גם אם תחזור
"הכל בסדר?"
ניגבתי את הדמעות מעיני ופניתי להתבונן באורן. לקחתי את הכוס שהוא הושיט לי ושתיתי את המים בהכרת-תודה.
"כן, אני בסדר, מצטערת."
הוא הסתכל עלי במבט ספקני.
"אני בסדר, באמת."
"תשמעי, הייתי כאן לפני עשר דקות וראיתי אותך בוכה. חשבתי לתת לך זמן להירגע, אבל כשחזרתי עכשיו וראיתי שאת עדיין בוכה…"
"זה כלום, זה…" נאנחתי. "חבר שלי, גידי? הוא גם היה בצבא. היינו מאורסים בדיוק כשהתחילו לבנות את הפרויקט הזה ביישוב לאנשי קבע, ותכננו לקנות פה דירה. ואז הוא נהרג והחיים שלי הלכו קיבינימט. אני עוד מנסה להתגבר על זה ו…"
"רגע, גידי? גידי לביא?"
"הכרת אותו?"
"נפגשנו רק פעם אחת, אני חושב, ביום עיון בפו"ם. אני זוכר איך שמעתי אותו נותן שם סקירה, הבנתי שהוא הולך להגיע רחוק…" הקול שלו גווע. "מצטער."
"זה בסדר. פשוט הסתכלתי על התמונות פה בסלון של המשפחה שלכם וגם אני התחלתי לחשוב על מה היה יכול להיות. בגלל זה ראית אותי ככה." לקחתי נשימה עמוקה. "רק תן לי עוד חמש דקות להירגע." הצבעתי לעבר הגיטרה שהייתה מונחת על ברכיי. "אני חייבת לילד שלך ולחברים שלו עוד כמה שירים ליום הולדת, בשביל זה אתם משלמים לי."
"אל תדאגי. קחי כמה זמן שאת צריכה."
הוא עזב את הסלון, ואני שקעתי לתוך הכורסא והעברתי עוד מבט על התמונות שעל הקיר ממול. החתונה של אורן ושל אשתו, תמונה מהברית של הילד, תמונה מחופשה משפחתית כלשהי. עצמתי עיניים, לקחתי את הגיטרה, והתחלתי לפרוט כמה תווים ממנגינה שתמיד עודדה אותי.
***
"בחייאת, אורה."
פתחתי את העיניים, מבוהלת מהקול המוכר. במקום שבו לפני פחות מדקה עמד אורן, עמד עכשיו מישהו אחר לגמרי.
גידי.
"אני מביא אותך לפה כדי שתגידי לי מה דעתך, לא כדי שתעשי כאן וודסטוק. בכלל לא ידעתי שהבאת את הגיטרה – חשבתי שאמרת שבחתונה את רוצה לקחת חופש ושאנשים אחרים ינגנו."
"אני… חתונה?"
עוד רגע של בהלה עבר עליו כששמתי לב שכבר לא לבשתי את הג'ינס והז'קט הדהויים אלא שמלה. שמלה לבנה, ארוכה, ולפי איך שהיא נראתה – יקרה מאוד.
הוא התבונן בי במבט המקסים הזה שלו, קמטי חיוך בזווית הפה ביחד עם הרמת גבה מעושה. "רק אל תגידי לי שהתחרטת."
"מה, רגע, לא…"
"יופי." הוא החווה בידו. "אז מה את חושבת?"
הסתכלתי סביבי. הספה שישבתי עליה היתה מכוסה בניילון. הקירות היו עירומים לגמרי, בלי זכר לשטיחים, לרהיטים או לתמונות המשפחתיות שנחו עליהם. היו תמונות? היה נדמה לי שראיתי תמונות, אבל פתאום הבנתי שאני לא ממש זוכרת איפה ומתי. בבית הזה? בבית שדומה לו?
"א-ו-ר-ה, מה קורה? אנחנו קונים פה את הבית או לא?"
טלטלתי את ראשי. "כן. אתה יכול להגיד להורים שלך שכן."
החיוך שלו מתרחב. "הם יהיו מרוצים."
עמד לי על קצה הלשון איזה משפט נבזי על ההורים שלו, אבל הזכרתי לעצמי שהיום אמור להיות יום שמח בשביל שנינו. יצאנו החוצה ונירה אחותו של גידי צפרה לנו בחוסר סבלנות ממושב הנהג של המרצדס המקושטת.
"וואו," אמרתי.
גידי צחק. "כן, נירה היתה מוכרת מצטיינת החודש בסוכנות, אז נתנו לה להשאיל מרצדס אחת בשביל האירוע היום."
הזכרונות שלי מהנסיעה לשם מטושטשים לגמרי, למרות הניסיונות של נירה להסתלבט על ההתרגשות הניכרת שלי ושל גידי. גם מהשעה הראשונה לפני החופה, כשגידי הלך לחתום על הכתובה ואני הסתובבתי בין האורחים, אני לא זוכרת הרבה. אני כן זוכרת איך אני וגידי התחלנו לצעוד לכיוון החופה, כשברמקולים התנגן ברקע 'תקפצו מהגג', הלהיט שהקלטתי כשהייתי ילדה-כוכבת לחמש דקות בערך, בין גיל 15 לגיל 16.
"זה לא השיר שסיכמנו עליו." נזפתי בו בחיוך.
הוא החזיר לי חיוך. "חשבתי שזה יתאים יותר."
צחקתי. "אתה תשלם על זה."
עלינו לחופה. ברכות, נדרים. הוא ענד לי את הטבעת ושבר את הכוס…
***
הרעש טלטל אותי. הרגשתי שאני רועדת בכל הגוף.
"הכל בסדר?"
הקול הדהד באוזניי ועורר בי תחושת דז'ה-וו. סובבתי את הראש וראיתי את אורן, מושיט לי כוס מים.
"איך?…"
"מצטער אם הבהלתי אותך, הייתי כאן לפני עשר דקות וראיתי אותך בוכה. חשבתי לתת לך זמן להירגע, אבל כשחזרתי עכשיו וראיתי שאת עדיין בוכה…"
"אני… זה…" ניסיתי לסדר את המחשבות שלי, עדיין לא בטוחה מה הולך. "חבר שלי, הוא גם היה בצבא, דיברנו על לקנות פה דירה ביישוב ואז הוא נהרג. ראיתי את התמונות פה ו…"
הוא נאנח. "כן, ילד לא צריך לאבד את אמא שלו בגיל כזה."
עיוותי את פני בחוסר הבנה. למרבה המזל הוא לא הבחין בזה, כי המבט שלו נדד לעבר התמונות על הקיר. עקבתי אחרי המבט הזה, עם תחושה חזקה שכבר ראיתי את התמונות האלה קודם: החתונה של אורן ואשתו, תמונה מהברית של הילד…
ולידם היתה תמונה שלישית. זו היתה תמונה של אשתו של אורן. האמא של הילד. היא היתה מוקפת במסגרת שחורה.
ידעתי שצריכה להיות שם תמונה אחרת. תמונה מהחופשה המשפחתית. אנחת הפתעה מצדי גרמה לאורן להתבונן בי שוב. "תראי, אני לא רוצה להשמע חסר סבלנות, אבל עוד מעט הם מסיימים שם עם העוגה. את באה לשיר להם עוד קצת?"
הנהנתי. "עוד דקה."
הוא הפנה אלי את הגב ויצא מהסלון. עמדתי לקום, אבל גיליתי שאני עדיין רועדת בכל הגוף. נשמתי עמוק, לקחתי את הגיטרה ופרטתי כמה תווים ממנגינה שתמיד עודדה אותי.
***
"אני הולך לישון, אורה."
הרמתי את הראש מהגיטרה וראיתי את גידי – עייף ומבוגר בלפחות עשר שנים מהפעם האחרונה שזכרתי אותו. לרגע אחד הייתי שוב מבולבלת, אבל רגע אחרי הבנתי שאני יודעת מה אני צריכה להגיד.
"שב."
"אורה, אין לי כוח לזה עכשיו."
הנחתי את הגיטרה על הברכיים וטפחתי קלות על המקום הפנוי בספה לידי. "שב, אמרתי."
הוא התיישב לידי באנחה של חוסר רצון. יכולתי להרגיש בשרידים של הריח המוכר.
"עישנת, גידי?"
"אורה, תעשי לי טובה."
"לא, בנושא הזה אין טובות. כשהיית יוצא עם הגדוד אמרתי שזה בסדר, שגם ככה אתה מסכן את החיים שלך שם ושאתה צריך להירגע, כל עוד אתה לא מכניס את הדברים האלה הביתה. עכשיו, כשכבר אין גדוד, ואתה בבית באופן קבוע, אתה הולך להפסיק עם זה."
"על זה רצית לדבר אתי עכשיו? על זה?"
"לא. אני רוצה לדבר איתך על מה שקרה, על מה שעשו לך."
הוא התבונן בי ויכולתי לראות מקרוב את הפנים שלו – לא מגולחות, עם עיניים אדומות מבכי שבא על חשבון שעות שינה. "מה יש לדבר? היו צריכים לתלות מישהו אחרי שהבחור ההוא נהרג. אני לא הייתי קרוב לשום צלחת, אז בחרו בי. כמו ש.ג. דפוק."
הנהנתי. "אתה צודק, זה לא היה הוגן וזה לא היה בסדר."
"פתחת YNET היום? יש להם ראיון באולפן עם האמא שלו. היא אמרה שם שהחברים שלו בגדוד היו צריכים לירות בי מיד אחרי שזה קרה." הוא התנשף והקול שלו לבש גוון חדש של כעס. "השרמוטה."
"אל תקרא לה ככה."
"למה? את מצדיקה אותה?"
"לא מצדיקה, אבל מבינה. אם משהו היה קורה לגלי או לסמדר, גם אני הייתי מחפשת את מי להאשים."
הוא נאנח. "מה את רוצה ממני עכשיו?"
לקחתי נשימה עמוקה ופסעתי לתוך שדה המוקשים. "גידי, אתה צריך להחליף דיסקט."
הוא התבונן בי בחוסר הבנה. המשכתי. "כמו שאמרתי קודם, מה שעשו לך לא היה הוגן. אבל בניגוד למה שאמרת, לא תלו אותך. כששלחו אותך החוצה דאגו שתקבל מענק שחרור ותשמור על הפנסיה."
"יופי. מה אני אמור לעשות עכשיו?"
"קודם כל, לגדל את הילדות שלך. גלי בת חמש, סמדר בת שלוש, ועד עכשיו רוב העבודה של לגדל אותן נפלה עלי." ראיתי שהוא עומד להגיב והשתקתי אותו בתנועת-יד. "אני לא מתלוננת. ידעתי למה אני נכנסת כשהתחתנו, אבל לעמוד בכל זה לבד זה קשה. עכשיו, כשאתה יותר בבית, אנחנו הולכים להתחלק בג'וב הזה. גם אחרי שתמצא עבודה חדשה. ואני מודיעה לך עכשיו שאני מצפה שזו תהיה עבודה שתחזור ממנה הביתה כל יום."
"בחייאת אורה. איפה אני אמצא עכשיו עבודה?"
"אוי, תפסיק. אתה עדיין צעיר, אתה בנאדם מאוד מוכשר ואני בטוחה שברגע שתתחיל לשלוח קורות חיים יזמינו אותך להמון ראיונות." עמדתי להוסיף משהו על איך אבא שלו יכול לסדר לו משרת מנכ"ל בשיחת טלפון אחת, אבל החלטתי לא ללכת בכיוון הזה כרגע.
הוא השפיל מבט ואני נאנחתי. "תראה, גידי. אני אוהבת אותך. גלי וסמדר מתות עליך. בכל פעם שהיית יוצא לגדוד הייתי צריכה לשבת איתן שעה ולהרגיע אותן ולהבטיח להן שאתה חוזר. מה שעשו לך זה משהו מחורבן, אבל זו גם הזדמנות. אתה יכול להכיר אותן טוב יותר עכשיו, להיות שותף בגידול שלהן. תאמין לי שאתה עוד תשמח שקיבלת את ההזדמנות הזו."
אחרי דקה של דממה הוא הרים את הראש והתבונן בי. "תגידי לי איך זה."
"איך מה?"
"לאבד קריירה. לך זה כבר קרה פעם."
אני מושכת בכתפיים. "נכון. אתה יודע מתי זה קרה לי? כשהייתי בת שש עשרה."
"המשכת להופיע גם אחר-כך."
"כן, המשכתי להופיע. באירועים של ועדי עובדים. בימי כיף באילת של סטודנטים מהבינתחומי. במסיבות יום הולדת של ילדים ביסודי. וכל הופעה כזו גרמה לי להרגיש יותר פתטית. כמו שאמרתי, הקריירה שלי נגמרה בגיל שש עשרה, ואני התעקשתי להמשיך אותה עוד כמה שנים. תאמין לי שזה לא עשה לי טוב."
"ולא כאב לך אפילו קצת לוותר ככה על הגיטרה?"
"מי אמר שוויתרתי על הגיטרה?" הקשתי קלות על הגיטרה שנחתי על ברכי. "הנה היא פה אצלי. אני עדיין מנגנת ושרה – לפעמים לתלמידים בכתה, בסוף השיעור, זו דרך מצוינת לגרום להם לשבת בסבלנות עד אז. לפעמים לעצמי. ובמיוחד לך ולילדות. לקח לי זמן להבין את זה, אבל אתם הקהל הכי טוב שלי. אני לא צריכה קהל אחר."
והתשובה הזו הצליחה סוף סוף להוציא ממנו חיוך. ואז, מבלי שהייתי מוכנה לזה, הוא הושיט את שתי ידיו קדימה ומשך אותי אליו. יכולתי להרגיש את הפה שלו קרוב לזה שלי…
***
ושוב אותה טלטלה פתאומית.
"הכל בסדר?"
שוב אותו הד, אותה תחושה שחוויתי את זה כבר, אבל לא. זה לא אותו הקול. מתוך אינסטינקט סובבתי שוב את ראשי, והיד שהושיטה לה כוס מים לא היתה של אורן. זו היתה אישה מבוגרת, בשנות השישים לחייה.
"מי?…"
"אני מצטערת, ראיתי שאת יושבת פה ובוכה."
"כן," החוויתי בידי לעבר התמונות. "זה פשוט…"
היא הנהנה. "כן, הילד המסכן עבר כל-כך הרבה. גם אבא וגם אמא שלו."
הרמתי את הראש, מבוהלת, לעבר הקיר. התמונה של הילד הציגה אותו ליד האשה המבוגרת שעמדה לידי, והנחתי שהיא סבתא שלו. התמונות של אורן ואשתו היו תלויות ליד. שתיהן היו מוקפות במסגרת שחורה.
היא לא שמה לב לתגובה המזועזעת שלי. "אבל את ממש הצלחת לשמח אותו ואת החברים שלו ביום הולדת. את מוכנה לבוא לשיר להם עוד כמה שירים?"
הנהנתי. "כן, אני… מיד באה."
היא יצאה לאטה מהסלון. התחלתי לפרוט בעצבנות על הגיטרה. רציתי לברוח משם כמה שיותר מהר.
***
הרעש גרם לי להרים את הראש מהגיטרה. סדרה של צפירות חזקות, תקיפות, מחוץ לבית. קמתי מהספה, הנחתי עליה את הגיטרה והתחלתי לצעוד לכיוון הדלת. נאנחתי כשנוכחתי כמה הליכה פשוטה הפכה – בפעם הרביעית בחיי – למשימה מייגעת.
גידי חיכה לי בחוץ, מאחורי ההגה של מרצדס שחנתה מחוץ לבית. הוא נראה מאוד מרוצה מעצמו.
"מה זה, גידי?"
הוא החווה לעבר המושב שלידו. "בואי תכנסי."
"מה זה?"
"בואי, תכנסי. נעשה סיבוב ואני אספר לך."
נכנסתי פנימה. "נירה השאילה לך את אחד הרכבים שלהם לסוף שבוע?" אני שואלת בתקווה.
"לא, קניתי מהסוכנות שלה. סידרו לי מחיר טוב." הוא צוחק.
"גידי! כמה עלה הדבר הזה?"
"הוא מחייך לעברי. "מה הסיפור?"
"הסיפור, גידי, הוא שאני עכשיו בהריון עם הילד הרביעי שלנו. זה לא הזמן לעשות שטויות עם הכסף."
החיוך שלו מתרחב. "אל תדאגי."
"גידי, אני לא יודעת מה בדיוק עובר עליך, משבר גיל הארבעים שהגיע מוקדם מדי או משהו אחר, אבל אני מזהירה אותך…"
"עשינו אקזיט, אורה."
השתתקתי לדקה וניסיתי להבין את המשמעות של מה שהוא אמר לי. "מכרתם את החברה."
"יהיה נכון יותר להגיד שקנו אותנו. ג'ינסוויפט מארצות הברית."
"וואו." אני מתכוננת שוב על פנים הרכב. "אז עכשיו יש לנו כסף למכונית הזו, אני מבינה."
הוא שוב צוחק. "לא, אורה, יש לנו גם כסף לעוד אחת כזו, אם נרצה."
"מה זאת אומרת? כמה מהכסף מהמכירה מגיע אלינו?"
"ארבעים מיליון."
"ארבעים מיליון שקל?!"
"לא, אורה, האנשים שקנו אותנו סופרים בדולרים."
ניסיתי במשך כמה דקות לעכל את מה שהוא אמר לי. לא כל כך הצלחתי. ראיתי כמה הוא מרוצה מהבעת הפנים ההמומה שלי.
"תעצור את האוטו בצד, גידי," אמרתי לאחר כמה דקות.
"מה קרה, לא מוצא חן בעיניך?"
"מוצא חן מאוד. בגלל זה עכשיו אני הולכת לנהוג כשאתה יושב לידי."
שמעתי אותו שוב צוחק…
***
ושוב מצאתי את עצמי באותו סלון. הפעם בלי שאף אחד יושיט לי כוס מים או אפילו ישים לב לנוכחותי. אנשים ישבו בחדר מסביבי, על הספה לידי ועל כסאות שהובאו לשם. כולם נראו עייפים ועצובים. הרמתי את הראש לעבר התמונות. כל אחת מהן – אורן, אשתו והילד – היתה מוקפת במסגרת שחורה.
הבנתי מה אני צריכה לעשות. שוב פרטתי על הגיטרה.
***
"בחייאת, אורה."
הרמתי את ראשי מהגיטרה ושוב ראיתי את גידי עומד שם. כבר מבוגר יותר, עם פחות שיער וקצת יותר משקל, אבל עדיין עם אותו חיוך כובש. שמתי לב שגם אני לבשתי שמלה לבנה, יקרה, אבל יותר צנועה מזאת שלבשתי בחתונה שלנו. יכולתי לחוש בנוקשות ובכבדות של השנים שחלפו בגופי.
"תראי, אורה, את מתאמנת על הקטע הזה כבר שלושה חודשים. תאמיני לי שגלי תשמח גם אם זה יהיה קצת פחות ממושלם."
"גידי…"
"הבת שלנו מתחתנת היום, אורה. זה מה שצריך עכשיו להעסיק אותך."
שטף זיכרונות עלה בי פתאום ואיים להטביע את הזכרונות הקודמים. סמדר זוכה באליפות העולם בשחייה. רוני מתקבלת לעתודה הטכנולוגית. יוני מקבל את אות מצטיין הנשיא. גלי מביאה הביתה את מיקי בפעם הראשונה.
טלטלתי את ראשי בחזקה כדי לסלק ממנו את כל הזיכרונות האלה. "לא גידי."
"תקשיבי," הוא נשמע מרוגז. "עם כל הכבוד, הבמה הערב לא שייכת לך. היא שייכת לגלי ומיקי."
"אני לא מדברת על זה." נעצתי בו מבט חד. "אתה יודע טוב מאוד על מה אני מדברת. אני לא שייכת לכאן."
הוא עשה לי במשך כמה שניות הצגה של פרצוף מבולבל, אבל תמיד ידעתי לזהות מתי הוא מעמיד פנים והוא ידע את זה. "למה, אורה? מה רע לך פה?"
"לא רע לי פה. רע לי כי אנשים משלמים את המחיר על זה שטוב לי פה."
"אבל למה זה משנה?! הם משלמים את המחיר שם, לא פה!"
"זה משנה. זה לא ישב על המצפון שלי. גם אם זה שם."
לקחתי נשימה עמוקה, והתחלתי לפרוט על הגיטרה את אותה נעימה.
"אורה, לא."
התעלמתי. פרטתי אותה שוב.
"אורה, בבקשה. גם אני צריך אותך פה. אני, הילדים. בבקשה…"
הדמעות חנקו את גרוני ועלו בעיני. סילקתי אותן במצמוץ. והמשכתי לפרוט.
הקול שלו נשמע עכשיו רחוק. "אורה…"
***
הרמתי את ראשי מהגיטרה. התמונות הנכונות היו על הקיר: החתונה, הברית והחופשה. קמתי מהספה ואז ראיתי את אורן והילד עומדים שם ובוהים בי, מהופנטים.
"זה היה מדהים," מלמל אורן.
"המוסיקה הזאת, זה… זה את כתבת?" הילד שאל בפה פעור.
חייכתי אליו. "כן. זאת המנגינה שלי, אבל אני כאן כדי לשתף. רוצה לשמוע עוד כמה שירים עם החברים שלך? אני עוד חייבת לכם."
"כן!" הוא אמר בהתלהבות. יצאתי בעקבותיו מהסלון, עם הגיטרה.