אבי לקח אותי פעם אל שדה מאחורי ביתנו. אני זוכר את היום במדויק בגלל שבאותו יום אמי כרעה ללדת את אחותי. עמדנו על ההר הירוק של אבותינו. אבי הביט במבט חד אל האופק, פניו מתהדרים בזיפים וקמטי עבודה, והתחיל להסביר. "שם," הצביע קדימה "אלו הלוּנְת', אתה רואה את הבתים שם?" הוא הנמיך מעט את ידו והחווה לעבר גוש חום באופק "כן" עניתי. "שים לב שלידם יש אגם, אתה רואה אותו?" שאל, "כן" הצבעתי על קו כחול ודקיק באופק. כיוון שעמדנו על הר וצפינו על מישור היה קל להעביר את שיעור הגיאוגרפיה. "חידה!" הכריז וחייך "למי תמכור את הקרח, ללונת' או לשכניהם?"
"לשכנים! ללונת' יש אגם והם יוכלו ליצור אותו לבד" עניתי.
"אבל למה שהלונת' לא יחלקו באגם?" מנסה להקשות. ובאמת מקשה, אבל לא מספיק.
"בגלל שלונת' והשכנים מסוכסכים..?" חצי עניתי וחצי שאלתי.
"נכון!" אבי אישר וכל אחד צהל בליבו. שיעור הגיאוגרפיה נמשך, בקושי מועט הבטנו ליער אוֹסְחַט, בקלות יותר הצלחנו לאתר מחנה ארעי במישור. כסוחר, אבי היה חייב להכיר את תנאי השטח, את העמים והקבוצות באזור והמדיניות של כל אחד מהם. כממשיך דרכו הייתי חייב ללמוד ממנו. לצערי ואולי גם לצער אבי שנראה נהנה מהבקיאות שהפגנתי, שיעור הגיאוגרפיה נקטע כשנמסרה ההודעה על תחילת לידת אמי מפי אחת המשרתות. אחרי כמה שעות נגמרה הלידה, ואני קיבלתי אחות חדשה. במשך השנים הכשרתי לקראת העבודה המשפחתית לא פסקה, וככל שעבר הזמן כך נהפכתי "בקיא יותר בסביבה". קשה להסביר בדיוק איזו מן בקיאות זו אבל זה משהו שאתה צריך לפתח עם השנים, לקשר לבד בין סיבה ותוצאה – לאתר ממה צורך עתידי יכול לנבוע. כמו לדוגמא, אם מת אדם חשוב אפשר לקנות צבע כחול (איתו נוהגים לצבוע את הידיים בשעת אבל) לפני שאר הרוכלים ולמכור אותו להמון. או דוגמא אחרת, אם הציפורים עפות בחורף מיערות אוסחט מערבה, זה אומר שמגיעה סופה ואפשר למכור לאנשים בגדים חמים. להצליח לזהות את הצורה שבה אנשים מדברים ולדעת איך לחקות אותה כדי לקרב בין המוכר לקונה, ועוד. מילדות הייתי בטוח שאבי הסוחר המוכשר בכל רַנְגְלַאסְק – ארצנו. הוא – יחד עם דודי – יצא פעמים רבות לארצות השכנות ובו בזמן ביצע עסקאות מוצלחות גם אצלנו, הוא הצליח לשווק את עצמו יותר מכל אחד ששמעתי עליו. מצד שני אני קצת משוחד.
ארבע שנים אחרי אותו שיעור גיאוגרפיה כבר הייתי בקיא בסביבה. אבל גם עם כל השיטות, הלמידה, ההיכרות עם האנשים, גם כל אלה לא תמיד מספקים לך יכולת לחזות נכון את העתיד. לפעמים הציפורים עפות בגלל חיה שהבריחה אותן, לפעמים האדם החשוב שמת נזרק לתהום הנשייה על ידי האויבים שלו. לפעמים אתה סומך על האנשים שאיתם אתה עושה עסקים, וטועה. גם אבי טעה.
באותה החצר שעמדנו אז אני ואבי, עומד כעת מזבח, גוש מלבני של אבן בזלת חלול במרכזו, המתנשא לגובה שני מטרים וחצי בערך, ובגגו רשת. דרך חורי הרשת, יפול מה שהיה פעם אבי. גופתו מונחת על הרשת, מכוסה בבד. הסְצַאש – האיש האחראי לעבודת האלים בעירנו, איש גבוה, קירח ודק ובעל פנים חיוורות – ושולייתו שדמה לאדונו רק בגרסא נמוכה, חגים סביב המזבח תוך כדי שירה. לידי, אמי המחזיקה בידה הכחולה של אחותי ולידן דודי וסבתי. שאר המשפחה לא הצליחה להגיע בזמן. "קוֹס לַאקְח? מי אתה מוות?" שואל הסצאש תוך כדי שירה סביב מה שעתיד להיות קבר "רַאנְג, הוּן סַא הוּנְג? אדם, אל או שד? אוֹק הוֹנְסַח רַאנְגַה מוֹסַאבּוּ אוֹסֵר! אשביע עליך גן עדן לאדם!" וכך הוא המשיך וזימר, מקלל את המוות ומבטיח לו דברים, מתאר את אחרית הימים בה המוות יומת, וחוזר חלילה. אני כבר חדלתי מלהקשיב, מרוב הלם או אולי צער. הדבר היחיד שאותו אני זוכר בבהירות זו גופת אבי. "רַאנְג לַאסְקַאבּוּ! האדם ישלוט!" צורח הסצאש ובבת אחת מושיט לפיד לפיסת הבד שמכסה את אבי – את מה שהיה פעם אבי – וזו נשרפת במהירות. אחותי מתחילה לבכות ולצרוח, היא התנתקה מידה של אמי, רצה וטיפסה על המזבח. דודי הצליח לתפוס אותה והחלטנו בלי מילים שצריך להיכנס הביתה.
בבית, דודי סיפר לכולם בפירוט את מה שסיפר לאמי וסבתי קודם בדחיפות, "הוא נרצח בזמן שסגרנו עסקה עם כמה כלבים מלונת'." דודי לוקח נשימה בעוד שאני מחסיר אחת "אתם יודעים, האגם שלהם כמעט התייבש לגמרי אז יצאנו למכור להם קרח, בגלל זה יצאנו כבר לפני יומיים. נכנסנו עוד מעבר לכפרים שאתם רואים פה מהחצר, ובאמת מכרנו לכמה משפחות. פגשנו כמה אחים שרצו לקנות קרח לאמא שלהם. הבעיה היא שהם לא ידעו לדבר טוב מַנְגִישוֹ. הייתה אי הבנה לגבי המחיר ולגבי המוצר, לאחד מהם היה סכין, והוא תקף את מֵס – בעלך" הוא פנה לאמי "ודקר אותו עמוק בחזה. הוא תקף גם אותי אבל מיד שחררתי את כל המוצרים מהעגלה שלנו וברחתי עם מס. בדרך חזרה הוא נפח את נשימתו האחרונה."
אחרי שהגופה נשרפה, הסצאש ושולייתו הסירו את הרשת ומילאו את המזבח בחול. סבתי החליטה להישאר איתנו כמה ימים אבל דודי היה חייב לעזוב. "בוא איתי רגע לשלם לסצאש." הוא אמר לי לפני שיצא. באתי איתו ואחרי שהעניק לכהן את התשלום, קרב אליי ואמר "מַרְלַאקְח" אני ידעתי מה זה אומר. נקמת דם. "אני כבר זקן מדי לדברים האלה, ובכל זאת האלים דורשים את מה שהם דורשים, אביך דורש זאת. המשפחה שלך. איך אמא שלך תוכל להמשיך ללכת ברחוב כשהכל ידעו שהרוצח עוד מסתובב איפשהו בעולם הזה?" זה נשמע דרמטי אבל הוא אמר את המילים במן שלווה, בטון רגוע וגם מרגיע, במן רוך.
"אבל אני לא יודע את השם שלו אני לא יודע אפילו איך הוא נראה"
"אתה לא תפספס אותו, כשהתגלגל על הכלב הזה – על החתיכת בן יחיד הזה – המטען מהעגלה, הוא נחתך בזרועו. הכפרים בלונת' קטנים לא כמו אצלנו.חפש במרפאה מישהו עם חתך גדול ביד ימין, שאל את הרוכלים בשוק הקרוב או חפש אחרי עדי ראייה." הוא שוב אומר את זה בטון רך. זה דבר שמיוחד לדודי, היכולת להישאר רגוע בכל מצב. לא לאבד את עצמך בפני הרגשות ולא לתת לאחרים לקרוא אותך. תכונה שדי מועילה כשאתה משווה את הסחורה שלך לעומת הרוכלים האחרים.
"אבל אני לא יודע איך, אני לא יכול"
"תדווח עליו לשוטר המקומי, בכל מקרה קח איתך סכין, סכין מטבח תספיק. ואם אתה לא יכול להרוג אותו, לפחות גרום לו לעשות משהו מועיל לאלים. שימיר את דתו, שיתנצל בפומבי או שישלם את המוות בכסף וימכור את אחיו לעבדים." אולי הדברים האלה מועילים לאלים אבל אף אחד מהדברים האלה לא נשמע לי מועיל לאבי המת. "אני אלווה אותך לתוך לונת'. גבר כמוך לא צריך לחשוש מניווט בארצות שונות. אביך סיפר לי שאתה כבר מתמחה בידע התיאורטי ושולט כמעט לגמרי במנגישו. כשניכנס לאחד הכפרים אמצא לך מורה דרך למקום בו אבא שלך נרצח. נצא מחר בבוקר. ברור?"
"ברור"
"אמך וודאי גאה בך."
*******
המוֹרְטֵי דהר על גבי הדרך כשעגלת הסחורה קשורה מאחוריו. גלגלי העץ שלו רמסו את העשב מתחת, וקרקוש המנוע הפנימי נשמע היטב והבריח את כל בעלי החיים שבסביבה. המורטי שבו נסענו היה מקושט מאוד והתאים לדודי, בעליו. כלי הרכב היה בצבע אדום עז ובצורת אליפסה תלת מימדית. מנועו פעל כמו תחנת רוח קטנה למים, שדחפו איכשהו את כלי הרכב להמשיך במישור האינסופי. "בעוד עשר דקות נגיע לשם" דודי אומר ומסתכל מעבר לחלון "הנוף יפהפה נכון? זה הרבה יותר ממה שרואים אצלכם מהבית." והוא צדק. השמיים היו בהירים וכחולים, עשב בכל גווני הירוק השתרע על הארץ, הבתים שנראו ברורים מתמיד היו בצורת קופסאות למרבה הפתעתי והם היו צבועים בעשרות גוונים של צבעים. "על מה אתה חושב?" שאל. "אני מתפלל" עניתי, וזה היה נכון. היופי של הסביבה היה עוצר נשימה, הבתים נראו כמו קופסאות (או כמו קברים), ואני נסעתי במורטי – משהו שלא קרה לעיתים קרובות – ועדיין, לא יכולתי לשכוח את המשימה שלי. קראתי על הסוג הזה של משימות בספרים, ולכן גם הייתי מוכן. לפני שיצאנו קיבלתי הדרכה קצרה מהסצאש ותפילה לשנן לכשהרגע המכונן יבוא. ראשי היה ריק ממחשבות אך מלא במילים. הצלע השישית שלי לעומת זאת לא הייתה צייתנית כמו מוחי. זו זימנה עוד ועוד מרגש לא הכרתי – אבל.
אחרי עשר דקות ירדנו מהמורטי, מיד כשירדנו דודי החל להוביל אותנו ישירות לכיכר המרכזית ואני הלכתי אחריו עם העגלה. כעבור כמה דקות כבר נעמדנו אל מול כמה דוכנים ואיש אחד שנואם על שרפרף. פנינו אל דוכן אחד ודודי הכיר ביני לבעל הדוכן במנגישו "תכיר, זה שְרִיבֵּן" הוא החווה לעבר האיש שנראה כבן שלושים, קירח, גבוה ובעל פנים רציניות.
"הוֹנִיִיֵבַה, זֵ'מַה נֵסוּ הוֹבְמַר. שלום, קוראים לי הובמר" אמרתי וניסיתי לחייך.
"שלום הובמר" שריבן ענה בקול עמוק "כמו שהדוד שלך אמר אני שריבן, אני אקח אותך לויסה כמו שאתה בטח יודע. אתה יודע נכון?" הנהנתי. "מצוין" שריבן אמר "בעיקרון זו לא דרך קשה במיוחד וגם לא רחוקה, אני אקח אותך למקום ונישאר שלושה ימים."
"לא דיברנו על שבוע?" דודי התערב בטון מפתיע שלא אופייני לו.
"התעריפים השתנו."
"אני אשלם יותר!"
"אדוני אני לא מוכן להישאר שם יותר, יש לי פה עניינים וחיים." שריבן הגביר את קולו.
"זה בסדר" התערבתי אני "אני לא צריך יותר משלושה."
"הבנת הכל?" שריבן נחר "אתה חכם מאוד, רוב הנערים בגילך לא ישקיעו את זמנם בללמוד מנגישו, גם אלה שהם בנים לסוחרים." הוא הנהן.
"נכון מאוד." דודי ענה במקומי והפעם בטון הרגיל שלו "הובמר מאוד רציני כלפי הידע שלו וכלפי עצמו."
"תודה" עניתי אני וחייכתי "אני חושב שבעבודה של דודי ושלי, זה חשוב לדעת שפה שהיא בשימוש בכל מקום כמעט."
"בסדר" שריבן התיישב "בעוד כמה שעות השוק ייסגר, תבוא לפה ואני אקח אותך לוִיסַה. אנחנו נצא רכובים על קְנוֹטְשְטִים לא על איזה מרטי, אתה יודע איך לרכוב על אחד כזה?"
"כמובן" עניתי ושריבן חייך בהערכה.
"מצוין."
נפרדנו משריבן ויצאנו אל העגלה.
כשחזרנו דודי נתן לי כמות כסף ואת הציוד שלי, הוא שילם מראש לשריבן ונפרד ממני. "חזור בשלום, אני אגיע לפה בעוד ארבעה ימים ואחכה לך. תתאמן על המנגישו שלך עם שְלִיבֵּם (דודי שיבש את שמו בכוונה) וסמוך עליו. להתראות, קוֹבֵהוּן וִיקַאבּוּ אוֹסֵר, שאל הדרך ישמורך."
"תודה, להתראות. מסור לאמי שאני חושב עליה."
דודי הלך ואני ושריבן עלינו על הקנוטשטים. הקנוטשט שלי היה די ממוצע והתנשא לגובה של כמטר וחצי, נעזר בארבע רגליים גדולות, גוף ארוך, בצבעים ירוק כהה וחום, צוואר קצר כשבסופו ראש מוארך עם אוזניים קטנות, עיניים ככפתורים ואף שחור. יצאנו לדרך רכובים על החיות. השעה הייתה שעת ערב, "אנחנו הולכים לרכב כמה שעות, אם נרכב גם בלילה וננווט לפי הכוכבים נגיע לפנות בוקר כבר לויסה." הסביר שריבן "היית פעם בויסה?" הנדתי את ראשי. "היית פעם מחוץ לרנגלאסק?" שאל, ושוב הנדתי בראשי.
"אתה לא מרבה לדבר אה?" הוא צחק, "אתה מאוד שונה משאר הגברים בגילך, הם כולם יותר 'קלי ראש', אתה מבין?"
"כן" הם לא איבדו את אבא שלהם לפני יומיים, חשבתי אבל במקום זה אמרתי "אני מאוד שונה משאר הגברים בגילי"
"אתה יודע, דוד שלך לא אמר לי למה אתה נוסע לויסה." לא עניתי "אני מניח שגם אתה לא רוצה לומר לי." המשכתי לשתוק. "לגיטימי, אולי מסיבות מסוימות גם אני הייתי עושה את אותו הדבר." שריבן שתק "אתה יודע לרכוב על קנוטשטים, אתה יודע לדבר מנגישו, צפיתי בך ואתה יודע גם למכור קצת, לנווט לפי הכוכבים אתה יודע?"
"לא, אבי תמיד אמר שלרכב בלילה זה מזל רע"
שריבן התחיל לצחוק "אז אין פלא שאתה נראה קצת מדוכדך! אתה גבר אל תקשיב לסיפורי מעשיות, הלילה לא טומן בחובו שדים ומפלצות. אתם מרנגלאסק מאוד אוהבים אור נכון? רוכבים ביום, נלחמים ביום, אתם גם סוגדים לאור?"
"כן יש לנו את מֵסְלַאסְקְחֵץ" עניתי "אנחנו לא בדיוק סוגדים לו, הוא מה שאנחנו קוראים 'אל של הטבע', אור היום. הוא חי אבל הוא לא כמו האלים שיצרו בנו ושולטים בנו, הוא ממלא את המשימה שלו רק כי הוא צווה לכך. הוא צווה להאיר עלינו וזה מה שהוא עושה." כמוני, אני חושב ומוסיף בליבי, צוותי למרלאקח ואני מתכוון לעשות את זה. אני שלם בעבודת האלים שלי ושלם באמונה שלי, אין לי תועלת שאני חפץ להפיק – זה מעשה לצורך המעשה, לצורך עבודת האלים.
"מסלאס-מה?!" שריבן התחיל לצחוק "השמות שלכם מאוד מוזרים, בלי להעליב. כל השפה נשמעת כמו לחישות. הרבה ס' וש' וצ'. אבל היי, על השפה שלי אומרים שהיא אלימה. לי נגיד, לא באמת קוראים שריבן, קוראים לי עַנְתַ'סְחַא קְפְּסְעַד'וֹ, זה באמת כל כך קשה?" ואני לא הצלחתי להתאפק וצחקתי "והנה שברנו את מעטה הרצינות!" הכריז.
המשכנו לרכוב לויסה, במהלך הדרך שריבן הסביר קצת את העקרונות של ניווט לפי הכוכבים, הוא החווה בידו על כמה וכמה כוכבים חשובים כמו כוכב המערב וכוכב ארון המלך. שעה אחרי זריחת השמש כבר הגענו לויסה.
******
ויסה לא הייתה כפר. ממש לא כמו הכפר הקודם שהיינו בו, ויסה הייתה עיר. עיר גדולה ושוקקת חיים, אמנם לא גדולה כמו הערים ברנגלאסק, בזה צדק דודי. העיר הייתה מוצפת בריחות, בבתים בצורת קופסאות, בחיות משק שבעליהן הוליכו אותן דרך הרחובות – ובתוך כל ההמולה הזו עלי היה למצוא איש אחד, ואפילו שם לא היה לי.
"אנחנו צריכים להשיג מקום לישון בו" ענת'ס-… שריבן אמר. הוא הוביל אותנו למבנה שהיה יוצא דופן בגודלו משאר הבתים באזור. "זה טַלַס, זה כמו בית אירוח כזה, אתה משלם כסף לבעל הבית והוא נותן לך חדר ומספק לך ארוחות. יש לכם דבר כזה ברנגלאסק?" הנדתי בראשי. הטלס היה צבוע בצבע חום מתקלף ומבחוץ נראו גם חלונותיהם של החדרים. קשרנו את הקנוטשטים מחוץ לבניין ונכנסנו לטלס. בחדר הכניסה עמד שולחן ארוך לצד ארון גדול מאוד, מאחורי השולחן ישבה אישה בערך כבת גילי והייתה עסוקה בכתיבה. היה לה שיער חום בהיר אסוף, אף חד ולחיים שקועות מעט. שמתי לב לעוד משהו, צבע העור שלה היה כהה יותר מעורם של שאר האנשים שראינו בעיר. על חולצתה נתלתה פיסת נייר שכנראה עליה נכתב שמה. "חכה כאן" אמר לי שריבן והתקדם לעברה. הם החלו לדבר בשפתם ואני בליבי קיוויתי שהם באמת מדברים על השכרת חדר ולא מתווכחים על איזה כפר כדאי להשמיד. יותר מדי ח' וק' וכ' יש בשפה הזו. אחרי כמה דקות הנערה הגישה לשריבן מפתח והוא חזר אליי. "טוב, החדרים שלנו הם קומה למעלה, שמתי אותך בחדר מולי ליתר ביטחון." עלינו לחדרים ונהנינו משינה-של-אחרי-רכיבה-כל-הלילה. טוב, לפחות שריבן נהנה. אחרי בערך שעתיים של שינה קמתי והחלטתי לרדת ולסקור את האזור. ירדתי למטה, וביציאה דרך חדר הכניסה הנערה שישבה על יד השולחן קראה "סלח לי!" הסתובבתי אליה, "סליחה המנגישו שלי לא טובה, לא מגיעים לפה הרבה אורחים מחוץ ללונת'"
"אה כן?" זרקתי לעברה את המילים, לא היה לי מה לומר, קרבתי אליה.
"כן, בדרך כלל עוברים פה כל מיני אנשים מאזורים אחרים בלונת'" ואז לפתע הסמיקה "קוראים לי מֵנְג"
"הובמר" הצבעתי על עצמי, "כן דוד שלי שלח אותי אליכם לבצע עסקה עם אחד הרוכלים פה, תוכלי אולי לכוון אותי אל השוק שלכם?"
וכשביקשתי את זה חשבתי יותר על הדרכה בעל פה אבל היא קמה משולחנה ואמרה "כמובן! העיר די גדולה יחסית למקומות אחרים בלונת' אני אלווה אותך" היא הכניסה כמה דברים לארון ויצאנו לדרך. בדרך אל השוק שמתי לב שעיניה היו בצבע כחול.
קשה לתאר את השוק של ויסה, הוא היה שונה מאוד מהמרכז המסחרי בכפר הקודם שהיינו בו. היו כמובן כמה רוכלים עם דוכנים אבל זו רק דרך אחת מאיך שהם הציגו ומכרו את סחורתם. היו כמה מוכרים שהסתובבו עם מן דוכן נישא, סרט היה קשור לצווארם ומתח מגש עליו הונחו הפריטים הנמכרים. היו כמה מוכרים שהעלו הצגה שבמרכזה עמד איזשהו משקה או משחה שמצילים את היום. בחלק מסוים של השוק היו עמדות בהן – כך הסבירה לי מנג – היית יכול לקבל דף ולרשום עליו את כל המוצרים שאתה צריך, היו קונים בשבילך, מביאים לך ואפילו עושים בשבילך השוואה בין כמה דוכנים. השיווק פה היה שונה ממה שהכרתי. וכמובן שלא בזה נגמרה החוויה של השוק. עצרתי את מנג כמה וכמה פעמים ושאלתי לגבי תבלין שלא הכרתי או סתם מוצר מסקרן שהוצג באחת ההצגות. בכל החיפוש הזה לא מצאתי אף אדם עם חתך או תחבושת על היד. אחרי כמה שעות של סיור בשוק ואחר כך גם קצת מחוצה לו, שאלתי את מנג אם היא מכירה מישהו כזה "הממ לא" היא צקצקה "אני מכירה פה הרבה אנשים ולא ראיתי אף אחד כזה. למה אתה שואל?"
"זה האדם שאני אמור לסגור איתו את העסקה ההיא."
"אז כבר נחפש אותו מחר, בוא נחזור לטלס." היא הנידה את כתפיה והובילה אותנו לטלס. כשהגענו ענת'-.. ענת'ס-… קפע-… אוי אליי, שריבן, היה כבר ער וחיכה בחדר הכניסה.
"לאן הלכת?" הוא שאל, הפנים שלו היו רציניות אבל הוא לא נשמע מודאג יותר מדי.
"נרדמת אז יצאתי לסייר קצת בעיר. מנג," החוותי למנג שעמדה לצידי "עזרה לי להתמצא והראתה לי את האזור."
"בסדר גמור. אבל אני צריך להחזיר אותך בעוד יומיים כלומר אסור שיקרה לך משהו. ברור?"
"ברור."
"יופי. מה אתה רוצה לעשות עכשיו אם כבר ראית את העיר?" הוא שאל
"אני אעלה לחדר להירדם, לא הספקתי לעשות את זה כשהגענו." וכך עשיתי. נפרדתי ממנג ועליתי לחדר.
היום השני עבר דומה מאוד ליום שלפניו. אני ומנג יצאנו בבוקר לסיור בעיר אבל הפעם בחלקים היותר נידחים שלה. היינו בשתי מרפאות (מתוך ארבע שיש בעיר. דודי 'בהחלט צדק'. "הכפרים בלונת' קטנים" הוא אמר…) אבל לא מצאנו אנשים פגועי יד. בנוסף, סיירנו בכמה שכונות מגורים. החלטתי שאני מעדיף את הבתים אצלנו ברנגלאסק. הבתים פה, שכולם נראים כמו קופסאות, גורמים לרחובות להיות צפופים ולא נעימים, הם דמו למבוך. חלק מהאוכלוסייה הייתה שונה ממה שראינו בשוק. בכמה רחובות ראינו נשים שהיו מכוסות במן בד שהתחיל מהישבן והשתרך סביבן עד שהגיע למצח, אלה היו מלוות בגברים שהיו לבושים במן תחתון, בחולצת פסים ארוכה ובמטפחת לראשם. "אנחנו קוראים להם מַגֵס – זרים." היא הסבירה אחרי ששאלתי עליהם. "הם לא חלק מהתושבים המקוריים של העיר, יש פה משפחות שגרות כאן שנים על גבי שנים, אבל אלה התחילו להגיע בערך מלפני עשר שנים. יש להם איזושהי דת מוזרה ובגלל זה הם גם לא אהודים פה. אתה בעיקר תראה אותם פה באזורים היותר נידחים." שאלתי אותה מאיפה הם הגיעו "הם לא מדברים את השפה שלנו טוב, אני חושבת שהם הגיעו מאיזשהו אזור בדרום." כשחזרנו, שריבן שוב היה שמח לראות שאני בריא ושלם ושדודי לא יעשה לו בעיות, "יש לך עד מחר בלילה." הזכיר לי. ואני בהחלט זכרתי, דאגה מילאה את הצלע השישית שלי לגבי השעה המתקרבת.
ביום השלישי יצאנו לשתי המרפאות שנותרו, מצאנו בשתיהן אנשים שפצועים בידם אבל מנג עשתה קצת בירורים (מסתבר שאבא שלה, המנהל של הטלס, די מפורסם בעיר כי בזכותו מגיעים סוחרים וקונים לויסה) ואף אחד מהם לא נפצע בתאריך הנכון. היום זה היום האחרון ובערב אני ושריבן צריכים לחזור. אין סיכוי שאני אצליח למצוא את האדם בזמן. מנג לקחה אותי לעוד רובע עני של העיר, שאולי יש בו כאלה שלא יכולים להרשות לעצמם טיפול. אבל לצערנו אנשים כאלה עשו בחכמה ונשארו בתוך הבתים שלהם. בערב חזרנו לטלס. שריבן חיכה כמו בימים שלפני בחדר הכניסה, "תארוז, אנחנו עוזבים עוד כמה שעות."
"אני צריך עוד זמן." אמרתי וניסיתי לשלוט בקול שלי, להישמע נחרץ כמה שיותר.
"אין סיכוי, אני לא נשאר כאן יותר ממה שדוד שלך שילם לי." שריבן כבר הסתובב לכיוון העלייה לחדרים
"אז תלך, אני אשאר לבד." אני לא יוצא מכאן בלי מרלאקח. ידעתי את זה. וידעתי ששריבן רציני לגבי זה שהוא לא מוכן להישאר מעבר לששולם.
שריבן הסתובב אליי "דוד שלך יחשוב שעשיתי לך משהו. אתה בא איתי."
"אני אדם בוגר, אני יכול לדאוג לעצמי!" הגברתי את קולי בתקיפות ובקוצר רוח. אני יודע שזו המשימה שלי. דודי יקבל את זה אם אני צריך עוד זמן.
"אז מה אתה מציע?" הוא שילב ידיים.
"מנג" פניתי למנג והיא שעדיין עמדה לצידי כולה נדרכה, "את יכולה להביא לי דף, דיו ומכחול?"
"הממ כן" אמרה והביאה מהארון את הדברים. ניגשתי לשולחן וכתבתי:
'דוד יקר, איך הולך? אני מקווה שהכול בסדר עם המשפחה. עוד לא מצאתי את דורש זכות המוות (המרלאקח). מצאתי מקומית שתעזור לי ועברנו כבר על כל המרפאות באזור. לא ייקח זמן רב עד שנמצא אותו. אני בטוח פה בויסה ואם אתה לא מאמין אתה יכול להגיע לפה ולראות. הובמר.'
חתמתי בסוף והגשתי לשריבן, "הנה". הוא פתח את המכתב (וכמובן שלא יכל לקרוא כלום) ואמר "איך שאתה רוצה." משך בכתפיו ואחרי שעה בערך כבר יצא מהטלס.
אחרי ששריבן עזב נתתי למנג את הכסף שדודי נתן לי "עד כמה זמן אני יכול להישאר עם סכום כזה?" שאלתי
"עד חודשיים" מנג אמרה "אבל אם אתה סוחר אני יכולה אולי לתת לך הנחה ותקבל עוד חודש."
"מצוין." אמרתי, הושטתי לה את הכסף "יכול להיות שאצא לפני, זו תהייה בעיה לקבל את היתרה?"
"לא" היא השיבה.
חייכתי, הודתי לה, נפרדנו ועליתי לחדרי.
***
שבוע עבר ולא הצלחנו למצוא את האדם. "איפה בדיוק קבעתם? לא היה לכם מקום ספציפי או זמן?" מנג שאלה באחד החיפושים שערכנו, ואני במבוכה השבתי לשלילה. ההיכרות שלי עם העיר עד לשלב הזה היא די טובה, אני זוכר את המקומות והרחובות העיקריים ויודע לנווט בהם ובעוד כמה רחובות שוליים. אחרי יותר משבוע של שהייה בויסה, מנג החליטה שאני צריך להתחיל ללמוד את השפה המקומית – לוּ. לא התנגדתי והתחלנו לשבת כל יום כמה שעות בחדר שלי וללמוד מילים וקצת דקדוק.
" גְנוֹיַא ח'וֹק מִיטְעֵלֵה" ניסיתי באחד השיעורים.
"יפה! אתה מתקדם מהר והצלחת לשפר מאוד את ההגייה שלך!" היא הכריזה "אבל-"
"ידעתי שזה יגיע" חייכתי לעברה. היא צחקה וחייכה בחזרה.
"אבל יש לך קצת בעיה בדקדוק, ניסית לומר 'אני פותח דלת' נכון?"
"נכון" הנהנתי תוך כדי תשובה.
"קודם כל אתה לא צריך להשתמש ב'ח'וק'. אתה יודע שלכל גוף יש צורה משלו שבנויה כבר בפעלים, אז אתה יכול פשוט להוריד את 'ח'וק'. ובקשר ל'גנויא', אתה מוסיף את הסיומת 'יַא' רק כשאתה לא משנה את הדבר שעליו עושה את הפעולה, נגיד אם אתה חושב על משהו או קורא לו. כשאתה פותח את הדלת אז המיקום שלה משתנה ולכן משתמשים בצורה אחרת. אתה זוכר את הצורה השנייה?" היא שאלה ואני הנדתי בראשי לשלילה. "אתה לוקח את הצליל השני, הנ' במילה 'גנו', אחורה. שים לב שכשאתה הוגה את הנ' אז הלשון נוגעת בחך, כשזה קורה אתה לוקח את הלשון אחורה תוך כדי דיבור 'גְנְנוֹ'. תנסה." היא הייתה מורה טובה, אבל ההסברים שלה היו קצת ארוכים.
"גננו" ניסיתי.
"לא נורא עוד תשתפר." היא אמרה ושנינו צחקנו "נראה לי שזה הזמן להפסיק עם השיעור היום, מה דעתך?"
והפסקנו. במשך השבוע הבא היינו יחד תכופות, טיילנו הרבה בעיר וכל פעם היא הפתיעה אותי בעוד רחוב, מבנה או אנשים שלא שמתי לב אליהם קודם. התחלתי להתרגל לאוכל ה"לונת'י" שהיה מוגש בטלס, והשפה כבר התחילה להתקבל יותר טוב באוזניים שלי. בעיקר כשמנג הסבירה אותה, בעדינות וברוך, היא נתנה לי לטעום כל מילה לפני שלמדנו את המשמעות שלה. במהלך אותו שבוע באחד השיעורים שאלתי אותה לגבי היכולת שלה לדבר מנגישו.
"זה פשוט שהרבה מהאנשים פה לא יודעים לדבר מנגישו. שריבן – האדם שאיתו באתי לפה – אמר שאפילו בנים של סוחרים כבר לא משקיעים בלימוד השפה. ואת אפילו לא סוחרת!" אמרתי.
"אבא שלי לימד אותי." מנג אמרה והסיטה את מבטה ממני לאחד החלונות, "הוא אומר שזה חשוב ללמוד כמה שיותר מכל דבר. אבל הוא לא יקח בת לסיור בשטח, וגם לא ילמד לחימה. אז נשאר ללמוד שפות ומכאן ללמוד עוד מחומרים כתובים."
"איפה אבא שלך נמצא באמת?" ופתאום קלטתי שלמרות שאני נמצא כאן כמעט שבועיים ושנראה שהוא איש חשוב, עדיין לא ראיתי אותו.
"הוא נמצא בכפר אחר." היא הסבירה, "הוא רוצה להקים עוד טלסים כמו שלנו בעוד מקומות בלונת'"
"נשמע שהוא אדם מעשי." אמרתי והיא הנהנה, "אז בעצם נמצאים פה רק את ושאר העובדים נכון?" הכוונה הייתה לעובדי הניקיון של הטלס ולטבחים.
"נכון." היא ענתה, "אני די מנהלת אותם ועובדת בתור פקידה למטה." היא אמרה בגאווה.
"ואת עושה זאת ביעילות אם יורשה לי לציין. איפה אמא שלך?"
"אמא שלי, היא.." היא השתתקה לרגע. "מתה." המילים נזרקו מפיה במהירות, היא לא רצתה אותן בתוכה. במן אקט של אמפתיה לקחתי את ידה שהייתה מונחת באותה עת על השולחן וסיפרתי לה על אבי. כמובן שלא סיפרתי על העובדה שהוא נרצח בויסה, אבל את הקווים הכלליים לגבי מה שקרה. "ועכשיו אתה נמצא רחוק מהמשפחה שלך בשעה של אבל בעיר זרה." היא השפילה את מבטה.
"כבר לא כל כך זרה."
השבועות עברו זה אחר זה. הם עברו במנגישו ובלו ואפילו קצת ברַנְגְצַזוֹס – השפה שלי – שמנג רצתה ללמוד ממנה כמה מילים. היא רצתה לדעת את משמעות השם שלי (זכות חיים) ואני גיליתי שמנג זה סוג של מתכת יקרה ושחורה. מנג לקחה אותי לשמוע כמה נגני רחוב בסמטה נידחת והמוזיקה של לונת' לא דמתה לשום צליל אחר ששמעתי קודם, הכלים היו שונים לגמרי והשירה דמתה לרצף מילים שנאמרות במהירות. אבל לא רק על לונת' אני למדתי, למדתי על מנג. היא אהבה את המוזיקה של נגני הרחוב ואהבה סוג מסוים של מאכל מתוק בשוק. צבע העור שלה קצת שונה כי אבא שלה התחתן עם זרה שפגש. היא אהבה את שיערה אסוף ולא מפוזר, הצחוק שלה היה דומה לזריחה, והיא אהבה לצחוק. היא דיברה עם אנשים שהכירה ושהכירה פחות, והייתה אדם הרבה יותר פתוח ממני. עבר כבר חודש, שבוע ועוד שבוע. חלק מהאנשים כבר זיהו אותי, ובירכו אותי לשלום כשאני ומנג עברנו בחלק כזה או אחר של העיר, הם היו נחמדים. עוד שבוע עבר ומנג אמרה שהלו שלי משתפרת, היא אמרה שזה בגלל שאני לומד מהר אבל אני יודע שזה בגלל שהיא מורה טובה (למרות ההסברים המסובכים). בכל יום מנג הייתה הקשר היחיד שלי לסביבה, ולהוציא את עובדי הטלס שפיקדה עליהם, גם אני הייתי הקשר הכמעט יחיד שלה. שאלתי אותה לגבי זה, למה היא כל הזמן נמצאת איתי ולא בחברת אחרים בעיר.
"אין לי פה הרבה חברים." היא אמרה "הם לא אוהבים זרים פה, ואני הרי חצי זרה. בכלל אני לא אוהבת להסתובב עם בני גילי, הם יותר מדי…'קלי ראש' אם אתה מבין. אז אני נשארת פה בטלס, יש לי את העובדים לדבר איתם, האנשים בשוק מאוד נחמדים וזה מספיק לי." היא אוחזת בידי "וגם, הרבה יותר כיף איתך."
***
כבר עברו חודשיים מאז שהגעתי לראשונה לטלס. העיר כבר הייתה מוכרת לי וגם חלק מהתושבים הנחמדים (אף על פי שעדיין הסתבכתי בהגיית שמותיהם). מנג גם כבר הייתה מוכרת לי. לאחר שהייה כל כך ארוכה במחיצת אנשים כל כך זרים, אפשר לומר שניסיתי להטמיע בעצמי (במודע או לא במודע) משהו מאווירת המקום. באופן בלתי מודע מצאתי את עצמי מתפלל פחות ופחות, הן מתפילות הבוקר והן מתפילות הערב. בתוך כך, איבדתי באופן כלשהו את המטרה שלי. לא הייתה לי עוד בראשי את התמונה בה אני עומד מעל אדם זר כדי להרוג אותו. במקום זאת, התמקמה תמונה של טיול בעיר או שיעור שפה עם מנג. המרלאקח נהייה פחות ופחות מציאותי, רחוק יותר. אבל אולי בגלל האלים הוא הכה בי במהירות.
זה היה יום רגוע, תחילת חודש. וכמו שמנג הסבירה לי כבר שבועות לפני, בכל תחילת חודש כוכב ארון המלך נראה גדול יותר, וזוהר יותר. לכן, בכל ראש חודש נערכו פסטיבלים באופן מסורתי, לא משהו גדול או מפואר מדי אבל בהחלט מהנה. אני ומנג החלטנו ללכת לפסטיבל ואחרי שיעור של כמה שעות, כל אחד פרש לחדרו כדי להתארגן לקראת הפסטיבל בלילה. השעה הייתה שעת ערב כשפתאום נשמע קול שלא שמעתי מעולם. מן רעש חזק מאוד, צליל שעלה מטון נמוך לגבוה ולהיפך, נשמע שהוא יוצא מכלי נשיפה. אחרי דקה בערך הצליל פסק. אבל רעש אחר פרץ, הסתכלתי מהחלון וראיתי שכמה עשרות אנשים יצאו מתוך בתיהם לכיוון מרכז העיר. מנג נכנסה לחדרי, "תהייה בשקט ואל תדבר." היא אמרה וכיבתה את הנר שהאיר בחדר. "תתרחק מהחלון" היא פקדה והושיבה את שנינו על המיטה בזווית בה לא היה ניתן לראות אותנו מבחוץ. ישבנו ככה בערך חצי שעה ומנג לא הסכימה לספר מה קורה. קמנו רק למשמע צרחה של אחד המשרתים "מנג! טַל קוּאֵסַנְקַה! הם שורפים בתים!" מנג תפסה את ידי ומשכה אותי החוצה מן הטלס, אש פשטה בבתי הקופסה שמימין לנו. עשרות אנשים היו בכיוונם אל מרכז העיר כשהם אוחזים עשרות מגס – אותם זרים בעלי הלבוש המוזר. באותו הזמן כמה אנשים רצו דרך הרחוב כשבידיהם חרבות ולפידים. "הם רוצים לתפוס את המגס" היא לחשה במנגישו. שאלתי למה והיא רק ענתה "הם לא אוהבים זרים פה."
ואז האלים הכו בי.
אחד מן המגס שהובלו למרכז העיר השתחרר בכוח ממובילו. האיש שלכד אותו בתחילה ניסה לתפוס אותו, והכה בחרבו על שרוולי החולצה של השבוי. שרוולי החולצה נחתכו לגמרי וחשפו ביד ימין פצע סגלגל שלא היה ניתן לפספס. כל החלק העליון של יד ימינו היה תפור בצורה רשלנית, כמעט חצי פתוח ומגואל בדם יבש. והוא התחיל לרוץ לתוך הטלס.
רצתי לקראתו. מנג צרחה ואחד העובדים של הטלס ניסה להדוף אותי. איש אחד מההמון התערב, דחף את העובד והושיט לי חרב "אַפְּק גֵלְל! תפוס אותו!". הנהנתי, לקחתי אותה ורצתי לבניין שהאש אחזה כבר בחציו.
רצתי מהר, האיש עלה לקומה השנייה ואני אחריו. הוא כנראה חשב שיש יציאה לגג כלשהו כי הוא הסס את דרכו במסדרון, לבסוף הכה באחת הדלתות ונכנס לאחד החדרים. נכנסתי אחריו והוא התחיל לצרוח ולזרוק עלי דברים שהוא מצא בחדר. שמיכה, נר, כיסא. איגפתי אותו לפינת החדר, רחוק מהחלון והתחלתי במרלאקח. "אוֹס, סוֹמְשוֹקַה הוֹב, אַסְנְשוֹנִי אַה מרְלַאקְח. אתה, שלקחת חיים, זכית בזכות מוות. אוּמֵס הוֹף קִיס. דמו של מס רותח. אוּסֵם פַּאם סִיטַאבּוּ אוּאוֹס קוֹטְשֵר. נשיקת החושך תענה את נשמתך בגיהנום." התפללתי ברנגצזוס, ובעודי מתפלל הרגשתי את האש מתקרבת, האוויר נעשה חנוק יותר והטמפרטורה עלתה. רוצח אבי חיפש בעיניו דרך לעקוף אותי כדי להגיע אל החלון. הנפתי את חרבי, הכיתי ברגלו הימנית והוא קרס לרצפה. ואז מנג נכנסה.
"מה אתה עושה?!" היא צרחה "מה אתה מנסה לעשות?!"
"את לא תביני." הנפתי שוב את החרב ופגעתי ברגלו השמאלית, הוא צעק ונופף בידיו. מנג קפצה עלי והתחילה להכות בי באגרופים.
"תפסיק תפסיק תפסיק תפסיק תפסיק" היא צרחה ובכתה ובעטה. "אתה מנסה להרוג אותו למה אתה מנסה להרוג אותו"
"כי הוא הרג את אבא שלי!" צעקתי עליה. היא השתתקה, קמה ממני והתרחקה.
"אז אתה הולך להרוג אותו?" היא שאלה וקולה רעד. "למה את עושה את זה?"
"מנג את לא תביני. אנחנו נדבר על זה אחר כך."
"בשביל איזה אל אתה עושה את זה?"
"בשביל אבא שלי."
"לא." היא הרימה את עצמה מהפינה והתקרבה אליי "האנשים האלה בחוץ הורגים אנשים רק כי הם שונים. ואתה הורג אותו כי הוא הרג את אבא שלך. אבל אתם אותו דבר. כולכם עושים את זה בגלל אל נכון?" היא קפצה לגונן על האדם השכוב וירקה בפניי. "אתה מחליא אותי."
היא הרימה אותו בידיה אבל זה היה מאוחר מדי. החדר עלה באש. "מֵס.. אוֹק סִיזְת' סְפּ מֵס. מס… אני לא מכיר שום מס." האיש מלמל בניב מוזר של רנגצזוס. היא ניגשה אל אדן החלון והפילה את האדם מטה לחבורה של עובדי הטלס המבוהלים שחיכו שם. היא ניסתה לעלות על אדן החלון כדי לקפוץ אבל הוא בער. "מנג תני לי לעזור."
"אני לא צריכה את העזרה שלך." היא ירקה וניסתה לטפס על המשטח הבוער. תוך כדי שהיא עושה את זה החלק העליון של מסגרת החלון קרס ופגע לה בראש. היא נפלה לרצפת החדר. זרקתי את החרב, רצתי לעברה ואחזתי בה בידי. הרמתי אותה ורצתי אל מחוץ לחדר.
"מנג את בסדר?"
"כן, הרגל קצת… זה רק-" קרש מהתקרה קרס מולנו וקטע אותה. האש כבר אחזה בבגדיי, ואני רץ במסדרון. גרם המדרגות כבר בער וחלקים ממנו קרסו. הרצפה מתחתנו בערה כולה. דרך ללא מוצא. הכיתי על בגדי כדי לכבות את האש ורצתי בחזרה אל החדר האחורי ביותר – זה שהיינו בו.
"הכל בסדר." עטפתי אותה בגופי. מתחת לחלון כבר לא נשקף אף אחד שיכל לתפוס אותנו.
"הובמר למה עשית את זה?" היא שאלה בקול רועד. שתקתי. "תענה לי." שתקתי. היא התחילה לבכות "אתה טוב אני יודעת שאתה טוב. תקשיב לי. אף אל לא יפיק תועלת מרצח."
"אני מצטער."
"אתה לא רוצח הובמר. אתה זכות לחיים."
"מנג…."
החדר סביבנו המשיך לבעור, קפיצה מהחור שהיה פעם חלון תסתיים במוות. וגם אי קפיצה.
"הובמר.. אנחנו נמות?" היא שאלה.
"לא." שיקרתי.
ואחרי כמה שניות הוספתי "הצחוק שלך דומה לזריחה."
"המבט שלך דומה לרוח." עיניה נצצו מדמעות.
"הובמר, הוֹבְסַמְנִי אוֹסֵר." היא לחשה ברנגצזוס "אני אוהבת אותך." נשקתי לה. וזה היה חם יותר מכל האש שבערה סביבנו.
" קַאטְשְש וַאנִיאֵה חֵ'ה." השבתי לה בלו. "גם אני אוהב אותך."
חיבקתי אותה וחסמתי את פיה. "אני מצטער." אמרתי לה. היא לא התנגדה והעשן עילף אותה. ניגשתי לחרבי.
זה היה מהיר.
הצבתי על ידי את גופתה, ונפלתי על חרבי.
פרס עינתפרס עינת