היא זכרה במיוחד את האזוב הלח, הרך למגע.
הוא עיטר את כל שולי המערה, יחד עם ניחוח טחוב קל. היא כבר עמדה לפנות עם השביל המתעקל צפונה, כשהבחינה במערה הזו. משהו בה היה מוזר ונוּר הייתה מנוסה מכדי לפסוח על דברים מוזרים. אחרי הכול, היא הייתה בחיפוש בדיוק אחר הדברים האלה.
היא ירדה מהדרך הראשית, מפלסת מעבר בין ענפי עצים נמוכים. בשביל הצדדי הצר זיהתה פה ושם עקבות רגליים. מי שזה לא יהיה לא עלה לדרך הראשית לעיתים קרובות, חשבה. אבל אין ספק – מישהו גר כאן. אדם. בהחלט ייתכן שקוסם. הצמחייה הרמוסה סביב המערה, האריג הגדול המתוח בינה ובין העץ הסמוך, שיצר מקום נעים לישיבה בימים יותר חמימים, כדי המים המסודרים היטב צמוד לקיר המערה…
וריח האוכל שעלה מבפנים. בריח הזה אי אפשר היה לטעות.
"היי!" היא קיערה את כפות ידיה הקטנות. "שלום! קוראים לי נור!" היא המתינה רגע או שניים, לא לגמרי בטוחה מה עליה לומר, בעצם. ואז החליטה לעשות מה שתמיד עשתה – ולהיות ישירה. "אני מחפשת קוסם שגר באזור. אני רוצה להיות השולייה שלו וללמוד תחתיו. האם הקוסם הזה הוא אתה?"
היא האזינה. הדי קולה דילגו בין קירות המערה ודעכו. לא היה מענה.
אבל מישהו בבירור גר כאן! נור כבר איבדה את הסבלנות. היא החליטה להמר ולהיכנס, גם בלי הזמנה.
ההחלטה הזו היא שהובילה, במחשבה לאחור, לשלוש הטעויות.
טעויות שדינן היה לטלטל אותה עד עמקי נשמתה.
המערה הייתה רחבה והתפתלה מטה אל מתחת לאדמה. לפידים האירו אותה באש סגולה בהירה. זהו, חשבה נור לעצמה, בזמן שחלפה על פניהם. זו האש הייחודית שלו. זה חייב להיות הוא. לפידי האש הסגולה היו סימן ההיכר שלו, על פי הכפריים באזור.
היא התקדמה פנימה, סופגת עם כל צעד את ניחוח המרק המתבשל על קדירה בקצה החדר שנגלה מולה. עורות וסמלים שונים החזירו אור מהקירות. על המדפים לאורך החלל המרכזי סודרו בשורות צנצנות שקופות, אטומות, חלקן עגולות, חלקן רבועות. החדר נראה כאילו לא נשארה בו פיסת קיר חשופה.
המיטה שלו הייתה פוטון דק בפינה. הוא עצמו, לבוש אריג רחב ובלוי שמתחתיו בצבץ אריג בצבעים דהויים ומעליהם גלימת עור, ישב ברגליים משוכלות ליד האש.
הוא לא נראה מרוצה.
"אז פשוט החלטת להיכנס…" הוא עישן מקטרת ארוכה למראה ונשף את העשן מנחיריו בסוף כל משפט. הוא נראה מרוגז, אבל רחוק מלהיות נסער מהפלישה.
נור הייתה מוכנה. היא זקפה את ראשה ויישרה את כתפיה הדקות. "אתה הקוסם שמדברים עליו בכל הכפרים הקרובים? זה שיכול לתקן איברים פגועים, אבל עושה את זה רק לעיתים רחוקות, ורק אם אתה ממש מרחם עליהם?"
הוא הביט בה במתינות. "זה מה שסיפרו לך?"
"אז זה באמת אתה!"
הוא הפנה את ראשו אל קיר המערה. לאור הלהבות הכהות והבהירות שהאירו את החדר, נראתה צדודית פניו עדינה. לא מסותתת וגסה כפי שציפתה. גם קולו היה רך, מתנגן כשדיבר. אבל ניכרו בו עצבות וייאוש גדול.
"אני לא צריך שוליות."
"אני יודעת לסדר ולנקות וגם לקרוא. אני יכולה לבשל, לתפור ולשאוב מים. אני אעשה מה שצריך." התעקשה. כמובן שהוא יסרב. אמרו לה מראש שיסרב. הוא מתבודד. הוא בכוונה מסתיר את הבית שלו וחי מחוץ לשביל. הרחק מהדרך אותה חוצים סוחרים ומטיילים שמגיעים מהדרום.
אבל זה רק עניין של כוח רצון. זה מה שנור האמינה. היא הייתה בת עשרים; צעירה מכדי לפקפק בעצמה ומבוגרת מספיק, בהחלט בעיניה, כדי לדעת שהיא רוצה להיות קוסמת. מהסוג שעוזר לאנשים. ובשום מקום היא לא שמעה על קוסם עם יכולות כמו שלו. אמרו עליו שהוא מתקן רגליים שבורות, מגדל מחדש אצבעות שנכרתו, אפילו משפץ אפים ומיישר גיבנות.
"את יודעת מה עשו למכשפות באזור הזה לפני עשרים שנה?" קולו קטע את חוט מחשבתה. היא הייתה מוכנה גם להתנגדות הזאת. כן, בוודאי שהיא שמעה על הלינצ'ים שהיו בעיירה הקרובה, שהייתה מרוחקת רק שלושה ימי הליכה מהמקום שבו ישבו כעת. היא ידעה על העינויים שעברו המכשפות האחרונות, במיוחד האחרונה שבהן, שעוד נראתה באזור לפני עשרים שנה. המכשפה שהייתה אז לא מבוגרת בהרבה ממנה.
"זה היה מזמן."
הוא הסב את פניו מקיר המערה בחזרה אליה. לאור האש הסגולה, היה מבטו יציב וחודר. הפעם כשדיבר, נוספה מרירות לקולו.
"רק אנשים צעירים מסוגלים להתייחס בביטול כזה לעבר."
היא למדה להבין, מהר מאוד, שהוא רגיש במיוחד לזלזול בהיסטוריה. כי יותר ממרפא נכים, הוא היה חסיד של סיפורי העבר. במיוחד אלו שנגלו אליו בעתיקות. להפתעתה הרבה של נור, במקום לרקוח שיקויים ולעיין בספרים כל היום, הוא עסק בעיקר באיסוף עתיקות. העובדה הזו התחוורה לה כבר למחרת. הוא לא הזמין אותה לישון במערה, אז היא יצאה החוצה ומצאה לה מקום נוח לשכב בו. סבלנות, הזכירה לעצמה, ושמחה שלא התנגד כשהלכה בעקבותיו לאתר הראשון למחרת.
בימים הבאים, נדמה היה שחשב שאם יתעלם ממנה, היא תיעלם מעצמה.
הוא לא הכיר אותה.
היא מצאה את המעיין הקרוב ושאבה ממנו מים זכים לבקבוק שתמיד נשאה עליה. על הדשא הרך, סמוך לפתח המערה, היה נוח מספיק להתפרקד. האזור הזה של היער לא הפחיד אותה ומזג האוויר היה נעים דיו כדי לישון בחוץ. היא לא מיהרה לשום מקום. היא תחכה. בסוף הוא ישתכנע.
בינתיים, הייתה צופה בו כשהתנהל לאטו דרך שגרת היום שלו. היא השגיחה בהתעסקות האינסופית בצנצנות שהיו לו על המדפים. לעיתים רחוקות היה מעיין בספר או שניים. לעיתים הוסיף שורה בכתב זר לקיר המערה. ואז נטל את המקטרת וישב לבהות בקיר ולעשן לזמן מה. אחר הצהריים, כשהשמש ירדה וגם קולות העוברים ושבים הרחוקים ביותר גוועו, היה קם בכבדות ויוצא. הוא הכיר, כך למדה נור, כל פיסת אדמה ביערות הצפוניים; ידע בדיוק היכן צומחים עצי האילסר שופעי האגוזים ושיחי הדומדמניות השחורות שבדיוק הבשילו. הוא קטף בזהירות עלים ספורים משיח הדדונאה והקפיד לאסוף רק את פירות הסמבוק הפונים כלפי מטה, מנח המעיד שהם בשלים, ולבשלם היטב על מנת להימנע מהחלק הרעיל. הוא היה מלטף בחיבה את גזע העוזרר וקוטף רק חופן מאגוזי עץ הערמונים. הוא חשף במיומנות שורשים, פקעות ופטריות וצרר אותם בסל הנצרים שלו, חושף אגב כך את הצלקות והקמטים שניקדו את זרועותיו. הוא לקח בכל פעם רק מה שהיה צריך כדי למלא קדירה אחת של מרק ירקות מהביל.
אבל התמצאותו בצמחי מאכל לא השתוותה כלל לידע שלו בעתיקות. הוא זיהה חפצים בדייקנות רבה. הוא ידע מהו משך הזמן שחיכו באדמה ומהי העדינות הדרושה כדי לחלץ אותם בשלמותם ממקום קברם. הוא התייחס, כך חשה נור, לכל חפץ כאל קורי עכביש. בזהירות חשף שבר בקבוק שיכר בצד הדרך. במעמקי היער היה מבנה ישן, הרוס למחצה. מראהו דמה בעיני נור לבית תפילה. שם, מתחת למרצפות, מצא הקוסם בכל פעם משהו אחר. הוא שלה שברי כדים עתיקים, מנורת שמן עקומה, כריכה מרוטה של ספר, בלוי מכדי שניתן יהיה לקרוא ממנו ושן קטנטנה, לבנה להפליא. את כל אלו צרר היטב בכיסיו, בתאים נפרדים. נור קיבלה את הרושם שהוא עושה את זה כבר זמן רב. היא לא הצליחה להתאפק. "זה קשור לדרך שבה אתה מצליח לרפא נכים?"
"את עדיין כאן." הוא יותר רטן משאל, והיא נסוגה, מזכירה לעצמה שלסתום את הפה יהיה עדיף בשבילה, לזמן מה. לפחות עד שיתרגל לנוכחות שלה.
למרבה ההפתעה של שניהם, זה לא לקח כל כך הרבה זמן.
יומיים נוספים עברו. נור דאגה לעצמה ולצרכיה בלי מילה, ולמדה מההתבוננות בו את כל שהייתה צריכה לדעת כדי להסתדר ביער. בתחילה לא נתן לה לעקוב אחריו אל מעמקי המערה, למקום אליו הגיעה בעצמה בפגישתם הראשונה. אבל היא ידעה שהוא עוקב אחרי תנועותיה מזווית העין. היא הרגישה את העיניים שלו בגבה כשהייתה מתכופפת לאסוף שורש בר או מסיטה שיח כדי לחשוף תחתיו פטרייה נסתרת ממין שהקוסם עצמו לא הכיר, שהייתה – כך הסבירה בגאווה – ראויה למאכל. ביום החמישי שלה ביער, היא אספה מזון מגוון יותר משהקוסם אי פעם טרח ללקט. היא הסתובבה שעות ביער עד שמצאה את כל המרכיבים שחיפשה. כשחזרה, הציעה לו לאכול יחד, כשהיא מחווה בידיה על השלל שבשק שלה. הוא סירב לאוכל, אבל היא ראתה שהבעתו התרככה. עוד קצת, עודדה את עצמה. אחרי יומיים נוספים, עם רדת הערב, הוא סימן לה להיכנס אל המערה. הלב שלה קיפץ בחזה.
"תודה לך!" היא קדה עמוקות.
"זה לא אומר שאני לוקח אותך תחת חסותי."
"אני מבינה." היא אמרה, אבל, השלימה בלבה, זה היה צעד בכיוון. וצעד גדול, בעולמה הקטן של נור. במציאות הדורסנית שבה לא היה לילדות יתומות הרבה סיכוי לשרוד בלי לטפס, בציפורניים, את דרכן החוצה מקרקעית המעמדות. ונור רצתה להגיע גבוה. היא חלמה שיום אחד יסתכלו עליה בהערצה. יותר מזה, היא רצתה נואשות שיכירו בה. כבר כשהייתה ילדה, היא חלמה את עצמה העתידית, לובשת גלימות יקרות ובידה שרביט שאבן חן כחולה ורבת עוצמה משובצת בקצהו. היא ראתה את עצמה עוברת מכפר לכפר, מעיר לעיירה, ובכל מקום כבר מכירים את הניסים שלה. בכל מקום מפנים לה דרך ומציעים מיטה חמה ללילה, ובלבד שתעיף מבט בבת הקטנה או באב המשפחה. לא יהיה זכר לבוז, שהיה היחס העיקרי שקיבלה מגיל אפס. ואז, בוודאי, היא תהיה מאושרת.
היא הייתה מוכנה לשלם כל מחיר שיידרש לכך.
באותו ערב, אכלה מהמרק המהביל, העשיר בירקות שליקטה, בחברת הקוסם. בזמן שאכלו, סקרה את הקירות. היא הבחינה שאוסף הצנצנות גדל מאז הפעם האחרונה שהייתה בפנים. כשהסתכלה באחת מקרוב, הבינה למה. בתוך חומר עכור צפה לה שן קטנטנה להפליא.
משהו בה נחרד.
היא ידעה שהוא שומר את העתיקות. היה לה ברור שהוא משתמש בהן לקסמיו, או לפחות לרקיחת תרופות. אבל משהו במראה השן הזו, כלואה בצנצנת, היה מטריד במיוחד. היא לא הצליחה לשים על זה את האצבע.
לקח זמן עד שהבינה את הטעות הראשונה שלה.
הקוסם פרם את החוט שכרך את המקטרת שלו, יחד עם כלי הניקוי והעישון. הוא הבעיר מדורה קטנה, נפרדת, ובמרכזה העמיד סיר יצוק מתכת, שלאורכו התפתלו סימנים שנור לא הכירה. לתוכו, בכל ערב, הכניס בזהירות פריט אחר. עד מהרה המים החלו לבעבע ואדים בהירים התפשטו מהסיר. אש הלפידים התערבבה באדים הללו, והקוסם היה מתרווח על שתי כריות, מכורבל בשכבות הבגדים הרבות שלו, ומעשן.
לא היה בזה שום פלא. לא משחות ולא תרופות. כן, זה היה קסם, אבל כזה שלא הייתה בו תוחלת. זה היה קסם מהסוג שמיעטו להשתמש בו באזורים האלו של המחוז.
אותו ערב, הייתה זו מנורת השמן.
היא צפתה יחד איתו, בדממה, בבעליה של מנורת השמן. זה היה כוהן צעיר, אדום לחיים. הוטל עליו לטפל במנורה. נראה שהיה קפדן מאוד, כי הוא ניקה אותה לעיתים תכופות. התמונות התחלפו, ללא קול, רק מראה המנורה וסביבתה נגלו בכל פעם. באחד הלילות הייתה פריצה. בוזזים פשטו על בית התפילה. את המנורה לא לקחו – היא הייתה עקומה וישנה וממתכת זולה ממילא. נור שמחה שאי אפשר לשמוע את הצלילים ברקע. היא הבחינה בקווי המתאר של הנער. הוא היה בחדר כשהבוזזים תפסו אותו ושיספו את גרונו.
היא הסבה את ראשה.
"הרבה פעמים, הזיכרונות שנספגים בחפצים הם טראגיים." אמר הקוסם ולקח עוד שאיפה מהמקטרת. זה היה המשפט הראשון שאמר לה בלי שפנתה אליו ראשונה.
"למה שתרצה לצפות בזיכרונות כאלה?" שאלה, אבל הוא לא ענה. כשהסתכלה על פניו, ראתה שהוא מרוכז במראות שעלו מעשן הסיר. מבטו הפך מזוגג ונראה שהוא שקוע במחשבות.
היו זיכרונות שחזר אליהם לעיתים קרובות. היו שחזר אליהם פעם או פעמיים והפסיק. היו שצפה בהם פעם אחת ומאז לא ראתה נור את הצנצנת שלהם על מדפיו. הוא הקפיד לשמור את החשובים מביניהם. כך היה מעביר את ערבי הבטלה שלו, חשבה, בעלבון מסוים. היה משהו מקומם, בעיניה, בעובדה שבמקום להיות בחוץ ולפתח קסמים חדשים, להפליג בעולם ולהכיר עוד מקומות או לפחות לעזור לאנשים, הוא בחר לשבת במערה הזו. יום אחרי יום. ובכל ערב – אותו הדבר. מרק ירקות. מקטרת. צפייה בזיכרונות המגולמים בחפצי עבר של אחרים.
את שן החלב הרתיח בסיר שוב ושוב. זה היה זיכרון נעים למראה, עד כמה שנור יכלה לראות. ילד קטן, ידו בכף ידה של אימו. הם חנו על שפת הנהר הסמוך, מתחת לעצים רחבי הגזע. בלילה התכרבלו ביחד בין שמיכות העור שבשק שהביאו. נראה שפניהם לכפר הקרוב, למכור קצת תכשיטים. בלילה השני שלהם ביער, בזמן שישנו באותו מבנה חרב, נפלה שן החלב הראשונה שלו. הוא חיפש אותה זמן מה, ואז אימו קראה לו והוא קם לרוץ אחריה. הם בטח המשיכו לכפר, חשבה נור, אבל הקוסם הוסיף עוד מיני אבקות לתבשיל ושיחזר עוד זיכרון לאחור. כל הזיכרונות הקודמים היו, כמובן, של הילד. איך הלך אחרי אימו. איך עזר לה לקושש ענפים למדורה. איך ישב וצפה בה כשהיא משחילה חרוז אחר חרוז דרך החוט. איך סידר את התכשיטים יפה בתיק לפני שיצאו. הקוסם הוסיף עוד אבקה, וזיכרון חדש הבליח לתוך האדים המהבילים. פעוט קטן, מדדה על האדמה הבוצית. רגל ועוד רגל. הוא הלך בעליצות, ישר לזרועותיה של אימו. עוד אבקה. הוא שכב מעורסל בין ידיה. עוד אבקה. נראה שהוא נרדם עליה בזמן שהיא מכינה להם אוכל.
מה הטעם בכל זה? תהתה. ולמה הוא מתעמק כל כך בזיכרון הזה?
היא לא העזה לשאול שוב. זו הסיבה שלקח עוד שבוע עד שגילתה את הטעות השנייה.
אחרי שבועיים, הבחינה נור שריח לא נעים החל לעלות מבגדיו של הקוסם. הוא השתדלה להתעלם ממנו, כשהיא מנסה לחשוב האם ראתה אותו מוריד אותם באיזה שלב, ולו רק כדי ליטול ידיים. התשובה שהגיעה אליה לא שימחה אותה. למזלה, נראה שגם הקוסם הבחין בריח, בסופו של דבר. למחרת בבוקר, ללא מילה, קם, אסף כמה בגדים נקיים לתוך שק והלך בכיוון הנהר. נור הייתה ערה, אבל הוא התרה בה במפורש לא לעקוב אחריו. בפעם הזו, היא שמחה להישאר לבדה, הרחק מהסירחון שעלה מהבגדים. היא לא הופתעה שרצה פרטיות. זה היה טבעי, בעיקר אם אתה חולק מגורים עם עוד אדם. אבל בפעם הבאה, כעבור כמה ימים, כששוב התגנב זיכרון הסירחון לבגדיו, נור הסתקרנה. היא לא העירה על כך, אבל תמהה על התעקשותו ללכת לנהר לבד, במיוחד מכיוון שלכל מקום אחר נתן לה להתלוות אליו בשלוות נפש. הוא לא נראה מסוג האנשים שיפריע להם להתפשט מול כל אחד אחר.
בפעם הבאה, כעבור עוד מספר ימים וכמה גלימות ריחניות נוספות, כשהחל להסתובב במערה וללקט את הבגדים, צפתה בו מבעד לקורי השינה. מחשבות חדשות, מטרידות, החלו להתגנב לראשה. היא ראתה את עיקול זרועו הנשלחת מתוך שכבות האריג. צפתה בצווארו כשהרכין את ראשו ואסף גלימה שעוד הייתה נקייה. משהו היה מוזר בתנועותיו. משהו היה מוזר במראהו כבר כשראתה אותו לראשונה, אבל המוזרות הזו בלטה לעיניה עכשיו כמו כתם דם על בגד חדש. הוא נע חרש, בתנועות שהיו זורמות מאוד. זורמות מדי.
כשנעלם בקצה השביל, פקחה את עיניה. היא חמקה בעקבותיו, תועה בשביל לפי עקבות הרגליים הטריות. היא הלכה בצעדים מדודים. אסור היה שיראה אותה. אבל התגנבות היה משהו שעשתה המון כיתומה בכפרים, בזמן שהעלימה אוכל מדוכני המזון בשוק.
כשהגיע ריח בגדיו לאפה, השתופפה מתחת לשיח והציצה.
הוא התיישב על גדת הנהר. הבגדים בצד. הוא פשט בטקסיות שכבה אחר שכבה. הוא לבש חמש שכבות שונות. האחרונה שבהן לא הייתה בגד אלא תכריכים.
נור צפתה בפה פעור. התכריכים הסתירו צלקות שונות. עיוותים של הגוף. מקומות שבהם העור עבר שיפוץ בקסם, אבל היה ניכר שהעבודה לא הייתה שלמה.
החזה לא היה גברי. שני אשכולות רכים, חסרי פטמות, נתלו על הגוף המצולק הזה. האגן היה רחב. הכתפיים – רפויות ועדינות. עדינות כמו עיקול הצוואר שלו. איך לא הבינה את זה קודם? נור קיללה את עצמה על הטיפשות שלה. כן, הוא לבש הרבה שכבות, תמיד. כן, הידיים היו גבריות יותר. הקול היה מחוספס, כנראה בגלל כל העשן ששאף. אבל זה היה ברור. הוא לא היה קוסם. לפחות, הוא לא נולד אחד. עדויות נשיות היו פזורות בכל מקום על פני עורו. הצלקות בבטן התחתונה בלטו במיוחד. הן נראו אכזריות.
"את רוצה לצאת משם?" שאל הקוסם, בלי להסתכל לכיוונה, תוך כדי שהוא שופך מים מכד על גופו. נור הנבוכה יצאה.
הקוסמת לשעבר הביטה בה.
"את היית המכשפה ההיא. מלפני עשרים שנה."
הוא לא השיב לקביעה הזו. במקום זאת אמר – "קל יותר להיות גבר, אם את עוסקת בקסם."
"זו הסיבה שאת מבינה כל כך בריפוי של נכים וחולים?"
"את תמשיכי לפנות אליי כפי שפנית אליי עד עכשיו." אמר הקוסם. "ולא תגידי מילה בנושא לאיש."
זו לא הייתה בקשה. שפתיה של נור עקצצו. הוא הטיל עליה ציווי. מעכשיו, היא לא יכלה לספר בקול או אפילו לחשוב את הסוד שלו. זה הרתיח אותה שנתפסה לא מוכנה מול כישוף. הרי הזהירו אותה שזה עלול לקרות. שהקוסם שביער מסוגל לכישופים מהסוג שכופה עליך פעולה מסוימת, על אף שמיעט להשתמש בהם. ועדיין, זה היה כישוף עוצמתי. לא הייתה דרך להתנגד לו. אבל, נור הבחינה בתקווה, הקוסם גם בחר את מילותיו היטב – הלחש הזה לא מנע ממנה לשאול אותו שאלות.
זה, כמובן, לא אמר שהוא היה מוכן לסלוח לה על חוצפתה.
שאר הדרך חזרה נעשתה בשתיקה. נור הלכה בעקבותיו בראש מושפל. היה ברור שאיבדה את חיבתו. הקוסם לא פנה אליה ולא התייחס אליה יותר באותו היום ונור ידעה שהיא חייבת לגלות יותר סבלנות כעת. היא התמידה במטלות שלקחה על עצמה, מיעטה בדיבורים מיותרים ועקבה אחרי הקוסם בדממה כשהאחרון יצא לסיבובי העתיקות שלו, לאיסוף האוכל וגם לטבילות, שנראה שהיו עול בשבילו, אבל תדירותן עלתה מאז שנור הבחינה בסירחון בפעם הראשונה. היא הקפידה לאפשר לקוסם פרטיות בזמן שהיו בנהר והתרחקה כברת דרך לפני שירדה בעצמה לטבול במים הצוננים.
לכל הפחות, נראה שהוא לא כעס עד כדי כך שייפטר ממנה. הוא לא הכריח אותה לעזוב. הן עדיין חלקו את המערה, חלקו מרק בערב וליקטו פירות ושורשי מאכל ביום. רק כששטפה את גופה בנהר, הייתה נור מרגישה את תחושת הזרות שנבטה בתוכה ביום שחשפה את סודו. היא לא הצליחה להשתיק את השאלות ששחו בראשה. גרוע מזה – עם הזמן נדמה שהן רק הולכות ומתרבות.
עברו שבועיים של שתיקה ועבודה שקטה עד שהקוסם החל להתרכך. זה היה כשנור סיימה את הטבילה שלה וחזרה למקום שבו התרחץ הקוסם. היא הניחה על גדת הנהר אריג גדול, מבושם מעט בפרחי בר. היא מצאה אותו אמש במערה, מקופל ללא שימוש. הקוסם הסתובב ומבטיהן נפגשו.
"בכפר הם…" מלמלה נור, "משתמשים תמיד במשהו להתייבש אחרי טבילות. חשבתי שאולי זה יהיה לך נעים יותר…"
הקוסם אמד אותה רגע ארוך בעיניו הכהות, המעוטרות ריסים ארוכים וכבדים.
"את מאוד עקשנית."
"זה מה שכולם אומרים לי."
חיוך דק חצה את פניו, משתהה לכמה רגעים על השפתיים.
"את מזכירה לי את עצמי כשהייתי בגילך. קראו לי חסר מנוח. גם אני לא יכולתי להפסיק לשאול שאלות כשנתקלתי בתופעה מוזרה." הוא התכופף כדי להרטיב את שיערו הארוך לפני שהמשיך, בטון שנשמע כמעט מפויס. "קדימה. אני רואה שאת מתפוצצת מהן. יש לך שלוש."
נור הזדקפה. היא לא הייתה צריכה הזמנה נוספת.
"אתה קשור לאישה ולילד שבהם אתה צופה כל הזמן דרך שן החלב?"
הקוסם הרטיבו את שיערו ועיסה את הקרקפת, בגבו אליה. "לא פגשתי אותם מעולם."
"אתה מתחבא פה בגלל שאתה מפחד מנקמה? אתה מפחד שיעשו עליך לינץ' אם תחזור לחיות בין הכפריים?" נור שאלה בנשימה עצורה. שבועיים של מסתורין. לא הייתה לה סבלנות להמתין לתשובה הפעם. "כי הכפריים מעריצים אותך, שתדע. הם מספרים עליך שאתה הקוסם הכי מוכשר שהם ראו. שאתה אפילו לא מבקש כסף בכל פעם ש – "
"אני לא מפחד מהם ולא אחזור לגור בין בני האדם." נימת קולו לא השאירה מקום לטעויות. זו הייתה החלטה שהוכרעה מזמן. "זהו," אמר. "קיבלת את שלוש השאלות שלך." הוא טבל שנית את ראשו במים ושיערו הארוך יצר שובלים כהים נוטפים סביבו כשהתרומם. הוא הביט בנור ישירות בזמן שעלה אל הגדה. גופו, שכבר לא דמה בדיוק לגוף אישה, אך גם לא לגופו של גבר, נחשף לאור השמש בכל צעד. "ועכשיו הקשיבי לי. כבר עשית שתי טעויות מאז שהגעת אליי, ואם תישארי, במוקדם או במאוחר, תביני את הטעות השלישית שלך. נור," קולו התגלגל כמו רעם שמכה בחזה כשביטא את שמה. "את מכלה את זמנך ביער הזה. חזרי אל הכפר שלך." נור נרעדה. היא לא הרגישה שלקחה צעד לאחור.
"אני לא אחזור לפני שאלמד איך אתה מתקן את הפצועים והנכים." נור אמרה, אבל המילים יצאו רפות מפיה. "אני רוצה להשתמש בכוח הזה לטובת כולם."
"אני לא מתקן אותם." אמר הקוסם, בטון מתון יותר. התכריכים התרוממו מאליהם ועטפו את עורו, השברירי למראה תחת קרני השמש. באריג לא נגע. "אני מאפשר להם לראות את עצמם כפי שהיו רוצים להיראות." הוא אסף באיטיות את בגדיו. "האישה עם הגיבנת דמיינה את עצמה עומדת זקופה. הנער ששתי אצבעותיו נכרתו כשעזר לאביו לחטוב עצים יכל להרגיש את קצות האצבעות האלו כאילו היו שם. ואני… חלק ממני ראה בבהירות את הגבר שחי בתוכי," עצב התגנב לקולו, "אבל אז הייתי מיומן פחות." הוא החווה על מרכז גופו, אבל לא המשיך.
"אבל אתה – "
"ובכל מקרה," אמר קצרות, "אני לא לוקח שוליות."
נור הסמיקה במבוכה, אבל סכרה את פיה. תשובותיו לא הועילו לה כלל. אף אחת מהן לא קירבה אותה יותר להבין את הקוסם או למצוא דרך לשכנע אותו לחנוך אותה.
היא ניסתה למצוא תשובות בעצמה, מאחר שהוא לא היה מוכן לענות על עוד שאלות. היא חשה שאם תדע למה עשה לעצמו את השינוי הקיצוני הזה, ולמה עבר להתבודד ביער, יהיה בידיה הכוח לשנות את דעתו. הוא כבר החמיא לה, עודדה נור את עצמה. הוא ראה בה את בת דמותו מהעבר. זה כבר היה שיפור לעומת הניכור שספגה ממנו בהתחלה. אולי, קיוותה נור, הוא אפילו מחבב אותה. ואם זה נכון, הוא לא יסלק אותה. גם אם תעז לחקור אודותיו יותר לעומק. ללא רשותו. והיא הרי כבר יודעת חלק מהסיפור, הזכירה לעצמה. הוא רמז שהיה לו קשר ללינץ' המכשפות מלפני עשרים שנה.
נור אימצה את זיכרונה בניסיון לשחזר את פרטי האירוע ההוא. לפני שני עשורים, היא ידעה, היו כמה לינצ'ים. היו אפילו שריפה או שתיים על המוקד. אבל היה מקרה מפורסם במיוחד בעיירה הסמוכה. אנשים בכפרים מסביב עדיין דיברו עליו. הוא התרחש כשהיא עוד הייתה תינוקת. היא זכרה במעומעם שברי סיפורים. אגדות על מכשפה עוצמתית, מחרידה, שהטילה פחד על הכפריים באזור. היא יכלה לשנות את צורתה. סיפרו שהייתה מתגנבת לבתים בכפר ומתחזה לאנשים. שהרגה איזה בחור, או שאולי הוא התאהב בה? אם רק הייתה טורחת להקשיב בתשומת לב… היא ידעה שבסוף התכנס המון זועם בפתח הבית שלה. אולי הם חשבו שהיא כישפה את לבו של אחד מבניו של ראש הכפר? היא זכרה מוות. מוות שעליו דיברו בלחישות זהירות בלבד. כאילו לומר את הפרטים יביא קללה על ראש המספר.
אבל למה?
עד מהרה הבינה את הטעות השלישית שלה.
באחד הבקרים, כשנאלץ ללכת שוב לשטוף את הצחנה מגופו, העמידה פנים שהיא לא מרגישה טוב. הקוסם הניח לה להמשיך לישון ויצא אל הנהר. כשהייתה בטוחה שקול פסיעותיו נמוג מזמן, הסיטה נור את השמיכה וקפצה על רגליה.
אדמת המערה הייתה קרה תחת רגליה. היא התחילה מהשורות התחתונות של הצנצנות, הסמוכות אליה. אז עברה לעליונות. היא סרקה בעניין כל צנצנת וצנצנת. על מעט מהן היו פתקים בשפה שלא הבינה. ברובן היו כלים שונים. כולם משומרים בנוזל עכור. על פניו, נראו לנור כל החפצים יומיומיים מאוד. קערת חרס חצי שבורה. פיסת מתכת מעוקמת. בדל נר. מטבע. פה ושם היו עצמות קטנות, אבל קשה היה לדעת אם אלו עצמות של בעלי חיים או בני אדם. את רוב תכולת הצנצנות זיהתה כחפצים שהיה הקוסם צופה בהם בערבים, מבין אדי העשן, משחזר את הזיכרונות שנספגו בהם.
בקצה השורה, במדף העליון ביותר, חיכתה התעלומה שלה.
הצנצנת הייתה גדולה ומלאה נוזל שקוף, שונה מהנוזל העכור שהכילו הצנצנות האחרות. נור זיהתה מיד שהחותם שלה לא נשבר. הקוסם לא פתח אותה מעולם, חשבה, אבל שכבת האבק שהצטברה עליה העידה שנאספה לפני זמן רב. הרבה לפני שנור הגיעה לכאן. במרכזה ספק צף ספק הונח גוש גדול ובשרני. גוש כהה, עם תעלות דמויות ורידים לאורכו ולרוחבו. הוא לא דמה לשום דבר שנור הכירה, אבל אי אפשר היה לטעות – זה היה איבר. איבר שנלקח מאדם.
האם זה הדבר שבגללו גירשו את הקוסם?
היא הורידה את הצנצנת מהמדף ובחנה אותה היטב בין כפות ידיה. רעש הפסיעות מאחוריה, כשכבר הבחינה בו, גרם לה לאבד אחיזה והצנצנת נשמטה, אך הקוסם שלח שתי ידיים זריזות ותפס אותה.
הם הביטו זה בזו בדממה שנמסכו בה כעס ועלבון הדדיים.
"מה את חושבת שאת עושה?"
נור השיבה לו מבט מלא אומץ, מהסוג שבו משתמשים אנשים טיפשים מאוד או צעירים מאוד, כשהם חושבים שהבינו את האמת.
"של מי זה היה?"
דממה. שפתיו של הקוסם היו קו דק ומתוח.
"ממי לקחת את זה? הוא עדיין היה בחיים כשלקחת את זה?"
הקוסם נראה כמי שנאבק מצד אחד בכעס ומהצד השני – בכאב? לא, בייאוש? נור לא הצליחה לפרש את הבעתו. הוא עמד בחדר, עיניו עצומות וידיו לופתות את הצנצנת הגדולה עד שפרקי אצבעותיו הלבינו. נראה היה שהוא סובל, אבל נור חששה להתקרב. מוחה נמלא מחשבות מבוהלות. היא תהתה אם עומד לפניה רוצח.
אחרי זמן שנדמה כנצח, פקח הקוסם את עיניו. רגליו רפו והוא ספק קרס תחתיו, ספק צנח לרצפה, מגן על הצנצנת גם בזמן שנפל.
נור מיהרה אליו, כמתוך דחף.
"א-אתה בסדר?" התיישבה לידו, אבל לא העזה לגעת בו או בצנצנת. היא חשה שזו הייתה ההחלטה הנכונה כשראתה עד כמה היה חרד לה. היא צפתה בו מעביר יד זהירה על הזכוכית. נור ראתה שהוא בוחן את האיבר הכלוא בחרדת קודש. אפילו ברוך.
"כן, היא עדיין הייתה בחיים." אמר לבסוף, לאט, כמי שהשלים עם גורלו. "זו השִׁלְיָה שהייתה בתוכי ביום שעזבתי את העיירה."
"שליה…?" הדהדה נור אחריו.
"הם חשדו שכישפתי את הבן של ראש העיירה וגרמתי לו להיות כרוך אחריי." מלמל, "נפגשנו במקרה. הוא בא לאסוף תרופה לכאב הבטן של אימו ומשם האירועים התגלגלו במהירות. היינו בערך בגילך, מאוהבים וטיפשים. טיפשים מדי. כשהוא גילה שאני בהריון, הוא התחיל לעשות הכנות כדי לעבור לגור איתי, למרות ההתנגדות העזה של אביו. הוא חשב שנצליח לחיות כמו משפחה…" קולו נעשה שקט מאוד, נטול צבע, כאילו נשאבה ממנו בבת אחת מעט החיות שהייתה בו. "הם פרצו לבית כשהם חמושים בכל מה שיכלו למצוא. סכינים, לפידים, אפילו הביאו גרזן." עיניו היו יבשות כשדיבר. "קודם הרגו אותו. הוא ניסה להגן עלינו והם דקרו אותו. לא היה לו סיכוי." הוא היסס רגע לפני שהמשיך, בקול שהיה רק מעט מעל לחישה, "גם לתינוק לא." אצבעו עקבה אחרי הוורידים שעיטרו את השליה שבצנצנת. "הייתי חלש והם ידעו את זה. זה קרה דקות ספורות אחרי הלידה. הם חיכו בחוץ… חיכו לשמוע בכי של תינוק." הוא שתק רגע ארוך. "לא הייתי מסוגל להסתכל כשהרגו אותו. אולצתי לראות את האהוב שלי נרצח ממש מולי, אבל התינוק… לא יכולתי." רעד עבר בגופו, שנראה שברירי יותר עם כל משפט. "הם חשבו שמתי בלידה. היה כל כך הרבה דם… אז הם השחיתו את הגוף שלי, אבל לא לגמרי. לא מספיק כדי להרוג אותי." הוא הרים כעת את הצנצנת וערסל אותה בחיקו. "לא הייתי מסוגל לשמור שום דבר מהבית שלי כשעזבתי באותו היום. אבל בערב, השליה יצאה ממני. היא הייתה שלמה, בלי אף שריטה עליה. היא הדבר היחיד ששמרתי כשעזבתי."
נור הייתה משותקת. צמרמורות עברו לאורך גופה. היא הרגישה ששפתיה כבדות כמו אבן. היא לא הצליחה לומר מילה, אבל לא היה צורך. הקוסם התרומם והניח את הצנצנת חזרה בפינה שלה במדף. "לא הצלחתי להביא את עצמי להסתכל על הזיכרונות ממנה…" הוא הסתכל על נור המבועתת. "אני תוהה לפעמים מה הייתי רואה… אם הייתי יכול להסתכל על התינוק שלי כשהוא הופך מגרגר של יצור לבן אדם קטן, עם אצבעות, ידיים ואף…" הוא השתנק לפתע, אבל מיד חסם את פיו בכף ידו. לא נשמעה יפחה. עיניו נותרו יבשות. "זה כנראה היה גומר את שארית השפיות שנותרה לי."
אז במקום זה, אתה יושב במערה הזו ומעשן את עצמך לדעת, חשבה נור. מעשן זיכרונות של אחרים כדי לשכוח את שלך.
ורק באותו הרגע, הבינה שזה היה חסר סיכוי מההתחלה. לאדם שלפניה לא היו יותר רצונות או שאיפות. הוא לא חי עם הפנים לעתיד. הווייתו הייתה נטועה עמוק בעבר, בזיכרונות שלא יכול היה לקבל, ובזיכרון שחשש יותר מכל לראות. הוא עצמו הפך, עם הזמן, לאחת מהעתיקות שהסתיר היער. כעת נשארה ממנו רק קליפה אנושית שבמקרה הזדמנה לעיתים סמוך לאזורים בהם גרו בני אדם. כשעזר, לא עזר מתוך תקווה לשום דבר. אולי ראה בנכה ההוא את הבן שלא היה לו. אולי ריחם על הזקנה שאיבדה את אהובה, כמותו.
אבל הוא לא שיקר לה. זה לא היה משחק. הוא לא בחן אותה. הוא לא ייקח לו שוליות. הוא לא רצה להעביר את הידע שלו הלאה. הוא ימשיך לעשות את מה שעשה בכל יום עד שנור מצאה אותו; לנבור בזיכרונות זרים. לעשן. לשכוח. לנבור עוד. לעשן עוד.
באותו יום, ארזה נור את מעט האוכל שנשאר לה וצעדה אל השביל הראשי, אל מחוץ ליער.