היא הלכה ברחוב, ידיה מוחזקות באוויר, כמו מריונטה על חוטים בלתי נראים. היא לא הייתה צריכה לדחות את זה, אבל היא אמרה לעצמה שהיא לא הצליחה למצוא לזה זמן. היא נכנסה למרפאה, וביקשה את דוקטור פאבלוב. אין לה זמן מיותר לבזבז בשביל כל הבלגן הזה, הסבירה בחיוך מתקתק. שפתיים צבועות באדום.
היא הבחינה בכל המבטים המאשימים והשופטים כשנכנסה, אבל היא ניסתה לא לתת לזה להשפיע עליה. מה זה משנה הרי? יש לו בכלל מערכת עצבים?
בכל מקרה, זאת לא הפעם הראשונה שלה. אלה שמביטים בהאשמה קפואה וזועמת עם שלטים גדולים מחוץ למרפאה רק מסתכלים וצועקים, מעולם לא פגעו בה.
היא ישבה על כסא עם ציפוי ירוק שהתקלף ומילוי הספוג בצבץ ממנו. אף מקום כזה לא מקבל תקציב, אבל זה בסדר- הם לא יישארו כאן הרבה זמן.
"הם"? היא תפסה את עצמה באמצע מחשבה, ממתי היא מחשיבה את תופעת הלוואי בבטנה הנפוחה מעט ליצור חי?
היא קטעה את קו המחשבה הזה לפני שיינטעו רעיונות בראשה שלא תצליח לעקור.
כאב עמום אך ממוקד בבטנה הכה בה בהפתעה, היא הביטה המומה אל הבליטה הרכה של בטנה, מסרבת להאמין.
הוא בוער.
."הוא"
ידה החיוורת המקושטת בציפורניים אדומות בוהקות לפתה בתנועה מגוננת את בטנה, היא לא עקבה אחרי החודשים, והיא דחתה את ההפלה יותר מדי זמן.
נטלי הפקידה יצאה לקראתה, לעיסת המסטיק הלא פוסקת שלה גרמה לה להיראות מפוקפקת וטיפשה יותר ממה שהיא. "אליה? דוקטור פאבלוב פנוי אלייך עכשיו. את מוכנה?"
אליה הנהנה בכבדות ופנתה לשתות מים קרים שיעזרו לה לחשוב יותר בבירור.
היא לא יכולה לגדל אותו. הרגשות המציפים אותה עכשיו ייעלמו עם הזמן, כמו שהם תמיד נעלמים. הכל רגעי. אבל אז הבזיקה מחשבה בראשה, נושאת את השם שתמיד אהבה כל כך, "יונתן"
אליה קפאה במקומה. ידיה חובקות את עוברה התמים שבתוך גופה. היא קראה לו בשם, אין דרך חזרה מכאן.
היא פסעה משם בכבדות, אישה הנושאת את ילדה.
באותו הלילה היא חלמה את חלומה הראשון.
יונתן היה בן שנה, ואביו בא לראות אותו.
מבטים ננעצו בו. כמו תמיד. אבל הפעם הוא התעלם מכולם, הוא התקרב לאליה שהחזיקה את יונתן בלפיתה חזקה ומקורבת לחזה בתנוחה מגוננת.
"אני מוכן לקחת אחריות, אליה." הוא אומר לה, ומושיט את אצבעותיו אל ידו הקטנטנה של התינוק.
"אתה לא תוכל לוותר על המשלחות לאלפא קאונטרי שם למעלה בחלל. לא כשהכדור שלנו גוסס. אתה לא יכול לקחת חלק בגידול יונתן כשאתה מציל את האנושות. זה מה שתמיד שנאתי בך." אליה הנידה בראשה בעודה אומרת את המילים, פתחה את הדלת של הבית, מזמינה אותו לצאת משם ומחייה, שוב.
הוא הרכין את ראשו והתקדם לעבר היציאה. אבל אז הוא שלף תמונה קטנה שלו, והניח את זה בידו של יונתן. "העברתי לחשבון שלך את מחציתי בכספי בגידול שלו. אל תנתקי אותי מחייו. תמשיכי להראות לו את התמונה שלי כשאני אהיה שם למעלה?" הוא התחנן ועינו החומה הייתה ממוקדת במבטה הקשוח של אליה, השנייה האדומה לא מסתכלת לשום מקום, כמו תמיד. היא נוצרה רק בשביל לאזן את הראייה שלו. היא לא נתנה לו תשובה.
""ואני יודע שהוא לא היה מתוכנן, אבל אני בכל זאת שמח שהוא יצא בסדר. חשבתי אולי בגלל התאונה… אני לא אוכל… כן." הוא סיים בגמגום כשראה שאליה עדיין מחזיקה את ידית הדלת פתוחה עבורו.
תודה." הוא אומר כשהוא יוצא בראש מורכן. רגל תותבת אחת נגררת אחר השנייה."
אליה התמהמה לרגע, עד שהיא יצאה אחריו החוצה, קוראת בשמו.
"זה שאתה מציל את האנושות, ולא יכול לגדל את יונתן, או להיות איתי, זה באמת אחת הסיבות לכך שאני שונאת אותך."
הוא מצמץ בעינו החומה, התמימה והאוהבת.
"אבל זה גם למה התאהבתי בך." היא אומרת בשקט חודר ונכנסת חזרה הביתה, מחזיקה בשביל יונתן את התמונה הקטנה של אביו.
כשאליה התעוררה מן החלום הזה היא התעוררה בחיוך עצוב, והלכה למסגר את תמונתו של אהובה, סולחת לו.
חודש חמישי
אליה הלכה לשירותים בפעם השישית באותו הלילה. יונתן לא חדל להציק לה, דורש את תשומת ליבה עוד לפני שהוא נולד.
אחרי הפעם השביעית היא נרדמה, והמציאות התעמעמה לחלום בעוד היא אוחזת בבטנה המכילה את אוצרה.
בכי המכיל צרחות כאב של ילד עטף אותה, יונתן נפגע ממשהו, אף אחד לא יודע ממה. שיערו הכהה היה דביק מדם, עיניו הכחולות-ירוקות שקיבל מאימו התרוצצו בבהלה בלנסות למצוא אותה, את אליה, שהחזיקה את ראשו מלמטה, מחכה למישהו שיגיע להציל את ילדה.
הסירנות נשמעו מעליה, היא ניתקה בכאב את מבטה הרך מהעיניים הפוחדות של בנה, כדי להסתכל למעלה אל העזרה.
פרמידיקים ירדו בשורה על עמוד מתכת שנשלף מהרכב מלמעלה. הרימו את יונתן על האלונקה אחר כמה בדיקות של חוט השדרה שלו, אחד מהם לקח את אליה איתו, וביחד הם עלו על הרכב, שנסע במסלול אווירי ישר אל בית החולים הקרוב.
אחרי שעות של אליה מחכה לבדה על המושב הלבן והסטרילי מחוץ לחדר בו יונתן טופל, אחד מהם יצא אליה, מודיע לה שהכל יהיה בסדר.
דמעות של הקלה ירדו מעיניה, חוסר האונים לעזור לאדם שהיא אהבה יותר מכל הרגיש כמו עינוי, היא ניגבה את דמעותיה בתנועות מהירות ונכנסה להחזיק בידו של יונתן, ולהרגיש את הדופק הסדיר ואת חומו.
לקח לאליה המון זמן להירגע מן החלום הזה.
חודש שביעי
אליה ניסתה להיאבק בכאב שאפף אותה, היא ניסתה את כל תרופות הסבתא שתמרה הציעה לה, כל טיפ שהרופא שליווה את הריונה הציע לה, אבל שום דבר לא עזר ברמה שעזרה לה לשכוח מן הכאב ולהתמקד בהכנות.
המאמץ התיש אותה, ותנומות הצהריים שלה התארכו מחצי שעה לשעתיים ורבע, עם הפסקות לשירותים כמובן, יונתן לא נח לרגע.
"יונתן? הכנתי אוכל! יש פה את הרוטב שאתה אוהב!" אליה קראה בקלישאתיות מתוקה של אימהות. היא לא יכלה לעמוד בזה, היא אהבה את כל הצ'יזיות הכוללת בלהיות אמא.
"יונתן? היא קראה שוב, הוא לא הגיב. אפילו לא בנהמה קטנה, כמו שעשה בימים האחרונים.
אליה חשדה בליבה שכמו שהיא אוהבת להיות האמא הקלישיאתית, הוא אוהב להיות הנער המתבגר המצוברח הקלישאתי, טריקת דלתות, מצב רוח עצבני, מאריך את שיערו הבלודיני המלוכלך עד שהוא מכסה כמעט עיניו שמשלבות כחול, ירוק וצהוב באופן יפהפה, וגם לאחרונה אליה שמה לב להיעדרותו של עיפרון העיניים שלה.
היא אמרה לו שהיא תקבל את כל השינויים הנגרמים מהגיל שלו, רק שישאיר את הצבע של השיער שלו כזה, בקשתה נענתה במשיכת כתפיים, שהיא פירשה כהסכמה.
היא עלתה במדרגות אל החדר שלו, קוראת בשמו שוב ושוב עד שהיא שמעה יבבה קטנה מעבר לדלתו המקושטת בשרבוטים שהוא שרטט בעפרון.
"יונתן?" היא שאלה ופתחה את הדלת ברכות, מתעלמת מן החוק שמחייב אותה לדפוק.
היא מצאה אותו חצי יושב חצי שוכב על הרצפה, נשען על מיטתו ומדפדף בהולוגרמות שהוקרנו מן הנייד שלו.
"מי זאת?" אליה שאלה אותו והתיישבה לצידו, ביד אחת חובקת אותו בתנועה קטנה, ביד השנייה מחווה על הנערה שריצדה על ההולגרמות.
יונתן לא השיב בהתחלה, רק העביר את התמונות, היו לו רק שמונה כאלה, בשלוש היא חייכה, בחמש מהן הייתה לה מבט ציני וקצת מנומנם.
"ווירה." הוא אמר לבסוף ונאנח.
אליה הרחיקה מעט את ראשה על מנת לבחון את מבטו הבוהה של בנה. לא מתיק את מבטו מעיניה של ווירה המרחפת בהולגרמות.
"מה זה אומר?" שאלה אותו, מנסה להסיח את דעתו מהתמונות ובניסיון לדבר איתו.
"ווירטוס זה אומץ בלטינית, אני מניח שזה לקוח משם. אבא שלה הוא מרצה על שפות שכוחות." הוא הגיב ביובש.
"ומה כל כך מיוחד בה?" אליה שאלה, מנסה להוציא ממנו איזושהי תגובה אמיתית.
יונתן סוף סוף הישיר אליה מבט, אותן עיניים כמו שלה רק יותר יוקדות ננעצו בה בלי התראה מראש.
"הכל." הוא אמר וכתפיו נרפו מעט. "איך שהיא זזה, איך שהיא מדברת, כאילו אין אף אחד שאוהב אותה, והיא בסדר עם זה. כאילו אין אף אחד בעולם שאכפת לו ממה שהיא אומרת או עושה, כאילו אין אף אחד מסביבה, בכללי."
הוא חזר להעביר את שמונה התמונות שוב ושוב, אז אליה הניחה לו לכמה דקות, הלכה למטבח וחזרה לחדר שלו עם שתי צלחות מלאות.
"אני לא רעב." הוא אמר והגדיל את התמונה עד שיכלו לראות רק את הנמשים המעטרים את לחייה ואת עיניה של ווירה.
"יונתן, תאכל. ואז תספר לי מה קרה עם ווירה." היא פקדה עליו בקול הכי אימהי-סמכותי שלה, ולשם שינוי הוא לא התווכח.
אליה התעוררה בבלבול, בדרך כלל היא לא התעוררה באמצע החלום עד שהוא נגמר, כאב ראש חד תקף אותה.
היא מיהרה לשירותים מספיק מהר בשביל להקיא את כל מה שאכלה לבוקר ולצהריים. והכאב רק התגבר, אבל בהריון היו המון כאבים אקראיים, אז היא לא נתנה לזה המון משמעות, ובאותו הלילה היא הצליחה להירדם רק בארבע לפנות בוקר מעוצמת הכאב שדקר אותה בראשה.
"שום דבר לא קרה עם ווירה. היא פשוט לעולם לא תאהב אותי באותה הדרך שאני… שאני מרגיש אליה." יונתן אמר ושפשף את מצחו בעייפות. היא תהתה מתי הפעם האחרונה שהוא ישן כראוי. היא זכרה היטב את הלילות חסרי השינה אחרי שאביו של יונתן עזב אותה, איך היא הייתה שוכבת במיטה ללא שמיכה, בוהה בתקרה וקופאת מקור, כוספת לנוכחותו החמה והאוהבת של גופו השבור של אהובה.
"יונתן, למה שתחשוב ככה?" היא הישירה אליו מבט, והוא הפנה אליה את עיניו הכואבות.
"היא אמרה לי." הוא אמר, וקולו נשבר. היא אימצה אותו אל חיקה ונישקה את שיערו היבש והמבולגן, ממלמלת לו שהכל בסדר. אבל זה לא היה בסדר. זה היה שברון הלב הראשון שלו. והיא רצתה לתת לו את האושר שהיא ידעה שמגיע לו, אבל שוב הייתה חסרת אונים, וכל מה שהיא יכלה לעשות הוא להמשיך לחבק אותו עד שנרדם, ואז לגלגל אותו חזרה אל מיטתו, כאילו היה ילד קטן.
היא התעוררה מן החלום הזה עם סחרחורת קלה, וכשניסתה להכין לעצמה תה להרגעה היא שפכה את כולו על הרצפה, ראייתה הייתה מטושטשת והכאב התפשט אל החלק העליון של בטנה, היא הרגישה כאילו מישהו לופת אותה מבפנים. היא החליטה ללכת למרפאה אל דוקטור וולפסון, שליווה את הריונה.
הוא הקשיב בסבלנות לכל התסמינים שתיארה, ואז התחיל לבדוק את לחץ דמה, ביקש ממנה לתאר את שתנה, ולבסוף התקשר ומלמל כמה פקודות בהולות.
"זה מקרה של רעלת הריון, זה יכול להרוג אותך ואת העובר, אנחנו מביאים אותך מיד לבית החולים וכנראה שיחליטו על לידה מזורזת."
הכל קרה כל כך מהר והכל יצא משליטתה, היה לה עוד זמן, היא יכלה עוד להתכונן לבואו של ילדה היקר, יונתן.
אבל היקום החליט שמספיק לחלום עליו, והגיע הזמן, אז אליה סמכה על כוחה ועל היקום.
הם הביאו אותה במהירות אל חדר הלידה המופרד מבין כל האחרים בווילון אפור-שקוף פשוט. הם הזריקו כמה חומרים, היא הייתה מטושטשת ועשתה מה שאמרו לה לעשות, אבל זה לא היה מספיק, והם צעקו הוראות ודברים מבולבלים לגביי ניתוח קיסרי מיידי. אבל זה בסדר, כי יונתן עוד יהיה כאן, וירגיע אותה בקול בכיו המתוק.
"אנחנו רואים אותו!" היא סוף סוף שמעה את הקריאה שייחלה אליה, עכשיו כל מה שנשאר הוא לשמוע את הבכי הראשון, הבכי המבורך שמעיד על בואו של אוצרה, של יונתן.
אבל כל מה שהיא יכלה לשמוע היא שתיקה.