני רואה כאן? התמונות לא ברורות מספיק. אני חושב שראיתי עכשיו מישהו שכבר ראיתי קודם. אנשים נראים אותו דבר. פרפרים מרחפים לעבר… לא, רגע, אלה אנשים, סליחה. אני לא מבין מה הם עושים…"
שלושה מדענים ניסו ליצור קשר עין עם המדען הראשי בחלק האחרון. הוא הבחין בשלושתם והבין גם מדוע הם הביטו בו. כמה מהמכשירים הבהבו בהתראה. הוא מחה את מצחו ואמר לעצמו שעוד כמה שניות ספורות תסתיים שאיבת המידע.
"שנת… שנת…" מלמל הצעיר "הו א-לוהים… הו א-לוהים!"
כעת המדענים לא הצליחו להישאר אדישים.
"גלי המוח שלו קופצים, אדוני!"
"פעימות לב לא תקינות!"
"עיוותים לא רצוניים בשרירי הצוואר!"
"מה לעזאזל קורה שם?!" נשמע קולו של המנהל באוזנייה של המדען.
"אני לא יודע" השיב המדען "הפסיקו את השאיבה! נתקו אותו!"
פיו של הצעיר נפער ונסגר שוב ושוב "אל… אלת…"
"אדוני, צריך להפסיק את זרימת האנרגיה לפני!"
"הוא עדיין מחובר ברמה המנטלית, אי-אפשר לנתק!"
"עשו זאת עכשיו!" צעק המדען ומיהר לעבר הצעיר, שהחל לפרכס.
"האנרגיה נותקה!"
"הוא לא מחובר!"
המדען זינק לעבר הצעיר ושלף מעל ראשו את הקסדה הכבדה. עיניו של הצעיר לא היו ממוקדות ופיו היה פתוח.
"אתה שומע אותי? אתה שומע אותי?" הוא סטר לו בעדינות.
"תגיד לי שהוא בסדר!" נשמע קולו של המנהל, שהגיע מיד למרכז החדר. המדען הביט בו ונענע את ראשו באיטיות. הצעיר לא הגיב.
——
המנהל הכללי של פרויקט 'אחרית הימים' והמדען הראשי עמדו מול חלון הזכוכית של חדר בית החולים. בחדר עצמו שכב הצעיר על מיטה לבנה. עיניו עצומות.
"הוא בתרדמת כבר שלושה ימים" אמר המדען לשאלתו החרישית של המנהל "כרגע לא יודעים אם הוא עתיד להתעורר בזמן הקרוב, או בכלל"
"איך זה קרה?" שאל המנהל. הוא לא היה בטוח למי הפנה את השאלה.
"אף אחד לא יודע" השיב חברו "אין לי הסבר כרגע למה שקרה שם. המכשירים לא היו אמורים לקפוץ ככה בהפרש של כמה שניות בודדות. אני ראיתי אותם. הבחור היה בסדר רגע אחד ואז –"
"תחסוך ממני את העובדות. מה אתה חושב שקרה?"
המדען נענע את ראשו "השינוי היה פתאומי, כמו של אדם שמועד פתאום לתוך בור וגופו מנסה להתאים את עצמו למצב החדש של הנפילה. רוצה לשמוע את ההשערה שלי? יכול להיות שמה שהוא ראה שם, בזרם התמונות, זה מה שגרם לו לצאת מגדרו"
"גם אני חשבתי על זה" לחש המנהל "אבל מה כבר יכול היה להיות שם שהוציא בחור מבריק כזה מדעתו? אני לא רוצה לחשוב על זה"
"מה שזה לא יהיה, יש סיכוי טוב שלעולם לא נדע. שנת 2900, לא?"
"כן, זה היה הזמן של שנת 2900. אם אינני טועה, גם שנת 2800 לא נשמעה מזהירה"
"כן, הא? אז זה מה שצופן העתיד של האנושות? מאתיים שנה של חושך? בשביל מה אנחנו טורחים כל כך?"
"מאתיים שנה במקרה הטוב" העיר המנהל.
"טוב, תראה, אנחנו לא יודעים באמת. יכול פשוט להיות שהבחור לא עמד בלחץ. אתה יודע איך זה כשכל העיניים מופנות אליך, לא פשוט בכלל"
"אני מקווה שאתה צודק"
"זה, או שהולך להיות לנו עתיד לא כל כך מזהיר. לא נעים לחשוב על זה, הא?"
המנהל נענע בראשו. הוא הוציא מכיסו את המכשיר החכם שלו והדליק אותו בלחיצה.
"אני רוצה להראות לך משהו" אמר והפנה את המסך הקטן לנגד עיניו של המדען. במסך הופיע הסרטון המלא של שאיבת המידע. המנהל העביר מעט קדימה עד לרגע שבו הכל השתבש.
"הו א-לוהים… הו א-לוהים!" נשמע קולו של הצעיר מתוך המכשיר.
"שים לב למה שקורה עכשיו. הבט על פניו"
"כן, אלה פנים של שיגעון, לצערי ראיתי את זה מקרוב" התמרמר המדען.
"לא, הבט עכשיו" התעקש המנהל. המדען התקרב כדי לראות טוב יותר. הוא ראה את עצמו ממהר לעבר הצעיר ולאחר כמה שניות מזנק כדי להסיר ממנו את הקסדה. באותו רגע פיו של הצעיר התעקל בחיוך רחב.
"מה? איך פספסתי את זה?" הוא נדהם.
"הבחנתי בחיוך הזה רק בפעם הרביעית שצפיתי בסרטון" אמר המנהל "הבט בזמן"
המדען ספר את השניות שעל המסך "אלה השניות של שנת 3000"
"אכן"
"מה אתה רומז?"
"למה אתה חושב שהוא חייך ככה?"
"טירוף…?" הציע המדען בחוסר רצון.
"יכול להיות" משך המנהל את כתפיו "ויכול גם להיות שהוא ראה משהו בשנת 3000 שגרם לו לחייך חיוך מאוזן לאוזן, אפילו אחרי מה שהוא ראה בשנים שלפני"
"זאת השערה"
"הכל השערה, למען השם. אנחנו עומדים כאן ומדברים על השערות כל היום, למה שלא ננסה להסתכל על הצד הטוב של העניין? תראה את החיוך הזה ותגיד לי שזה לא חיוך רצוני!"
המדען נאלץ להודות, בינו לבין עצמו, שזה אכן היה חיוך גדול ומושלם מכדי להיות עיוות של שיגעון זמני.
"קנית אותי"
"קניתי אותך כבר לפני עשרים שנה, ידידי" הוא טפח על כתפו של ידידו "היי, אתה יודע מה עוד? יש לפנינו לפחות אלף שנים של שיתוף פעולה מדעי. אחרי הכל, כל המדענים של כל התקופות שלחו את המידע בחזרה אלינו, לא?"
"בחיי שאתה צודק" אמר המדען "שכחתי מזה לגמרי"
הם המשיכו לעמוד שם למשך כמה דקות נוספות.
"מה עכשיו?" שאל המדען.
"עכשיו? נחכה שהברנש יתעורר"
"אם הוא יתעורר"
"הוא יתעורר" אמר המנהל בקול גבוה מהרגיל "הוא חכם מדי ומעצבן מדי מכדי להישאר ישן. אפילו הוא בעצמו לא מסוגל לספוג לבד את האישיות שלו למשך כמה ימים רצופים. אני אומר לך שהוא יימאס על עצמו ויכריח את עצמו להתעורר. וכשזה יקרה, אני אזמין אותו לשתות אצלי במשרד"
"למה תשתו?"
המנהל חשב לרגע והנהן.
"לכבוד שנת 3000"
פרס עינתפרס עינת