מצולק
"כנסו בבקשה".
הוא אהב את צליל המגפיים השחורים על רצפת המתכת. טאק. טאק. טאק. בעיניו היה זה צליל של אמירה החלטית. האמת היא שזה היה יותר צליל של הישרדות, והוא אולי עתיד להבין זאת יום אחד. אבל לא היום. היום הוא רק פוסע גאה בממלכה שלו. כל צעד מצהיר על נוכחותו, מרגיש את העיניים ננעצות בו ביראת קודש מתוך התאים סביב. הוא הרכין מבט אל המגפיים והחליט: בעצם לא, אדומים. קצת צבע לא יזיק למקום האפרורי הזה, אליו אפילו השמש ממאן להגיע. מלבד קול המגפיים האדומים, גם צליל המפתחות התלויים על מכנסיו היה חביב עליו. יחד הם יצרו ניגון מיוחד. אולי עוד יכתוב מילים ללחן הזה ביום מן הימים, חשב. בולי הזדחל לצידו בעצלתיים, מבט רצחני בעיניו והוא משאיר אחריו שובל של ריר. חיית המחמד שלו גדלה בקצב מסחרר בזמן האחרון ועכשיו בולי כבר מגיע עד לגובה מותניו. "בוא" פלט לעברו "הגיע הזמן להאכיל את הכלבים". הוא פרץ בצחוק, הבדיחה הזו לא מתיישנת, חשב לעצמו. 'הכלבים' היו שלושת האסירים הקבועים שלו (בעצם, ארבעה, אם סופרים את אסיר מספר 1 מהצינוק) והיו לו רגשות מיוחדים עבורם. נכון, גם שאר התאים התמלאו מידי פעם בעוברים ושבים, אבל שלושת אלו תמיד היו שם אתו, מלווים אותו בכל יום.
"אוקיי, אני רואה פה את התיק האישי" קול נשי צווח ממערכת הכריזה, מעמעם לרגע את האורות. הוא גירד את הצלקת שהשתרעה על פניו, העביר את אצבעותיו מהסנטר עד לקצה עינו, וסיים את הטקס באצבע משולשת אל עבר התקרה. מערכת הכריזה הזו לא מפסיקה לעשות צרות, רטן. בקומה העליונה, שם יושבת ההנהלה, יש כמה תקלות. הרדיו שמשתלט על מערכת הכריזה, למשל, היא אחת מהן. אחת הקטנות, אם להודות על האמת. אבל בסופו של דבר, העבודה נעשית. וככה נמדדים הדברים. פה ושם הוא מקבל הנחיות מההנהלה והן באמת עוזרות לו להתנהל טוב יותר בעולם, אין ספק, אבל הוא מבין שזה הכי קרוב להנהלה שהוא אי פעם יגיע. אמנם הוא צעיר (ויש שיגידו צעיר מידי) אבל טיפש הוא בהחלט לא. קול בכי חלוש מקומת הצינוק הגיע לאוזניו וניער אותו. קדימה לעבודה.
הוא התקדם אל עבר התא הראשון מימינו, מגש האוכל בידיו. אסיר מספר 2. ככל שהתקרב, מבין הסורגים התחיל להתגלות לו גופו הענק של האסיר. הוא מעולם לא ראה גבר גדול יותר ממנו ובכל פעם נרעד קלות ממחשבה על קרבנו של הענק הזה. הענק ישב על ברכיו, גם אם רצה לא יכול היה להזדקף מלוא קומתו בתוך התא הקטן. כתובות קעקע ממלאות את גופו ואת פניו, ובמרכזם עיניו הקטנטנות הדליקו מבט לועג. "נו, כבר חשבתי שלא תגיע" סינן לעברו וזרק מבט לעבר בולי "ושוב הבאת את הצעצוע שלך? מה אתה? תינוק?". "תאכל ותשתוק!" ענה לו, דוחף את הקערית בין הסורגים. ביחס לרגליו, הקערית נראתה כפקק של בקבוק והענק פרץ בצחוק. "היום אני בדיאטה! יש לי עבודה בנגריה ואני כבר לא קליל כמו פעם". הנגריה הארורה. כמה שנא לשמוע את סיפוריו. "זו כבר הפעם השלישית" הרדיו שוב התגנב למערכת הכריזה והאדמה רעדה תחתיו קלות. יום אחד עוד אעלה לשם ואעשה סדר סוף סוף, הבטיח לעצמו. "זו כבר הפעם השלישית" חיקה הענק את קולה. "לא פעם אחת" הוא הרים את אצבעו, עליה היה מקועקע המספר 1 "ולא פעם שנייה" אצבע שנייה – עליה 2 "אלא פעם שלישית!" הוא הניף את אצבעו האמצעית, את מה שנשאר ממנה לפחות. לרגע הגדם היה מחזה מגוחך, כמו תנועה מגונה מצונזרת, אבל זה היה רק לרגע. האמת שהיה זה מחזה מבחיל, ומתוך הגדם עצמו זלגה דלקת צהבהבה ונדמה היה שהאצבע עוד בפנים, מנסה לבקוע חזרה למקומה. "ככה זה בנגריה" גיחך הענק "מידי פעם יש ארון או שולחן שדורש את מחירו מבין אצבעותיך" והוא החל לצחוק "ככה זה. האצבעות זולגות לך מבין הפרנסה. יבוא יום ותבין". כמו לאות הזדהות, הכאב העמום בזרועו השמאלית החל להציק והוא החל לעסות אותה בידו האחרת, לוחץ את אגודלו עמוק יותר ויותר לאורך הצלקת שהשתרעה ממרפקו ועד שורש כף ידו. 'אני חייב להרגיע עם הפציעות האלה', חשב לעצמו, 'או שלא יהיה מי שיאכיל את המנוולים האלה'. הענק חיקה את פרצופו המיוסר וקירב את פניו אל הסורגים, מתקרב עד כדי נגיעה. הבל פיו המצחין נשב אל ראשו והניף שערה סוררת ממצחו. "בבבווו!" פלט הענק בלחישה מצמררת והוא פסע לאחור באינסטינקטיביות. בולי נהם והוא לקח נשימה עמוקה. לפעמים הוא צריך להזכיר לעצמו שהאסירים לא באמת יכולים לפגוע בו. לא פה. כאן הענק כלוא מאחורי סורג ובריח. הוא סינן קללה עסיסית והמשיך בדרכו.
תאו של אסיר מספר 4 נראה ריק. כתמיד. רק צופה חד היה מבחין בדמות הניצבת בפינת התא, עיניה הצהובות מתרוצצות בארובותיהן. נהימות קצובות פילסו את דרכן בחלל התא, רוטטות מהפינה האפילה עד לאוזניו הצורבות. ושוב השקית המרשרשת, הארורה, מפגינה את נוכחותה ברעש מורט עצבים. הוא הרגיש כיצד זוג העיניים בוחנות אותו ביריות אקדח, מפשיטות אותו, וכמעט וחש קליעים ננעצים בעורו. הוא הצטמרר. "רעב?" שיווה לקולו טון אגבי. "גררר.." ענתה הדמות והחלה להזדחל מהאפילה, רעש שקית הנייר שבידה שורט את קירות התא. הדמות שהתגלתה מתחת לאור הצהוב הייתה מתעתעת ובניגוד מוחלט לזו שהתחבאה בצללים. גוף שמן עם פרצוף נפוח ומשקפיים שכמעט ונוזלים מהאף. לרגע אפשר היה באמת לחשוב שמדובר בשכן החביב, אלמלא הריח. אלוהים, הריח. היה זה שילוב של ריח עז של זיעה מעורב עם ניחוחות נוזלי גוף מצחינים ובטנו התהפכה בקרבו. "אתה כל כך חלק!" צפצפה הדמות, מהדקת את משקפיה לפנים ומשרבבת את שפתיה. בולי שוב נהם בעצבנות וחבט את קונכיית המתכת שלו בסורגים. "איזה שבלול נחמד!" הדמות המשיכה לצפצף "בואו תיכנסו לרגע…". הוא זרק את קערת הפלסטיק לרצפה, הדייסה החומה מתפזרת לכל עבר. "תאכל מהרצפה" סינן לעבר הדמות "מי שגיבור על חלשים – שיאכל על ארבע". הדמות צחקקה ושלפה לשון אימתנית, הלשון התארכה, חצתה את קו הסורגים ופנתה לעבר הרצפה, מלקקת את העיסה הדביקה. ואז ברגע התרוממה אל פניו, נמרחת מסנטרו דרך לחיו אל עיניו, משרטטת את דרכה על הצלקת שלו. מגעה היה מחוספס ומחליא, אך הוא קפא במקומו ללא יכולת לנוע. "בוא" מלמלה הדמות מבין שפתיה המתרחבות, פורשת את ידיה וחושפת את תוכן השקית "רוצה סוכריה?". הוא שנא את הרגעים הנוראיים האלה, בו גופו מסרב להיענות לו, ובתיעוב עצמי ראה איך ידו נשלחת מצד גופו, עוברת את קו הסורג אל עבר השקית. מה לעזאזל הוא עושה? הדמות זינקה אל ידו בו ברגע שחצתה את צינורות התא. שיניה המשוננות עשויות מתכת כסופה ניסו לנגוס בכף ידו וננעצו בסורג הברזל. הוא ניתר לאחור בקפיצה ומעד, צווחה ילדותית נפלטת מגרונו. הלסת המשיכה לנעוץ שיניים בקדחתנות, מעיפה שבבי מתכת על גופו בקול צרחני, פני השכן השמנמן נהפכות לפני שד שטני. הוא נחת על ישבנו, כאב חד מפלח את אחוריו. עוד בטרם הספיק להזדקף, חש יד רכה ולבנה אוחזת בכתפו והוא ניתר בשנית. "בן שלי, זה אתה?" מלמלה אסירה מספר 3 המשוגעת, ידה מושטת מבין הסורגים לגשש "אני מצטערת, אהוב שלי, בוא לחיבוק" ידה השנייה הייתה מונחת על ירכה, מנסה לשווא להסתיר את הכתם המכוער בשמלתה. לעיתים תהה אם אכן מקומה פה, בין האסירים המסוכנים באמת. הוא נעץ מבט בפניה, סופר את התפרים שסגרו את עיניה ופיה, מאפשרים לה רק למלמל. לרגע חס עליה, ואפילו כמעט שקל לתת לה נחמה רגעית, אך מיד התנער. בפעם הקודמת שהתקרב לתאה, היא הנחיתה מחבת מתכת על ראשו. לא שזה מה שגרם לו לסלוד ממנה, ממחבת בראש פה ושם לא קורה אסון גדול. הדבר שהוא שנא בה יותר מכל היה האדישות שלה, ההתעלמות הזו ממה שקורה סביבה, כאילו אם באמת תסתיר את הכתם, השמלה אכן תהיה לבנה כפעם. 'את ראויה למקום הזה' מלמל לעצמו 'זו רחבת הריקודים שלך'. והיא, כמו שמעה את מחשבותיו, החלה לפזם ולרקוד באיטיות, עם כל פיזוז רגליה צפות גבוה יותר מעל הקרקע. "איזה שבלול חמוד!" הפריחה נשיקה חולנית לעבר בולי "לה לה לה לה שבלול חמוד!" המשיכה לפזם מבין שפתיה החתומות וסבה סביב עצמה, מרחפת כשלושים סנטימטר מעל הרצפה. ידה מכסה כל העת את כתם שמלתה.
"זה רק שבר, תודה לאל. צלקת לא תהיה פה" הקול צווח מהרמקול, ולפתע נעלמו הקירות. ואיתם הסורגים. הוא עמד המום בין שלושת האסירים המשוחררים במפתיע, במרחק מטרים ספורים ממנו, שנראו המומים לא פחות ממנו. ואז באחת התייצב המבנה והסורגים התהדקו מחדש. האם הוא חולם? האסירים פרצו בצחוק חולני והחוסן אתו התחיל את היום נעלם כלא היה. הוא חייב למצוא תפאורה אחרת, הבין. שוב הבכי עלה מכיוון הצינוק. היה זה בכי חלש אך הוא פמפם במוחו. הוא מכיר את הבכי הזה. "בוא בולי" שמע את עצמו אומר "הפעם יורדים לצינוק". בולי נעץ בו מחושים מבולבלים ורק שפשף את גופו הצמיגי אל הרצפה בתנועה מתמרדת. מעניין מה יגידו שם למעלה, הסס לרגע. בהנהלה היו ברורים בהחלט לגבי החוקים. קומה עליונה וקומה תחתונה – מחוץ לתחום. הוא לא נתן למחשבה הזו להיטמע במוחו, והחל לצעוד לכיוון המדרגות. עם כל מדרגה שירד נדמה היה לו שהחושך הולך ונהיה סמיך יותר. הוא נשבע שהוא יכול לחוש את האפילה מתערסלת עם פניו, אך הבכי העמום כמו הפנט אותו אליו. משב רוח קריר צמרר את עורפו (מאיפה לכל הרוחות מגיע לכאן משב רוח?) וידו השמאלית שוב התחילה לצרוח בכאב חד. הוא הדק את זרועו לחזה ונשף בכאב, 'אני חייב להיזהר יותר!', הבטיח לעצמו, יודע שאין לו מה לסמוך על ההבטחות של עצמו, ופלט בשנאה עצמית 'זה פשוט מגיע לך! בסוף תמיד הכאב הזה באשמתך!'. עם הרוח נשבה גם הצחנה, ונדמה היה שהיא מתחזקת ככל שהוא יורד עמוק יותר. לרגע תהה אם מערכת הניקוז עוברת פה בסביבה, ואם גם היא מתפרקת כמו כל הדברים פה. אבל הוא הבין היטב שהריחות באפו אינם רק פסולת אנושית. כלומר, בדרך כלשהי כל מה שמסריח פה זו פסולת אנושית, אבל לא בדיוק במובן הטבעי של הביטוי. לרגע נזכר בפגר החתול המרקיב שמצא פעם מתחת לשיחים, זה שהיה הולך לבחון כל יום עד שמישהו כבר לא יכול היה לסבול את הריח. בכל פעם בדק אם השתנתה הבעת פניו של החתול המסכן או אם בדרך פלא התיישר צווארו העקום. זה לא שהוא אהב את הסירחון, בואו לא נגזים, אבל ההתבוננות הזו גרמה לו להבין שלפעמים כדי להפנים כמה שפר עליך מזלך, כל מה שאתה צריך זה פשוט לזרוק מבט על מי שאומלל באמת. הוא ניער את ראשו והמשיך לרדת אל תוך האפילה, הצחנה צרבה את עיניו והוא הרגיש דמעות קלות של מרד נאבקות להדוף אותה החוצה. גם באוזניו החל להיווצר לחץ עצום כמו בפעם ההיא שנפלו השמיים והוא תהה האם ריח כה חזק אכן יכול להזיק לעור התוף. הוא הגיע לתחתית גרם המדרגות ומצא עצמו ניצב מול דלת לבנה. את האפילה החליף לפתע אור לבן עז והוא חשש שיתעוור, לא מבין איפה החשיכה נגמרת ואיפה האור מתחיל. הוא בחן את הדלת ולרגע עמד מבולבל. אין ידית על הדלת, לא סורג ולא בריח. אפילו ציר אין בה. נדמה היה שהיא פשוט חלק מהקיר עצמו, אך היבבות המתגברות מעבר לדלת היו ברורות. אסיר מספר 1 נמצא שם בהחלט. הצלקת על לחיו החלה לפעום ולבעבע, והוא הרגיש איך חום פניו עולה, ואתו קולות הבכי המתעצמים. הוא הבחין בלוח מתכת קטן להזזה ניצב מיותם בחלקה העליון של הדלת, מזמין ומאיים. הוא שלח את ידו אל הלוח, והיא בתגובה החזירה לו בכאב עוצמתי, כאילו עשרות פטישים מרסקים את עצמותיו לאבק. בולי פלט יבבה איומה, מתכנס אל תוך קונכיתו הענקית, מסרב להביט. הוא הסיט את לוח המתכת. מתוך הסדק הביטו בו חזרה עיניים, ואז הוא הבין בחלחלה. אלו עיניו שלו. הבכי המוכר והנורא החריש את אזניו המדממות ומתוך האימה הגיעה הכרה.
"אולי תספר לי מה קרה?" קול האישה הרעיד את הקירות, גורם להם להיעלם ולהופיע שוב. הרצפה תחתיו נעה בגלים והוא מעד, רגליו נכשלות זו בזו. 'עצים!' הוא חשב ומיד התמלא החדר בעצי אזדרכת צפופים, ביניהם שביל אבנים צהובות במרכז היער, מוביל אל שום מקום. עצים. עצים. סורגי הברזל סביבו התחלפו בגזעים עבותים, שומרים את האסירים בקומה מעל אסורים בתאיהם.
"תענה כשמדברים אליך" קול גברי מחוספס רעם. והיער קרס. הוא ניצב במדבר צחיח, חשוף. האסירים סביבו מגחכים, צועדים לעברו במהירות. ים! איים. והמדבר הפך לאוקיינוס מלא איים, כל דמות ניצבת באי משלה, המתרחקים זה מזה…
אך אז האור הלבן היכה בפניו.
X X X
"ספר לי מה קרה" חזרה האישה הממושקפת וביקשה. הוא ישב מבויש על הכסא, עיניו נעוצות במגפיו האדומים, רק עוד קצת ורגליו כבר יגיעו לקרקע. ידו הימנית אוחזת בשמאלית, המגובסת, ועם הזרת הוא מלטף את בובת השבלול המרופטת שנחה צהובה על ברכיו. זוג המפתחות התלויים על מכנסיו שקשק בביישנות, כמו מייחל להגיע הבייתה, או אפילו לנגריה של אביו. "ילד בן שבע לא אמור להגיע לבית החולים כל כך הרבה פעמים" קולה החד חצה את המרחק האינסופי משולחנה והתפזר אל שתי הדמויות שישבו על הכסאות משני צדדיו. מימין לברכו האחת ראה את האגרוף הענק מתכווץ, ארבע וחצי אצבעות מתכנסות לתוך עצמן, ומשמאל לברכו האחרת הבחין בידה הלבנה מתופפת בעצבנות על ירכה, מכסה את הכתם על שמלתה כאילו בלי משים. "נפלתי מהאופניים בדיוק על השפיץ של המדרכה" אמר בקול שלמד לסגל והישיר אליה מבט בוטח, מילותיו מרסקות את המתח בחדר "אבל אל תספרי לאף אחד, כי תכלס זה פאדיחות". האצבעות חדלו מתיפופן, וגם האגרוף נרפה קלות, אחת, שתיים, ארבע. נדמה שגם הממושקפת נרגעה, כי חיוך רחב נמרח על פניה המטופשות "אני נשבעת שלא אגלה" הבטיחה. היא הכניסה יד לכיס חלוקה הלבן ושלפה ממתק "רוצה סוכריה?".
בדרך החוצה ליטף אביו את ראשו "אתה ילד טוב מאוד!" אמר, מושך את השבלול הצהוב מבין ידיו "ומספיק כבר עם הבובה הזו" צעד וזרק אותה לפח הקרוב "אתה כבר לא ילד קטן".