היא שחתה אל האור.
תמיד חיפשה לשחות אל האור, הרגישה. אל מעט הנשימה שהבטיח.
היא לא ידעה אם ישנה נשימה. לא זכרה מה ממתין לה שם.
כשהגיחה מהמים הקרים בנתז טיפות, ראתה שאינה היחידה. עשרות נשים היו בנהר. זקנות וצעירות (אך לא ילדות, ילדות לא היו שם, ואף היא לא ילדה, החליטה. לשם אסור לחזור), בעשרות מהגוונים שמעטרים את העולם הזה.
הם הכו בה עכשיו, העולם על הצבעים שבו, והדרך בו יכול הוא לבוא פנימה אל הלב, ולמלא אותו כשם שממלאים מפרש (ואז משיטים עמו אונייה, חשבה, במים, כמו אלה) ולקרוע אותו.
רק בעצמה טרם נזכרה, וגם עוד לא רצתה, כאילו ידעה שתמצא שם דבר מה מנוול, והלא הכל מצוי כבר בחוץ ומה עניין בה דווקא.
המילה 'אני' עוד לא עלתה במחשבתה, הבינה. היא העלתה אותה ודחתה מיד.
מהחוף צעקה אליה אישה אחרת וסימנה לה לצאת, היא הייתה שונה מהרוב, הבחינה. הן היו עירומות (וממגע הרוח והמים על גופה ידעה כי אף היא), נכנסו לנהר וטבלו בו ויצאו ממנו, קיבלו חלוקים לבנים בצאתן ופשטו אותן בבואן. האישה הצועקת הייתה לבושה מאד, בבגדים בצבעי אפור ואדום. עוד שתיים כמוה היו על החוף, הבחינה הטובלת, הן הושיטו את החלוקים הלבנים ליוצאות מן המים והסירו אותם מהנכנסות.
'אקסודוס!" צעקה הלבושה "אקזיט פליז! גט אאוט!', ובשמאלית סימנה בתקיפות לעבר החוף המוריק והסלעים שאחריו והדרך שבין הסלעים שהתעקלה מעלה.
הפחד עלה במעלה גרונה, פחד מצעקת האישה, מסמכות שלה. היא רצתה לצלול לתוך מים, להתחבא שם. לא לצאת, לא. טוב היה לה במים האלה, למה לה אור?
"אקזיט פליז ליידי!" המילים הזרות-מוכרות האלה ניצתו בדעתה כמדורות, צורבות ומעלות גצים ועשן. 'אקזיט' כשלט של מפלט, של משב אוויר, אדום וכעוס. 'פליז' תחושה לא נעימה, צביעות וסחטנות והתחנחנות. 'ליידי' – תה. תה חם עם קוביות סוכר שמוטלות בו במצבט מעוטר, המוגש בכוסיות חרסינה מהודרות.
היא לא זכרה ששתתה כך, וטעם התה שעלה בחיכה היה אפור וחולי. אף על פי כן, ידעה על קיומו של התה האחר, ותמיד רצתה כך. כמו ליידי.
מחשבה זו דחקה את פחד שחשה כלפי הלבושה והניעה אותה אל החוף. זה גם עזר לפחד – מחזיקת החלוק הפסיקה לצעוק, נשענה על סל גדול לצדה והשפילה מעט את ידה שנייה, מניחה לחלוק ללחך את עשבי החוף.
אבל עטה עליה משדרכה הטובלת על קרקע יבשה. נעמדה על קצות אצבעותיה, הטילה את החלוק על כתפיה הרטובות של הטובלת, הטילה לידה כפכפים ופנתה לחטט בסל שלצדה.
"פרלה וו פרנסה?" שאלה הלבושה, "בתחכי ערבי? עברית? טורקצ'ה?""
חיוך. ככה זה לחייך. זה נחמד לחייך, מזמן לא חייכתי.
"אני מדברת עברית", ענתה הטובלת. בהגייה מדוייקת מאד, עוד משהו ניצת בה, פנימי יותר מהמילים שלפני, מסוכן יותר (איך אומרים אקזיט בעברית? שאלה את עצמה. יציאה, ענתה. מה זה פליז? בבקשה. איך אומרים ליידי? לא אומרים).
הלבושה שלפה מהסל תיבה שחורה קטנה עם אוזניות לצדה. לחצה מספר פעמים על אחד הכפתורים עד שצירוף הסימנים heb הואר על המסך. היא סימנה לטובלת להתכופף, חבשה לראשה את האוזניות ולחצה על כפתור נוסף.
קול בקע מהאוזניות, נשי ועמוק.
"שלום לך" אמר הקול בעברית, בשפה שהייתה שלה, "וברוכה השבה אלינו".
עברית הייתה שפת האם שלה, נזכרה. גם הקול היה כזה. אימהי. לרגע ניסתה להזכר באמא שלה, אך שם היה רק כאב. לאמא שלה לא היה קול כזה, לא. לא, עדיף להקשיב לקול הזה.
"…ביוון, בפארק הלאומי נהר הלת'ה, הנהר שמתחיל את הסיפור שלך – מחדש. את בחרת להתחיל מחדש, לטבול בנהר ולשכוח את כל מה שעבר עלייך עד כה. ישנן סיבות רבות להתחיל מחדש – העתיד יכול להיות הרפתקה מופלאה ומרגשת, ואין צורך לחפש מה עבר עלייך עד כה"
האישה שבאוזניות דיברה לאט ובהיר, מבטאת היטב כל מילה. אימהי, חשבה שוב, ככה מדברים אל ילדים, ואז המשפט תיקן את עצמו בראש. ככה מדברים אל עולים חדשים.
היא לא זכרה מי אלה, אבל בלבה כבר החליטה שהיא כזו. הרי היא עלתה הרגע, מן הנהר הזה השוטף. לת'ה. והייתה הרי חדשה מאד.
הלבושה רטנה ודחפה לידיה את התיבה השחורה לפני שחזרה לחטט בסל.
"…אבל תודעה צריכה זכרונות – אחרי הטבילה בנהר הלת'ה, מנסה הרשת הנוירונית שלך לשקם את עצמה ולהגיע ליציבות חדש, בפרץ פעילות מואצת הנמשכת שעות בודדות"
הגברת במדים (כך קוראים להם, נזכרה), בחנה אותה בחשד, ואז דבר מה בטלפון הנייד שלה. בסוף הכריעה והושיטה לעברה שרשרת עם לוחית לבנה, סימנה לה להוריד את ראשה וענדה אותה לצווארה. 83, קראה על הלוחית. אז זה מה שהיא הייתה עכשיו. שמונים שלוש.
"…התיק האישי שהכנת לעצמך מחכה לך בבית ההבראה, במרחק דקות ספורות של הליכה. הרשת הנוירונית שלך תתייצב תוך מספר שעות, כך שחשוב מאד לעבור עליו בהקדם. אנא השמעי להוראות המדריכה שלך. היא כאן בשבילך"
שמונים ושלוש הביטה במדריכה שלה, אך זו כבר הפנתה את מבטה, סורקת את מי הנהר והנשים הטובלות. עיניה הצטמצמו והיא עשתה צעד קדימה: "אקזיט פליז. אקזיט פליז ליידי!" קראה אל אישה שחורה ומצולקת עם ראש מלא תלתלים רטובים שהגיחה זה עתה מהמים וסובבה את ראשה בבלבול.
אז חזרה אליה: "יו גו היר", אמרה, מצביעה על השביל העולה מן הסלעים. "שואו יור נאמבר. גט יור באג. דו יור וורק", וכשפנתה שמונים ושלוש ממנה, תפסה המדריכה את התיבה השחורה שבידה ולחצה שוב על הכפתור הירוק. "אגיין" היא אמרה.
"שלום לך", חזר הקול האימהי בעברית, "וברוכה השבה אלינו".
שמונים ושלוש טיפסה במעלה השביל לצד עולה נמרצת וצעירה יותר מהאחרות. מה היא רוצה לשכוח, חשבה לעצמה, ממה היא בורחת. לרגע תהתה ממה בורחת היא עצמה, אך אז נדדה דעתה אל הקול שבאוזניות.
"כדי לדאוג שהאני החדש שלך יכיל את כל מה שתרצי ורק את מה שתרצי, את הישנה הכינה לך תיק מסע, הכולל מספר חפצים חשובים לך ביותר אשר יעירו את הזיכרון החושי שלך ויסייעו לך להרכיב מחדש את זהותך ואת עברך החדש, נקי ורענן מתמיד".
לבה של שמונים ושלוש זינק לרגע. היא נשענה על סלע חד ובולט, נושמת נשימות ארוכות. הפחד שלי, זיהתה, הוא חזר. היא פחדה מהתיק הזה, מהמסע, ממה שצופן לה העבר, נקי ורענן כמה שיהיה.
היא הביטה לאחור, הנהר והטובלות נראו עדיין, גם המדריכות במדים שרחשו על החוף, נזהרות שלא לקרב מדי.
"יו שולדנט לוק בק. איטס באד לאק היר". זו הייתה מדריכה, מוליכה שלוש נשים מטה, ושמונים ושלוש נזכרה כי גם לשפה הזו יש שם. אנגלית. היא יודעת אותה ודיברה אותה אל קהל של כמה מאות נשים אך בעיקר לא-נשים בחליפת שחורות.
את לא אמורה להסתכל לאחור. כאן זה מזל רע.
היא הנהנה במהירות, מנסה לרצות את המדריכה חמורת-הסבר. נעמדה על רגליה, נשכה את שפתה, עשתה צעד נוסף קדימה והביטה ביורדות לטבילה. הן הסתכלו בה בעיניים גדולות ופה פתוח, ושמונים ושלוש נזכרה שפחד הוא דבר מדבק.
בית ההארחה היה ארוך ולבן, עם שורת עמודים לבנים ומעוטרים בכניסה. דווקא בשמם נזכרה בן רגע. עמודים איוניים. אחת משלוש התצורות העיקריות של העולם הקלאסי, לצד הדוריים והקורינתיים. גם על זה הרצתה באנגלית, בפני קהל הלא-נשים רחוק מאד מכאן. שלה לא היו לבנים, לא היו עשויים אבן. מתכת וזכוכית היו שם ועוד סוגים, סוגים שהמציאה בתקופה בה תפקדה.
המחשבה הזו הלהיבה אותה והיא האיצה את צעדיה, עברה את שורת העמודים ועלתה במדרגות הלבנות אל דלת הזכוכית. מימינה נתלה שלט צבעוני, עם כיתובי צבע בשפות רבות. האנגלית בלטה מיד, אך שמונים ושלוש שלחה מבטה לחפש את העברית שלה.
ומצאה, בקטן כחול ואלכסוני למעלה משמאל. "שדחמ – ךמצע תא עד!" היה כתוב שם והיא סובבה את ראשה וניסתה לפענח עד שנכנעה והביטה לעבר האנגלית. Know thyself – anew!".
לפני שנתבררה החידה, נפתחה הדלת, וראש מתולתל הציץ החוצה. היית זו מדריכה נוספת, שחיוך מאולץ נמתח על שפתיה ועיניה אמרו קוצר רוח: "כנסי בבקשה גברת. את צריכה להתחיל את ההתחדשות שלך". שמונים ושלוש כבר ידעה לזהות את המבטא שבאנגלית שלה. האנגלית שלי טובה יותר, הבינה.
היא אמרה regeneration, וזה אולי לא בדיוק התחדשות? לידה מחדש? היא שאלה את עצמה אם ילדה פעם, והתשובה זינקה מיד משום מקום, חמה וכועסת. אני אהיה אמא גרועה, אני הורסת את כל מה שאני נוגעת בו, אני לא הולכת להמשיך את זה.
המבט שבעיניה הפחיד את המדריכה. "את צריכה עזרה?"
היא פסעה פנימה מהר מאד, חולפת על פניה ונכנסה אל לובי ארוך. דלפק נמתח מן הכניסה עד סוף הלובי, וביתר החדר פוזרו שולחנות מוקפי כורסאות מרוטות (כמו בקופת חולים, חשבה). שלוש נשים, לבושות בגדי ספורט, ישבו סביב אחד השולחנות, כוסות קפה לצדן. שתיים שוחחו חרישית, אחת עיינה בחוברת צבעונית, מטה אוזן לשיחה.
הפקידה שבה אל הדלפק, בחנה את תג מספר שעל צווארה של שמונים ושלוש, פתחה מגירת שולחן והושיטה לה מפתח שגם אליו הוצמד תגית של 83. אחר הסתכלה סביבה, וצעקה בקול "אלקטרה!".
משהו עם חשמל, חשבה שמונים ושלוש ואז נזכרה. נהר הלת'ה, פארק לאומי, יוון. יש טרגדיה כזו, יוונית. היא למדה אותה כשהשלימה בגרויות לבד ממש, כשגילתה שיש ספרות כזו בעולם. אז כעסה על אלקטרה ההיא, אך לא זכרה למה, ועכשיו כל כך קשה היה להיזכר, כשמדריכה צועקת (פקידה, הבינה, לא מדריכה. פקידת קבלה).
אבל עכשיו כבר לא צעקה סתם, הטלפון היה מוצמד לאוזנה והיא הוכיחה מישהי. שמונים ושלוש לא הבינה את המילים. היא מדברת יוונית, שפה שאני לא יודעת, אף פעם לא ידעתי. אני בסדר. אך טון התוכחה היה ברור, ברור מדי. צורב כתמיד.
הפקידה הורידה את הטלפון והצביעה על אחת הכורסאות. 'שבי, היא תהיה כאן תכף'.
שמונים ושלוש התיישבה תחילה, אך משפנתה הפקידה למחשב, קמה וניגשה אל הנשים המשוחחות ונעמדה לקשיב.
"אז בפנסיה שלי הם כבר לא יגעו", שמעה.
זו הייתה אישה עם שיער שיבה אסוף בתסרוקת הדורה. היא דיברה אנגלית במבטא קל מאד. גרמני, חשבה שמונים ושלוש, ומיד נזכרה באותו סוף שבוע באלפים עם גיא.
"אז לקחו מה שלקחו מהנדל"ן, מצדי שיחנקו איתו", המשיכה הזקנה, "אבל אם אני אזכור את המנוולים הקטנים שלי כשהם היו תינוקות מתוקים בעריסה, זה גם לא ייגמר אף פעם. את כל החיים הם יוציאו לי, יחד עם הפנסיה. לא, אמרתי להם. קחו את הכל עכשיו, אמחק אתכם מחיי ונפרד כזרים".
חיוך מר עלה על שפתיה, ואז הבחינה בנוכחותה של שמונים ושלוש.
היא נגעה בשולי החלוק שלה. "טבלת עכשיו?" שאלה.
שמונים ושלוש הנהנה ופתחה את פיה, לראשונה מאז שיצאה מהנהר. 'יס', אמרה. זה יצא קשה מאד, אבל טוב בה במידה. גם לי יש קול, נזכרה, ומשהו בידיעה הזו הפתיע אותה יותר מכל מה שאירע עד כה בחיים האלה.
"את לא צריכה להקשיב", אמרה כסופת-השיער, "זה יזהם לך את ההתחדשות. אפס גירויים".
היא נרתעה ממנה, מועדת על החלוק וכמעט שנופלת. יזהם. זה תמיד יקרה לי. אני יכולה לטבול גם אלף פעמים. לקרצף הכל, זה לא משנה. הזוהמה בי.
עוד פרץ זעף ביוונית נשמע מאחורי גבה, ושמונים ושלוש הסתובבה בדריכות, מוכנה לנזיפה. אולם התוכחה הופנתה אל צעירה עוטת מדים ומתנשפת.
הפקידה קלטה את מבטה והצביעה על החדשה. 'לכי איתה לחדר' אמרה באנגלית.
שמונים ושלוש ניגשה אליה. "הלו", אמרה בהיסוס. זו הייתה המילה השנייה שלה. קודם 'כן', אחר כך 'שלום'. אלה מילים טובות להתחיל עמן מחדש, חשבה.
הצעירה שלחה מבט חושש אל הפקידה, אך זו הפנתה להן גב.
"שלום", אמרה, "אני אלקטרה. בואי, אקח אותך לדברים שלך".
מהמדריכות שפגשה עד כה, האנגלית בפיה של אלקטרה הייתה הזריזה והנוחה ביותר, ומשהתחילה שמונים ושלוש לדבר, רצתה מכך עוד, כך שמיד לאחר שנכנסו למסדרון פנתה אל הנערה.
"שלום אלקטרה, אני לא יכולה להציג את עצמי עכשיו", ומשכה אליה את תג המספר שעל צווארה, "אז רק שמונים ושלוש".
הנערה החניקה צחוק, ושמונים ושלוש נרתעה באי-נחת. איזו סתומה אני, חשבה. מה היא צריכה את המספר שלי? מה היא צריכה את השם שלי? מה היא צריכה את הבדיחות שלי? (אני בדחנית, הבינה פתאום בבושה. חשוב לי שאנשים יצחקו כשאני מדברת). היא עובדת כאן, ברור שהיא יודעת. היא רואה את זה כל יום, אבל צחוקה של אלקטרה היה ידידותי, לא מלגלג, והיא הרפתה מעצמה רגע והביטה בעיניה.
ירוקות וצוחקות. מעניין מה היא רואה כשהיא מביטה בי. היא ילדה ממש, לא יותר משבע-עשרה.
"זה בסדר", אמרה, "בחדר שלך יש את כל התיק. וחייבים להכניס תעודה מזהה אחת לפחות. עוד כמה דקות יהיה לך שם"
"אבל את יודעת אותו?", שאלה בשקט. אני רוצה לקבל את השם ממנה, חשבה. אלקטרה והעיניים הצוחקות שלה. שהיא תקרא לי מחדש.
אלקטרה הנהנה, אך כשראתה באיזה רעב מסתכלת בה האורחת, שוב עלה בה פרץ של צחוק. אותו היא החניקה מהר יותר אף, ואז השפילה את ראשה במבוכה, מנתקת את קשר העין.
"סליחה", אמרה, "אני רק ממלאת מקום פה. אני לא רגילה לעבוד עם אנשים מחוץ ליוון. אצלנו ככה זה לא", היא חזרה על ההנהון שלה, "וככה כן" היא הנהנה שוב, באופן שונה רק מעט, "אז אני לא יודעת. רק באתי הבוקר עכשיו, אז שתגמר השביתה של הנהגי הסעות. וגם אם הייתי זוכרת, היה אסור לי להגיד לך, כי זה חשוב שאת תבחרי במה להסתכל בסדר ובקצב שלך, ואם אני אגיד לך את השם זה יזהם את התהליך", ובדחיפות מחודשת – "בואי נמשיך. אסור לי לדבר כעיקרון, זה מזהם את התהליך".
הן המשיכו ללכת, עוברים אגפים בגווני פסטל שונים, נדחקים מבעד לסדרנית עם עגלת סדינים והזוהמה שבה לגאות בשמונים ושלוש. זו הרי מי שאני, לא? מזהמת תהליכים, מזהמת את החיים שלי? כל מה שאני נוגעת בו.
בחרתי בתהליך, הזכירה לעצמה, ואז השיבה לעצמה, בגל נוסף של שנאה. לא, אני הישנה בחרה את זה לעצמה. היא בחרה למות, להשאיר אותי ככה לבד. זין על הבחירות שלה, זין על התהליך.
אני הולכת לדבר איתה, החליטה.
"אמרת שאת רגילה רק ליוונים? מאיפה אז האנגלית שלך? היא ממש טובה".
אלקטרה צחקה שוב, הפעם בפה מלא, צחוק מצלצל ומתגלגל ושמונים ושלוש שוב התפלאה מדוע כל כך משמח אותה הצחוק הזה, מדוע היא גאה כל כך שדבריה – כולם, עד כה – מעלים אותו בפי הנערה.
היא לא ענתה אבל, ושמונים ושלוש ניסתה שוב.
"את מאד טובה בבית-הספר?"
עוד צחוק, ארוך מקודמו. הוא הרוויח לה את שיתוף הפעולה, את השגת הגבול.
"טיק-טוק", אומרת הנערה, "טיק-טוק ויוטיוב וכאלה. גם נטפליקס, למרות שלנו אין בבית".
הזכרונות ניצתים וכבים, היא יודעת מה אלה, הייתה לה סדרת הרצאות ביוטיוב, אדריכלות. שמונים ושבע אלף צפיות, שמונים ושבע אלף גברים בחליפות יושבים באולם אפל וצופים בה, שופטים אותה. היא הסירה את כולן מיוטיוב יומיים לפני שטסה, נזכרה. ישבה בחדר חשוך ומצחין, עם ג'וקים זוחלים על פני אוכל נרקב ומחקה את כולם, כל מה שהייתה.
הנה הזיהום שלי, צעקה לעצמה, ועכשיו אטבע בו. דעתה נאחזה בצמות של אלקטרה המטלטלות לפניה כבחבל הצלה. אני חייבת לשאול אותה עוד משהו, חשבה, לא משנה מה. רק עוד מהצחוק הזה שאין עליו עול.
"יש לך צמות מאד יפות", אמרה, "את עושה לבד?"
היא לא צחקה. "חבר שלי עשה לי בבוקר", אמרה, "הוא כזה בת לפעמים" וצחקה שוב.
האגף הזה היה תכלת רכה של שמי קיץ. דלתות צבועות בצהוב שלוחיות עליהן. שמונים ואחת, שמונים ושתיים סדוק באמצע וזהו זה, שמונים ושלוש, ההתחדשות.
אלקטרה הצביעה על המנעול. "את צריכה לפתוח עכשיו". שמונים ושלוש ניסתה, אך המפתח סירב לזוז במנעול והנערה החליפה אותה.
"טוב, ככה זה גיבורים", אמרה בהתנצלות, מושכת את הידית ומטלטלת את המפתח בחור המנעול.
שמונים ושלוש חייכה. "כן, אנחנו גיבורות ממש. ביחד ננצח את הדלת".
אלקטרה העיפה מבט תוהה,"אה, לא, אני מתכוונת למסלול פה, 'התחדשות של גיבורים', זה היותר זול, אז פחות מטפלים בהכל, וגם ההבראה שלכן זה רק יומיים".
היא שבה אל המנעול.
"במסלול של 'התחדשות אולימפית', בחיים לא יהיה קטע שיש שביתה של נהגים אז מקפיצים תיכוניסטיות מהכפר. שם יביאו מונית ספיישל מסלוניקי אפילו. זה גם לא בניין גדול כמו פה עם כל הבלגן. דוד שלי מביא את הקייטרינג למתחם שם, ואומר שלכל לקוח יש בקתה פרטית ישר על חוף וגם מדריך צמוד והם אוכלים מהבישולים שלו כל יום. אבל טוב, שם זה עשרים וחמש אלף יורו, בגיבורים, את יודעת, זה הממש זול"
הפעם נפתחה הדלת בהצלחה, חושפת חדר קטן עם שולחן כתיבה וכיסא, מקרר זעיר בצד ועליו מיקרוגל, מיטה ערוכה שעליה פיג'מה בצבע התכלת של האגף וארון בגדים. משמאל דלת פתוחה לשירותים.
'אבא שלי אומר שזה לא בסדר', אמרה, 'איך שעושים חלוקה מעמדית של משהו שהוא מתנה של הקוסמוס', את המילה האחרונה ביטאה ביוונית. 'אבל את יודעת, הוא גם ממש קומוניסט, חבר מפלגה והכל. הם תמיד מגזימים'.
אז הסתכלה על פניה של המטופלת וראתה את עווית הכאב שעליהן. "אוי", אמרה, הפעם ללא שמץ צחוק, "סליחה, אני ממש מצטערת, לא רציתי לדבר פוליטיקה. אנחנו לא אמורות לדבר, אני רק אמורה להגיד לך שאת חייבת לעבור על הכל מהר, התיק שלך זה בארון ותוך איזה שלוש שעות המוח שלך חייב כבר להגיע למקום יציב, אז את חייבת כי מסלול הגיבורים לא מכסה רענון חוזר, אז אל תלכי לישון ואני מצטערת'.
אמרה ונמלטה, מותירה את שמונים ושלוש לבדה נוכח החדר הפתוח, מול הדקות האחרונות בהן יכלה להשאר פשוט שמונים ושלוש.
את בסדר גמור, רצתה לצעוק לאלקטרה. המילה הרעה לא הייתה קומוניסט. אבל היא לא צעקה, הגיע הזמן להכנס לחדר, לתהליך. לאמין, רק קצת, בעצמה הקודמת. "המילה הרעה", אמרה בשקט, מנסה עצמה בעברית, "זו אבא".
היא הוציאה את המפתח מהדלת, סגרה ונעלה. ניגשה אל הארון, הניחה עליו את ידה ואז הסירה אותה. העבר שלה היה שם, והיא לא הייתה מוכנה אליו, עוד לא. פתחה את דלת השירותים – מקלחון עם וילון מוכתם, מראת כיור שבורה. פתחה את המקרר, הוציאה משם תפוח ונגסה. לא, היא לא הייתה רעבה. אף פעם לא הייתה מסוגלת לאכול כשהיא במתח. גם זה זיכרון.
אבל היא הייתה צריכה משהו כדי להסיט את דעתה מזכר מה שאיים להתעורר בה. היא סקרה שוב את החדר, וקלטה ספר שניצב על השולחן, שעון על דופן הארון שלצדו.
כריכה קשה, מנוילן כספר של ספרייה, בלוי כמוהם, באנגלית.
"הארכיאולוגיה של העצמי", אמרה הכותרת, "מקנזי אדמונדסון". האיור הציג אדם כפוף לצד נהר, מנסה להרכיב כד מתוך אינספור חרסים פזורים. היא הפכה את הספר וגילתה את מקנזי אדמונדסון מחייך אליה מגבו, לובש חליפה אפורה ומהודרת, מעוטר בזקנקן מאפיר. הוא יכול היה להיות בהרצאה שלי, חשבה.
גב הספר פירט כי אדמונדסון היה פסיכולוג קנדי מוצלח עד אשר קיבלו חייו תפנית לא נעימה (הגב לא גילה לאן הייתה התפנית) והוא פנה לטבול בנהר הלת'ה ולאבד את עצמו הישן, רק כדי לגלות הרבה יותר מזה, ובפרט – פילוסופיה שלמה ופופלארית מאד (מעל לשני מיליון עותקים נמכרו באנגלית בלבד!), העוסקת בחשיבות האבדן העצמי והרכבת דמות אידיאלית מתוך ממצאי זיכרון בתהליך המשלב איחוי זהותי וחקר מעמקים. מאז, סיכם התקציר, חוזר ד"ר אדמונדסון לנהר הלת'ה וטובל בו מדי פסחא, משחזר את המיתוסים הנצחיים של הלידה מחדש וניקיון האביב. ספר זה עצמו נכתב, סיימה הכריכה בגאווה, על ידי לא פחות משבע גרסאות שונות שלו המסתמכות זו על כתביה של זו, בדרכן לגרסא הטובה ביותר שלו שיכולה להיות.
אולי זה מה שאהיה? עוד גרסא של מקנזי אדמונדסון, נראה שזה הולך לו ממש טוב. היה משהו מתנשא מאד בחיוך הבוטח שלו על הכריכה, אבל הארון שבחדר הפחיד אותה יותר. היא התיישבה והתחילה לקרוא.
הפרק הראשון "הדרך להאדס רצופה כוונות טובות" שעמם אותה מיד. ד"ר אדמונדסון סיפר שם על ההצלחות המקצועיות והאישיות הרבות שלו, והיא דפדפה קדימה עד שנתקלה בתיאור דרמטי של הנהר ממנו בקעה.
"היוונים העתיקים האמינו כי הנהר יישא אותם לממלכת המתים הקודרת, עמוק בהרי תרקיה, יורשיהם בימי הביניים סברו כי הנהר מקולל, והקרב אליו נידון לאבד את כבודו ושבטו, אך כבר בשנות החמישים של המאה העשרים, בהסתמך על סבב ראשון של גילוי ומחקר בריטי מן המאה הקודמת, הוגדר הנחל כאתר מורשת הלני ונפתח לתיירות רפואית"
מקנזי פירט את התגובות הראשנות הפושרות, שראו בו קוריוז מסוכן, והקדיש פרק שלם (6: "צלב כבד לסחוב") לתיאור ההתנגדות הכנסייתית ולהסבר מדוע נבעה רק מקריאה מוטעית באיגרת אל הקורינתיים.
היא סגרה את הספר והביטה בשעון. שעה חלפה מאז שעזבה אלקטרה, והיא בזבזה אותה על רקע היסטורי. אני הסיפור פה, לא נהר, הזכירה לעצמה, מותר לי להיות במרכז. די!
היא קמה, פתחה את הארון, הוציאה ממנו תיק גדול וירוק ושפכה את כל תכולתו על רצפת החדר. נשמה ורק אז הרשתה לעצמה להסתכל.
מפוחית, ספר מרוט מאד בעברית – 'פרא', בובת סמרטוטים מחוייכת, פרח מיובש, פנקס עם רישומים, מפה כלשהי עם קווי גובה, קערה עם סימנים סיניים עליהם (אני יודעת סינית? תהתה וענתה מיד שלא, לא יודעת), תעודת זהות.
אותה אקח אחרונה, החליטה, אתחיל מדברים שכולאים פחות. מבטה נדד אל "פרא" והיא נזכרה באותו יום עם רועי. היא והוא היו שלובי ידיים, הצביעו כך על הספר ולעגו לו.
את תוכן הספר לא זכרה, עוד לא זכרה, כלל לא זכרה שקראה אותו. היא פתחה אותו ובדף השער נתקלה בהקדשה, כתובה בכתב יד קווי ובטוח. "עינב היקרה, שתלכי תמיד עד הסוף עם האמת שלך. אל תתני לאף אחד לעצור אותך. באהבה, ג'וש".
עינב? אז היא עינב עכשיו, לא שמונים ושלוש, לא מקנזי? היד נשלחה לאחוז בתעודת הזהות ולפתוח אותה. אישה בת ארבעים, חיוך רחב, שיער גלי. עינב מילטון, שנת לידה 1980, נשואה.
אני נשואה? רועי? ג'וש?
החרסים מבלבלים כל כך. איך לסובב כך שיתאימו, איך לחבר.
הם היו בחנות ספרים וצחקו כשהצביעו על הספר. 'זבל של היפים' אמרה, ורועי צחק על המסר העלוב של המחבר (היא העבירה מבט על הספר. כן, גבי ניצן, זכרה, משהו התחבר).
אולי עזבה את ג'וש עבור רועי, אולי זו הייתה הדרך שלה לצרוב בעצמה את החרטה שלה, את הבגידה שלה? (היא הביטה עוד מבט בתעודת הזהות. הונפק בשנת 2020. הרבה יכול היה להשתנות מאז, אולי היא הייתה גרושה, פרודה, אולי ג'וש – או רועי – מחכים עכשיו לשיחה ממנה?)
הספח! להוטה, הוציאה ופתחה את הספח שבתעודה. חיפשה את שם בן הזוג.
יונתן.
מי זה יונתן?
היה יונתן, נזכרה. גבוה וג'ינג'י כזה, תמיד חיזר אחריה בצורה מצחיקה שהיא הייתה נבוכה מכדי להתייחס בכלל. עד לא מזמן, כמסתבר.
את זה היא לא זכרה, היא תיזכר.
ואז החליקו עיניה מטה והיא גילתה שהיא אם לרומי, ילידת 2015 ולנס, יליד 2017. יש לי שני ילדים, קלטה. למה עזבתי אותם? למה ברחתי?
(אהיה אימא מחורבנת, נזכרה, אסור לי להעביר את זה הלאה)
המפוחית העלתה את טיול בי"ב כשהן ברחו למערה ואסנת ניסתה ללמד אותה לנגן. בצלילים הצורמים שהתפרצו ל. היא קירבה אותה לשפתיה ושמעה אותם שוב. גמלוניים כל כך, חזקים מדי. היה לי קול, היא חשבה שוב בשמחה פתאומית. מה עשיתי איתו?
למה שאברח מרומי ומנס, שאלה, ומעט זכרונותיהם התחילו לעלות בה, נחים במעבה האשמה שלה. תשובה התחברה בה. לא ברחתי מהם, ברחתי מעצמי. ידעתי איזו אמא אהיה, במיוחד כשעזבתי את יונתן (ועכשיו השתכנעה שעזבה אותו, שהוא לא מצפה ממנה לשיחה). אולי ג'וש זה קיצור של יונתן? שם חיבה? יש להם קטע כזה במשגב, לא? יש לנו?
היא קטפה את מחברת הרישומים, מצפה למצוא שם עמודים קורינתיים בזכוכית ופלדה, אך נתקלה ברישום פנים מבוגרות. אבא? חשבה לעצמה, ופתאום המילה הזו הסתדרה אחרת מילאה אותה בגעגוע חסר מענה, שהחליף את האימה. הוא בטח מחכה לטלפון ממני, בטוח דואג, בטח גם סובלני, יודע מתי אני צריכה לקחת את הזמן. אתקשר לפני שאעלה למטוס, החליטה (האם הוא חי? שאלה את עצמה במתח פתאומי, ואז הרגיעה את עצמה. חי, הוא בטוח חי), רישום של שיח על גבי צוק, זה מתקשר למפה, מפה של סימון שבילים והיא נזכרה בטיול שעשתה שם עם איש שיכול היה להיות רק יונתן-ג'וש.
"השארתי לעצמי מפה כדי למצוא את הדרך אליו", אמרה בקול משפט שהיה נחוץ לה כשם שצלצל לה כבנאלי. היא אחזה בידה את הבובה, בובה רכה, עשוייה עבודת יד. בובה של רומי, חשבה, סבתא העבירה לי אותה, אני העברתי אותה לרומי, אבל אז לקחתי לה. כי אני לא סבתא, כי הירושה שלי רעילה, כי מגיע לה יותר.
היא קמה אל השולחן ופתחה את הספר באקראי. מקנזי היה זחוח ופטרוני, אך עכשיו נזקקה לפטרון.
"לאחר הטבילה מתחילה מלאכת האיסוף העצמי", כתב מקנזי, "אנו חופרים בעדינות בין השכבות, חושפים את הממצאים ומאחים-מדביקים אותם לכדי תמונת עבר. האם נגלה-נבנה מתוכנו את הזיגוראטים של בבל? את מקדשי ירושלים? ואולי את מצרים הנצחית או את אתונה הצבעונית?", השמות האלה העלו בלבה את התמונות, את העמודים והארמונות ומערכות ההשקייה שאהבה כל כך.
אבל לא היה זה הנתיב הנכון, לא הייתה אדריכלות בתיק. היא דפדפה הלאה.
"טיפ למתקדמים", הציע מקנזי בפרק 'העבר הוא ממלכת פלאים'. היא לא הייתה מתקדמת, אבל מעולם לא ידעה לעצור: "תמיד הכניסו לתיק שלכם גם פריט שעוד לא שייך לעברכם. המוח הוא איבר מופלא – הוא ימצא כיצד לשלב את המטען הרגשי שלו אצלכם, ולשלב אותו בתוך העבר של העתיד שלכם – כאמת אינטואיטיבית ופורצת דרך"
לא, זה היה מתקדם מדי בשבילה. היא רצתה למצוא את עצמה, לא להמציא עינב חדשה. היא דפדפה לאחור.
"לא אקבע מה להכניס לתיק ההתחדשות שלך", בישר מקנזי "אבל בשום פנים ואופן אל תכללי בו יותר מעשרה פריטים, וחמישה הוא המספר המומלץ. אפשר לראות בזה רמאות – מה היו עושים הרומאים אם היו מתבקשים להכין לנו תיק התחדשות של תרבותם? אבל זה הרבה יותר מרמאות: אתן – את החדשה ואת הישנה, פשוט נשענות זו על זו, זו על האינטואיציה של זו. היא יודעת שתביני, ואת יודעת שהיא רוצה את הטוב בשבילך עבורך – ילדתה האמיתית מכולן".
האמנתי לו אז? שאלה עינב את עצמה. עליו נשענתי אז, כשהעדפתי את עצמי על רומי? היא סגרה את הספר, ואט-אט נמסה אל רצפה, אל המלאכה הארוכה שלפניה, אל חיבור החרסים.
עינב מילטון ניצלה 45 מתוך 48 שעות ההתחדשות שהגיעו לה על פי תנאי מסלול 'התחדשות של גיבורים'. פקידת הקבלה היום הייתה נחמדה בהרבה ומסרה לה בחפץ לב את התיק השני, עם הציוד הלא נבחר. "עוד חצי שעה יוצאת הסעה ההסעה השנייה לעיירה", אמרה.
עינב הנהנה. היא התיישבה על אחת הספות, פתחה את השק הירוק של שברי עברה והוציאה ממנו את הדפים עליהם רשמה את ממצאיה מאז שגילתה מחדש את עינב מילטון. שלוש גרסאות של מכתבים היו לה ליונתן, ועוד אחד לאבא שלה, שתמך בה כל כך בהחלטה המטורפת שלה.
היא תגרום לזה להשתלם להם. הם לא יתביישו בה יותר.
נשים נוספות מילאו את לובי, אך כשהרימה עינב את ראשה, הבחינה כי פקידת הקבלה מסתכלת עליה בדריכות. היא דיברה בטלפון, מסתירה את פיה בכף ידה. כשסיימה ניגשה אליה.
"אנחנו מעניקים לך עוד עשרים וארבע שעות של נופש", אמרה, "על חשבוננו".
עינב הנידה בראשה. "אני בסדר", אמרה, "אני צריכה לצאת", ובחיוך "יש לי הרבה מכתבים לשלוח" (בוצאפ, השלימה בראשה ואז הבינה שלא, לא בצואפ).
הפקידה שילבה את הידיים על החזה. "את לא תוכלי לעלות על ההסעה עכשיו" אמרה. "יסבירו לך הכל". ואז הטלפון צלצל והיא חזרה לדבר בו. עיניה לא סרות מעינב.
עינב ניסתה לשמור על קשר עין ונכנעה מיד. היא פתחה את התיק החדש שקיבלה, מצאה בו רדיד לבן שעוד לא זכרה והתעטפה כמתגוננת.
ההסעה הגיעה והאחרות התחילו לצאת מן האולם, מדברות וצוחקות, כשעינב נעמדה היא נתקלה מיד במבטה המצמית של הפקידה. היא התיישבה וחיכתה, מעלעלת ברישומים שלה. זה הבית שלהם במשגב ועץ התפוזים ועוד חודשיים כבר יתחדש בו הפרי והיא תוכל לשבת ולספר לרומי על סבתא ג'ודי.
עשרים דקות לאחר מכן חנה רכב גדול לצד בית ההארחה. מקץ דקה התפרץ אליו גבר נמוך קומה, רחב כתפיים וקולני, לבוש חולצה ורודה פתוחה.
"וור איז שי?" צעק משנכנס, ואז התביית על עינב ואף יותר מכן, על ספר הרישומים בידה. "הנה את!", קרא בעברית וחצה בצעדים מהירים את הלובי אליה. עינב הרימה את הספר, כמתגוננת מפניו, אך גם הפקידה מיהרה לקום ולחסום בפניו את הדרך.
"אסור לגברים להיות פה", אמרה.
"נוט אלאווד, נוט אלאווד עאלק" חיקה אותה הפולש, "זאתי צריכה להגיד תודה אם לא נתבע להם את הצורה על שלוש מיליון עגמת נפש. איזה מטומטמים כל היוונים האלה, ינעל העולם"
"אדוני, אני אקרא לשירות הבטחון" אמרה הפקידה באנגלית, אוחזת בנייד כנשק.
"אה, ולהם פתאום מותר להיות פה?" ענה, "או שזה ביטחון של רק בנות?"
הפקידה חייגה ועינב בלעה את הרוק ושאלה אותו, "מי אתה?"
"נעים מאד", הפולש הושיט יד אל מעבר לפקידה, "נעים מאד, אני יונתן, הבנזוג של עינב"
היא הסתכלה עליו מבולבלת, "יונתן? יונתן-ג'וש?"
יונתן שזכרה היה גבוה וג'ינג'י ותמיד משעשע, אף פעם לא… לא כזה.
"לא", אמר במשטמה, "אני יונתן שלא ג'וש. גם אף פעם לא היה ג'וש. ותרשי לי גם להציג את עצמך – את לא עינב מילטון, בחיים גם לא היית עינב מילטון. את, אם היוונים הדפוקים האלה לא פישלו בצורה אפילו יותר מטומטמת ממה שנראה כרגע – "
הוא הרים את קולו, הפקידה, שראתה כי השניים מדברים, זזה מבינהם ופרצה בשטף טלפוני נוסף של יוונית מהירה, נרגשת.
"את הודיה אוחיון. נעים מאד, הודיה. מסתבר שהאהבליות האלה פה לא יודעות לקרוא מספרים, ועוד אומרים, יוון, פיתגורס".
עוד רכב חנה לצד בית ההבראה, הפקידה העיפה בהם מבט אחרון ויצאה החוצה.
"אבל רומי…" ניסתה עינב לומר. כל כך התגעגעה אליה ביומיים האלה.
"נ-כון. יש לי בת שקוראים לה רומי. לי ולעינב. הבת המתוקה שלנו שמחכה לאמא שלה שתשוב אליה כי היא החליטה שהיא תהיה אמא טובה יותר בלי כל המטענים, תתחבר לילדיות שלה או שו אסמו. אבל מילא, על החרא הזה אמרתי שיהיה, בשביל השלום בית. על לקבל הודיה אוחיון עם בעיות אמון שלא יודעת מי אני ולא יודע מה עוד – לא חתמתי", הוא תלש מידיה את פנקס הרישומים, משך את התיק, פתח את השק. "יופי, טוב, זה הדברים שלנו. עכשיו, שתיכן הולכות לטבול מחדש".
הפקידה שבה אל האולם ואיתה המדריכה שפגשה אותה אז על החוף, חיוורת כסיד. היו גם אוונגליה מנהלת המתקן וגברת נוספת, מחוייטת מאד. היא הייתה זו שדיברה.
היא הזכירה שהחוזה עליו חתמו כולל גם תקלות מסוג זה, וגם את מדיניות החברה. טבילה מחודשת בחינם, תקופת התאוששות שנייה באורך של ארבעה ימים.
יונתן הזכיר לעורכת-הדין שחוזה הוא חוזה ופובליסיטי זה פובליסיטי, ושבניגוד לכמה פה, יש לעינב – כאן החווה בידו החוצה – מזל שיש לה בנזוג מסור כמוהו שלא נתן לה להסתובב בתור איזו הודיה ולעשות שטויות ודרש את הטבילה החדשה במסלול 'התרעננות אולימיפית'. מפעם לפעם פנה אל עינב, כמבקש אישור לדבריו, אבל אחר כמה דקות שכח ממנה כלל. אולי כולם שכחו, והיא חמקה אל הכיון אליו הצביע. אל עינב האמיתית. לא, לא האמיתית. האחרת.
ג'יפ שכור חנה שם, ואישה מכווצת ישבה מקדימה, מאמצת אליה שק ירוק דומה לשלה. עינב שבחוץ הסתכלה בה דקה ארוכה והמבטים שלהן נפגשו.
היא ניגשה אליה, סימנה לה לפתוח את החלון.
החלון נפתח, ועינב שבג'יפ – נמוכה יותר, עגלגלה יותר, בהירה יותר – הפנים שבתעודת הזהות, בחנה אותה.
"את זאת שלקחת… את זה הבלבול שלי?"
אבל על אף הבלבול, על אף כל ההודיה שזיהמה אותה עכשיו היה משהו תובעני בקולה, בעל-ביתי. היא ידעה מה מגיע לה.
עינב שמחוץ לג'יפ הנהנה, "אני רק בלבול".
עינב שבג'יפ הושיטה לעברה את השק הפתוח. "קחי", אמרה.
עינב שבחוץ בלעה, ואז פנתה ונמלטה אל הלובי.
יונתן היה בטלפון עם החבר העורך-דין שלו, ארבע היווניות דיברו ביניהן בקול.
"אני בסדר", אמרה עינב באנגלית, והן הביטו בה בהפתעה.
אוונגליה הייתה הראשונה לענות. "הבנת מה קרה? את לא…היא" אמרה והצביעה על השק שהחרים לה יונתן.
"אני כן. אני עינב", ויונתן הוריד את הטלפון מהאוזן והביט בה בזעף. "עכשיו אני עינב", תיקנה את עצמה.
אם תפסיק להיות עינב, ידעה, ייעקר מליבה הזיכרון הטוב של אביה, סטיב מילטון, מהנדס מחשבים בפנסיה, זיכרון שעמלה כל כך למצוא מן החרסים, ומשהו אחר ייכנס פנימה, הזיהום שאת צל אימתו זכרה מהשעה הראשונה להתחדשותה, לפני שאספה והדביקה עבר לעצמה. מה זה משנה מה היה. הכל חרס.
"את לא יכולה להיות עינב", סינן יונתן, "זה חוזר אלינו", הוא משך בשני התיקים, "הכל חוזר אלינו".
היא דחפה אליו את התיקים. "אבל לא הזכרונות", אמרה, "זה נשאר אצלי. אני בסדר עם לחלוק בהם, עם העינב שלך".
יונתן סובב אצבע ליד הרקה. "לא הודיה, את לא בסדר, וזה למה צריך לקבוע עם מישהו באיסוף. מה עם הדרכון שלך?"
"אל תקרא לי ככה!", עכשיו צעקה לראשונה, ויונתן נרתע והיא ידעה שזיהה בה מה מעינב המקורית.
"יש לכם שירות כזה", פנתה אל עורכת הדין. "אתם מגישים בקשה לשינוי רשמי של השם, האני החדש והכל. קראתי אצל מקנזי"
עורכת הדין הנהנה, יונתן בהה בה בחסר-אונים, "היא חייבת לטבול", נהם "היא לא יכולה פשוט…".
עורכת הדין ספקה ידיה – "אי אפשר להכריח לטבול בלת'ה"
הוא הסתכל שוב על עינב. "אבל את לא" אמר נואש, "את לא עינב מילטון. ועכשיו את גם יודעת את זה. את תחיי בשקר ותדעי שזה שקר. לא אכפת לך? בכלל לא אכפת לך מהאמת?"
אמת, הוא אמר, וצל האימה עבר בעצמותיה כרוח קפואה.
"לא" ענתה לו, "לא אכפת".
אמרה ומשכה עליה את רדיד לבן של עינב, להתעטף בו.