אובייקט #837
יום ה' 9:35 – חדר ההכנה
האובייקט קמה מהכיסא שלה ברגע שהיא רואה אותי נכנס לחדר.
"חיכיתי לך", היא אומרת. היא לא נראית מפוחדת. זה טוב. "המפקח אמר שתהיה כאן בשעה שמונה.
"אני מתנצל על האיחור" אמרתי לה בחיוך, ללא שמץ התנצלות בקולי וללא הסבר נוסף. אף פעם לא מזיק לתת להם לחכות.
"את יודעת למה את כאן, נכון?" אני ניגש ישר לעניין, בלי הקדמות או הסברים מיותרים, בזמן שאני מתיישב מאחורי השולחן שלי.
היא מתיישבת בחזרה על הכיסא. "התקלה במכשיר הביומטרי". תשובה עניינית וקצרה.
"נכון. התקלה" אני מדגיש בכוונה את המילה. האובייקט צריכה להיות מודעת לחומרת המצב שלה. אני רוצה לספוג את כל ההתנגדויות בשלב מוקדם ככל האפשר. שלא ניגרר עם האפיון אל תוך סוף השבוע. כבר יש לי תכניות.
אני שולף את המסוף האישי שלי מהתיק שלי ומתחיל לקרוא בקול:
"עבור: מאפיין בכיר ויני בארלי". אני מרים את עיני מהדף ומהנהן אליה, אחרי שמבססים את הבדלי הכוחות, כדאי ליצור עם האובייקטים קשר אישי.
האובייקט מהנהנת לעברי, מתוחה, ידיה אוחזות את מסעד הכיסא. אני ממשיך:
"הנדון: אובייקט #738 – מועמדת לאפיון מחדש
שם: מישל אורליאן
גיל: 29
פרטים כלליים: רווקה, מתכנתת אומנותית, מעמד ביניים 3/10, גרה בבית דירות 2278, קומה 77, דירה לזוג (שותפה לדירה – איריס וונג, רווקה, 26, שוטרת תנועה אווירית). סטודיו בבניין אומנות 33. שני פרסים על עבודותיה (פרס הנשיא ל- "קשר גורדי" ופרס האוצרים ל- "ברית עולם")."
"ללא עבירות רשומות, ללא אזהרות, ללא קשר ידוע למחתרות מוכרות".
גם ללא היסטוריה של אלימות ובלי כוחות רטוריים או על-חושיים מתועדים. מוזר שלא נתנו את הפרויקט לאחד הטירונים, היה יוצא להם הרבה יותר זול. אולי פחדו שהיופי שלה יגרום לו לנסות לנצל לרעה את המעמד. בכל מקרה אני לא מתלונן. אף פעם לא היתה לי בעיה עם כסף קל.
"סיבה: בתאריך 4.5 נעלמה לשעתיים ו- 36 דקות ממעקב ביומטרי. למחרת דיווחה על תקלה במכשיר. כעבור שעה התקבלה הודעה במלשינון דרג 1 על כך שאובייקט #738 אינה דוברת אמת.".
אני עוצר ולא מקריא לה את השורה האחרונה.
מרווח שיקול דעת: ללא. אפיון מחדש יתבצע בכל מקרה.
השורה הזאת מקלה עלי כמובן. חקירת המקרה היתה יכולה לקחת לי כמה ימים והתשלום לפרויקט לא משתנה כך או כך. והרי גם כך הייתי עושה אפיון מחדש בסוף. הבירוקרטיה בחלופה השנייה פשוט מעייפת מדי.
גם אם האובייקט לא ביצעה פשע, למישהו בכיר היה אינטרס לסלק אותה (מערכת יחסים שהשתבשה?). מבחינתי זה הרבה יותר גרוע מאשר במקרה שהיא חיבלה במכשיר כי הצליח להגיע אליה מישהו ממחתרת החופשיים או ילדי החופש או איך שלא קוראים לאחת ממחתרות הפוזה האלו שצצות ונעלמות מחוץ לעיר בכל חודש.
"אבל לא עשיתי כלום" היא אומרת. אין תחינה בקולה, רק ענייניות בטוחה בצדקתה. "עבדתי על התערוכה החדשה ובשלב מסוים ראיתי שהמכשיר לא פועל. מיד חיברתי אותו למערכת המרכזית ודיווחתי על כך. אם תבדקו את הנתונים, תראו שזה מה שהיה".
באצבע ידה הימנית, האובייקט משרטטת צורות עגולות ורכות על מסעד הכיסא. משוות תחושה של רוגע שלא מתאימה לסיטואציה. אני מניח שהיא כבר לא תהיה רגועה כשהיא תבין את המצב לאשורו.
אני נאנח בהזדהות. "החדשות הטובות הן שאני מאמין לך. לדעתי אין סיכוי שאחת המחתרות ניסתה לגייס אותך – מישהי עם פרופיל ציבורי גבוה והתנהגות פומבית גלויה כמוך לא היתה מצליחה לפעול במחתרת בלי שהאתחול היומי ירים דגל של התנהגות לא סבירה למאפיינים. יכול להיות שזאת באמת היתה תקלה, למרות שתקלות אמיתיות הן נדירות מאוד"
חוץ מזה, מניסיוני, אין סיבה שאמנית זוכת פרסים תתחיל להתעסק בענייני מחתרות. אפילו אני, חיצוני עם מקצוע חופשי והרבה זמן פנוי, אף פעם לא התעסקתי בפוליטיקה של החופש. חבורה של מהפכנים משועממים שמשליכים מהצורך הפרטי שלהם על אחרים. הרי בסופו של דבר, כמעט אף אחד בעיר לא באמת רוצה "חופש" מהמערכת. עובדה שגם אחרי שנים בתפקיד עוד לא היה לי אובייקט אחד שבחר להתאפיין מחדש כאיש חוץ, כאשר ניתנה לו הבחירה. בסופו של דבר הם אוהבים להיות עירוניים לא פחות ממה שאנחנו אוהבים להיות חיצוניים. הם צריכים את תחושת הייעוד, השייכות. להיות חלק ממשהו גדול ולהפוך אותו לטוב יותר. בזבוז של חיים בעיני, אבל אלה החיים שלהם ולא שלי. בסופו של דבר התוצאה היחידה היא שאנשים חפים מפשע נפגעים.
"החדשות הרעות" אני מרצין, "הן שמקרה של מכשיר ביומטרי שאינו פעיל במשך זמן ארוך כל כך הוא לא דבר שאפשר פשוט להחליק. בוודאי כשיש עדויות תומכות לכך שזו לא היתה באמת תקלה. יש לך מושג מי הלשין עליך?".
אני מעיף מבט קטן על המצלמה בפינת החדר והיא קולטת את המבט שלי. נראה לי שהיא הבינה שאם היא נוקבת עכשיו בשם של בכיר היא מסתכנת במחיקה. במוות האמיתי. אחרי האתחול היומי היא פשוט לא תהיה יותר. לא רק "מישל" תיעלם מהמערכת אלא האובייקט כולה.
"היא מורידה את מבטה ומביטה בנקודה ברצפה במשך שניות ארוכות לפני שהיא מנענעת את ראשה בתנועות קטנות. "לא. אין לי מושג מי זה יכול היה להיות, אבל הוא טועה או משקר."
אני מושך בכתפי. "עוד מעט אצא מכאן ואדבר עם המנהל. אולי אפשר יהיה לצאת מזה עם עונש הרחקה זמני". אני מחייך לעברה בסימפטיה. "אבל אני מציע לך לא לפתח ציפיות. המערכת קשוחה מאוד וברירת המחדל היא לבצע אפיון מחדש".
עכשיו היא מסתכלת ישר לעיני, עיניה החומות משדרות עוצמה. וכעס. "אז אתם פשוט תהרגו אותי. ככה סתם, בגלל תקלה במכשיר. יום אחד אמנית מוערכת, למחרת כלום" היא עושה תנועת פיצוץ בידיה. "פוף. ואני קמה בלי זיכרונות."
אני מושיט את ידיי קדימה, מסמן לה להירגע. "זה לא בדיוק ככה. זה נכון שאת תתעוררי ללא הזיכרונות שלך. אבל לא תקומי חלקה. מה שרוב האנשים לא יודעים זה שמאופיינים מתעוררים עם זיכרון של מספר שנים – 5-10 שנים בדרך כלל. להתעורר ללא זיכרונות פוגע מאוד באפקטיביות של האפיון, אז המערכת שותלת באובייקט זיכרונות של היסטוריה אמינה".
גבותיה של האובייקט מתכווצות בזמן שהיא מאזינה לי בריכוז, רוכנת קדימה. בהיסח הדעת היא מחזירה את כתפיית השמלה שהחליקה בחזרה אל מקומה.
"אבל המערכת לא הורגת אותך. למעשה כלום לא באמת נמחק. הידע שצברת נשמר, רק שחלקו הגדול יהיה מחוץ להקשר. אם תצרי אומנות, לדוגמא, היא תיראה שונה לגמרי מזו שיצרת עד עכשיו, אבל את…" אני מסמן בשתי ידיי עיגול גדול בכיוונה שמקיף אותה, את המהות שלה "את נשארת. זה לא שמוחקים אותך מהקיום"
"זאת אומרת שאני אתעורר בבוקר ואחשוב שאני חיה בדמות הזאת כבר כמה שנים, אבל למעשה זה יהיה היום הראשון שלי בתפקיד?"
"בדיוק. למעשה אף אחד מכם העירוניים לא יודע כמה זמן הוא באמת חי את הדמות שלו". אם הרמז לכך שאני חיצוני גרם לה איזשהו זעזוע, היא הצליחה להסתיר זאת באופן מושלם. לטיפוסים האומנותיים יש פחות דעות קדומות מהעירוני הממוצע.
"תשמעי מה נעשה" אני אומר בטון ענייני ומוציא מהתיק ערכת הכנה. "בערכה הזאת יש את כל המידע שאת צריכה לקבל על אפיון מחדש – במידה ואכן יסתבר שתצטרכי לעבור אחד כזה. אני מציע שתעברי על הערכה ואני אלך בינתיים לדבר עם המנהל. אני אגיד לו שלדעתי יכול להיות שזאת היתה תקלה ושצריך לחקור את הנושא יותר לעומק. נראה איך הוא יגיב". האובייקט מהנהנת אבל לא קמה. אני מניח את הערכה על השולחן ויוצא מהחדר בשקט, נותן לה להתבשל על אש קטנה לכמה שעות.
יום ה' – 10:55 – מנחת 3 – הפסקת סיגריה
המנחת של התחנה עומד בקצה הר המייסדים ואפשר לראות ממנו את כל האזור – מתחתי הומה העיר, כמו מכונה משומנת בעלת מיליוני חלקים נעים או קן נמלים גדול במיוחד, עם רחובותיו הישרים הנשפכים אל הים והמולת האנשים המשתלבת בזמזום הרכבים. הרחק מאחור, ניצב לו האזור החיצוני – שטח עצום המלא במקבצים של בתים, אשר נראים כאילו מישהו השליך אותם באופן אקראי על צלע ההר. זה האפיון האחרון שלי לשבוע הזה. אם אסיים את האפיון היום, בעוד כמה שעות אפשר יהיה סופסוף לחזור לחורבה המתפרקת הזאת לכמה ימים. לחזור הביתה.
הצורך הזה שהאובייקטים יהיו בהכרה מלאה וגם שההתנגדות לאפיון תהיה מינימלית היא מה שהופך את כל העניין למסובך. הרי התנגדות אפילו לא עוזרת להם, סתם הורסת את האפיון ואז האובייקטים פחות מאושרים ופחות תורמים לחברה בגרסה החדשה שלהם, ככה שכשאני מכין אותם לאפיון אני בעצם עוזר להם. ולי יש עבודה שאני אוהב וטוב בה. הדברים הם בדיוק כמו שהם צריכים להיות – גם בלי לעבור בכל יום אתחולים, בלי להיות חלק מהעדר.
אני מגבש את הטקטיקה להמשך. עם טיפוסים אומנותיים בדרך כלל השיחה קולחת והם לא תוקפניים. כדאי להתמקד בהבטחה שלמרות שהזיכרון נמחק, הכישרון שלהם נשמר גם אחרי האפיון. היו לי בעבר שיחות מרתקות על כישרון כחלק מהאופי הבסיסי של האדם ואיך הוא ממשיך להתקיים גם אחרי שהזיכרון מאותחל. אני מוציא את המסוף ומעדכן בו שורה של טיעונים, דוגמאות והבטחות שיעזרו לי לפצח את הנקודות הקריטיות של ההכנה הזאת. למזלי לא מעורבים כאן בן זוג וילדים, אז אני לא אצטרך כנראה לספר לאובייקט יותר מדי שקרים.
אני מכבה את המסוף, מעיף מבט אחרון לעבר הקסם הגדול הרוחש מולי, מתענג על הפער הנפלא בין העיר לבין הבית וחוזר פנימה לגמור את החובות העירוניות שלי לשבוע הזה.
הכנה
יום ה' 11:13 – חדר ההכנה
כשאני נכנס לחדר, האובייקט קמה מיד. "איך היה אצל המנהל?" היא שואלת בטון רגוע, אבל אני יודע שבפנים היא סוערת. התשובה שלי היא אולי התקווה האחרונה שלה.
"המנהל מעדיף שתעברי את האפיון". אני מושך בכתפי. "הוא עדיין לא חתם על הפקודה, הוא יחתום רק אחרי שיקבל את הדוח שלי, אבל אני לא רואה איך אני משנה את דעתו".
הפנים שלה לא מסגירות לא תקווה ולא פחד. אני מנסה לנחש את הצעד הבא שלה. היא תתנגד כמובן – אפיון מחדש הוא בכל זאת סוג של מוות, אבל בסוף היא תיכנס למתקן מבחירתה החופשית. הרי אין לה ברירה אחרת. לא באמת.
"עברת על הערכה? יש לך שאלות?"
"הבנתי את החלק הטכני. מה שלא לגמרי ברור לי הוא האם אחרי האפיון אני אהיה אני או מישהי אחרת. לא מצאתי תשובה לזה בערכה"
"לא מצאת תשובה כי אין כזאת. כמו לכל השאלות הפילוסופיות. את תהיי עצמך אבל עם זיכרונות אחרים. האם את מורכבת מהזיכרונות שלך או שיש לך נפש או מהות עמוקה יותר? קשה לי לענות לך על זה". אני צועד הלוך ושוב בחדר הקטן והלבן.
"הדמות שלך תעלם, שזה עצוב, אבל את תישארי. אם תבחרי חיים עם מאפיינים זהים, חייך יהיו דומים מאוד לאלו הנוכחיים. אם יש דברים שאת לא מרוצה מהם בחיים שלך, זאת דווקא הזדמנות לשנות אותם. יש מקרים בהם אנשים אפילו הודו לי על ההזדמנות הזאת. לא כולם, כמובן, אבל יש גם כאלו" אני מוסיף באהדה.
"והחיים שלי? מה איתם? מה עם האנשים שאני אוהבת?" היא ממשיכה, נוגעת ישר בנקודה הכואבת.
"מי שאת אוהבת ימשיך להיות נאהב. רק שמישהו אחר יקבל את התפקיד שלך. יכול להיות שהנסיבות שהמערכת תתכנן יגרמו להם לעצב, אבל הוא יהיה זמני. בטווח הארוך אף אחד לא ייפגע. ולגביך – האהבות שלך אחרי האפיון יהיו חזקות ואמיתיות לא פחות מהאהבה שלך עכשיו. הרי בכל מקרה הרגשות הללו נשתלו בתוכך, באפיון קודם או בעדכונים השנתיים. האהבה תמשיך להתקיים בתוכך, רק תופנה לאובייקטים אחרים".
רוב האובייקטים לא מבינים את האמת הפשוטה הזאת גם אחרי שמוכיחים להם אותה עם דוגמאות מהחיים שלהם, אז אני לא טורח לייפות את האמת או להנחית אותה בעדינות לפניהם.
"אין באהבה הספציפית שלך למישהו היום משהו 'אמיתי' או 'נכון'" אני מסמן גרשיים באוויר. "הרגשות הספציפיים שלכם לא אמיתיים יותר מהרגשות של המסוף הזה. אני לא אומר שהאהבה שלך היא לא אמיתית, רק שהאהבה שלך לאובייקטים שאת אוהבת היא כמה שורות קוד. לא יותר"
"אתה כל הזמן אומר "שלכם". אני מבינה שאצלכם, אנשי החוץ, זה אחרת?" היא שואלת בטון פגוע. לא נראה לי שהיא תבחר בחיים האמיתיים גם בסיבוב הבא שלה, אבל כדאי שתבין את המהות שלהם בכל מקרה.
"כן. זאת הסיבה שאני שמח להיות חיצוני. אמנם אין לי את הפינוק של העיר, עם הבידור, הטיפול הצמוד, החברה המגוונת ובעיקר הביטחון שיש מי שידאג לי, מה שלא יקרה. אבל לפחות אני יודע שהזיכרונות שלי הם באמת שלי. הרגשות שלי לא נשתלו שם ע"י מערכת אפיון שדואגת שהכל יסונכרן כל הזמן. נכון שאצלנו הכל מבולגן ומלוכלך ומתוסבך אבל לפחות הוא אמיתי. אם אני אוהב מישהו אז זה באמת אני שאוהב אותו. בחיים עצמם זה לא באמת משנה, אין הבדל בין האהבה שלי לאהבה שלך. במובן עמוק יותר יש הבדל, והוא חשוב לי".
"מה זאת אומרת הכל מסונכרן?"
דווקא על זה היא שואלת? היא לא נוגסת בפיתיון. אבל עכשיו כשהצגתי לה בחירה בין חלופות – אפיון כעירונית או כחיצונית, גם אם החלופה הזו לא תמומש, האפשרות להתנגד לתהליך ירדה למקום השלישי.
"האתחול היומי הוא הסיבה האמיתית לעוצר הלילי, לא המחתרות" אני עונה לשאלה שלה. "בכל לילה בשעה שלוש, בזמן שאתם מחויבים להיות מחוברים לקיר השינה, אתם עוברים מיני אפיון, כאשר כל השינויים החדשים מסונכרנים בחיים של כולם. השכנה שלך מלמטה עם הכלבים שנובחים כל היום כבר שנים? יכול להיות שאתמול היא לא היתה קיימת. כך גם הזמר האהוב עלייך ובעל המכולת השכונתית. מערכת המחשב המרכזית לוקחת את כל האפיונים החדשים ויוצרת עולם בהם הם משתלבים באופן אינטגרלי. בזכות זה החיים בערים כל כך הרמוניים".
ניסיתי להכניס למילה האחרונה את כל הבוז שאני רוחש לה. סדר שנקבע מלמעלה, שגורם לכל הדמויות בעיר לשחק בלהיות חיים במקום לחיות באמת. שום נוחות בעולם לא שווה את זה.
"אז יכול להיות שהשותפה שלי נולדה אתמול?"
"לא. שינויים מהותיים דורשים אפיון עמוק שאי אפשר לעשות בכל לילה. המערכת עושה שינויים שמאפשרים המשך זרימה. מה שכן יכול להיות שקרה הוא שהשותפה שלך אופיינה יום לפני שהכרת אותה, עם כל הזיכרונות הרלוונטיים שלה. כמעט כל מי שמגיע מעיר אחרת עשה זאת תוך כדי אפיון. בסופו של דבר, כשהכל הרמוני בחיים, אין סיבה למעבר בין עיר לעיר"
אני ממשיך בהסברים בסבלנות עוד שעה ארוכה, מביע אמפתיה למצבה בכל הזדמנות. כרגיל, אני רואה את האובייקט מתרככת עם הזמן לרעיון של האפיון מחדש. נוגסת בהזדמנויות להתפתחות אישית שהיא תקבל בזכות האפיון. אחר כך אני משאיר לה זמן לחשוב על הצעד הבא. אם הכל ילך לפי התכנון כשאחזור לחדר היא כבר תדע איך היא רוצה שהחיים הבאים שלה ייראו. אולי היא עדיין תקווה שלא יהיה בכך צורך, אבל הדמות החדשה תצמח בראשה, תכה שורש.
יום ה' – 18:00 – חדר ההכנה
"אז מה החלטת?" אני שואל לאחר שאני חוזר לחדר. האובייקט נראית רגועה, בלי סערות הנפש של העקשנים, אלה שמכים במים בזמן שהגלים סוחפים אותם למצולות. היא עוד תתקוף, אבל לפחות לא צפויה כאן מלחמת התשה.
"תודה שנתת לי זמן לחשוב. הייתי צריכה לעכל את הכל" היא אומרת בשקט, ראשה מורכן. אני שמח לראות שמבחינתה אנחנו באותו צד.
"בכל מקרה, משהו אחד שהבנתי זה שאחרי שנתת לי הצצה כל כך מקיפה אל מאחורי הקלעים אין באמת סיכוי שאני ממשיכה מכאן עם הזיכרונות שלי". האובייקט מבינה נכון.
"לא רציתי להתעמת איתך על האפיון לפני שתביני את המציאות כמו שהיא. למרבית האנשים יש חוסר הבנה של החיים שלהם בתוך המערכת, כך שהם חושבים שהם יכולים לאיים, להתחנן או אפילו לנסות לברוח ולשרוד את זה. כשיש לי אובייקט אינטליגנטי כמוך", אני קם ממקומי ומחייך אליה באהדה, "אני יכול לגשת אל הנושא באופן ענייני". אני עוצר את דברי, לפני הצעת הערך.
"אבל יש לך בחירה" אני אומר אחרי כמה שניות ומתיישב בכורסא לידה, בפעם הראשונה בלי השולחן שמפריד בינינו. "בחירה עצומה. בזכות ההישגים שלך בחיים האלו ובכך שהיית נאמנה למערכת לאורך כל הדרך, קיבלת סיווג 9. מעטים הפעמים שנתקלתי בסיווג כזה" אני בוחן את פניה ורואה שהיא קשובה, מתעניינת, לא נראה שהיא חושדת שאני משקר לה. מצוין.
"זה אומר שאת יכולה לבחור איך ייראו חייך. תוכלי לבחור כמעט בכל חיים שתרצי, בכל תחום מקצועי שתבחרי, מפורסמת או אלמונית, להיות עם איזו משפחה שתעלה על רוחך. מה שתמיד חלמת להיות. אולי חוץ מלהיות הנשיאה". אני מחייך, נותן לה להבין עד כמה היא ברת מזל על שהדברים התפתחו כפי שהתפתחו. "כשחושבים על זה זו יכולה להיות בעצם הזדמנות נפלאה"
"עד שהמערכת תחליט לאתחל אותי שוב?". היא נעמדת פתאום, מראה בפעם הראשונה סימני התנגדות. זה טוב. שתפרוק הכל. אחרי שנפתור את זה, אפשר יהיה להתחיל לדבר על מה כדאי לה לבחור. העיקר להתרכז במה שיהיה ולא לתת לה לשקוע באבל על החיים הנוכחיים שלה שנגדעים.
"דבר ראשון, בכל שנה מאותחלים בערך 2% מהאוכלוסייה, זאת אומרת שאם לא יקרו תקלות נוספות, החיים שלך בדמות החדשה יארכו יותר מ- 50 שנה. חיים מלאים. בכל מקרה, כאן בעיר, מה שצריך לקרות קורה. זה המחיר של להיות בתוך המערכת. אם בכל זאת את לא רוצה להיות תחת הפיקוח והסנכרון התמידי, את תמיד יכולה לבחור להיות אשת חוץ. אנחנו לא מאותחלים. יכולים להרוג אותנו כמובן, אבל הנטייה היא לא לעשות את זה, כמובן. אם תבחרי להיות כמונו, אני יכול להבטיח לך עצמאות להיות מי שאת. מההתחלה ועד הסוף. לטוב ולרע. אצלנו לא תמיד מה שצריך לקרות קורה, אבל לפחות הוא קורה מבחירה. אני חושב שיש לזה משמעות".
כמו כולם, גם היא לא תבחר בכך, למרות שהיא נראית יותר חכמה ופחות מפונקת מהעירוני הממוצע. לדעתי היא בסופו של דבר תבחר בתחום אומנות אחר. משהו שהיא תמיד רצתה לעשות אבל לא היה לה הכישרון לזה. מוזיקאית אולי?
"אני לא יודעת. זה יותר מדי. אני צריכה עוד זמן לחשוב". היא אומרת תוך כדי שהיא שבה ומתיישבת על הכורסא. שמה את ראשה בין ידיה.
"אני אגיד לך מה, אני אשאיר לך כאן את הטפסים למילוי. האפיון מתחיל בשתיים לפנות בוקר ומסתיים במקביל לאתחול היומי. את תתעוררי מחר בבוקר כבר בביתך החדש בחיים החדשים שתבחרי וכל המציאות בעיר תתאים את עצמה למצב החדש. את תהיי מאושרת והכל יהיה לטובה. אני אגיע לכאן בחצות לקחת אותך למתקן האפיון. זה נותן לך כמה שעות למלא את הטפסים. אם את צריכה ממני משהו, תלחצי על הזמזם ואני אגיע. בהצלחה."
אני יוצא מחדר ההכנה בתחושה טובה. אני אוהב כשהדברים מסתדרים על הצד הטוב ביותר.
זמן לבחור
יום ו' – 00:15 – כניסה לאגף האתחול
אני מראה את התג שלי לשומר וחותם על טופס העברת האובייקט לאחריותי. מעכשיו כבר אין טלוויזיות במעגל סגור. מעכשיו זה רק אני והאובייקט.
"אז מה בחרת?" שאלתי אותה בעוד אנחנו צועדים.
עכשיו, לקראת נקודת האל-חזור תגיע המתקפה האחרונה. הגראנד פינאלה. כשמחיקת הזיכרונות, המוות הקטן, הופכת ממשית, האובייקטים חייבים לנסות עוד פעם אחת אחרונה – לברוח, להתמקח, להתחנן, כל אחד על פי האופי שלו. זה כאילו שבלי הניסיון האחרון והעלוב הזה, לכל המעשים שנעשו, לכל הזיכרונות שיאבדו, לא היתה משמעות. אני מבין את הצורך הזה אבל גם קצת בז לו. אני בעיקר מקווה שהיא לא תציע לי את גופה. זה יהיה מביך. המשכתי לצעוד, דרוך לקראת ההתקפה האחרונה.
"לגבי עצמי אני כבר די בטוחה" היא אומרת לי בנימה נינוחה ואגבית "אני לא לגמרי בטוחה לגבי האפיון שלך עדיין".
מרשים! אני חושב. ניסוח מעניין – פותח פתח לכמה כיוונים שונים, מסקרן ולא יותר מדי תוקפני. זו ההתקפה הכי מקורית שהיתה לי כבר הרבה זמן. היא רוצה להציע לי להמשיך איתה? היא רומזת שיש לה איזשהו כוח שאני לא מכיר? יכול להיות שהיא מנסה לשכנע אותי שהיא משפיענית, לא מודעת לכך שאם זה היה נכון, זה היה בהכרח ידוע לי מהתיק שלה?
נתחיל בלשחק את הבחור התמים ונראה לאן היא תוביל.
"אני חושב שאני אמשיך מכאן הביתה, כמו שאני, תודה על ההצעה" אני מסובב את ראשי אליה בחיוך, בלי להאט את צעדי. אנחנו מגיעים לחדר הטיהור בכניסה למתקן. אני פותח לה את הדלת ונכנס אחריה.
"אני חוששת שזה בלתי אפשרי" היא אומרת לי. קולה מעט נמוך יותר והרבה פחות לבבי. להתקפה חזיתית כזו לא ציפיתי. אני רוצה לענות לה מיד אבל לא יכול. לפי הפרוטוקול ברגע שדלת חדר הטיהור נסגרת אני צריך להסביר לה על התהליך. אני עושה זאת בקול שטוח והיא מביטה בי, זקופה ורגועה, כמעט משועממת. היא חזקה יותר ממה ששיערתי או שהיא השחקנית הכי טובה שפגשתי בחיי. או גם וגם. זה לא מוצא חן בעיני. הייתי צריך להיות קשוב יותר בהכנה. אולי המעטתי בערכה.
אחרי שאני מסיים להסביר ולפני שאני מצליח להשתלט שוב על השיחה היא משלבת את ידיה ושואלת אותי "לא מעניין אותך מה עשיתי בשעתיים ו- 36 הדקות שבהן המכשיר לא עבד?" אני מחליט לשתף פעולה עם הקו שלה עד שאמצא מחדש נקודת אחיזה בשיחה "אוקיי. מה עשית בשעתיים ו- 36 דקות שבהן הכרטיס לא עבד?" אני שואל.
"בחרתי אותך" היא מחייכת בדיוק בשנייה שהאור בדלתות הופך מאדום לירוק. "מתוך כל המועמדים האפשריים במערכת המידע המרכזית". היא פותחת את דלת הכניסה לאולם ומורה לי בידה להיכנס פנימה. זה היה התפקיד שלי. לעזאזל. הגיע הזמן להפסיק עם זה.
"ניסיון נחמד" אני אומר לה, בקול הכי נינוח שאני מצליח לייצר. "אז זה מה שעשית כל הזמן הזה בחדר ההכנה? חשבת על תכנית? אני נמצא כאן בכדי להפוך את החיים הבאים שלך למושלמים בזמן שאת מנסה להבקיע דרך מילוט. קצת מעליב, האמת". הקול שלי נמוך וסמכותי, על גבול המאיים. אני מצביע לה על פינת הישיבה אליה היא אמורה לגשת "אבל יש בתכנית שלך בעיה אחת. אני איש חוץ. אני לא מופיע במערכת המידע העירונית. זה אחד היתרונות של לא להיות חלק מההמון".
היא מתחילה לצחוק בכל רם ולא עושה אף צעד לכיוון פינת הישיבה. "אתה באמת חושב שהמערכת יכולה להרשות לעצמה 15% מהתושבים שלא משחקים את המשחק? שיכולים פתאום להחליט שלא לשתף פעולה עם המערכת? אולי אתה חושב שכל מי שבמחתרת הוא לא חלק מהמערכת גם כן? אני לא מבינה איך מישהו יכול להיות תמים כל כך. ועוד מישהו שמכיר כל כך טוב את המערכת. לא ברור לי איך המוח שלך מצליח לתחזק את הנקודה העיוורת הזו. האפיון שלך בטח לקח שלושה ימים" היא צוחקת פעם נוספת ומנידה בראשה. "לך אין הרשאה לראות את זה אבל אתה בהחלט מופיע ברשומות". היא עוצרת לשנייה והחיוך נעלם מפניה. "וגם כריסטן ותומס".
פאק.
אני מנסה במהירות לחשוב מאיפה היא יכולה לדעת על הילדים. זה בטוח לא אני. אני מקפיד לא לתת לאובייקטים שום מנוף. אולי היא ניצלה קשרים בתחנה והשיגה עלי מידע כששמעה שאני המאפיין שלה. זה פשוט לא יכול להיות. מישהו היה מתריע בפני. לא יכול להיות שהיא כל כך חזקה.
"תעלה אותם במסך שלך. אבל אולי כדאי שתשב קודם, מצפה לך הפתעה קטנה". עכשיו זו היא שמצביעה על פינת הישיבה.
אני נשאר לעמוד ונכנס למסך האישי שלי.
פאק פאק פאק.
השמות שלהם מחוקים. עם תאריך של מחר.
"מחיקה! הם לא יהיו קיימים אחרי האתחול של מחר. זה רצח. את לא יכולה לעשות את זה!" אני שולף ומכוון אליה את האקדח שלי. "אני אהרוג אותך. אני אירה בך כאן ועכשיו, לא אכפת לי מה יעשו לי אחר כך"
היא לא נרתעת. "אתה יכול לירות בי, זאת בהחלט אחת האפשרויות שלך". היא אומרת בקול אגבי, כאילו אנחנו עדיין דנים בעניינים פילוסופיים על זיכרונות ובחירה. כאילו זה לא עניין של חיים ומוות. "אבל אז לא יהיה מי שיבטל את המחיקה. בהנחה שלא תירה בי, אני אכניס את קוד הביטול מיד לאחר האתחול, בהנחה גם שהזיכרון שלי לא יימחק בתהליך, מן הסתם".
"קוד ביטול?" אולי עוד אפשר לתקן כאן את המצב. אולי אפשר לחזור לקבל שליטה. יכול להיות שיש לה כוח פוליטי גדול משלי אבל לי יש את ההכשרה שעברתי. מעולם לא חשבתי שאזדקק לה, תמיד ראיתי את עצמי טיפוס של מילים ולא של מעשים, אבל אם צריך אז צריך.
"אם ככה, יש לנו כמה שעות לתרגל חלק מהשיעורים שעברתי בקורס שליפת מידע בכוח. יש לי כמה שיטות אפקטיביות למדי" אני מתחיל לצעוד לכיוונה באיום ומופתע לגלות את עצמי עוצר ברגע שהיא מניפה את ידה קדימה לכיווני.
"לנסות לענות אותי בכדי לגלות לך את הקוד? זאת גם אפשרות, אני מניחה. נקרא לה אפשרות מספר שתיים". היא מתחילה לצעוד לכיוון מערכת ההפעלה ואני עדיין נטוע במקומי. "רוצה לדעת מה אני עושה כאן בכלל, למה אני רוצה להתגלגל?" היא שואלת ומיד מתחילה לענות, בלי לחכות לתשובה ממני :
"איריס היתה בת זוג נהדרת ואהבתי אותה, לפחות בהתחלה, אבל כנראה שהמשיכה שלי לגברים היא משהו שחוצה אפיונים. גם זה שהיא יכלה להיות לא צפויה היה מסעיר בהתחלה אבל קשה לתחזוקה בהמשך. תמיד צחקתי על המתגלגלים המבוגרים שלקחו איתם בני זוג מאותחלים, אבל גם אני כבר לא צעירה. אולי באמת הגיע הזמן לבנות מערכת יחסים לטווח ארוך. בחרתי בך כי מאפייני הבסיס שלך מתאימים לי וכי יש לך חיוך מהמם", היא מרימה את מבטה לעברי ואומרת בקור מקפיא "וגם כי למרות שאתה חושב שאתה כזה גיבור גדול, מבין כל האפשרויות הרלוונטיות, הסיכון של אי שיתוף פעולה מצדך הוא הנמוך ביותר"
אני מתקומם. אני אראה לה מה זה סיכוי נמוך להתנגדות. אני עושה שני צעדים קדימה ועוצר לחשוב. זה תרגיל. אני שוב משחק לידיים שלה. אני מאפיין מעולה כי אני אף פעם לא אימפולסיבי. אף מאופיין לא הצליח לערער אותי. לעצור ולחשוב. תמיד יהיה זמן לפעול. תמיד יהיה מה לעשות. אני נושם עמוק שלוש נשימות ומנסה לחשוב. כריסטן ותומס. כריסטן ותומס. לעזאזל.
בינתיים מישל שולפת ערימה של פתקיות נדבקות ומתחילה להצמיד אותן ללחצני האופי של המערכת. מקצוענית. נראה שעשתה את זה לא פחות פעמים ממני. לא כתוב על זה כלום בתיק שלה. היא דוברת אמת? מתגלגלים? יכול להיות שיש כאלו שעוברים אפיון מחדש בלי למחוק את הזיכרון? הסיפור היה שלם מדי בשביל להיות אלתור שהמציאה בשעתיים. ויש את כריסטן ותומס. אם ככה, להתמודד איתה בכיפוף ידיים זה לא הטקטיקה הנכונה. אולי ננסה למנף את החיוך המהמם שהיא בחרה בי בגללו.
"אז קחי אותי להיות בן הזוג שלך, מישל" אני מציע. "אבוא בלב שלם. אהיה כל מה שתרצי. את לא תתאכזבי". אני אומר בקול הנמוך והרגוע ביותר שאני יכול לייצר. זה חייב לעבוד. אני לא רוצה לעבור אפיון, אבל כריסטן ותומס… מחיקה? איך לעזאזל. אין לה לב? לכל אחד יש לב. גם לה. רק צריך למצוא את הדרך פנימה. מוכרח למצוא דרך.
היא מחייכת. "הגענו לשלב המשא ומתן, מה? אל תגיד לי שעוד מעט גם תתחיל להתחנן?"
"אני בסך הכל רוצה להיות כמוך, מישל, חופשי" אני מנסה לאלתר, עם זה היא בטח יכולה להזדהות. "זה הדבר הכי חשוב לי. בגלל זה אני איש חוץ"
"עדיין לא הבנת כלום" היא מסתכלת עלי באכזבה כמו על ילד קטן. "קודם כל אתה איש חוץ כי התכונות שלך התאימו לאפיון של איש חוץ או שהיו לך חיים אומללים בעיר עם עבודה משעממת או אהבה לא ממומשת ואז ביקשת להיות איש חוץ. יכולתי לבדוק אבל זה לא באמת משנה. הטעות הגדולה באמת שלך היא שאתה מניח שאני חופשיה. איך אתה יכול עדיין לחשוב את זה? לפי הרשומות, המודעות שלי מבוגרת משלך אבל יכול להיות שנולדתי הבוקר עם זכרון זקן. אני ממלאת עכשיו את האפיונים שלי ושלך אבל יכול להיות שאני אתעורר כמישהי אחרת. אולי גם לא אתעורר בכלל." היא מנידה בראשה.
"אני מניחה שאני לא חופשיה יותר ממך. בסופו של דבר, בדיוק כמוך, כל מה שאני יכולה לעשות זה לבחור מתוך סט של אפשרויות שעומד בפני ולקוות שהתוצאה תהיה טובה בשבילי. אף אחד מבטיח לי שזה יעבוד. אף אחד לא באמת חופשי".
היא ממשיכה להקליד בקדחתנות עוד מספר שניות ואז עוצרת ומביטה בי במבט רך. "אני מצטערת, אבל אתה לא יכול לשמור על הזיכרונות שלך, בטח שלא להביא איתך אחרים" היא קוראת את מחשבותיי כאילו הן רשומות לי על המצח "ככל הידוע לי לאף אחד אין זיכרונות מלפני הגלגול הראשון, אפילו לא למורה הגדול. אבל אני אעשה איתך עסק – תבוא בלי להתנגד, ואני אארגן לנו מפגש מחר בערב. עם אפיון מושלם יש לך סיכוי גבוה להיות בן זוג מוצלח ואז אני מבטיחה שאקח אותי איתך בגלגולים הבאים. תוכל גם אתה לחיות חיים ארוכים ומלאים."
אם אני לא עושה כלום עכשיו אז זה הסוף שלי. "רק שזה לא יהיה אני שחי את החיים המלאים האלו" אני לוחש. אני מרים את האקדח לכיוונה פעם נוספת
"זה לא מה שאמרת לי בחדר ההכנה" היא מחזירה לי. "אולי בשבילך זאת בעצם הזדמנות נפלאה"
היא שולפת עוד פתקית וכותבת עליה משהו. כשהפתקית בידה היא מתחילה ללכת ממערכת ההפעלה לכיווני. אני עדיין עומד עם האקדח מכוון אליה. פשוט ללחוץ על ההדק. ישר ללב.
"עכשיו הגיע הזמן שלך לבחור" היא אומרת. "אחת – אתה יכול להרוג אותי. וגם את כריסטן ותומס. אגב, זה לא צריך להיות שיקול כל כך חשוב". היא מרימה את ראשה, כאילו מנסה להיזכר. "איך זה הלך? כן – הרגשות המתוכנתים שלכם לא אמיתיים יותר מהרגשות של המחשב הזה. אהבה היא לא אמיתית אם היא לא נוצרת באופן טבעי". החיקוי המדויק, כולל אינטונציה ושפת גוף פוגע לי ישר בבטן. זה כואב כל כך.
"אפשרות שניה, אני מניחה" היא אומרת בטון אגבי שמרמז שהיא לא באמת חושבת שזאת אפשרות ריאלית. "היא לנסות לענות אותי עד שתקבל את הקוד".
כריסטן. תומס. אני לא מצליח לירות בה.
היא מגיעה עד אלי, לוקחת את האקדח מידי ומניחה אותו על השולחן. אני מרגיש כל כך חלש. הראש שלי מנסה עדיין לחפש דרך. מה להציע? איך לאיים? מנוף. חייב להיות מנוף.
אני לא רוצה למות. כריסטן. תומס.
"או שאתה יכול לבחור לשתף פעולה" היא ממשיכה. "אני מבטיחה לך שתאהב את החיים החדשים שלך. והם יכולים להיות ארוכים ומלאים יותר ממה שאי פעם דמיינת. גם לאהוביך יהיו חיים טובים. אני אדאג גם לזה". היא פותחת את הז'קט שלי ומכניסה את הפתקית לכיס הפנימי שלו. ממרחק כל כך קרוב אני יכול להריח את הבושם שלה – "גבירת הקרח" – הבושם האהוב עלי. כמובן. היא לא השאירה שום דבר ליד המקרה.
היא עומדת על קצות אצבעותיה ולוחשת באוזן שלי. "אני כבר עשיתי את הבחירה שלי. עכשיו תורך"
אפילוג – סיפניה המדהימה
יום ו' – 22:32 – חדר הלבשה מאחורי הקלעים
"אדי, אתה אוהב את החיים שלך?"
לא ציפיתי לשאלה הזו. ההופעה הכי נפלאה שראיתי בחיי נגמרה לפני חצי שעה והנה אני עומד כאן בחדר ההלבשה עם הכרטיס הזוכה ביד. סיפניה המדהימה עדיין בגבה אלי, מורידה את האיפור, זורקת את השאלה לחלל החדר. למזלי, אולי לא ציפיתי לשאלה הזו אבל התשובה אליה היתה קלה.
"כן, אני אוהב את החיים שלי. נכון שאני בסך הכל מורה והחיים שלי אולי לא מסעירים כמו אלו של קוסמת מפורסמת אבל אני עושה מה שאני אוהב. תמיד רציתי להיות מורה. מאז שאני זוכר את עצמי רציתי לעזור ולבנות דור חדש של אזרחים מועילים לחברה. אפשר לומר שזה הייעוד שלי"
"אפשר לומר את זה אני מניחה" היא אומרת בזמן שהיא מסתובבת אלי ובוחנת אותי בחיוך קטן. "מאז שאתה זוכר את עצמך?" היא שואלת, מרימה מעט את גבתה.
"קצת פחות מתשע שנים, מאז האתחול האחרון" אני עונה לה ומושך בכתפי. "מה שצריך לקרות קורה"
"כן, מה שצריך לקרות קורה" שוב החצי חיוך הזה, מקסים ומפתה. סיפניה מזדקפת כאילו היא קיבלה החלטה חשובה. היא מרימה את ידיה, כפותיהן מופנות לכיווני. "רוצה לראות קסם?"
"קסם פרטי, רק בשבילי?", אני שואל, נרגש. "מה את מחביאה לי בשרוול?" אני מחייך לכיוונה את החיוך הכי כובש שאני מצליח לייצר, מנסה להתעלם מעד כמה חזק הלב שלי דופק.
"לא מחביאה בשרוול שלי כלום" היא מקפלת את השרוולים הרחבים שלה במיומנות. "קסם פרטי במיוחד בשבילך. רק כי יש לך חיוך יפה. אתה מזכיר לי מישהו שפגשתי פעם". היא מסבירה בזמן שהיא מניפה את ידיה למעלה ועוצמת את עיניה. עוברת שנייה. שתיים. שלוש. ארבע. היא פוקחת את עיניה. "אוקיי, עכשיו תפתח את הז'קט שלך. בכיס הפנימי ישנו פתק. תוציא אותו ותראה מה כתוב בו"
אני מסתכל בכיס הפנימי ובודק – באמת יש פתק! אני שולף אותו. לא חשבתי שזה אפשרי אבל הלב שלי דופק אפילו חזק יותר מאשר לפני כן. על המדבקה אני רואה מספר מסוף ומתחתיו חתימה – XOXO.
"איך לעזאזל עשית את זה, הרי לא הייתי קרוב אליך אפילו לשנייה" אני אומר לה נדהם. היא מטה את ראשה מעט, כאילו מתנצלת והשיער שלה גולש לצד ראשה, מבליט עוד יותר עד כמה היא יפה.
"סוד מקצועי" היא מחייכת "תתקשר אלי". היא מפנה לי שוב את גבה וממשיכה להוריד את האיפור. אני עומד שם נדהם עוד דקה ארוכה. לא מאמין עד כמה אני בר מזל.
זאת היתה שאלה ממש קלה. אני כל כך אוהב את החיים שלי.