sus22
באותו לילה נטול כוכבים, עליתי לסיפון האוניה "מרס" בדרכי לאחת מנסיעות העבודה שלי לספרד. לא אהבתי את נסיעותיי לחו"ל, הן כבר יצאו לי מהאף.. אך עבודה זו עבודה, לפחות פגשתי טיפוסים מגוונים בכל פעם וזה עשה את העסק ליותר מעניין.על הסיפון היו פזורים פה ושם דרגשים למי שמחליט לישון תחת כיפת השמיים וכן מספר שקים לשימוש המלחים. הצתי סיגריה משובחת והתכוונתי לרבוץ על אחד הדרגשים ולתפוס תנומה. בעודי שוכב הבחנתי באחד הנוסעים, שצדו עיניי כבר קודם, בעת שעלינו על כבש האוניה. הוא היה בעל תרבוש צבעוני, זקן מאפיר, מקומט בפניו, מכנסי שרוול נפוחים, כשחבל חגור אליהם במותניים. הוא אחז בידו הימנית מקטרת, התיישב על אחד הדרגשים סמוך אליי והחל מפמפם את מקטרתו. זו הייתה פעילות שקטה ותרפויטית עבורו, ואפילו מרגיעה עבור עיניי. הוא שם לב להתבוננותי השקטה אחר מעשיו, הצטחק במעין מבוכה ופנה אלי בדברים: "לי יש היסטוריה מורכבת ואם יש לך סבלנות, אני מאד רוצה לשתף מישהו. אשמח, אם תקשיב לי." אישרתי בראשי, והוא המשיך" נולדתי בעיירה קטנה באמריקה. שם האנשים נולדו לטבע ולחי. הייתי רגיל לכך מאז היותי קטן. היו לי בחצר כלב, עז, חתול וצפור כנרית. תמיד טיפלתי בחיות, האכלתי, השקיתי וליטפתי אותן. הן היו חלק מחיי. לעתים חטפתי מכות מאימא, כי לקחתי אותן למיטה בימי החורף, אתה יודע, הצמר שלהן מאד מחמם." הוא ינק מציצה מהמקטרת, והמשיך "הייתי ילד פרוע, אהבתי להתרוצץ בחוץ, הייתי ממלא את הרצפה בבית בערמות בוץ רטוב, חייתי חופשי ללא דאגות. הייתה לי חברה חמודה, אליס, בכל בקר הלכנו יחד לבית הספר ושבנו יחד. אהבתי לראות, איך אמה קולעת את הצמות שלה העבותות לפני היציאה ללמודים. היה להן ריח של סבון אורנים צלול. בבית הספר עצמו לא שיחקנו יחד כל אחד הלך לבני מינו. אני רצתי עם הבנים, והיא הלכה לפטפט עם חברותיה, לעיתים קנאתי בהן על כך. בשובנו הביתה, היינו מתעכבים ליד דלת ביתה, עד שפרקנו מעלינו את כל הספורים וההתרחשויות של אותו היום. לעיתים אף הכנו יחד שעורי בית. אני הייתי חזק בחשבון, והיא במקצועות העברית-השלמנו זה את זו. לימים הוכיתי קשות, כשאליס בישרה לי, שהוריה החליטו לעקור לעיר גדולה, וזה אמור היה לקרות בתוך חודש. שיחקתי גבר גבר. אמרתי לה:" איזה יופי, תתחדשי! יהיה לך כיף לסדר את החדר, הכול יהיה אצלך חדש" אך בעצם בבית שלי, נהייתי עצבני. נהייתי פראי יותר, ומבולגן: זרקתי את בגדיי על הרצפה, לא במכונת הכביסה, כשסיימתי לאכול לא הורדתי את כליי למדיח, הפסקתי להכין שעורים. בקיצור, ירדתי מהפסים. התחלתי לעשן. הוריי היו אובדי עצות. שום נחמה, או עידוד לא התקבלו אצלי ." הרוח הניעה בחוזקה את המפרשים מעלינו, אך עדיין היה נעים בחוץ. ידידי למסע המשיך לספר: "לאחר שהפסקתי גם לאכול, חשבו הוריי ביחד עם הרופא בעיירה, מה ניתן לעשות למען ההתאוששות שלי. אז הוחלט לקנות לי בהפתעה סוס פוני קטן. זו הייתה אז הוצאה גדולה, להוריי היה כסף, אך לא בשפע, הם הבינו, שעליהם לפעול באופן דרסטי כדי להוציא אותי מהמצב האומלל. המחנך היה אתם בקשר ושיבח את החלטתם. סוס הפוני שקראתי לו בשם ליסי, על שם חברתי, היה חמוד למראה. על אפו כתם חום ובאוזניו פרווה לבנבנה. זנבו היה שחור. היו לו שיניים צהבהבות, והוא אכל מידיי כבר ביום הראשון לבואו אל החצר שלנו. ארגנתי לו מספוא לאכול ופינת לינה ללילה. הוא עלה פי מונים על פני בעלי החיים האחרים שלי: הן ב"חיוכו", שנדמה מסתמן בפיו, הן בגילויי חיבתו כלפיי בקשקוש הזנב המפואר שלו. בקיצור, היה לי למען מי להתאמץ. קיוויתי לאלפו לתחרות ריצה כנגד פונים אחרים ביישובנו, לכן בכל יום רכבתי על גבו במשך קילומטרים, ככל יכולתו, עד שהזיע, התנשף ונעמד על מקומו. היה לו דיבור ברור לגמרי. התנהל בינינו שיח אמתי. קשה להאמין. הייתי פוצח בבקר את פעילויותיי סביבו: רוחץ אותו, משפשף את רעמתו השחורה המקורזלת, אחר מבריש את זנבו, שוטף אותו בצינור מים חמימים. מניח לפניו את ארוחתו ויוצא לבית הספר. וכך חוזר חלילה. כיון שלשום ילד בכתה לא היה סוס כחית מחמד, החלו ילדים לזרום לחצר שלנו, לראות את ליסי בפעולה, ללטף אותו ואף חשבו להתרגל אליו ולנסות לרכוב עליו-דבר שמנעתי מהם בכל מחיר. הורי היו אנשי עמל: אימא הייתה שרטטת, עבדה שעות רבות מהבית-כך היה נוח לכולנו. שעות הייתה סגורה בחדר שלה, אך בכל זאת הייתה מספיקה לשים לבישול מספר סירים למען ארוחותינו ותוך כדי עבודתה, המאכלים הוכנו. אבי היה חקלאי בכל רמ"ח איבריו. הוא היה קם השכם בבקר, מעבד את השדה שלנו שהכיל מספר ירקות בסיסיים: עגבניות, מלפפונים, פלפלים, קישואים. מהם אימא הכינה את מזוננו. כמו-כן נהגנו לקנות שאר מצרכינו מהמרכולית ביישוב. הם נהנו לראות ששבתי לאיתני ונהנו להקשיב לסיפורי אודות ליסי. בלילה אחד חלמתי על ליסי חלום ממושך והרגשתי מועקה והימשכות כמו למגנט מרוב סקרנות תוך כדי חלימה. היה נדמה לי, שליסי מצמיח כנפיים בעלות נוצות של ציפור גדולה. דימיתי אותו למין אל, שיכול להמריא. זו הייתה תחושה מרגשת ומפעימה. רציתי שיהיה בשליטתי, כנראה פחדתי, שיתפוס "כנפיים" ויברח ממני ולא תהיה לי אפשרות לבלום אותו, או להחזיקו בכפייה אצלי בחצר הקטנה והמוגבלת בשבילו.. ברגע שנפקחו עיניי השכם באותו בקר, רצתי לחצר עדיין בפיז'מה, אחוז קורי שינה בעיניי ואשר יגורתי קרה. ליסי עמד מיתמם על עומדו, אינו יודע דבר, לועס את שארית המספוא מיום אתמול, כשלצדי גבו מחוברות כנפים לבנות של צפור גדולה. נבעתי מיופיו החדש הקסום, יחד עם זאת פחדתי, כיצד אמנע ממנו את ידיעת יכולותיו הנוכחיות, המאפשרות לו בריחה. שכנעתי עצמי, שכל עוד יהיה לו טוב אצלי, הוא לא ירצה לנטוש. אך זהו לב חיה ואולי איני מכיר אותו מספיק טוב, כדי להתנבא, מה יקרה. רצתי לאמי, אבא כבר יצא לעבודה, ספרתי לה על הפלא שהתחולל אצל הסוס, וקראתי לה להצטרף אליי להתרשם מקרוב. אימא עמדה בפתח האורווה, מחאה כפיים וקראה:" סוף סוף תהיה לנו פרנסה בשפע.!" עוד לא קלטתי, מה הכוונה ואז אימא פירטה: "ניתן לאנשים לבקר ולראות את ליסי שלנו ונבקש דמי כניסה, כמו אומן שמזמין אורחים שיראו את יצירותיו והכניסה לכך עולה כסף, אפילו סמלי. אתה אורי, תכין שלטי פרסום , אני אשתול אותם באינטרנט ואפיץ בקרב ראשי המועצות בסביבתנו ויהיה טוב, חי נפשי, מי היה מפלל דבר כזה!" קראה בקול בהשתלהבות מדהימה. ראשית שמחתי , שממני הישועה, אם כי כנער לא הייתי שותף לקשיים הכלכליים של הבית שלנו. על כן שמחתי הייתה כפולה ומכופלת. אם כן אימא בכישרונה הרב, שרטטה את הסוס כמות שהוא, והפיצה בכל האתרים שיכלה באינטרנט. מבול אורחים החל לפקוד את חצרנו. למזלנו, מזג האוויר האיר לנו את פניו, היה זמן אביב. אנשים אפילו עמדו בתור-לא האמנו למראה עינינו. כך נמשכה עונה מוצלחת זו עד סוף הקיץ. הרווחים היו נאים, יכולנו להרשות לעצמנו דברי תפנוקים, שלא העזנו קדם לכן: החל מדברי מאכל וכלה ברהיטים כבדים, מכונית וטרקטור חדש . דבר אחד נשכח מאתנו, שליסי היה חיה. בשלב מסוים, נמאס היה לו מכל המחזה שהציג. התעייף, והחל לרבוץ בשעות האור על משכבו. גם פער את פיו רחב ופיהק. כולנו היינו לו לזרא לפתע. יש שעות שפרש כנפים וניסה לעוף, אך המשקל שלו הכביד עליו לאחר הפיטום שעבר דרך ידינו. אנשים החלו להידלדל בביקוריהם, אבא שנהג ללא אחריות, שקע בחובות כבדים. הוא סמך על ההכנסות הצפויות מליסי, שהיו לא ריאליות-על סמך זאת, הזמין את המכונית והטרקטור. החסר החל זועק מכל פינה: לא היה מספיק כסף לקנות מוצרים בסיסיים: לחם, חלב, תיקון נעליים ובגוד. גדלתי מכל בגדיי, לא יכולתי ללכת בחולצות בעלות שרוולים כה קצרים ממידותיי, כך גם מכנסיי. נאלצתי להישאר בבית מבושה. אימא הגבירה את שעות עבודתה עד חצות בכל יום. אבא נסע לכפרים רחוקים למכור את מוצרי השדה על מנת להשיג פדיון שמן יותר. הייתי כבר נער מתבגר בן שש עשרה. המרץ והחיות שבי פרצו, לא יכולתי להכיל הכול בפנים ולשבת כפנסיונר משמים בבית. נפשי יצאה אל המרחבים, אל הטבע. אל הקולות והניחוחות… הנחתי בקר אחד רתמה על גב ליסי והתחלתי לאמן אותו במעוף. מזג האוויר שיחק לידינו, היה נעים וקצת קריר. הוא לא הבין את כוונותיי בתחילה. אט אט הרמתי את כנפיו וטלטלתי אותן מעלה מטה. התקדמנו לכדי ריצה קלה. חזרתי על הפעולה מחדש בכל בקר ולאט, ההתקדמות שלו השתפרה. פעלתי מתוך דחף, לא ידעתי, לאן אני רוצה להגיע עם כל הדבר הזה, רק רציתי חופש, דרור. אפילו נחיריי רטטו כבר כמו סוס. אגב לא ספרתי על הקנאה, שעוררה התעניינותי בליסי לכלב שלי, בוריס. הוא הפסיק לגלות שמחה כששבתי מבחוץ, מבית הספר, או מחברים. כבר לא כשכש בזנב לעברי, הוא התחבר מאד לחתול, ואני ראיתי זאת בחיוב וגר זאב עם כבש.. למה לא? על כל פנים באחד האימונים ליסי הצליח להתרומם מעל הקרקע, אני חייב לציין שהאימון והתוצאה היו ממכרים לגביי. בכל רגע ששבתי מעיסוקיי הטפלים נתתי מעייני בליסי- זה היה הרבה יותר מרתק. הגעתי כבר לגיל שמונה עשרה ונהייתי גבר בעל כוח. הרגשתי באוני הרב, עד כי ייחלתי להמריא על גבי ליסי למרחקים ובין היתר אף להמריא. זה משך אותי לפחות כמו לטוס, או לרחף בדאון רק פי מונים יותר!" עיני המספר שלי הזקן נצצו מאושר ומגעגוע בשעה שסיפר על הכמיהה לעוף. יכולתי לדמיין את התמונה בשלמותה. הוא פמפם את מקטרתו שוב, הביט בי ושאל: "אז, אמשיך, כן?" "וודאי" השבתי, מתחיל להיות מותח.." ובכן", המשיך "הכול היה מתוכנן, אך לעיתים אתה יכול לתכנן מושלם, אבל הנסיבות מחליטות בשבילך אחרת, כך קרה, שבלילה שלפני ה"ריחוף" למדתי עד שעה מאוחרת, שכחתי לסגור את החלון מרוב להיטות וחדווה לקראת הבאות, חליתי, הצטננתי ואף העליתי חום. לצערי, המחלה התפתחה לסיוט גרוע: על רגלי וידיי הופיעו שלפוחיות מרוב הקדחת של החום. אמא לקחה אותי לרופא, זה מצחיק, כי הייתי גבוה ממנה בחצי מטר. כשראה הרופא את התופעה, שלח אותי ללא חמלה לחדר האחות וזו אמרה לי: "תשמע בחור, חטפת גם הרפס יחד עם החום, זה נוטה גם לחזור וגם להדביק, עליי לקטום את השלפוחיות ואז אסייד לך את הגפיים ביוד סגול, לא תוכל ללכת לים, או לבריכה הקיץ, אך אני מבטיחה לך, שלאחר הטיפול שלי, תבריא!" הייתי עצבני בהחלט, כל התסכול שלי פרקתי על אימא. פתאום אני עם כל המרץ שלי כלוא! אבל במה היא הייתה אשמה? זה רק בגללי. קללתי את עצמי והתפללתי בשקט, שאבריא מהר ואממש את היוזמה שלי עם ליסי. לא ידעתי באותה עת, כששכבתי במיטת חוליי ונמנמתי ארוכות, שהוריי נאלצו לשחוט אותו, בשל הוצאות כבדות סביב התרופות נגד המחלה שלי, גם כך כבר מצבנו היה אז בכי רע. הירקות הניבו תנובה, אך לא היה במאכלנו משהו ממשי. כך אכלתי את בשרו של אהובי, בלי שאדע זאת. רק לאחר שהתאוששתי כדי יציאה לאורווה, גלתה אימא את אוזני, את אשר נאלצו לעשות למען הבראתי. זה היה אכזרי ומייאש. מחד שמחתי שנרפאתי, הרגשתי מרץ מחודש, מאידך, התרופה לחיים איכותיים נלקחה ממני לתמיד. מאז אני טבעוני, לא נוגע בשום בשר או דגים, נהנה, לא נהנה מהחיים, זוכר היטב את הידיד היחיד, שלא כל אדם זוכה לו. אם כי מעניין, שהכלב שלי, לאחר כל הזמן שזנחתי אותו, שב לעודד אותי ולקק אותי בלשונו כל אימת שראה אותי מגיע הביתה. הרגשתי שממש הייתי לא פייר כלפיו". ידידי השב, נראה היה זקן יותר בתום סיפורו. טפחתי על שכמו בניסיון לעידוד ואמרתי בקול מרגיע: "בכל זאת, אתה יוצא ובא בארצות עולם, פוגש אנשים ומבלה-גם זו לטובה, תמשיך כך ותהנה ממה שניתן". בלילה חלמתי אחרי סיפורו, שפושטים את עורי ואני מנסה לצעוק, ואין שומעים אותי ואני מקיץ בבהלה. ראיתי עם אור ראשון, שהספינה מתקרבת לחוף וחשבתי לעצמי, איזו עידוד שטחי נתת לזקן, ששפך לפניי את דם לבו. חיפשתי את הקבינה שלו . מצאתי אותה בקלות יחסית לאחר מספר ברורים קצר. היה לי ברור שחיי מעתה אינם חיים ללא הנוסע המעניין הזה. מה יש לי כבר בחיי? עוד נדודים, כמה? ולשם מה? הכל נחשב בעיניי חסר משמעות, ריקני. כשמצאתי אותו, התבונן בי בעיניו המבינות כל דבר, ניגשתי לאמצו אליי בחום ובלי מלים ללא תמיהה או שאלות, ירדנו יחד בכבש האוניה כידידים שלא בנקל ייפרדו.
פרס עינתפרס עינת