טאבולה ראסה מאת גדי אלכסנדרוביץ'

אוניברסיטת קולומביה, ניו יורק, שנת 1942

אוסקר ישב כשמרפקיו נשענים על השולחן וראשו בין ידיו. הוא נשם נשימה עמוקה, מצמץ מספר פעמים, לגם מכוס המים שלידו וחזר לעבודה. על השולחן היו מפוזרים לוחות חרס בכאוס מוחלט, ומשני צדדיו היו ארגזים שתפסו כמעט את יתר המקום בחדרון. אחד הארגזים היה מלא עד אפס מקום, והשני היה ריק ברובו. ריק מדי – בקצב הזה היטלר יכבוש את שארית אירופה עד שהעבודה תסתיים.

אוסקר נאנח והחל להרים בשיטתיות את הלוחות שעל השולחן, להניח אותם בארגז הריק, ולקלל "חסר ערך, חסר ערך, חסר ערך!" יחד עם מילים לא יפות יותר, שעבורן הוא עבר לגרמנית. לפני שהספיק להתקדם יותר מדי עם זה, נשמעה דפיקה בדלת ואוסקר קפץ כנשוך נחש. "יבוא!" מלמל, וניסה ליישר את חולצתו ולסדר את זקנו ולטפוח על ראשו כדי לוודא שהמשקפיים שם. הוא שכח שהם שם כבר פעמיים היום.

בצעד החלטי ובוטח נכנסה דרך הדלת הפתוחה אישה גבוהה במדי צבא ובפנים חמורי סבר, שיער אסוף בפקעת ופנקס ועט בידה. "יום טוב, פרופסור, אני יכולה להצטרף אלייך?"

אוסקר בהה בה בתמיהה לרגע. הוא לא ציפה למבקרים. "את מהממשלה, כן?" האנגלית שבפיו הייתה מצוינת, אבל טבעה כולה במבטא הגרמני שאוסקר לא ניסה להסתיר כלל, אולי אפילו התגאה בו. 

"כן. אני מייג'ור רייצ'ל ביכלר, ואתה פרופסור אוסקר הופמן, היסטוריון של המתמטיקה, מומחה לבבל העתיקה, במקור מאוניברסיטת גטינגן בגרמניה?"

אוסקר הניף את ידיו בחיוך. "אין צורך להציג אותי כל כך ברשמיות, אנחנו לא בכנס. אני אמנם אסיר תודה על כך שבאת לראות מה מצבי, אבל אמרתי שאשלח לכם דו"ח מסודר אחרי שאסיים, וכפי שאת יכולה לראות…" הוא החווה בידו לעבר השולחן "אני רחוק מלסיים."

הקצינה סקרה את השולחן בענייניות. “עדיין, בוודאי מצאת משהו מעניין עד כה."

"מעניין?" זקף אוסקר גבה. הוא הרים לוח אקראי מהשולחן. "זה? אדמניסטרטיבי. רשימת קניות. חסר ערך". הוא הניח אותו בזהירות בארגז ולקח לוח חדש. "אדמיניסטרטיבי! חסר ערך". והניח בארגז. הוא הפך למכונה משומנת היטב של זעקות "אדמיניסטרטיבי" והנחה זהירה של לוח בצד. הקצינה התבוננה בטנטרום במבט משועמם של מי שכבר ראתה דברים כאלו בעבר, ונעצה מבט סקרני יותר בלוחות שנחשפו על השולחן במקום אלו שהונחו בארגז.

אוסקר נרגע. "אני מתנצל על התנהגותי. אני שונא את הר היטלר בדיוק כמוכם. נטשתי את גטינגן כשהוא רק התחיל לבעוט משם את היהודים, וזה היה מספיק כדי להפוך את הונדטה שלי לאישית גם בלי הזוועות שהוא מחולל עכשיו. אבל אני לא מכשף, ואני לא יודע עד כמה היסטוריון של המתמטיקה יוכל לעזור לכם עם הלוחות הללו. אני יודע שאמרתם שאני היחיד עם ההשכלה המתאימה לעבור על הלוחות המתמטיים מבין אלו שהסכימו לעזור לכם, אבל אני חושב שאולי אתם צריכים מישהו שיהיה… עם ראש פתוח יותר. לנאצים יש צוותי ענק שעובדים על זה, אם מה ששמעתי נכון."

הקצינה חייכה אליו. "אז בוודאי שמעת גם שהמאמצים שלהם נכשלים בגלל תיעדוף של כמות מול איכות. אל תדאג, פרופסור, אנחנו בטוחים שאתה מתאים בהחלט ושעוד חוקרים כאן רק יוכלו להפריע. אמור לי, מה עם זה?" והיא הצביעה על לוח שהיה קבור קודם תחת הערימה וכעת חציו נחשף.

"זה? זה… אולי לא אדמיניסטרטיבי. אני חושב." לקולו של אוסקר התגנב צל-צילה של סקרנות.

"למה לא, בעצם? מה שונה בלוח הזה מאשר באחרים?" שאלה הקצינה.

אוסקר הרים את הלוח והתעמק בו למספר רגעים. הוא היה קטן וכמעט נבלע בין ידיו, וכולו היה מלא במספרים שנכתבו בצפיפות בכתב היתדות הבבלי. "ראשית, בואי נראה מה אומרים על זה בקטלוג החרסים של האוניברסיטה. רואים שהם לא התעמקו יותר מדי, פשוט עברו פריט פריט באוסף וכתבו עליו כמה מילים. הקטלוג אומר שיש פה רישום של עסקה מסחרית כלשהי, אבל אני לא קונה את זה. אין כאן טקסט בכלל חוץ מהכותרת, רק מספרים. והמספרים? אקראיים מדי. תראי! שורה ראשונה – 59 1, 49 2. שורה שלישית – 41 16 1, 49 50 1?! אין בזה שום הגיון. ובכלל, יש לך כאן שלוש עמודות בעלות תוכן חוץ מהעמודה של מספרי השורות. בעמודה הכי שמאלית אלוהים יודע מה הולך, אבל בשתי האמצעיות המספר השמאלי תמיד קטן מהימני, בערך חצי ממנו. למה?"

"אתה מעלה שאלות מצוינות, פרופסור" אמרה הקצינה. "ואני סומכת עליך שאתה האיש הנכון לענות עליהן. יותר מכך, אני חושבת שהלוח הזה הוא בעל פוטנציאל גבוה מאוד להיות מה שאנחנו מחפשים, ולכן אני מבקשת ממך להתמקד בו כרגע ולראות אם אתה מוצא הסבר למה שמתרחש כאן."

"כן כן, את כנראה צודקת, אבל כשיש לנו תופעות בלתי מוסברות שכאלו אי אפשר סתם לבהות בהן ולהבין מה קורה, צריך לנהל מחקר, ואני לא מסוגל לנהל מחקר כרגע, בתנאים הללו ובלחץ הזמן הזה."

הקצינה הרימה גבה.

"טוב, טוב, אני אנסה. תוכלי בבקשה לחזור עוד שלוש שעות?"

לא היה כיסא נוסף בחדר. "אני אחכה." אמרה הקצינה. "אני אביא לך כיסא, אפשר לדחוק עוד אחד לכאן, בקושי." אוסקר קם על רגליו, אבל הקצינה הנידה בידה. "ישבתי בכל הנסיעה לכאן. אני מעדיפה לעמוד."

אוסקר נאנח וניגש לעבודה. ראשית הוא העתיק את שתי העמודות המעניינות מתוך הלוח לדף חלק, מחליף את כתב היתדות בכתיב המודרני של מספרים. אחר כך שלף דף נוסף וכתב שני טורים נוספים של מספרים. "אני ממיר את המספרים עכשיו מבסיס 60 לבסיס 10" הסביר לקצינה.

"אני יודעת, כבר למדתי את זה." בדרך כלל אנשים היו מעוצבנים כשאוסקר ניסה להסביר להם משהו שהם כבר ידעו, אבל הקצינה נראתה מאושרת מכך שהוא בכלל ניסה. "59 1 זה אחד כפול 60 ועוד 59, כלומר 119. 19 5 זה חמש כפול 60 ועוד 19 כלומר 319. נכון?"

"נכון! אבל מה זה אומר?" אוסקר ניסה לבהות בצמדי המספרים שעל הנייר. לכל שורה היה הצמד שלה. 119 עם 169. 4,601 עם 6,649. 799 עם 1,249. 65 עם 97. מה המספרים הללו רוצים לספר לו? למה הם שם?

הוא פשפש שוב בקטלוג ודיבר בקול, חצי לעצמו וחצי מתוך תקווה שהקצינה תיתן לו רעיון. "הלוח הזה מגיע מהאוסף של ג'ורג' פלימפטון, פריט מספר 322. כן, אני זוכר על מה מדובר. פלימפטון קנה המון לוחות מגנב העתיקות ההוא שהתחזה להרפתקן גדול, אדגר בנקס. הוא טען שהלוח הזה הגיע מ… לארסה, אחרי שהבריטים כבשו את עיראק במלחמה והתחילו לבזוז שם מכל הבא ליד. על פי סגנון הכתיב הוא שייך לתקופה הבבלית, בערך 1,800 לפני הספירה. זה מה שהקטלוג אומר."

"אבל אתה לא מספר לי את מה שאתה חושב באמת" אמרה הקצינה.

"אני חושב… טוב, אני מסכים כמובן שסביר שהלוח מהתקופה הבבלית ו-1,800 לפני הספירה נראה כמו ניחוש טוב, אבל לארסה היא במקור עיר שומרית שהוקדשה לאל השמש אוּטוּ… זה נראה מבטיח!" אוסקר התחיל להתלהב.

"מה לאל השמש ולאוסף של מספרים?"

"הוא לא סתם אל השמש, השמש רואה הכל ויודעת הכל. הוא מקושר גם לידע, לחזיית עתיד. ידע טהור במספרים… זה מה שיכול לתת לנו את הקשר אליו. אם יש בלוח הזה לא סתם מספרים אקראיים אלא תגלית כלשהי, זו בוודאי הצורה שבה הם זימנו אותו!"

הקצינה נראתה מופתעת, לראשונה. "אני לא מבינה. אצל הנאצים כל הלוחות שהם הצליחו לגרום להם לעבוד מבוססים על טקסט, וטקסט שנוגע ישירות לאל הרלוונטי. אתה חושב שאפשר לעשות דבר דומה עם מספרים בלבד?"

"זה תמיד היה הניחוש שלי. הלוחות של הנאצים… הם לא עובדים מספיק טוב. זה נותן להם יתרון, זה לא נותן להם את הקרב. חשבנו שאולי הם לא יודעים להשתמש בהם, אבל במקרה כזה הייתי מצפה שהלוח פשוט לא יעבוד או יהרוג את כולם-"

"זה קורה? שהלוח הורג את מי שמפעיל אותו?"

"הו, בטח, זה קרה לנאצים כמה פעמים, במובן הזה טוב שהם חלוצי התחום. מכל מקום, אנחנו חושבים שהלוחות של הנאצים הם חיקוי, ניסיון של הבבלים המאוחרים לייצר בצורה מלאכותית את הזימון שהלוחות האמיתיים, המקוריים ביצעו. אבל עד היום לא מצאנו אף לוח מקורי ולכן אנחנו לא יודעים איך הם עבדו ואיך הזימונים בוצעו. בטח שלא קריאה מפורשת לאל, אבל תגלית מתמטית… זה כבר רעיון. השאלה היא רק – מה המספרים הללו אומרים לי? איזו תגלית מתחבאת בהם?"

אוסקר נעץ מבט במספרים. הקצינה נעצה מבט במספרים. המבטים לא עזרו. אוסקר נאנח, שלף דף נייר ריק והתחיל למלא אותו בחישובים ובדיקות. זה לקח זמן. לא מעט זמן. הקצינה המשיכה לעמוד. אוסקר כבר לא הרגיש את הזמן החולף. ההתרגשות גאתה בו, פעפעה.

"את יודעת במקרה לחשב שורשים ריבועיים בראש?" אוסקר שאל בהתרגשות. הקצינה הנידה בראשה "יש לי זיכרון מצוין, אבל התעסקות כזו במספרים היא שיתוק עבורי." אוסקר חייך אליה "גם אני אולי פרופסור למתמטיקה, אבל תמיד הייתי גרוע בחישובים…" הוא שקע שוב בחישובים על גבי הנייר, ואחרי מספר דקות התחיל לצחוק. "זה פשוט. זה כל כך פשוט. איך לא שמתי לב קודם? אלו כולן שלשות פיתגוריות, כמובן."

הקצינה כיווצה את גבותיה. "שלושה מספרים ככה שאחד מהם בריבוע הוא סכום שני האחרים בריבוע? אבל כאן יש לך רק זוגות של מספרים."

"נכון, נכון, זה מה שבלבל אותי בהתחלה, השלשות לא כתובות כאן באופן מלא והמספרים בעמודה השמאלית לא נראים קשורים לשתי העמודות האחרות, אבל תראי, זה תמיד ככה: בשורה הראשונה, יש את 119 ו-169. תוסיפי 120 וקיבלת שלשה פיתגורית: 119 בריבוע ועוד 120 בריבוע שווה 169 בריבוע. או השורה השלישית: יש את 4,601 ואת 6,649. תוסיפי 4,800 ותקבלי שלשה פיתגורית. או…"

"דילגת על השורה השניה."

"כן, יש שם כנראה טעות. עם 3,367 ו-11,521 לא מקבלים שלשה פיתגורית. המספר הגדול גדול מדי. אבל תני לי זמן, אני בטח אוכל לגלות מה השלשה הזו הייתה אמורה להיות. בכל מקרה יתר השורות מסתדרות מעולה חוץ מעוד אחת. זה חייב להיות לוח של שלשות פיתגוריות, אין הסבר אחר."

"אני מקבלת את זה, אבל תצטרך להסביר לי את ההתרגשות הגדולה שלך."

"איך אני אסביר את זה… זה כמו לגלות שלאימפריה הרומית היו מטוסי קרב. הלוח הזה מספר לי שני דברים: הבבלים ידעו על שלשות פיתגוריות והתעניינו בהן עד לרמת ליצור טבלאות שלהן; והבבלים ידעו איך ליצור אותן. אלו לא סתם שלשות שמתקבלות מזה שאת לוקחת 3,4,5 וכופלת את כולם באיזה מספר. כל שלשה היא ייחודית, מתארת משולש ישר זווית שנראה שונה. צריך שיטה כדי לייצר אותן סדרתית, כמו זו שהופיעה אצל אוקלידס בערך 1,500 שנים אחר כך! מי שיצר את הטבלה הזו הקדים את זמנו כל כך…" הוא הניח את הטבלה מידיו ותופף על השולחן בהתלהבות. ליבו דפק מהר. לייאוש של קודם לא היה זכר. זה הרגיש כמו תגלית של פעם בחיים, משהו שהיה מלהיב אותו עד אין קץ גם אם לא היו מעורבים בעניין הנאצים וזימוני אלים כדי להילחם בהם, ו…

הנאצים! לפתע העולם כולו התפקס, התחדד, כמו לחץ שמשתחרר מהאוזניים, רק לתודעה כולה. הלוח זהר, כאילו השמש האירה דרכו. אוסקר ידע מה עליו לעשות. הוא הושיט יד ואחז בלוח עוד לפני שמוחו ניסה לשדר לו שאולי זו טעות.

זו לא הייתה טעות. הוא חש פרץ עוצמה אדיר עובר בו, ועם זאת שום תחושת זדון, שום הרס עצמי. בוא, חבר, ונראה מה נוכל לעשות למען העולם היה כל מה שהרגיש.

"זה פעל! זה פעל!" אוסקר צרח וצחק בו זמנית בהתלהבות וקם על רגליו, מוכן לחבק את הקצינה בהתלהבות.

אבל לא היה לה זכר.

******

אוניברסיטת UCL, לונדון, שנת 2000

הלן ישבה כשרגליה על השולחן והיא מתרווחת לאחור בכיסא, ובידה מאמר מודפס ומשודך. חוץ מרגליה, על השולחן היו רק מחברת ועט, מונחים בצורה מסודרת בחלקו השמאלי של השולחן. יתר השולחן היה ריק ונוצץ, תוצאה של הסדר השבועי שהלן ערכה שלשום. השקט שבמשרד היה מופתי והריכוז של הלן – עילאי. היא הייתה יכולה להישאר כך במשך שעות, כשהתנועות היחידות שלה כוללות העברת דפים במאמר.

נשמעה דפיקה בדלת.

הלן הקדישה את מינימום הריכוז שנדרש כדי לומר בחביבות "יבוא!" וחזרה להסתכל במאמר. שלוש שורות אחר כך הרימה את עיניה וראתה אישה גבוהה בשיער אסוף לקוקו ומשקפיים, עם ילקוט תלוי במרושל על גביה ובידיה פנקס ועט. סטודנטית? לתואר ראשון? הלן הביטה בה בתמיהה לרגע. היא לא ציפתה למבקרים. "אה.. פרופסור קלארק?" אמרה הסטודנטית בקול רועד. "זה בסדר אם אשאל כמה שאלות?"

הלן הביטה בה בחיבה. גם היא הייתה ככה, לפני מי יודע כמה זמן. "אין צורך לקרוא לי פרופסור, רק הלן. וכמובן שבסדר לשאול שאלות. מה שמך?"

"אני… גם הלן! הלן אוסבורן!" צחקקה הסטודנטית בעצבנות וגרמה להלן לתחושת אי נוחות. גם אני הייתי ככה, לפני מי יודע כמה זמן הזכירה לעצמה שוב בחריפות. "נעים מאוד הלן. איך אני יכולה לעזור לך?"

הסטודנטית הייתה נרגשת מאוד. "אני… אני… זה בקשר למאמר שלך על פלימפטון 322".

"המאמר הזה טרם פורסם, ואפילו טרם הוגש לביקורת עמיתים. איך שמעת עליו?"

"אני לומדת עכשיו תואר ראשון במתמטיקה ופתחתי ספר בספרייה על היסטוריה של המתמטיקה וממש התלהבתי מהנושא, ודיברתי עם הפרופסור שמלמד אותנו תורת המספרים והוא אמר שיש לך מאמר על זה, שהיה ממש מפתיע כי את בעצם לא מסכימה עם מה שהספר אמר, והפרופסור כלומר הוא אמר לי…"

"פרופסור דונהיו? אולי כדאי שאחליף איתו כמה מילים," עיקמה הלן את פיה. הסטודנטית הנהנה. "כן, כן, פרופסור דונהיו. בקיצור זה נשמע לי ממש מעניין והוא אמר שפשוט אפשר לבוא אליך למשרד ולדבר ואת אוהבת לדבר על זה והכל."

"בסדר גמור, את מוזמנת לשאול אותי שאלות בחופשיות. רק שאלה אחת לי אליך, בתור נציגה של הדור הצעיר: למה את צריכה לשמוע על פלימפטון מספר מתמטיקה בספרייה, בעצם? זה לא ידוע לכל מי שמכיר את מלחמת העולם השנייה?"

הסטודנטית נראתה המומה לרגע. "זה כמו אלן טיורינג, את יודעת. כולם יודעים שהוא היה גיבור גדול במלחמה אבל אף אחד לא יודע מה בעצם הוא עשה עם האניגמה, אז גם עם אוסקר הופמן כולם יודעים מה הוא עשה במלחמה ושזה הגיע בזכות איזה לוח בבלי מתמטי קסום, אבל לא אומרים בדיוק איזו מתמטיקה ואז שמעתי שאת אומרת שבכלל אין לו משמעות מתמטית."

"לא בדיוק; יש לו משמעות מתמטית, אבל בוודאי לא זו שעושים ממנה ההיסטוריונים שטוענים שיש לנו כאן תגלית מופלאה על יכולותיהם המתמטיות של הבבלים שגילו את השלשות הפיתגוריות אלף שנים לפני יתר העולם."

"אבל פרופסור! הלוח הזה נתן כוחות על לבן אדם! איך זה ייתכן שהוא זיוף? זה פשוט לא מסתדר לי!" הסטודנטית נשמעה כמעט נסערת מרוב התלהבות.

גם אני הייתי ככה, לפני מי יודע כמה זמן. גם אני הייתי ככה, לפני מי יודע כמה זמן. הלן גייסה את כל כוחה כדי להמשיך. "אני לא אומרת שמדובר בזיוף. ההפך, זה לוח אותנטי מלארסה של סביבות 1,800 לפני הספירה. אבל זו גם הנקודה: כדי להבין פריט היסטורי צריך להבין אותו בהקשר של הזמן והמקום שלו. סגנון הכתיבה? של פקידים מאותם ימים. האנשים שעורכים רשימות של קניות, חישובי שטחים לצורך חלוקת חלקות, דברים כגון אלו. זה הצריך אימונים במתמטיקה הבבלית של אותה תקופה – בפרט פתרון משוואות ממעלה שניה."

"זה לוח לאימונים?"

הלן נאנחה, ואז השתלט עליה היצר האקדמי שלה. "כן. יש לנו לוחות בבליים דומים עם תרגילי אימון מפורשים – בשיטה דומה מאוד למה שנקרא בימינו 'השלמה לריבוע'. סביר שפלימפטון 322 היה מעין דף טיוטה לתרגילים כאלו והשלשות הפיתגוריות הן פשוט תוצאת לוואי של החישוב, ולא משהו שכותב הלוח הבין שהוא יוצר. חלקו השמאלי של הלוח שבור; כנראה שאדגר בנקס, האידיוט שבזז את הלוח, הצליח לאבד את החלק הנוסף, שיש להניח שהכיל את החישובים ההתחלתיים של ההשלמה לריבוע. העמודה השמאלית ביותר, זו שאין בה את המספרים של השלשות הפיתגוריות, היא תוצאת ביניים של החישוב. אם רק היו רוצים לייצר שלשות פיתגוריות, על פי נוסחה שלא הכירו אז, לא היו צריכים אותה בכלל. בנוסף, השגיאה של השורה השניה מוסברת בקלות על ידי שגיאת העתקה של אחת מתוצאות הביניים, אלו שככל הנראה נמצאות בחלק שאבד. ואת כל זה אני מסבירה בפירוט במאמר שלי ואם תרצי אוכל לתת לך עותק מהגרסה הנוכחית."

מבטה של הסטודנטית נהיה לפתע חד יותר. "כל זה לא עונה לשאלה שלי – אם הלוח לא מיוחד, איך הוא העניק לאדם כוחות על?"

הלן החלה לקבל תחושת אי נוחות הולכת וגוברת מהסטודנטית הזו. משהו פה בהחלט לא מסתדר עד הסוף. לא הייתי ככה, לא משנה לפני מי יודע כמה זמן. "התיאוריה שלי," אמרה הלן בזהירות, "היא שהלוח לא נוצר כדי לשמש לוח זימון של אוטו. אף לוח שנוצר כדי לשמש בתור לוח זימון לא עשה עבודה טובה במיוחד – אלו הלוחות שהנאצים השיגו, וראינו מה קרה כשהקוסמים שלהם התמודדו מול אוטו. הלוחות הטובים באמת היו אלו שהייתה בהם תגלית לא קשורה – אבל שימי לב, התגלית תמיד מקושרת לאדם ספציפי שמשתמש בלוח, לא אל הלוח עצמו."

"כלומר, אוטו לא פשוט מתחבא בלוח ומחכה שיבוא מישהו עם הססמא המתאימה ויפתח אותו, הוא פשוט משתמש בלוח בתור אמצעי האזנה ומצטרף אל מי שעושה עם הלוח משהו שמוצא חן בעיניו?"

"יפה, יפה מאוד," ככה הייתי. "אז כן, אוסקר עצמו תיאר בזיכרונותיו שאוטו הצטרף אליו אחרי שהוא הבין שבלוח יש שלשות פיתגוריות. זו הייתה התגלית. זה משהו שגם יוצר הלוח המקורי לא גילה. אוסקר טעה כשלקח את עולם המושגים של ימיו שכלל שלשות פיתגוריות והחיל אותו על פקיד בבלי מהמאה ה-18 לפני הספירה שלא הכיר אותן; הוא לא טעה בעצם התגלית המתמטית שלו. טעות היסטורית, תגלית מתמטית. ואוטו אוהב תגליות מתמטיות."

"והוא אוהב גם תגליות בהיסטוריה של המתמטיקה?" ידה של הסטודנטית עזבה את שיערה וצנחה מטה. גם הפנקס והעט שביד השניה לא נראו כאילו צפויה להם פעילות בקרוב.

הלן הסירה את רגליה מהשולחן ונעמדה אל מול הסטודנטית, הבעה של זעם על פניה. המשחק הזה נמשך יותר מדי זמן. "למה שתשאלי משהו כזה?"

"חשבתי לעצמי," אמרה הסטודנטית, "הרי הלוח נעלם בקרב על הבליטה כשאוסקר נפצע. אמרו שהנאצים השתלטו עליו ולא הצליחו להפעיל אותו והוא נעלם יחד איתם. אבל חשבתי… מה אם הוא נשאר בארדנים? ואת הרי בפוסט דוקטורט שלך היית בלוקסמבורג כמעט שנתיים. ועכשיו את כותבת על פלימפטון 322 ברמה שאף אחד אחר לא הגיע אליה. אם יש בעולם מישהו שיכול להפעיל את הלוח הזה שוב זו את, וזה יהיה ממש בזבוז אם לא, נכון?"

הלן יכלה להישבע ששיניה חורקות מרוב כעס. "ומה בדיוק אעשה עם הכוח הזה? אין יותר נאצים בעולם."

הסטודנטית הביטה בה בעיניים קרות. "20 באוגוסט, 1998. הארכי טרוריסט אוסמה בן לאדן נהרג יחד עם רוב סגניו, ימים ספורים לאחר הפיגוע שלהם בשגרירות ארצות הברית בקניה." 

"אלו היו טילי שיוט אמריקאים" נחרה הלן בבוז. 

"רק שבן לאדן נמלט מטילי השיוט בזמן. יש צילומי וידאו, הלן. מה שקרע אותו לגזרים לא היו טילים, זה היה הרבה יותר קרוב והרבה יותר אישי… והרבה יותר דומה לסיפורים ממלחמת העולם השנייה."

הלן רעדה כעת מזעם. היא נדרשה לכל כוחה כדי להישיר מבט אל הסטודנטית ולומר שתי מילים: "אז. מה."

"האם לא חשבת, לפני שחפרת את הלוח הזה, שיש דברים שעדיף שישארו בעבר?"

איזו חצופה קטנה ובלתי נסבלת בדיוק כמו איך שאני הייתי. "יש לך טיפת מושג מה בן לאדן היה מעולל בהמשך? כי לי יש מושג, אוטו הראה לי."

"הורג עוד מאות כמו בקניה, אני מניחה. אני לא מרחמת עליו…"

"אלפים! בלב ניו-יורק! זה היה מוביל למלחמות…"

אל קולה של הסטודנטית שכבר מזמן לא היו בו סימני לחץ או עצבנות נכנסה עכשיו נימה לעגנית. "אלפים? באמת?! בניו-יורק! כמה מזעזע! לפני שש שנים כשרצחו חצי מיליון ברואנדה אף אחד לא נקף אצבע. אבל ניו-יורק! הו לא! זו כבר הצדקה להשתעשע עם כוחות שגדולים עלייך!"

"השגתי את הלוח הארור רק ב-97. את באמת חושבת שהייתי נותנת לרואנדה להתרחש במשמרת שלי?"

"והמשמרת שלך תיגמר, מתי? מי הבא בתור שיקבל כוחות על?"

"אף אחד. אין עוד תגליות לגלות על הלוח הזה. הסיפור הזה נגמר. ולצערי, גם הסיפור שלך צריך להיגמר, זה מסוכן מדי…"

הלן הסבה לרגע את פניה מהסטודנטית אל השולחן. היא הרימה את העט, לחצה על הכפתור הסודי, הצמידה למחברת, פתחה את התא הנסתר ושלפה את הלוח. בואי, חברה, ונראה מה נוכל לעשות למען העולם. 

אבל כשסובבה את ראשה חזרה אל הסטודנטית, לא היה לה זכר. 

******

אוניברסיטת UNSW, סידני, שנת 2018

ג'ק ישב כשידו מתופפת על השולחן ועיניו נעוצות במסך שמולו. בדפדפן היו פתוחים לפחות שבעים ושלושה טאבים אבל מי סופר. יש יותר מדי מה לבדוק ומעט מדי זמן – נותרה רק שנה וחצי, והוא רק בן אדם.

ג'ק התמתח, פיהק, שפשף עיניים וחזר אל מסך המחשב, כששמע דפיקה בדלת. הוא הסתובב מייד. מבעד לדלת הפתוחה הוא ראה בחורה יפהפיה בשיער גולש ואיפור מוקפד, עם פנקס ועט בידה. עיתונאית? כאן? את כל יחסי הציבור הם עשו בניו-יורק בשעתו. וכמה זמן העולם אמור להתעניין בתגלית מתמטית? משהו פה מוזר, אבל מצד שני – זו הייתה בחורה מאוד יפה. "היכנסי בבקשה!" קרא ג'ק בחביבות.

העיתונאית נכנסה במבט מתוח, מותירה את הדלת פתוחה אחריה. ג'ק נזכר באי נעימות במוניטין הלא מוצלח שיצא לו באוניברסיטה והזכיר לעצמו להיות זהיר. "אני מנחש שבאת לשאול על פלימפטון 322?"

"כן פרופסור, תודה. רציתי לשאול… קראתי את הכתבות עלייך אבל לא הצלחתי להבין את החלק המתמטי – מה בעצם גילית?"

אוהו, היא ניגשת ישר ולעניין, אבל אם היא כל כך בעניינים למה היא לא קוראת את המאמר, פשוט? "בפשטות, גילינו שפלימפטון 322 הוא לא סתם אוסף אקראי של שלשות פיתגוריות, הוא טבלת ערכים של פונקציות טריגונומטריות מדויקת ברמה שכמותה לא הייתה קיימת בעולם העתיק ולא התקיימה עד הרנסנס."

"זה מה שלא הצלחתי להבין, איך אני משתמשת בפלימפטון 322 בצורה כזו, כי כשניסיתי-"

"אה, לא לא לא. אי אפשר להשתמש בו ככה במצבו הנוכחי, רק בלוח השלם, צריך את העמודות החסרות." זו הייתה שאלה טובה וג'ק הרגיש לרגע שוב כמו חוקר שכל מה שמעניין אותו הוא ההיבטים המתמטיים של הסיפור. הוא קצת התגעגע לזה.

"אבל איך אתה יודע מה יש בעמודות החסרות? הרי לא מצאו מעולם את החלק השני."

"אני לא צריך אותו, יש הסכמה נרחבת אצל כל החוקרים מה היה שם."

"רגע, גם במאמר של הלן קלארק-"

"בעיקר במאמר שלה. זה המאמר המרכזי שהתבססתי עליו. היא מנתחת נפלא את האופן שבו הלוח היה יכול להיווצר ואיך השגיאות בו מוסברות על ידי זה, וההסבר שלה דורש בדיוק את קיום העמודות שהתבססתי עליהן."

"זה מה שמבלבל אותי. כי היא טוענת במאמר שהלוח הוא… סתם. תרגילים. חסרי שימוש."

"אה, אבל אילו תרגילים? איך בחרו דווקא את התרגילים הללו? אם היינו רוצים ליצור טבלה טריגונומטרית מדויקת, זה מה שהיינו עושים."

"יש עדויות לכך שהשתמשו בלוח בתור טבלה טריגונומטרית שכזו?"

אוי לא, חשב ג'ק. היא סקפטית. איך זה ייתכן בכלל שעיתונאית תהיה סקפטית? זו מלכודת. "לא, אין עדויות."

"יש לנו בכלל אינדיקציה שהבבלים התעסקו בטריגונומטריה? שזה עניין אותם?"

"לא, והשיחה הזו לא הולכת לכיוון חיובי. מי את ומה את רוצה?"

"אני מנסה להבין מה התגלית הגדולה שעוררה כזו מהומה. אתה מדבר על אותו תוכן שכבר היה ידוע. אתה ממציא לו פרשנות שאין לה שום בסיס היסטורי ושום ראיות תומכות, ואתה עושה את זה ברעש גדול ועם מסיבות עיתונאים וכתבות מתרגשות כאילו הדבר הכי מעניין בעולם הוא לוח בבלי מלפני אלפי שנים עם פרשנות מתמטית מפוקפקת וסיפורי גבורה של אדגר בנקס כאילו הוא מינימום אינדיאנה ג'ונס ולא סתם סוחר עתיקות. למה?"

ג'ק משך בכתפיו. "ככה זה באקדמיה, את יודעת, חייבים לגרום לתוצאות שלך להישמע מרשימות או שלא ישימו לב אלייך".

"אני חושבת שזה יותר מזה." נעצה בו העיתונאית מבט קר.

"סליחה?"

"אתה רצית שהוא ישים לב אלייך. אוטו. למרות שלא גילית שום דבר חדש. לעשות את זה עם מספיק רעש וצלצולים פומביים למרות שהלוח לא אצלך בכלל כדי שהוא ישים לב וינטוש את הלן. נכון?"

ג'ק זינק מכסאו כנשוך נחש ושלח יד אל עבר העיתונאית. היא ניסתה לחמוק, אך לא מספיק מהר, וג'ק ראה כיצד ידו עוברת הישר דרכה. "אה, ככה זה? בסדר גמור!" צעק. מבלי להוריד את עיניו ממנה לרגע הוא שלח את ידו למגירת השולחן ושלף ממנה את הלוח. בוא, חבר, ונראה מה נוכל לעשות למען העולם.

עיניו של ג'ק זהרו באור זהוב. העיתונאית קפאה במקומה והחלה לחרחר, כאילו יד אוחזת בגרונה. "ועכשיו, בואי נשמע את האמת וכל האמת." אמר ג'ק בקול רגוע. "אני לא חושב שתוכלי לשקר לאוטו."

"האמת היא… שבאתי לעצור אותך…" חירחרה העיתונאית.

"לעצור אותי? אבל אפילו לא התחלתי! יש לי עוד שנה וחצי עד המגיפה, ורק אז אני בכלל אתחיל לקדם את התוכנית. אני רחוק מלהיסגר על כל הפרטים, ולא גיליתי דבר לאיש. איך בדיוק גילית עלי? זה לא כאילו הלן המסכנה יכולה לספר משהו."

"אתה… תצליח. הזמן שממנו הגעתי… מאתיים שנים קדימה…".

החיוך של ג'ק התרחב. "אצליח? איזה יופי, את יודעת שלא הייתי בטוח, עד לרגע זה ממש? זה לא דבר קל, להשתלט על העולם. אפילו עם כוחות על, ואפילו עם משבר עולמי שאפשר לנצל. מאתיים שנים קדימה, את אומרת? ואני עדיין חי? זה פשוט נפלא."

"אתה חי… כי… אחרים מתים בשביל זה…"

"כן, כן, מיליונים ימותו על כל טיפת חיים שאני אשאב, כמה מזוויע. עשי לי טובה, המגיפה הזו שמתקרבת? העולם לא ימצמץ על כמה מיליונים מתים. תחסכי ממני את ההטפות."

"שום הטפות… לא אשכנע אותך… המטרה היא להרוג אותך… להבין איך לגרום ללוח לעזוב אותך…"

"מה תעשי, תספרי לאוטו המסכן כמה זוועות אני מחולל במקום לשפר את העולם? לא אכפת לו, את יודעת. הוא כמו אבא אוהב כזה שנותן לך כסף כשאתה מבקש ולא חוקר מה אתה עושה איתו."

"אני… אגלה משהו על הלוח… אגרום לו להתעניין בי…"

"הלן היקרה רוקנה את הבאר, לי נשארה רק טיפה אחת, והצלחתי לשאוב אותה רק כי העולם היה בנוי כדי לקלוט את מה שיש לי לומר. האם את באמת חושבת שיש לך מזל דומה? עוד מאתיים שנים? כשעיצבתי את העולם כראות עיני בדיוק כדי למנוע את זה? את יודעת שזה החלק בתוכנית שלי שכבר שלם ומוכן ואני מרוצה ממנו? בעצם, איך את בכלל יודעת על הלוח, אם כל הממצאים, כל הסיפורים, הכל כבר נמחק עד זמנך?"

"יש עוד… לוחות… שלא תמצא. זה שאני גיליתי… של אלת השחר… נותן לי את היכולת למסע בזמן…"

"מסע בזמן די עלוב אם את לא יכולה לגעת בכלום, לא? איך בדיוק את מקבלת מידע, מציצה מאחורי הכתף של אנשים בספריה ומקווה שיגלשו לאתר הנכון? עושה קולות של דפיקה בדלת עם הלשון כי אפילו לפתוח אותה את לא יכולה? נשמע ממש משעמם. כמה זמן את כבר עושה את זה?"

"עם הלוח… אין משמעות לזמן… אני לא מזדקנת מחוץ לזמן… ויש לי סבלנות. כל דבר… שאפשר לגלות… אני כבר אגלה."

"את לא תגלי כי אהרוג אותך כאן ועכשיו, אבל לפני זה, ספרי לי עוד על הלוח שלך. אני אחנוק אותך טיפה פחות-" הוא הרפה, והעיתונאית שלחה יד לאחוז בגרונה בבהלה. עיניו של ג'ק המשיכו לזהור לעברה, מאלצות אותה לומר את האמת.

"זה לוח של האלה שרידה. הוא מגיע מסיפר. הייתי בצוות העבדים שלך שחופר שם. אתה משוגע על לוחות כאלו אבל עד היום לא מצאת אף אחד חזק יותר מהלוח של אוטו, לפחות זה מה שהשמועות אומרות."

"אבל איך מפעילים אותו?"

"זה לא ידע. זה רגש. ואני לא יודעת מה הרגשתי שהוביל לזה. לא אכפת לך מזה, אבל גם בעולם שבנית לנו אנחנו עדיין יכולים להרגיש דברים. כאב, צער, אהבה, אושר, פחד, התרוממות רוח. אנחנו לא הרובוטים שלך."

"בלה בלה בלה," אמר ג'ק. "בסדר, אם רגש אני כבר אמצא איזה. ואיך הוא פועל? את חושבת על זמן ללכת אליו ופשוט מתעוררת שם?"

"יש שליטה מאוד טובה על הזמן המדויק כשלומדים להפעיל אותה. אפשר לשלוט גם על איך שאני נתפסת אצל אחרים. וריאציות על מראה חיצוני… למדתי להתאים את עצמי לכל מי שאני פוגשת."

"אבל אני לא מבין משהו: את מכירה את הלן קלארק. למה לא חזרת לעבר והזהרת אותה מפני? היא לא הייתה מקשיבה?"

"אחרי מספיק נסיונות הייתי גורמת לה להקשיב אבל זה לא משנה כי כל חזרה לעבר יוצרת בועת זמן נפרדת, שמתנפצת ונעלמת כשאני חוזרת. אין לשום דבר שאעשה כאן השפעה."

ג'ק החוויר. "אז כדאי שאהרוג אותך מייד, מה?"

"רק חבל שבינתיים השתלטתי לך על הלוח" עיניה של העיתונאית התחדדו לפתע וג'ק חש אימה בבטנו. הוא הפנה אינסטנקטיבית את עיניו לשניה אל הלוח שבידו, שזהר בצורה הרגילה, החזיר את מבטו…

אבל לא היה לה זכר.

******

לארסה, אימפריית בבל, שנת 1743 לפני הספירה

איש צעיר ישן כשראשו על השולחן והוא נוחר בשלווה. ז'וּ התגשמה בתוך החדר שבשלב זה כבר היה מוכר והציצה בתנור. היה שם לוח, אבל היא לא הצליחה לראות מה כתוב עליו. אולי הפעם? חשבה. כמה פעמים כבר ניסתה? אלף? מאה אלף? קודם לאתר את השנה הנכונה, ואז לאתר את הבית הנכון, ובכל פעם שבה מצאה את הלוח, הוא כבר היה שבור. מתי היה העימות שלה עם ג'ק? זה הרגיש כאילו חלפו מאז עשרות שנים. 

היא כיחכחה בגרונה, משמיעה צליל שמזכיר דפיקה בדלת. האיש קפץ בבהלה. היא חייכה אליו בידידותיות ופנתה אליו בשפה שכבר התרגלה לדבר בה כאן: תערובת מוזרה של השפה בלארסה שנלמדה באלפי ביקורים, ושפתה שלה כשלא היו מילים מתאימות. אנשים הבינו אותה, איכשהו, בערך. "סלח לי אישי הטוב, שמא תוכל לחלץ מהתנור את הלוח שבו כרגע?" יחד עם בגדי הכוהנת המפוארים שלה זה יספיק, אם לסמוך על הניסיון.

האיש בהה בה בתדהמה לרגע אבל קם ופנה אל התנור והניח את הלוח על השולחן. עיניה של ז'ו ננעצו בו ברעבתנות. הספיק לה מבט חטוף כדי לזהות אותו. זה היה הוא, שלם. דמעות נקווה בעיניה.  

"זה זה. זה זה!" צחקה ובכתה ז'ו לחילופין. "תן לי לראות, תן לי לראות!" ומבטה התמקד בחלק השמאלי של הלוח, ואז הבעתה השתנתה לפליאה גמורה. "אני לא מבינה. זה בכלל לא מתאים. אין שום קשר בין זה ובין מה שכל המאמרים אמרו. מה הולך פה?"

האיש הצעיר הביט בה בסבלנות. "אשמח לעזור אם יש לך שאלות."

האיש הזה, חשבה ז'ו. התקווה האחרונה שלי. אם יש אדם אחר בכל ההיסטוריה שיודע מה משמעות הלוח האמיתית, זה הוא. "הלוח הזה. אתה יצרת אותו?"

"כן כוהנת."

"אז למה? תגיד לי! מאיפה המספרים הגיעו? מה ניסית לפתור? שלשות פיתגוריות? השלמה לריבוע? טבלה טריגונומטרית?" למה אני מדברת כמו מטומטמת חשבה ז'ו, הוא הרי לא יכול להכיר את כל המושגים הללו. 

הצעיר לא שאל על מה היא מדברת. "לא כוהנת. זה לוח של אוטו."

ידה של ז'ו נשלחה אל מצחה בייאוש. "לוח… כדי לזמן את אוטו? כל הזמן הזה חשבתי שזה לא מה שהוא היה…"

"לא כוהנת. לא לזמן! חלילה לזמן!" הצעיר נבהל ממש. "שלשום בלילה, אוטו חלם יחד איתי. בחלום הוא הראה לי טבלה, עם מספרים רבים בה. לא ידעתי מי ומה הם. אוטו אמר לי – לזה אני זקוק ממך, לודרי, כדי שאוכל למצוא טוב יותר את האנשים הראויים. זה הכל. בבוקר הכנתי את הלוח וכעת התוצאה לפניך."

"אני לא מאמינה" חפנה ז'ו את פניה בידיה. "אני לא מאמינה. לא מאמינה. כל הזמן הזה חשבנו שאנחנו מזמנים אותו. עושים עליו רושם עם ההיסקים החכמים שלנו, היכולת שלנו לדלות את האמיתות מבין השברים, ועכשיו אתה אומר לי שהוא מחפש חברים שינסו להמציא משמעות לג'יבריש שלו? שזה היה בסך הכל משחק?"

"אוטו? משחק?" הזעזע לודרי. "את כוהנת! איך את יכולה להגיד דברים כאלו! זה לא משחק, זה מבחן!".

הוא צודק חשבה ז'ו. זה באמת מבחן. אבל לא מבחן של מי שימציא את הסיפור הכי יפה סביב הג'יבריש. זה מבחן של מי שיגלה את האמת, לא משנה כמה הדרך תהיה קשה. זה מבחן, ואני עמדתי בו. כל האחרים רק שיחקו את המשחק של אוטו; אני היחידה שיודעת שזה היה משחק. זה חייב להספיק בשביל שאוטו יצטרף אלי.

ז'ו רצתה לעזוב: יש לה מלחמה להתכונן אליה. אבל היא לא יכלה. לא מייד. אם תעזוב עכשיו, האם תוכל לחזור אי פעם? ומה אם הלוח של שרידה ייהרס, או שלה עצמה יקרה משהו? כרגע יש לה את כל הזמן שבעולם, וזו ההזדמנות שלה להכיר את התרבות שהביאה לעולם את הלוח. תרבות שכל מה שידוע עליה הוא שברים וניחושים. ז'ו רצתה להשתלט על הלוח של אוטו ולהציל את העולם. היא רצתה לחיות חיים שלווים בעולם הטוב יותר שאולי יקום מהשברים. אבל אחרי שנים של מרדף אחרי פיסה אחת של מידע, היא רצתה לדעת עוד.

"שמך היה לודרי, נכון? זה בסדר אם אשאר קצת?" היא ניסתה לומר בשפה רצוצה, ונראה שהצליחה. לודרי חייך "בהחלט כוהנת, את יכולה להישאר כמה שתרצי." 

כוהנת. אני כבר לא צריכה להיות כוהנת. "קח לעצמך כיסא, הייתי שמחה לדבר איתך עוד על הלוחות שאתה יוצר."

לודרי הפנה את פניו והביא את הכיסא, אבל כשהחזיר את מבטו לא היה לה זכר. במקומה עמדה אישה עייפה בבלואי סחבות ועיניים קורנות מאושר. זה היה מוזר, אבל לודרי לא נתן לזה להפריע לו. הוא ישב, האישה עמדה, ומהר מאוד הם שקעו בשיחה ערה מבלי להרגיש את הזמן החולף.