קצת לפני שמלאו לי שלושים וארבע חזרתי לבית הוריי במעלות-תרשיחא. הם גרו במעלה הגבעה, לא רחוק מבית הספר "יהלום", וכל בוקר הייתי יושב במרפסת ומביט בנוער החרדי עולה שפוף אל בית הספר. למרות הסמיכות אני למדתי בבית ספר אחר, חילוני, ומראה הנערים הממהרים לא העיר בי אף נוסטלגיה. אבל המראה היה מסקרן, מדיר שלווה. לכולם היו מגבעות שחורות וז'קט שחור אבל ילקוטיהם היו ילקוטים ש ילדים, ילקוטים צבעוניים. והייתה הדממה הזאת, דממה שלא אמורה לאפוף נערים ולא אמורה לאפוף בקרים תזזיתיים ובכל זאת היא הייתה שם, כל בוקר, דממה מוחלטת מאוד.
עשר שנים גרתי בתל-אביב ולא ידעתי להגיד למה חזרתי למעלות-תרשיחא. הרבה שנים עבדתי בתרגום של רומנים אירוטיים אבל לפני שעזבתי את המרכז סיימתי את כל החובות שנותרו לי להוצאה שעבדתי איתה וידעתי שלעולם לא אתרגם יותר מילה. ההורים שלי קיבלו את החזרה שלי באכזבה מסוימת אבל אמא גם שמחה שיש לה את מי להאכיל – אבי לא היה אדם אכלן ואני מעולם לא סירבתי לארוחות חינם.
בערבים עבדתי בבר שכונתי כדי לשמור בכל זאת על איזושהי תחושת ערך עצמי ומראית עין של עצמאות כלכלית. אולי בר אין זו המילה הנכונה. בבוקר המקום תיפקד כפיצוצייה שפקדו שני מובטלים קבועים, ובערב כשאנשים חזרו מהעבודות שלהם, הוגשו כוסות קפה שחור ובירות. הבעלים, אחד בשם מוטי אפללו שהיה ביסודי עם אמא שלי, היה שם כל היום, ורק בערב היה צריך שיחליפו אותו ויסגרו את המקום.
היו לנו כמה לקוחות קבועים שהגיעו כל ערב: שני המובטלים של הבוקר שחזרו אחרי שנת הצהריים ונשארו לצפות בחדשות ובמשחקים ששודרו בטלוויזיה התלויה; רופא רוסי ושמן בשם ארנולד בפנסיה שעישן והתלונן על ערך הדולר ומדי פעם המובטלים התייעצו אתו על מצבם הרפואי; וירמי. ירמי היה הגיי היחיד שנשאר לגור במעלות-תרשיחא ולכן כולם קראו לו בפשטות "האומו", אבל אני הכרתי אותו בשמו כי הוא למד בתיכון כמה שנים מעליי. עכשיו, בן שלושים ושבע, הוא היה קירח, עדיין נמוך ויותר שמנמן ממה שזכרתי אבל הודות לזקנו האפור הסבוך ושיער גופו המתולתל היה לו חן של דובי רחב לב.
במעלות-תרשיחא לא ידעו שגם אני גיי ולכן כשירמי ואני נפגשנו בבר לראשונה אף אחד לא הסתכל עלינו בסקרנות המדעית שבה צופים עובדי גן החיות מבעד לרשת הברזל כשהם סוגרים יחד בתא שני פרטים מסוג זכר ונקבה בעונת הייחום. אבל כן, הייתי חרמן, והוא היה יפה בעיני, והוא הבין מיד שאני גיי וגרונו התייבש מולי, נדלק לו הבשר, כמה זמן החיים שלו היו כמו שהיו, כמה זמן מעלות-תרשיחא ינקה ממנו את מח התאווה.
אמרתי לו, "ירמי".
הוא אמר לי, "אתה".
אמרתי, "כן".
הוא ביקש בירה.
התקשנו לקשור שיחה. אולי אני הוא זה שהתקשיתי. ירמי היה מגיע אחרי תשע בערב ומתיישב מול ארנולד והשניים פצחו מיד בפטפוט נלהב ובמרתון שחמט ארוך. ירמי לא היה טוב בכלל וארנולד היה טוב מאוד ולכן כל האחרים נסבו עם כיסאותיהם לעבר השניים, ולמרות שלא הכירו את כל הכללים נהנו לראות איך מלתעות ההיפופוטם – הסמוק והחביב למראה, עשן המקטרת שלו דוחס סביבו את האור – נסגרות על גור הדובים המקסים, שעד שמלכו לא הוכרע לא הבין שגורלו נגזר.
מובטל א' היה אומר, "אינעל דינק, הלך לו המגדל".
ומובטל ב' היה אומר, "מה זה מגדל, לא שווה כלום. הסוס זה מה שחשוב. מגדל תקוע, הסוס דוהר".
ומובטל א' היה מדווח, "אינעל דינק, גם הסוס הלך".
ואני, מרגע שהגשתי ופיניתי הייתי נעמד ליד הדלפק, שעון על החלון, ולא אמרתי כלום. ערב אחרי ערב הסתכלתי עליהם משחקים ומדברים וערב אחרי ערב ירמי היה בוחן את ההסתכלות שלי. כששכבנו לבסוף, עשינו את זה בסגנון של שנות השבעים: תחת הכוכבים, ומבלי שדיברנו לפני כן. הוא היה מאהב לא מיומן וגם אני הייתי לא מיומן, וחוסר המיומנות שלנו הסתכם אל מין מלא חן וגישושים.
אותו לילה הוא התמהמה מאוד עם המהלך האחרון שלו. ארנולד התעקש שזה נגמר, חזר ואמר, "אין לך מה, אין לך מה", אבל ירמי התעקש, ירמי אמר לו, "אתה תראה שאני אמצא", ובהה בלוח, בחיילים, בהה במלך השברירי שלו, בהה במשבצות, ולא זז. לאט-לאט כולם איבדו עניין וחזרו אל הטלוויזיה ואחרי שהסתיימו התוכניות הם הלכו אל בתיהם, אבל ארנולד נשאר והמתין. בסוף ירמי עשה איזה מהלך חסר תוחלת וארנולד אמר, "אמרתי לך, אין לך מה", והחליף בתנועה נקייה, אלגנטית, את המלך הלבן של ירמי בפרש שחור. אחר-כך חבש את הקסקט שלו, בירך אותנו ברוסית, והלך. ירמי נשאר, שותק. כשאמרתי לו שאני סוגר הוא הרים את ידיו כנכנע וכשטאטאתי הרים את רגליו ונתן לי להעביר את המטאטא. כיביתי את האורות והוא יצא וחיכה לי בחוץ, סמוך לדלת. נעלתי והוא נישק אותי. שכבנו בעמידה מאחורי הבר. לא עבר איש, כלב לא עבר. לא גנחנו או גנחנו מעט, וגם אם כן גנחנו לא היה מי שישמע.
אחרי שרכסנו את מכנסינו התחלנו לדבר.
אמרתי לו, "לא היה לך מה לעשות כדי להציל את המלך, זה היה ברור".
הוא אמר, "אני ככה, לא מוותר".
אמרתי לו, "ומה זה נתן לך? הפסדת שעה, יכולת כבר להיות במיטה".
הוא אמר, "ובמקום זה אני איתך".
זה היה משפט מתוק ואינטימי והוא הביך אותי אבל גם שוב קירב אותי אל גופו. אחרי המין אני אוהב לשתוק – יש אנשים כאלה ואני אחד מהם – אז הלכנו כמה זמן, קרובים, ושתקנו. הגענו עד מגדל המים. הוא ליטף לי את הסנטר עם שתי אצבעות ואז קירב אותי אליו ושוב נישק אותי ומגדל המים חרק מעלינו, חלוד וגבוה.
"יש פה מים עדיין?" שאלתי. לא רציתי למות בטביעה על ראש גבעה, זה היה עשוי להיות מוות מטומטם מאוד.
"לא יודע", אמר ירמי, "כל העיר הזאת, אני לא מבין אותה. משהו פה לא עובד".
"עיר?" תמהתי, "עיירה, כמעט כפר".
"כן", אמר ירמי. הוא ליטף את זרועי בשתי אצבעות ונישק לי את הכתף. חשבתי: הנה הוא כבר מתאהב, ככה זה בעיירות.
שאלתי, "אז למה אתה לא הולך מכאן?"
הוא הרים ממני את ראשו, עשה צעד, אמר, "אמא שלי פה".
אמרתי, "אה", וזה היה צליל נכון ללילה, מילה שהתיישבה ביננו היטב.
ומרגע שמה שעמד ביני ובין ירמי התממש הערבים בבר הפכו להיות יותר נינוחים עבורי. זה לא שהתחלתי לדבר או להתלוצץ או השתתפתי בטורניר השחמט, אבל השתיקה שלי עצמה הפכה להיות נינוחה יותר, ובמקום להתעסק בגניבת מבטים חשאית-לא-חשאית מירמי הבטתי בו – הבטתי בכולם – בחופשיות יתרה. המבט שלי הפך לגיטימי. וראיתי דברים חדשים. ראיתי, למשל, שמתחת לגרב של מובטל א' הסתתר פצע שסירב להגליד ושמבוטל א' חשש ממנו מאוד אבל לא העז לומר עליו מילה. וראיתי שמובטל ב', שעד כה החשבתי כסתום או דמנטי, היה למעשה עצוב מאוד, מאוד. וראיתי שארנולד מרמה בשחמט בזמן שבטלוויזיה התרחשו אירועים מלהיבים. וראיתי שירמי ידע שהוא רימה, אבל כיבד את הרמאות, היא הייתה עבורו חלק מהעניין.
"למה אתה לא אומר לו כלום", שאלתי אותו איזה ערב כשסגרתי.
"למי?" שאל.
"לארנולד", אמרתי.
"אין מה להגיד", אמר, ואולי ביקש שלא אפרט כי מרגע שאפרט הכל ייהרס לו, אז לא פירטתי.
"נכון", אמרתי.
הלכנו אל ביתו, שאט-אט למדתי להכיר. בשעות הלילה הראשונות אמו עוד הייתה מול הטלוויזיה, דעתה מטושטשת, וכשבאתי הוא הסיע אותה אל חדרה ועזרתי להכין אותה אל הלילה. היא קראה לי עמנואל וכשהייתה רואה אותי הייתה אומרת, "אוי עמנואל, כמה רזית". אחר-כך היינו שוטפים פנים ושוכבים ומדברים עד שתיים-שלוש לפנות בוקר, לפני ששינה לא קרואה קרסה עלינו.
מתי זה היה שמכונת הסיפור התעוררה פתאום וכל הברגים החלודים שלה החלו לחרוק תחתינו? אולי אחרי חודש, אולי פחות. היינו בחדרו, בלילה, ראשי על חזו ואני אומר, "אתה באמת גרוע בשחמט".
הוא אמר, "כן".
שאלתי מיד, "במהלך היום איפה אמא שלך?" כאילו המידע הזה היה נחוץ לי לבירור איזה עניין.
"איתי בגן", הוא אמר.
"אתה לוקח אותה איתך לגן?" הופתעתי.
"בטח", הוא אמר, "הילדים קשורים אליה, והיא עוברת אחד אחד ואומרת להם 'עמנואל, כמה רזית!'". הדבר הצחיק אותו מאוד וראשי טולטל מעל חזו.
"היא אוהבת ילדים?" תמהתי.
"בטח", אמר, "ילדים, מוזיקה".
"מוזיקה?" תמהתי.
"בטח", אמר, "החלונות הגבוהים, הנשמות הטהורות, להקת שפתיים".
והייתי עייף, כבר לא תמהתי על כלום, אבל כמו כוח גדול נטען אצלי בגרון, כוח שלא בא ממני, ודרש ממני לשאול, "מה עוד היא אוהבת?"
"זה מוזר", אמר ירמי.
"מה מוזר?" שאלתי, והכוח שבגרון ביקש לגווע אצלי כמו שדלקת גוועת.
"היא מאוד מאוד אוהבת את הדבר-מה השחור ".
"איזה דבר-מה שחור ", שאלתי ולא רציתי לשאול, לא רציתי לשאול, ובאמת יותר אמרתי מאשר שאלתי, אולי אפילו יותר דקלמתי מאשר אמרתי, ושמעתי את הברגים החורקים, הבנתי שנקלעתי לסיפור שלא רציתי להיקלע אליו אבל כבר לא היה אפשר לצאת, המסגרת דחקה בי, עלילה סתומה רדתה בה, עלילה סתומה מאוד.
"אתה לא זוכר את הדבר-מה השחור , נכון?" הוא שאל, אירוני משום מה, מכני אפילו עוד יותר ממני.
"אין לי שמץ על איזה דבר-מה שחור אתה מדבר".
"מחר תבוא אלינו בארבע ונלך אל הדבר-מה השחור , מה אתה אומר? כל יום בארבע אנחנו הולכים אל הדבר-מה השחור ".
לעזאזל, חשבתי, לעזאזל. לא רציתי, לא רציתי. ולא עניתי, שתקתי על חזו כפי שמאהבים אמורים לעשות אחרי המשגל וקיוויתי שפה זה ייגמר, פה ארדם ופה זה ייגמר. אבל ידעתי שמחר בארבע אהיה כאן, כי נכפה עליי סיפור וכי ה ד ב ר -מה השחור, ינעל אחותו, כשהוא קורא הוא קורא, כשהוא קורא אתה בא.
ולמחרת, עוד לפני שראיתי את הדב ר-מה השח ור, או אולי מאית השנייה לפני שראיתי אותו מתנשא מעל הגבעות, נזכרתי מה הוא היה, הדבר-מה השחור. ואיך יכולתי לשכוח? הילדות שלנו הייתה מלאה בו כי במשך שנים היה אסור להתקרב אליו. כל הרחוב שהשקיף אליו נסגר והוכרז כשטח צבאי והיינו מתקרבים עד גדר התיל שמאחוריה פטרלו חיילים בדממה וראינו אותו מעליהם, ראינו אותו מעל הכל, וברחנו משם, והמצאנו סיפורים.
בקושי דיברו עליו אבל כשבמקרה עברנו מולו המבוגרים היו מפטירים איזו אמירה מבולבלת או איזה זיכרון. כך למשל אמא אמרה לי פעם שהדבר-מה הופיע יום אחד בתחילת שנות השמונים אבל אני בשנות השמונים עוד לא נולדתי, מבחינתי שנות השמונים היו מאורע רחוק, על טבעי, ולמידע הזה הייתה אותה איכות אם הייתה אומרת לי שנות השבעים או השישים או תקופת הברונזה או לאורך המזוזואיקון. רק עכשיו אני קצת תוהה מה זה היה עבור כל אותם הורים, צעירים כפי שהיו, למצוא יום אחד את הדבר-מה השחור מעל הגבעות.
לא, אני לא מתחמק. לא אשאיר את הדבר-מה השחור יתום מתיאור, זה יהיה מנוגד לכל המהלך של הסיפור. הדבר-מה השחור צריך להיות אצלכם דבר-מה קונקרטי מאוד, ברור מאוד. עליכם לראות אותו כאילו מצאתם במקרה את התמונה שלו במגירה השלישית, תמונה שהכרתם בעבר היטב אבל עם מרוץ השנים שכחתם את קיומה.
אינני יודע כמה גדול הוא הדבר-מה השחור אבל דמיינו דבר-מה גדול, גדול מאוד, כה גדול שכל הפרטים שסביבו בולטים בזעירותם, במשניותם. לעומת זאת, את צבעו אני יודע לתאר היטב: הדבר-מה היה שחור, שחור מאוד, מאוד מאוד מאוד. היה זה אותו שחור שבולע כל קרן אור וכל פוטון, ולכן היה זה שחור שטוח מאוד אבל בו-בזמן עמוק מאוד, חסר תחתית. והוא היה עגול, את זה לא אמרתי. דבר-מה גדול מאוד ושחור מאוד ועגול מאוד, וסביבו בהקה איזו הילה תכלכלה, כמו האור שלפעמים מסתנן מבעד לענני גשם בשעת בין-ערביים, ואולי – אולי! – איזה צליל-לא-צליל שטוח-או-עמוק המה מתוכו, מגבולותיו.
ירמי ואני התיישבנו על הספסל ולידנו הנחנו את טובה. היא מצצה את שיניה והביטה בדבר-מה השחור בעניין רב, אחר זמזמה איזה שיר של החלונות הגבוהים בשפתיים הולכות ומתחייכות. ירמי אמר, "אתה רואה?" אמרתי כן.
הדבר-מה השחור ריחף במזרח העיירה, מעל גבעות קטנות, גליליות, שחורש צפוף ושיחים נמוכים כיסו אותן בגוון כהה של ירוק-עד. ממש מולו הייתה קרחת במסילות הבניינים שכיתרו את הכביש ואת הטיילת הישנה משני צדיה, וספסל עץ, שכולם חוץ מירמי ואמו הכחישו, הונח בדיוק לפניו, בגומחת אבן שנעשתה בטיילת ושצמחייה התפראה מעליה. תהיתי אם הספסל הזה היה פה עוד בתחילת שנות השמונים ואולי אפילו לפני כן – או שמא איזה עובד עירייה ציניקן הנחה לשים אותו פה אחרי שהחיילים פינו את השטח בתחילת המילניום החדש. הרי המילניום השלישי הבטיח כל-כך הרבה וכה מעט קיים בימיו הראשונים, והחיילים הסיקו די מהר שאין פה עוד סיבות להישאר.
טובה אמרה, "עמנואל?"
אמרתי, "אני פה, טובה".
"לא, לא אתה", אמרה לי טובה, "עמנואל".
ירמי אמר, "אמא, אין עמנואל".
וטובה אמרה, "איפה הלך?"
וירמי אמר, "עמנואל בחו"ל".
וטובה אמרה, "ביקשתי שיביא לי סיגריות, אין מע"מ בדיוטי פרי".
ירמי נישק אותה על לחייה וסידר לה את המטפחת, "איזה יפה היא מדברת פה, נכון? משפטים שלמים, יפים".
יש הרבה זקנים דמנטיים כאלה שיושבים על כיסא גלגלים, כל עצמותיהם מקופלות וכל שריריהם מכווצים ועל פניהם מבט ממתין, וגם טובה הייתה כזאת, טובה העשויה עור רך וקול רך ועיניים רכות, גם היא הייתה כל כולה ציפייה לא ממוענת – אבל מול הדבר-מה השחור כמו נשל ממנה דבר-מה, אפילו עיניה כאילו איבדו את קליפת הצלופן הישן שכיסתה אותן בדרך-כלל ובוהק עלה ממעמקיהן, והיא לא הייתה עוד זקנה ממתינה אלא זקנה שהגיעה.
"עכשיו אתה זוכר?" שאל ירמי.
"כן," אמרתי לו, "עכשיו אני זוכר. פשוט…"
"כן," אמר לי, "פשוט ברח לך לגמרי, אי אפשר לזכור הכל".
"כן", אמרתי, ומולנו הדבר-מה השחור, כה דבר-מה, כה שחור. וטובה אמרה, "עמנואל בחו"ל", והוסיפה לזמזם איזה שיר ישן, ישן.
עוד באנו לשם הרבה, כל יום, בשעה ארבע. וכשלא הייתי שם לא זכרתי את הדבר-מה השחור, אבל זכרתי את הטיול של ארבע אחר-הצהריים, וזכרתי את הספסל ואת מגרעת האבן ואת הצמחייה הלא מטופחת שמעל האבן ואת הגבעות הגליליות ואת החורש. כשהוא לא הופיע מולי, מוחלט מאוד וקיים מאוד, לא זכרתי את הדבר-מה השחור, אולי זכרתי דבר-מה כלשהו, איזה צל או איזו המייה, אבל דבר-מה שחור מאוד וגדול מאוד ועגול מאוד – זה לא.
בשלב מסוים פצעו הסודי של מובטל א' העלה מוגלה חשאית פחות וגופו העלה חום והמובטל המסכן אושפז ורגלו נכרתה, ומרגע שהשתחרר מובטל ב' היה מביא אותו מביתו אל הבר ומחזיר אותו לביתו בזמן הפסקת הצהריים ובערב שוב הופיע עם חברו השמן והעייף הרתום לכיסא גלגלים ומסר לו סיגריות ובירות ותפוצ'יפסים ופיצוחים, ולקח ממנו את הקליפות.
ארנולד היה מתבדח איתם הרבה על הדם המלוכלך שלהם, דם עמוס סוכר ושומן ורעלנים ורדיקלים חופשיים מאוד, והיה מצייר את כל הדרכים שבהם הדם הזה זורע בגופם פורענות כאילו היה מדובר בקומדיה של טעויות אודות איזה אל בינוני בעל שתי ידיים שמאליות שכוונותיו טובות. אף אחד לא טרח להזכיר לו שגם דמו שלו מלוכלך ושובב, אולי כי האמינו שרופאים הם מעל הטבע ואולי כי ארנולד עשה רושם כזה של אדם שמעל הטבע כי היה כה חיוני וכה עולץ או כי מעולם מעולם לא הפסיד במשחק שחמט לירמי, אפילו לא פעם אחת.
אולי הפכנו להיות זוג, ירמי ואני. קשה להחליט אם אתם זוג או לא זוג כשאין אלטרנטיבות. אדם וחווה היו זוג? בעיניי הם תמיד היו צמד, שני טמבלים עירומים שהזדיינו מדי פעם. אנחנו היינו טמבלים כמוהם וכמוהם כילנו את ימנו בלא כלום וזיונים, פיזרנו את חיינו אל כל הרוחות ואל כל השדים, נהגנו בזמן כפי שילדים נוהגים בצחוק ודמעות.
אבל גם אם לא היינו זוג בכל זאת התאהבתי בירמי. בגלל אמו תמיד ישנו אצלו אבל לפעמים היה מבקר אותי בביתי ואמא הייתה מכינה לנו כריך עם חמאת בוטנים ושוקו. הוא היה שואל על חיי בתל אביב ואני הייתי מספר ביבשושיות ובסלידה אודות אותה עיר רחוקה, קצת כי עדיין שנאתי אותה וקצת כי פחדתי להודות שיש צורות חיים יותר טובות ממעלות-תרשיחא ושכדאי גם לו לברוח כפי שעשו כולם ובמהרה.
ולפעמים שוטטתי לבד ברחובות העיירה, כל-כך שקטה וכל-כך נקייה הייתה שחשבתי שתושביה עזבו כולם או נרדמו כולם והייתי מזמם לעצמי את "דוגית נוסעת" או "רותי" של אריק איינשטיין כדי להפר את הדממה או כדי לתת לה תוקף אומנותי, כמנסה לרמוז שתיכף יופר הכלום, תיכף יתחיל איזה משהו. אבל כלום לא קרה, כלום לא קרה. לפעמים מישהו לבוש שחור-לבן קרא לי מרחוק וביקש ממני להשלים מניין, ולפעמים הייתי מסרב אבל בדרך-כלל השלמתי להם את המניין, עמדתי ביניהם עם סידור פתוח לפני והבטתי בהם, בכיפות שלהם, בתחינות שלהם, במלמולים שלהם, וחשבתי כמה שקט יש במקום הזה, בעיירה המחורבנת הזאת, ותהיתי אם כפי שיש רעש לבן כך יש דממה שחורה, דממה שחורה מאוד.
כשסיפרתי את זה לירמי פעם, על הספסל השלנו, הוא שאל אותי מה זה רעש לבן.
"מה זאת אומרת מה זה רעש לבן?" הופתעתי, אם כי לעיתים קרובות יותר ויותר תהיתי אם על אף חמידותו הוא היה למעשה קצת אידיוט. לא שזה סתר זה את זה, גבר חמוד יכול להיות אידיוט ולעיתים קרובות הוא כזה.
"בחיים לא שמעתי על זה", אמר ירמי.
"נו," אמרתי, "רעש לבן, רעש לבן. זה הרעש הזה שיש תמיד ומגיע מכל מיני רמקולים רחוקים, והכל ביחד זה כמו לשמוע את השלג של הטלוויזיות של פעם, אתה זוכר את השלג? כשהאנטנה לא קלטה כלום".
"עמנואל," אמרה טובה, "איי יא יאיי, יא עמנואל".
"תכף הוא חוזר", אמר לה ירמי.
"יופי," אמרה טובה, "ביקשתי ממנו שיביא ארטישוקים, התחילה העונה".
"באמת עכשיו העונה?" שאלתי את ירמי בלחישה.
"לא", ענה ירמי, "בחורף".
שתקתי. שוב נוכחתי לגלות שאני לא יכול להתפלסף איתו על הדבר-מה השחור ומה שמסביבו. מאיפה הגיע? למה דווקא כאן? האם מכניקת הקוונטים קשורה? מהי מכניקת קוונטים? האם ארצות הברית בעניין? או שאולי רוסיה? למה תמיד ארצות הברית או רוסיה מעורבות באירועים מפוקפקים? למה אף אחד לא מדבר על הדבר-מה השחור? האם הנושא נחקר אי פעם? האם זה חור או אולי דווקא ספרה, ואיך אפשר להחליט?
לא, ירמי לא אהב את השאלות האלה. הוא היה אומר לי, "אתה לא מבין את הדבר-מה השחור".
"ואתה מבין?" הייתי עונה לו.
"לא", היה אומר, "אבל נראה לי שאמא מבינה, תשאל אותה".
ופעם אחת באמת שאלתי אותה. אמרתי לה, "טובה, מה זה הדבר-מה השחור?"
והיא, ברייה נפלאה שכמוה, ענתה לי: "עמנואל, איפה המפתחות? כמה פעמים ביקשתי ממך להשאיר את המפתחות בדלת".
איי יא יאיי, טובה אמזלג, ברייה נפלאה מאין כמוה, רכה מאין כמוה. אבל בסוף – וכצפוי – גם דמה של טובה חשף את פרצופו האמיתי: בראשית הקיץ דמה הזדהם וכבר ביום הרביעי לאשפוזה מתה, כי הרי כשמלאך המוות שומע ששורקים לו מתחת לביתו הוא לא מתמהמה, שם מיד כפכפים של האווינאס ויורד. כך, שלושה חודשים אחרי שהגעתי למעלות-תרשיחא מתה עלינו טובה וחודש לאחר-מכן, מיד אחרי גילוי המצבה, עזב ירמי את העיירה.
ראיתי אותו בפעם האחרונה יום לפני שהוא נסע. באותו ערב הוא בא אל הבר והפסיד בכל משחקי השחמט וחיכה כרגיל עד הסגירה ועזר לי לטאטא והפעיל עבורי את האזעקה, ואחרי שנעלתי אמר לי שמחר הוא נוסע לתל אביב. אמרתי, "לראות תערוכה?" הוא לא צחק, אמר, "מצאתי חדר". לא הופתעתי, הרי מאז השבעה ראיתי איך הבית שלו מתרוקן ונארז.
ואולי דווקא כן הופעתי, כי מאז שאמא שלו מתה היינו יחד הרבה, הייתי אפילו הולך אל גן הילדים ועוזר לו ולפעמים הוא היה ישן אצלי, ובערבי שישי אחרי בית הכנסת היה בא אליי הביתה ועושה קידוש עם ההורים שלי והיינו אוכלים ומפטפטים, וכמעט-כמעט הפכנו לזוג, כמעט היינו משהו, איזה אורגניזם, כמעט-כמעט, וכבר חשבתי שגם אם אף שאר-בשר לא קושר אותו לפה אולי הבשר שלי דווקא כן מחזיק אותו קצת ולמה לא, הוא יכול להישאר איתי פה, לפחות לבינתיים, עד שתסתיים התקופה הזאת שלי, שגם ככה התחילה להימאס עליי. אולי אני נמרח פה שלא לצורך, אבל השיחה הזאת שלנו נשארה קצת חיה אצלי. לא יודע למה, וגם הסיבות הברורות מאליהן לא משכנעות אותי. כך או כך, ירמי עזב. לא שכבנו לפני כן, בשביל מה. לא התנשקנו, לא נגענו. דבר-מה נאסף ביננו. ליוויתי אותו קצת, או שהוא ליווה אותי, כך או כך בשלב מסוים כל אחד הלך לכיוון אחר. בסדר, מה נעשה, ככה זה.
כשאמרתי לארנולד שהאומו עזב לתל אביב הוא הזמין אותי לשחק מולו במקומו. התיישבתי עם הסינר שלי, שהיה שחור כמו החיילים שלי, והבטתי ברופא הפנסיונר השש אליי קרב. הוא פתח, ואני שגיתי, והוא המשיך, ואני שגיתי. אבל כשהוא ניסה לרמות – ללא צורך, כתמיד, שהרי הוא כבר הוביל עליי – החזרתי את הרץ שלו למקום הנכון והוא לא אמר כלום אומנם, אבל החיוך ירד לו מהפנים, אחר-כך הוא שגה פעמיים, שלוש, ארבע פעמים ואני, בחוסר מיומנות מביך, לקחתי אליי שני חיילים רגליים עלובים, ושני צריחים ושני פרשים לפני שהרגתי את המלכה ולפני שגם המלך הלבן של ארנולד נאסף אל אבותיו.
אף-אחד לא שם לב שניצחתי את ארנולד כי כולם צפו בטלוויזיה: היה שידור חי מזירת פיגוע. קמתי והגשתי להם ערק על חשבון הבית, כדי לחגוג את ניצחוני או כדי להטביע את חרדת המוות שהעירו הפיגועים, אבל הכל היה משובש באותו ערב ודווקא הניצחון שלי הוטבע וחרדת המוות נחגגה, כלומר, כולם היו עולצים ולא עבורי. רק ארנולד לא שתה. הוא הלך הביתה מוקדם מהרגיל, ואחרי שכל המחבלים חוסלו קמו גם שני המובטלים ושאר הלקוחות. מובטל א' כבר הרגיש הרבה יותר טוב ונעזר בקביים כבדות ואפילו תרגל הליכות וירד במשקל, ומובטל ב' היה גאה בו. הוא אמר לי, "ראית איזה יפה הוא הולך?" והצטרף מיד אל חברו כי למרות עצמאותו המחודשת עדיין ליווה אותו לביתו מחשש שייפול וישבור איזה ירך – מה שבאמת קרה לאחרונה, כפי ששמעתי.
אחר-צהרים אחד, בתמוז או אב שבאו מיד אחרי העזיבה של ירמי, החמסין נשבר ואני יצאתי לנשום אוויר ולחזות ברוחות הערב המתחדשות כי מזה ימים ארוכים לא זע האוויר מעל מעלות-תרשיחא. עדיין הייתה שמש ואף אחד לא חיפש משלימי-מניין של מנחה וערבית והטיול שלי נמשך ונמשך עד שהגעתי אל הספסל שלנו בגומחת האבן. ולא ידעתי כמה זמן לא חשבתי על הספסל אבל ידעתי שהרבה זמן כבר לא חשבתי עליו, ורק כשהתיישבתי ומצאתי מולי את הדבר-מה השחור נזכרתי בטיולים שלנו פה עם טובה, בשיחות המקרטעות והקטועות, ובעמנואל. מי לעזאזל היה עמנואל?
התקשרתי לירמי.
"הלו?" ענה, מבולבל. הרבה זמן לא דיברנו. לא עניתי מיד, קול עיר גדולה הדהד סביבו והתגעגעתי אליה, אל העיר הגדולה.
"אני על הספסל שלנו", אמרתי לבסוף, אולי כי מזמן זמן רב צברתי בתוכי פתטיות של ננטשים.
"אה", אמר.
"כן", אמרתי, "אבל טובה חסרה".
"כן", אמר.
וכל-כך הרבה שחור היה מולי, כל-כך הרבה שחור, שהייתי מוכרח לשאול: "אתה חושב לפעמים על הדבר-מה השחור?"
"איזה דבר-מה שחור?"
"מה זאת אומרת איזה ד ב ר- מ ה שחור?"
"אתה מתכוון האבל? האובדן?"
"לא", אמרתי, "לא".
"אני לא בדיכאון", אמר אחרי זמן.
ואני אמרתי, "לא משנה ירמי", והוספתי, "ספר לי על העיר, מה איתך?"
והוא דיבר כמה זמן, אני מניח, אבל לא הקשבתי. כן, הטריד אותי שהוא שכח דבר-מה כה שחור וכה עגול וכה גדול כמו הדבר-מה השחור, אבל הטרידה אותי הרבה יותר האפשרות שהדבר-מה השחור הוא סמל. עד אותו רגע לא עלתה בעיני האפשרות הזאת, איך אפשר? איך אתה יכול לראות מולך דבר-מה כה מוחלט ובכל זאת להתחיל פתאום לתת בו סימנים ולהכריז עליו כמשל או נמשל. אי-אפשר, אי-אפשר. הדבר-מה השחור הוא דבר-מה שחור, ודי בזה.
אחרי שניתקנו השתרעתי על הספסל והנחתי את לחי הימנית על העץ החמים כמו היה חזו הפועם של מאהב. עכשיו טובה מתה ואני הייתי היחיד בעולם שזכר את הדבר-מה השחור, לא היה לי ספק, היחיד שחשב עליו באותו רגע, היחיד שהביט אל אישונו בכזה רוגע, שמצא בו מידת-מה של אינטימיות. והרגשתי אותו הומה מולי, שמעתי את ההמייה. אולי הוא פוחד, תהיתי. אבל ממה? הדבר הכי נורא שיכול לקרות לדבר-מה שחור הוא שיהפכו אותו למטאפורה. על גופתי, נשבעתי לו, להוד דבר-מהותו השחור. על גופתי.