201 הבט בראי – טלי גריקשטס

ה ב ט   ב ר א י

בדרך למתנ"ס עוצר הסופר ליד לוח מודעות, ומצמיד פלאייר שעליו נבואת אחרית הימים, למעשה נתונה בידיו ערימת פלאיירים עם המסר הזהה הזה. והוא עובר משכונה לשכונה, מחלק עלונים, ומסביר לאנשים בקול רועד על מה שעתיד לקרות. הלוקחים מניחים כי לסופר יש בסיס ידע רחב שעליו הוא מנבא את הקץ. הוא לא בדיוק נראה כמו משיח, ועם זאת החליפה הלבנה שהוא לובש, השפם הטקסני והמשקפיים המרובעות הגדולות – גורמות להם להתמקד במסר במחשבה תמימה כי מדובר במחזה, או בפרובוקציה ציבורית שנוגעת לבחירות לראשות הממשלה, תעלולים ממין זה. ישנם גם האנשים שלא רואים בחיוב את ההצגה של הסופר וצועקים עליו "תתבייש לך!" ויש את אלה הגונבים את הפלאיירים מהידיים וקורעים אותם מול הפנים שלו.

אכן, קשה להתייחס לדבריו של הסופר כאילו היו תורה מסיני. למעשה, ערב לפני ההצגה הפומבית התקשר למיכאל ריבאק, (קולגה לעט וכן מאהב חסר תקנה) והלה צחק מבעד לטלפון, שואל אותו בקול חד וברור: "מתי הסתכלת על עצמך בראי בפעם האחרונה? מתי לאחרונה שמעת את עצמך מדבר, וראית את השפתיים שלך זזות ואומרות דבר כזה?" 

הוא ענה למיכה: "אני לא צריך להסתכל בראי. אני יודע שזה מה שיקרה מחר, מחרתיים, בימים הקרובים מיכה!"

מיכה באותה שעה לא היה בבית. הוא היה במסיבת השקה לרומן שכותרתו "נכונים ומוכנים להתכלות". ההשקה לא הייתה מעניינת במיוחד, ובכל זאת כאשר ראה שהסופר מתקשר אליו הסיק שמדובר בעניין דחוף ונאלץ להתנצל בפני האנשים שישבו בשורה, להידחף ולדרוך על רגליהן של נשים מבוגרות. 

"אני רוצה לשאול אותך שאלה אריק," המשיך, "אתה…"

"לא," הסופר קטע אותו, "אני לא שיכור מיכה, ואני לא מסומם, ואני לא…"

"לא שפוי!" הצטעק מיכאל ריבאק בלחש. "אתה לא שפוי אריק. ואם אתה לא רוצה שאני אפנה לגהה, או לגורם אחר שיפקח עליך, תפסיק לחזור שוב ושוב על השטויות האלה. אני חוזר ואומר, אתה צריך לקבל עזרה נפשית."

"יש לי דרך להוכיח לך שאני צודק." 

מיכה שילב את ידיו, פלט "נו" חטוף, וחיכה. 

"תבוא אליי מחר בערב. תביא את וושתי איתך, אתה תבין. ואם אתה חושב שאני משוגע, וזאת מחשבה לגיטימית בהתחשב בכך שאתה לא יודע מה עתיד להתרחש, אל תתווכח. אם אני טועה, אני אפסיק לדבר על זה לנצח ולעולם לא אטריד אותך שוב."

מיכה השתהה, משפיל את מבטו. וושתי. תביא את וושתי הוא אומר לו, אתה תבין. שוד ושבר, הסופר שלו באמת איבד את שפיותו. הוא ניתק לאריק, נכנס לשירותים ושטף את פניו. חבר אחד משיק ספר, חבר אחר מנבא את יום הדין. הוא חזר לשורה שלו, מתנצל שוב ושוב בפני קולגות ומולים שעיקמו את פניהם, התנצל בלי קול לחברו שישב בפאנל ודיבר בהתלהבות על הרומן "מוכנים ומוכנות להתכלות".

 נחזור למתנ"ס, לסופר, שניסה להזהיר את העיר שלו. ועל כן תלה את המודעה ליד המתנ"ס, ליד כרזה שהודיעה על הופעה של גיא מזיג בבר הקרוב בבוקר אחרית הימים. כמה חבל, חשב הסופר, שהוא מופיע בקץ הימים הארור. הוא קיווה שמיכה צודק, והתחושה ההיא שהתגבשה בקרבו, תחושה מעוררת חלחלה וחרדה קיומית, כאילו עלה על מתקן בלונה פארק ששלח אותו מעלה אל השמיים – מבלי שהיה חגור – הייתה כאב בטן חולף. הוא הרגיש כאילו ריחף. ריחף ברחובות, הילך שם כרוח רפאים לא מגולחת, בירך אנשים לשלום מעושה ועצוב. כשסיים לתלות את המודעה והשפיל את מבטו, הבחין בכונן נייד לבן. תופעה חריגה להיתקל בה ברחובות. ועוד כונן עם שם, מסומן במרקר שחור – אסנת. 

אין להעלות על הדעת אבדן שכזה, אסנת, אמר בלבו. חפץ להשיב לה –  תהיה אשר תהיה – את האבדה. הסופר רץ וממהר למזכירות המתנ"ס, לראות אם אולי אסנת מחפשת אחר הכונן, אם היא בכלל יודעת מה קרה. יכול להיות, אומרת לו המזכירה. יכול להיות שעברה כאן איזו אסנת אחת עייפה כזאת ונפל לה. תן לי, נעביר לה. הסופר עוצר לחשוב. הוא כמעט מושיט את הכונן, אבל סקרנותו מכחכחת בגרונה ורומזת לו לסתום את הפה שלו. הוא מחייך, אומר תודה רבה, והולך לדרכו. מרחף מרחף מעל המדרכות וחוזר הביתה. 

בבית הסופר משחיל את הכונן הנייד לתוך המחשב בזהירות רבה. על שולחן העבודה נפתחת התיקייה אסנת. מסמך עם הכותרת: אם אבד הדיסק-און-קי – אזי אבדה האהבה. מסמך אחד. זה הכל. הוא גולל מטה את מסמך ה"מילה", קורא עמוד אחר עמוד, עיניו נקרעות לרווחה ומסתכלות באימה על המילים האלה שמוכיחות לו כי הוא צדק. הוא מסיים לקרוא, לוקח נשימה ארוכה, וניגש למכונת האספרסו. יד אחת מוזגת חצי בקבוק ליקר בטעם אוכמניות אל תוך הקפה. הוא מתפקד כמי שבכלל לא נמצא בין החיים. ובכל זאת מוזג את הליקר הלבנבן, המתקתק, טועם. טעמו של שד צעיר שחילץ אי-אז מתוך החזיה באיבו של לילה קר. זיכרונות! אהבות! המשפט מהדהד בראשו – אם אבד הדיסק-און-קי אזי אבדה האהבה.

אבדה האהבה. הוא נזכר במיכה. איפה הוא, המשורר הארור? האם שכח מהפגישה?

הסופר מרים שפופרת ישנה לאוזנו ומחכה.  

"הלו?" 

"מיכה? אתה בא הלילה?" 

"אל תדאג, אני מקיים את ההבטחות שלי," עונה מיכה. "רק עצרתי לקנות אגרטל חדש. צפוף לה שם, בתוך הכד הישן ההוא. הוא אף פעם לא התאים לה, או לקישוטים בסלון, או בכלל. ההורים שלי שכנעו אותי שזה-זה, אבל מה הם בכלל מבינים בכדים." הקול שלו נחלש. "מה הם בכלל מבינים באהבה." 

הסופר עוצר לרגע את נשימתו ומקרב את הקפה המהול לאפו, עונה: "יכולת לפחות להודיע לי."

מיכה פולט אנחה מבין שפתיו, ואומר: זה לא היה מתוכנן אריק. לא ידעתי את זה, אבל אני כמעט דמיינתי אותה יושבת לידי בשולחן ארוחת הערב. אומרת – מותק, לא נוח לי שם בפנים. אתה יכול לעשות משהו?

הסופר דוחק לשון ללחי: אתה אמור לדעת שאין האדם יודע מה יעלה בגורלו. יכולת לפחות להודיע לי.

מיכה גועה בצחוק: אלא אם כן מדובר בפתיינים כמוך, שמרביצים לכארון ומנווטים את הסירה שלהם לגן העדן לבד. מדלגים על הגיהינום." 

הסופר מרים את קולו:  אני מעולם לא ניווטתי את הסירה שלי מיכה. אני ניווטתי את הסירה שלך, אם אתה כבר משתמש בדימוי חסר המשמעות הזה. אם לא הייתי מנווט את הסירה שלך – היית קופץ מהגשר ההוא. ואני הייתי זה שהיה מסתכל על הכדים המזדיינים שלכם כל בוקר.

מיכה: אני חושב שהייתי מעדיף לקפוץ אריק. והייתי מעדיף לקחת אותך איתי לגיהינום.

משתררת שתיקה.

הפוגה.

הסופר אומר בחצי גיחוך: אני חושב שמקומנו במעשי סדום, ולא במדור המתאבדים, מיכה.

מיכה: זה לא מצחיק. 

הסופר: אני רק אומר, שכך או כך מקומנו בגיהינום ואין סיבה להקדים את המאוחר.

מיכה: אה, עכשיו אתה אומר שאין להקדים את המאוחר, אבל אתמול בערב סיפרת לי על אחרית הימים. אני לא מבין אותך לפעמים. 

הם שותקים.

הסופר: אתה עדיין חושב לקפוץ?

מיכה: כן. אבל אמא שלי תרתח מזעם.

הסופר: תעשה לי טובה, זה רק יקל עליה, ועל כל המשפחה שלך יחדיו.

מיכה: תגיד לי, אתה שיכור?

הסופר לוקח לגימה נוספת מהקפה המהול, ועונה: כן. אבל אני רק אומר שהשירה שלך לא תתקדם לשום מקום בכל אופן. אין לך זמן, מחר אחרית הימים. 

מיכה, משועשע: אתה יודע מה עוד אפשר לעשות לפני אחרית הימים? אני מציע שנקנה שרשרת, ונחרוט עליה פסוק שמיוחד רק לנו.

הסופר: פסוק רק לי ולך? אני חושש שאין פסוק כזה בכלל. מה לגבי קעקוע? 

מיכה: אפשר לקעקע פסוק.

הסופר: יש לי פסוק.

הסופר: אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר, בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת–אֲבַקְשָׁה, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; בִּקַּשְׁתִּיו, וְלֹא מְצָאתִיו. מְצָאוּנִי, הַשֹּׁמְרִים, הַסֹּבְבִים, בָּעִיר: אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, רְאִיתֶם. 

מיכה: אין מספיק עור כדי לקעקע את כל זה. זה יעלה לנו מיליונים. זה גם לא פסוק אחד, זה שלושה.

הסופר: אפשר להתפשר על פסוק יותר מינימליסטי –  מַה-יָּפִית, וּמַה-נָּעַמְתְּ–אַהֲבָה, בַּתַּעֲנוּגִים.

הסופר: אתה פה?

שתיקה.

מיכה: אין לי מה לומר לך, אריק. אני בדרך.

מציב הסופר את כוס הקפה על השולחן: אתה גם ככה מאחר. אני חוזר בי, תשאיר בשם האלוהים את האגרטל שלה בבית. אני לא רוצה שום קשר אליה, אל האפר שלה, או אל כלי הקיבול שלה. אתה צודק, אני טועה. לא תהיה אחרית הימים, אני לפעמים צריך להקשיב לך. היא תחלל את מערכת היחסים שלנו. 

מיכה: ואנחנו מחללים את זכרה מדי שבוע, כבר שלוש שנים. ערב נוסף לא ישנה שום דבר.

דממה.

מיכה משתהה מספר רגעים מעל הקו, ומנתק.

הודעה קופצת: (אם אבד הדיסק-און-קי: אזי אבדה האהבה)

המרה השחורה לא עוזבת את הסופר עד שמיכה זה מצלצל בפעמון הבית. ועתה נכנס מיכה ובידו האגרטל הארור שלה הוא נכנס בצעד מהוסס לסלון, מחייך בקצרה לסופר, פחד משתקף בעיניו? או זעם? הוא אומר – "מה רצית להוכיח לי, בדיוק? אני מנסה להבין."

הסופר מתמתח, ונד בראשו לשלילה. "לא שלום, לא תודה." מיכה לבוש בהידור, בחליפה, שעון יד בצבע כסף ועגיל תואם על אוזן שמאל. הוא משדר ביטחון של איש עשיר, אלא שבפועל הביטחון והעושר לא מבקרים אותו באופן קבוע. האשליה שהוא מוכר איכותית, אבל הסופר לא מוכן לקנות אותה. לא במחיר התמימות. הוא מעביר יד בשיערותיו של מיכה, ורואה שזה חושף חיוך דל. הוא מחליט להקריב את האמת לטובת הקשר, לטובת הניצחונות הקטנים. "לגבי אתמול, תשמע. אני מצטער. זאת הייתה בדיחה לא מוצלחת," אומר ולוקח את האגרטל מידיו, האגרטל הכבד והמעוטר בצבעים של אדום ותכלת. הדמויות, הסיפור, האפר – הוא מזיז אותם לשידה שנמצאת לא רחוק מהם. "זה באמת אגרטל יפה מאוד." השניים נרדמים זה בזרועותיו של זה, ומתעוררים שעות תמימות לאחר מכן. קבוצת שערות מסתלסלת מתוך גופיית הספורט של מיכה, מהדקת את אחיזתה בשערותיו אלו של הסופר.

"מיכה," לוחש הסופר באוזנו של מיכה, ומרחיק את גופו העצל. "יקירי," ממשיך, ומוסיף בבהלה: "אני שומע קולות מכיוון האגרטל. אני יכול להישבע שראיתי אותו זז לפני כמה דקות. תגיד לי שאני מדמיין, בבקשה ממך." המילים זוחלות מפיו, חלשות ואיטיות מכדי שיתייחס אליהן מיכה ברצינות. הוא משיב: תן לי רגע, ומיד אקום לבדוק מה עשתה האישה הזאת לך. גם במותה, אתה לא מסוגל להיות איתה באותו חדר. מי היה מאמין. 

ממשיכים לשכב כך עשר דקות, רבע שעה, מוסיפים לחלום על גאולה ועל לוחמים שמסתערים דרך שער הניצחון, אבל צרחה מקפיאת דם בוקעת מצוואר האגרטל ומפילה את מיכה והמאהב שלו על הרצפה, קוטעת את החלומות האירוטיים שפוקדים את שניהם בשעה זו של הבוקר. הם לוטשים עיניים באגרטל, ואז איש ברעהו, פליאתו של הסופר גדולה מזו של מיכה. הוא מבין שישנה אפשרות לפיה אינו שיכור, נרקומן, הוזה בהקיץ ומניאק כפי שמציג זאת מיכה – אלא נביא. יצורה יוצאת מתוך האגרטל, רטובה כולה, מכוסה בחומר לבן – כמעט כמו פסל יווני חי בדמותה האמיתית והצעירה של וושתי. פניה נאות כפי שהיו, מסותתות בעיקולים אלוהיים, ושיערה אפילו גזוז במידה  – היא משתחלת אל הסלון ואינה מהססת להתקרב אליהם, אל הבחורים הרועדים, שעתה מאבדים את עשתונותיהם וצורחים אחד באוזניו של השני: "חי-נפשי-זה-יצא-מהכד-המזדיין"

מוזר. נדמה שלמפלצת אין רצון לתקוף אותם או להתגונן מפניהם. היא נעצרת ועומדת, מטפטפת נקטר אלים על השטיח, במרכז הסלון של הסופר שבידיים רועדות צולל אל כריות הספה ומחפש אחר האקדח הטוב והישר. ואילו מיכה בוהה בה, מהופנט לחלוטין. זו אשתו. זו אשתו, לעזאזל! גם במותה – יפיפייה אמתית. או שמא אינה אמתית כלל ועקר? צועק מיכה לסופר: "אנחנו צריכים ללכת לאשפוז. היא לא קיימת, זה לא הגיוני שגם אני! וגם אתה! והיא, והיא — פה."

והסופר מחפש, אינו מקשיב לאהובו. התוכנית כמפורט: לירות בה, להסגיר אותה למשטרה על התחזות או לחילופין על תחיית המתים, ולהמשיך לישון ולהזדיין. זה מה שהוא רוצה. מוקדם מדי להתעסק בשטויות ובדקויות של יום הדין, הוא לא מוכן! כל החיים התכונן ותלה נבואות והזהיר את הכל מפני האמת – והנה האמת הזו עומדת ולוטשת בו ובאהובו עיניים רעבות ומחפשת רק לקרוע אותם אחד מן השני.  

מיכה מתקדם לעברה בצעדים מדודים. עשרה סנטימטרים. עשרים סנטימטרים. חיוך על הפנים, חיוך, מיכה. מדיניות פייסנית, אולי היא תתחיל לדבר, ואולי היא תסביר את עצמה, הגופה ושתי. המשורר, שואל לאטו, במילים ונעימות מלטפות: "איך יצאת מהכד ושתי יקירתי? מה הוביל אותך בחזרה אל החיים והבועטים? לא אמרת שאת רוצה להישאר שם לנצח?"

פניה נעימות. והיא עירומה ומשדרת אצילות בראשיתית, הוא מרגיש כמו אדם שבריר שנייה אחרי שנגס מהתפוח וראה אותה כמו בפעם הראשונה, אחרי שלוש שנים בהן דמיין את פניה בחדר השינה והסתכל על תצלומים בניסיון לשחזר בדמיונו את נוכחותה. כמובן. הוא עושה צעד נוסף, שולח את ידו ונוגע בפניה. היא לא זזה. עומדת ובוהה בו, בעיניה המרוחקות, אותן עיניים שבהו הרחק מעלה לריק, ניבטו אליו מחדר המתים. מתחת לסדין הלבן. הצצה חטופה, והוא הבין. כן, זאת הגברת ושתי. רטיבות זרה ומנוכרת מתגבשת עתה מסביב לגלגלי עיניו. מאחוריו מהדהד צליל מתכתי השייך לאקדח של הסופר. לכאורה נידון כאן עניין של חיים ומוות, אבל איך הפתגם העתיק גרס – חיים ומוות ביד הלשון. גם ביד, וגם בלשון. ידו ולשונו של הסופר. המחשבה הזו מבזיקה בראשו של מיכה ונעלמת כמעט מיד, הוא קופץ על ושתי המתה ומחבק אותה בגופו העירום, הוא מערסל את ראשה. היא בוהה ועיניה ננעלות על הנוף הנשקף מהחלון. החלון שלהם משקיף על המפרץ – וקו האופק החיוור מנופף לשלום בפעם האחרונה. 

מיכה לא רואה את הסופר קם, אבל שומע את צעדיו הקלים. את הבהילות הבלתי נסבלת הזו של הרגע, של הקיום, עושה עוד צעד ועוד צעד ועוד צעד אחד שקט. מלטף מיכה את ראשה ולא אכפת לו, לא אכפת לו, ולא אכפת לו שהרגע הציצה מכד. שהרגע קמה לתחייה כמו הפניקס.  

הסופר לא מעז לגעת בהם. הוא עומד מאחוריהם והאקדח מוכן למקרה שהגופה תתחיל לזוז. תתקוף מישהו. ידיה שמוטות לצד גופה, והיא נראית כמו בובה לא מזיקה שקמה לתחייה רק כדי להזכיר למיכה נשכחות. הסופר מבין שלא יקרה דבר אם יירה בה: במידה ותמות לא יקרה לה כלום. ואם היא תקום לתחייה אזי תיפול ותמות פעם שנייה ולא נורא. 

מיכה ממשיך ללטף את שיערה, מנסה להיזכר בריח השמפו המשכר שהדיפו שיערות ראשה כשהייתה נכנסת למיטה אחרי המקלחת. אבל אין סימן לריח. היא קרה ומרוחקת ועומדת כמו הפסל בעצמה. והקור שלה מחלחל אל תוכו. הוא לוחש לה מילים שנהג להפציר בה לפני השינה. את יקרה לי כמו אבן טופז, אבל נדמה כי המילים עוברות דרכה. והלמות לבה – אינן אלא הלמות לבו שלו שהולם ומזרים דם אל כל נים בגוף בעוצמה גדולה פי שתיים: פעם בשבילו ופעם נוספת בשבילה. מיכה מתנתק ממנה, כמעט הודף אותה ממנו, והיא מאבדת שיווי משקל רק לדקה אולם ממשיכה לעמוד: מסתכל מיכה בעיניים מתות אלו, ונזכר בלילה אחד שבו התעוררה. והוא התעורר. והיא לא אמרה שום דבר, אלא רק לחצה את ידו וכיווצה את שרירי גופה וצרחה הכל לתוך הכרית. ועתה הוא מביט בה ולא רואה שום דבר בעיני הדג שלה. מיכה מניף את ידו מנחית עליה סטירה וצועק כמו חיית השדה: תתעוררי ושתי, את לא רואה שאני עדיין כאן? שאני עדיין אוהב אותך?! תתעוררי זונה אובדנית מלוכלכת שכמוך 

רואה שאינה מגיבה ומסתובב אחורנית אל הסופר, שעתה מכוון את האקדח לראשה. בדממה ששוררת בדירה, ומשתרעת על גבי הרצפה והקירות, עיניו הירוקות של אהובו ניחנות בעזות. 

מיכה מזיז לאט את עיניו, והן נחות על קת האקדח.

הסופר נד בראשו קלות. מסרב לתת.

מיכה עתה מושיט ופורס את ידו. עיניו קבועות באלו של הסופר.

מצחו של הסופר מתכווץ בזעם. 

הלה מתקדם לעבר מיכה, אולם חולף על פניו וניגש במהירות אל ושתי לופת את ידה הקפואה ומוביל אותה אל חצר הבית. ומיכה שותק. מניח לדבר להיעשות. הוא יודע שאסור לו לבוא, אסור לו. אסור לו לראות את זה שוב פעם. אסור, מיכה. תסתתר. האבדון קרב. ממשיך לעמוד חסר אונים, על גבי אריחי הרצפה הלבנים והחיוורים. ואוטם את אוזניו בשתי ידיים. לוחץ ולוחץ כשהיא צורחת כל לילה לתוך הכרית.

ושתי זזה כמו הייתה בין החיים. אולי, אולי עדיין הייתה. הם נעמדים בחצר, והסופר טוען את האקדח. לפני שלוש שנים בדיוק הוא התיישב בסלון של מיכה וראיין אותו לכתבה.

הסופר: מה הצית אצלך את התשוקה לכתוב שירה?

מיכה: תראה, כבר מגיל צעיר כתבתי בלדות. שירי אהבה. הכל! כל כך השתוקקתי להרגיש את זה, את האהבה הזאת מבעבעת בתוכי, וחיפשתי. ולא מצאתי. והנה עכשיו הניצוץ ניצת, אני יכול לומר בביטחון שהפסקתי לחפש. ועכשיו, עכשיו נותרו רק המילים בידי ועשיית המלאכה עצמה. 

מחווה בידו לעבר אשתו, שקילפה תפוז, וממשיך לדבר ולברר ולהתפלסף ולהתרפק על מלאכת הכתיבה. והסופר רואה כיצד כיצד ציפורניה של ושתי מתחפרות בתוך קליפת התפוז, מקיזות את דמו, כיצד הן משחיתות את התפוז כשמיכה מסכם ואומר: כשהשירה שלי תמות, אמות אני יחד איתה. הדממה ומיצי התפוז שניגרים על החצאית הלבנה. בהילותו של מיכה לקום ולהביא מפיות, מלמולי אוי-לי. מבקש לסיים את הריאיון.

הסופר משחיל את האקדח לכיסו האחורי ומסתכל סביב טוב-טוב. הדממה ששוררת בחוץ מפתיעה. לא מכוניות או ילדים שצועקים. לאחר מכן הוא מגיע להבנה, שכמובן, בוקר יום שבת. וודאי. רק ציוץ ציפורי השיר. אלא שמרחוק, בעודו מאמץ את אוזניו, מבחין בשירה זכה וצעירה. כשם שמבחין בה בפתאומיות, כך גם מאבד אותה. הן לא רחוקות ממנו, הזמרות שהומות את המנגינה. וכך שב ונודד מבטו אל הגופה שעומדת במרכז החצר בלי ניע. שוקל להתנצל, לפני שיירה בה, אלא שההיגיון הבריא מצווה עליו לעשות את זה מהר בלי סנטימנטים. ממש כך, שולף הסופר את האקדח ממכנסיו ויורה בה בלי למצמץ. היא צונחת במידיות אל הקרקע ואינה משמיעה קול זעקה. ידיה מתכווצות בספאזם פתאומי וכך היא שוכבת על האדמה, מכווצת, בוהה בשמיים האדומים שזה עתה התחילו להכחיל. 

הסופר רוצה לכרות לה בור. אבל לא כאן, לא עכשיו. דואג למיכה. חוזר פנימה ורואה אותו עומד במרכז הסלון, ידיו מחפות על אוזניו. בוהה באריחים. מכסה אותו הסופר בשמיכת קשמיר, עוזר לו להתלבש ומאזין בקשב רב ליפחותיו המצערות. 

מיכה המכונס בתוך עצמו, על הספה, בתנוחת עובר קדומה, מזדעזע ורועד. בהדרגה נרגע מהפסיכוזה שהמוות זרק בו. היד שמעביר הסופר בשיערו משחררת אותו. אחרי זמן מה, מפסיק להתייפח. אך ורק מביט בפניו המסותתות של אהובו כאילו זו הפעם הראשונה שהוא באמת טורח להסתכל. ורוח החיים חוזרת אליו כעבור זמן מה. הוא קם אט-אט מהספה, חובק בעוז ובעוצמה את הסופר. נושמים לאט, ביחד, אחד מדריך את השני כיצד להעלות ולהוריד את בית החזה. 

עיניו של הסופר עצובות. הוא מחכה דקה ארוכה, ולאחר אומר: "אני צריך להראות לך משהו." הוא מניח את יד על כתפו של מיכה ומוביל אותו למחשב. הכונן מזדקר ממנו והלאה, בולט בלובנו ובזרותו לדירה זו של הסופר. זר לרטרו, ולווינטג', זר למכונת הכתיבה המאובקת שניצבת בפינה ולוויטראז', ולרעיון הרומנטי של האהבה, ולמיכה חד הקרן הפלאי שנמלט שוב ושוב מהמוות. עירום, מתיישב מיכה על הכיסא ופותח את קובץ ה"מילה". קורא את המסמך ומחוויר מרגע לרגע. הסיפור מדבר על ושתי, אבדן הכונן, יגונו של הסופר, קניית הכד. הכל. הכל מופיע שם לפרטי פרטים. גולל עד לסופו של המסמך, לבו נקרע בין שתי עמדות – אחת שאינה מאמינה לנבואות זעם ושנייה שמאמצת אותן ללבו ומתפרקת לחלוטין. מסיים לקרוא מיכה זה וקורע את המקלדת מן המסך, מנפץ את המקשים על המסך עד שלא ניתן עוד לזהות את מסמך ה"מילה". 

הסופר צופה בו מן הצד ואינו מגיב. סופו של הסיפור, ידוע לו אך לא למיכה. מחק את הסוף פן מיכה יקרא את המילים האחרונות וילקה בלבו או חמור מזה יאבד את שפיותו או חמור מזה ייקח סכין לידיו. ועל כן הוא מחכה שיפסיק מיכה להטיח את המקלדת במסך המחשב, האקדח שבעזרתו קטל את ושתי עדיין נתון במכנסיו. קר, מאיים. מיכה אט-אט מקיץ מהאובדן, טומן את פניו בכפות ידיו. רוכן אליו הסופר ולוחש באוזנו: "אתה רוצה שניסע לקפוץ מהגשר ההוא שלך?" ומיכה מסיים להתייפח ומהנהן חלושות.