פרק 1 – עיניי ההיסטוריה
"הכל כל כך שחור היום" הופתעה מליס הקטנה. היא הסתכלה סביב וראתה שהבתים באזור היו שחורים כמו פחם, הפרחים היו אדומים, אדומים כמו דם ולא היה אף אחד ברחוב. מה שלא קורה אף פעם. משהו לא נראה לה הגיוני. כפות רגליה מתמזגות עם הענן שמשמש כאדמה. היא נבלעת לתוכו, ממש כמו בבוץ טובעני וצורחת, ואף אחד לא שם להצילה.
צמרמורת עוברת בגופה כאשר היא שומעת צעדים כבדים מתקרבים לעברה. יצור עם כפפות שחורות וקפוצ'ון ארוך ושחור גם הוא מסתכל עליה בעיניו האדומות. לא רואים את פניו כי ראשו מכוסה בבד העבה. הוא מניח את מקל ההליכה הכחול שלו על ראשה של מליס, ומטביע אותה מטה לתוך הענן. "עכשיו לא תפריעי לי יותר!" אמר בתקיפות היצור.
היא קמה בבהלה והבינה שזה רק חלום. עיניה האפורות היו פעורות כמו בסרטים, כנפיה הלבנות היו מקומטות מאוד, כנראה כתוצאה מתזוזה מרובה שלה תוך כדי החלום. היא הייתה בהלם, ישבה במשך שניות ארוכות ולא זזה. לפתע נפתחה בגסות דלת חדרה של מליס, אימה קדלה נכנסה ומיד שאלה "מה קרה? צרחת בבהלה, אני רואה שאפילו בכית. מה קרה?" קדלה רעדה כולה, רואים שהיא רק קמה מהשינה. עיניה החומות מכווצות ושיערה מבולגן.
"אני בסדר. בסך הכל חלום רע" אמרה מליס ויצאה מהמיטה. היא ישבה בכורסא הזהובה שצמודה למיטתה ונשמה נשימה עמוקה. "רוצה לספר לי מה היה בחלום?" שאלה קדלה בנחמדות. "מעדיפה כמה שפחות לדבר על זה, כדי שאשכח כמה שיותר מהר" חייכה אליה מליס. שתיהן ירדו לקומה הראשונה והתיישבו ליד שולחן האוכל.
כל המשפחה התיישבה סביב השולחן. הוריה של מליס ואחיה הקטן טייר. "תעביר לי את המלח טייר, בבקשה" אמר אביו של שני הילדים, ארמדניאל. "אין לי כוח" נאנח טייר ולאחר שנייה גיחך. "נמאס לי מההתנהגות האגואיסטית שלך!" התעצבנה קדלה. "לא אכפת לי". "ולי כן! אז אתה מרותק לכל סוף השבוע!" קדלה רתחה מכעס. טייר עלה לחדרו. "עוד בוקר נהדר" לחשה מליס. אבל אף אחד לא ענה לה. מה שכן, שני פרצופים חמוצים שהבינו את הציניות שבדבריה נעצו בה את עיניהם. אני יוצאת החוצה, להסתובב קצת.
מליס יצאה מהבית וסגרה אחריה את דלת העץ החומה. שלל צבעים נגלו לעיניה כאשר פרחים צבעוניים כחולים וורודים צמחו מעבר לענן, בצדי השביל המוביל לשאר הבתים ברחוב. "אף פעם פרחים לא צומחים בקרקע הזו, שהרי עשויה מענן המרחף לו בשמיים… איך זה יכול להיות?" שאלה את עצמה. היא המשיכה לטייל בשביל לכיוון החומה, החומה הגדולה. כל מיני שמועות "רצות" מפה לאוזן לגביה, כמו "אסור לעבור את החומה או לנסות אפילו כי כל מי שיעבור על החוק ימות" וגם "החומה הקסומה שכוחה לא נודע". מליס שמעה זאת מחבריה לכיתה, ומשאר המלאכים.
רגע, מה זאת אומרת מלאכים? בואו נעשה סדר…
ארץ שלמה בנויה על ענן בשמיים, מלאה בתים ובניינים קסומים שבהם חיים מלאכים… לבושים בבגדים לבנים ועל גבם כנפיים לבנות ומרשימות. אין להם כוחות קסם, או שהם לא מודעים אליהם… מליס גרה ברחוב שבצידה המערבי של ארץ המלאכים. יש שם בתים, חנויות וכל מה שיש בעיר רגילה. במרכז הארץ יש מלון דירות שלם שיש בתוכו הכל. קניון, חנויות, בתי ספר, גנים, דירות, ממש כמו מדינה שלמה במבנה עצום אחד. הרחוב שמצידה המזרחי של הארץ, הוא העתק מדויק של הרחוב המערבי. המלאכים העליונים חיים במלון הדירות שבמרכז הארץ, והמלאכים הרגילים חיים בשני הרחובות שמצידיה . ההבדל במראה בין מלאך עליון למלאך רגיל, הוא שלמלאך עליון יש טבעת דקה וזוהרת לבנה המרחפת מעל ראשו, ולמלאך רגיל אין את זה. כמובן שהמלאך העליון, המלאך המנהיג, חי במעין וילה במלון הדירות. אפשר להגיד שהוא לא נחמד כל כך. שמו אוזול.
בגבול המפריד בין השמיים לארץ המלאכים, ישנה חומה שאוזול בנה. למה בנה אותה? מה יש מעבר לחומה? האם השמועות נכונות? רק המלאך המנהיג יודע. בואו נגיד שהוא לא מתכוון לשחרר מידע כל כך מהר. להפך, זה הדבר האחרון שהוא ירצה. וכשאוזול רוצה משהו, הוא ידרוס כל אחד בשביל להשיג את מטרתו.
נחזור למליס הסקרנית. המחשבות על החומה סחררו את ראשה ולא הרפו, היא רק רצתה לדעת את האמת. מאז שהיא קטנה, אומרים לה "אל תתעסקי בזה" "זה לא חשוב" "אין צורך להתקרב לשם" בכל פעם שעיניה מסתכלות לעבר הגבול. היא חשבה ללכת לספריה, בכדי לקרוא קצת. מי יודע, אולי יהיה שם מידע על החומה או על ההיסטוריה של ארץ המלאכים. "יש רק עוד שני בתים ושלוש חנויות עד לספריה" דיברה לעצמה מליס. היא אהבה לחשב הכל, שהכל יהיה מסודר. רשימות של דברים שהיא רוצה לעתיד, לחשב מסלול ודרך וכו…
מלאכית צעירה בסביבות שנות העשרים לחייה, הלכה בצעדים גדולים ואיטיים בכיוון הנגדי של מליס. היא הייתה בשוק! זוהי הפעם הראשונה שהיא רואה מלאכית עליונה. טבעת לבנה ודקה ריחפה על ראשה, אז זהו סימן בטוח שמליס לא טעתה. המלאכים העליונים לא מסתובבים הרבה ברחובות, את זה כולם יודעים. הרי יש להם הכל שם מסודר וטוב, הם יוצאים רק למקומות עבודה ולאירועים כלל ארציים.
המלאכית נעצרה לפתע והתכופפה קצת לעבר מליס כדי לדבר איתה. בכל זאת, היא בת 10 אז היא יותר נמוכה ממנה. "הכל בסדר?" שאלה בדאגה. עיניה הכחולות ברקו בשמש, והזכירו למליס משהו, משהו שהיא לא יכולה להגדיר בבירור. "אני בסדר, תודה" אמרה בחיוך. "בטוח? את קצת חיוורת בפנייך" חייכה גם היא. "אני באמת בסדר." צחקקה הילדה. "ביי" אמרו שתיהן ונפרדו לשלום.
"זה היה מוזר" מלמלה לעצמה מליס. מלאכים עליונים לא כל כך אוהבים את המלאכים האחרים. אפשר להגיד שבדרך כלל הם סנוביים אפילו.
מליס הגיעה לספרייה. שורות שלמות של ארונות קטנים שבכל אחד מהם עשר שורות של מדפים, ואלפי ספרים מונחים אחד ליד השני על גבי המדפים. לפחות עשרים ספרים על מדף אחד. כורסאות ופינות ישיבה של כיסא ושולחן מפוזרות בלובי. וספרנית אחת מדוכדכת יושבת מאחורי שולחן עגול שבאמצעו כיסא. הוזה שמלאה בפרחים סדוקה, והפרחים עצמם נבולים.
מליס מדלגת בין הארונות, מחפשת בין המדפים ואוספת ערמה של חמישה ספרים דקים שכותרותיהם הזכירו לה היסטוריה ואת ארץ המלאכים. הראשון היה בעל עטיפה כחולה "מלאכים בעבר" היה שמו. היא דפדפה בין הדפים ולא היה כתוב כלום על החומה או על היסטוריית ההתפתחות של הארץ עצמה. היא קראה את כל הספרים שאספה ברפרוף, ואף אחד מהספרים לא ענה על אף אחת מה"שאלות" שלה לגבי הכל.
היא החזירה את הספרים למקומם, והתכוונה לצאת מהספרייה. פתאום דלת הספרייה נפתחה וזקנה נכנסה אל החנות. חיוך רחב התפשט על פניה כאשר ראתה את מליס. "שלום, אני גתיה. את צריכה עזרה?" שאלה בחביבות הזקנה. "האמת שכן. תודה רבה. אני מחפשת ספר שמדבר על ההיסטוריה של ארץ המלאכים, על החומה". הזקנה חייכה שוב "אני אעזור לך. אפילו אבוא איתך אל הספרנית בכדי לשאול. יש ספר שנקרא "עיניי ההיסטוריה" שמדבר על כל זה".
שתיהן הלכו אל הספרנית. כשעמדה מליס ליד השולחן, הסתכלה הצידה וראתה שגתיה לא לידה. "כנראה שהיא הייתה צריכה ללכת" חשבה לעצמה. "שלום. יש בספרייה את הספר "עיניי ההיסטוריה" במקרה?" גבה של הספרנית היה מופנה אל מליס, כי היא בדיוק קראה ספר. באיטיות היא סובבה את הכיסא המתגלגל כאשר פניה היו לכיוון פניה של מליס. עיניה נפערו לרווחה והיא גמגמה "אני לא יודעת מה יש לך ילדה. הספר הזה לא נמצא כאן כבר 40 שנה. מאיפה את מכירה אותו?".
גם מליס מאוד הופתעה, הרי בדיוק גתיה המליצה לה על הספר. "אישה מבוגרת בשם גתיה המליצה לי עליו" אמרה בפרצוף מסביר. "אוי נו באמת, צאי מכאן! צאי! קדימה!" צעקה הספרנית. "מה עשיתי? אמרתי משהו לא בסדר?" שאלה בתמימות. "גתיה היא אימא שלי. היא נפטרה לפני שנה. הספר האהוב עליה היה עיניי ההיסטוריה. אני לא יודעת מאיפה את מכירה אותה, אבל זה לא יפה לעבוד ככה על אנשים" בכתה הספרנית. מליס קפאה במקום, היא רעדה וצמרמורות רכות עטפו את ידיה. כל מה שיצא מפיה הוא "סליחה" בקול חלוש ומיד ברחה בריצה מן החנות. אף אחד לא היה מאמין לזה, גם מליס עצמה לא הייתה מאמינה…
היא חזרה הביתה לארוחת הערב. "אני לא כל כך רעבה אימא, תודה בכל זאת על הארוחה" אמרה ועלתה לחדר. מליס מאוד מנומסת. היא הייתה צריכה לעכל את כל מה שקרה עד עכשיו. היא לא יודעת שזו רק ההתחלה..
פרק 2 – טואי וטבי
עברו שישה ימים שבהם מליס רק נחה וניסתה לשכוח מהכל. היא החליטה שזה מסוכן מדי. בסופו של דבר, סקרנותה גברה על הכל והיא החליטה לשנות את דעתה. היא חייבת לדעת הכל, היא חייבת לדעת מה יש מעבר לחומה.
"הדרך היחידה לדעת מה קורה באמת, היא לדבר עם מי שאחראי על הכל. אוזול, המלאך העליון. והוא חי במלון הדירות במרכז הארץ." מליס בחיים לא הייתה שם, אז זה עוד יותר מעניין אותה לדעת מה יש שם ואיך הכל מתנהל. "אבל אין זמן לחשוב על זה עכשיו" אמרה לעצמה. "יש לי עוד יום בבית הספר עד לסוף השבוע הקרוב, אחרי בית הספר אני אחשוב מה לעשות".
אחיה הקטן טייר כבר לא מרותק. זאת אומרת שהוא חוזר להציק לה, כרגיל, לאחר השוקו של הבוקר. טייר ומליס עלו לאוטו-ענן של קדלה. בעיקרון זה כמו אוטו רגיל, רק שהוא מעופף בשמיים והוא עשוי מעננים, וגם אין לו גלגלים. טוב, ההבדל הוא עצום.
"איזה יום יפה היום" חייכה קדלה והמשיכה "הפרחים החדשים שצמחו מאוד צבעוניים, כל הרחובות מוארים באור השמש ורצפת הענן השקופה נקייה במיוחד היום". לצערה הרב, מצב רוחה הטוב היה חייב להיהרס כאשר טייר התחיל למשוך בשיערה של מליס, ומליס התחילה למשוך בשיערו הקצר בחזרה. "תפסיקו! אלימות זה לא הפתרון" אמרה בתקיפות קדלה. השניים שמאוד אהבו את אימם והקשיבו לה, הפסיקו לריב בשנייה ושתקו לאורך כל הדרך. "הגענו" חייכה קדלה. הם נפרדו לשלום ושני הילדים צעדו לעבר בית הספר. טייר אהב לתאר אותו כמבנה עצום עם חצר קדמית ומתקנים כיפיים, שרק החצר מביאה לחייהם תועלת. הוא כמובן השתמש במילים אחרות, של ילד בן 7…
טייר הלך לכיוון הכיתה שלו, וכבר אז עשרת חבריו המלאכים חיבקו אותו והובילו אותו לכיתה. מאוד אהבו אותו בכיתתו, הוא היה פופולארי עד מאוד. מליס הגיעה לכיתה שלה. שלושת חברותיה חיבקו אותה וארבעתן הלכו יחד לכיתה. בכל כיתה היו שלושים מלאכים, ובכיתה של מליס היו עשרים ותשעה מלאכים, ולא לאורך זמן…
כולם התיישבו במקומות שלהם. מליס ליד חברתה הטובה ביותר, שלרית. המחנכת בעלת השיער השחור נכנסה לכיתה וחיוך רחב על פניה. "בוקר טוב תלמידים. תקבלו בכבוד בבקשה את המלאכית החדשה לכיתה שלנו, אנרה!". היא נכנסה לכיתה, המלאכית החדשה, וכבר משהו ששונה בה בלט לעיני כולם. טבעת קטנה ולבנה ריחפה מעל ראשה של אנרה, זאת אומרת שהיא בת למלאכית עליונה, מה שהופך אותה גם לכזו. זה היה נדיר מאוד שמלאך עליון עובר לכיתה של מלאכים רגילים. זו הייתה הפעם השנייה בהיסטוריה של ארץ המלאכים שזה קורה. מה שלהפך לא קרה אף פעם. לא היה מלאך רגיל שנכנס לכיתה של מלאכים עליונים.
סרימון, הילד החוצפן והמגעיל של הכיתה ישר התפרץ ושאל "למה מלאכית עליונה בכיתה שלנו? למה את פה?" כל הכיתה שאלה בבת אחת "למה באמת?". חוץ ממליס ששתקה. "מה אלו כל השאלות האלה?" צעקה המחנכת. "את לא חייבת לענות" חייכה אל אנרה. "הורי נפטרו, אז עברתי לגור עם דודתי שהיא לא מלאכית עליונה. לכן העבירו אותי לבית הספר הזה" דמעה זלגה מלחיה של אנרה. כולם שתקו מבושה ששאלו בכלל את השאלה הזו, אפילו המורה שתקה כששמעה את הסיפור.
"משתתפת בצערך" מליס קרעה את השתיקה הרועמת בשתי מילים בודדות. אנרה רק חייכה, היא הייתה קצת בהלם מכל הסיטואציה. "את יכולה לשבת שם" הצביעה המורה לסוף הכיתה לעבר הכיסא הפנוי. אנרה התיישבה שם. במהלך היום התיידדו ארבעת הבנות ואנרה, וחברה חדשה הצטרפה לחבורה.
נגמר לו עוד יום בבית הספר, ומיד כאשר מליס חזרה הביתה, היא החלה לחשוב על איך לצאת מהבית וללכת למלון, איך להיכנס ואיך לקבל אישור ממישהו להיכנס למרות שהיא מלאכית רגילה. או שאולי היא צריכה להתחזות?
התוכנית העיקרית שעלתה במוחה היא ללכת למלון ופשוט לאלתר, כי לא הצליחה לחשוב על רעיון אחר שתוכל לבצע בעצמה, רק היא. "אני הולכת לטייל" שיקרה מליס להוריה. היא הרגישה מאוד רע, כי בחיים לא שיקרה, במיוחד להוריה. היא ידעה שזה למטרה טובה, למטרה של גילוי האמת. היא יצאה מדלת הבית ולמרות הרוח הקרה שחלפה על פניה פעמים רבות, המשיכה ללכת מזרחה לכיוון מלון הדירות.
מליס הגיעה לספסל מול המלון, ממש במרכז הארץ. מרחוק ראתה את הבית שלה. היא ראתה פתאום שני ילדים בגילה מתקרבים אל עבר הדלת. היא רצה בקלילות לעברם ומיד החלה בשיחה.
"מה אתם עושים פה? אתם לא מלאכים עליונים". מליס ידעה שזה אסור ורצתה בכוונה לדבר איתם על זה, בכדי שישתפו פעולה. "גם את לא מלאכית עליונה, אז מה את רוצה?" גיחך טבי. טואי גילגלה את עיניה בייאוש ואמרה "אני מצטערת. אח שלי ממש לא רגיש לדברים כאלו. אני טואי וזה טבי, אנחנו תאומים. רצינו להיכנס למלון בכדי לדבר עם אוזול". מליס חייכה והבינה שמטרתם זהה לשלה. הם דיברו במשך דקות ארוכות וכבר נהיו חברים, כיוון שמצאו כל כך הרבה דברים משותפים בין שלושתם.
באמת שמטרתם הייתה זהה לחלוטין, לגלות את האמת. "יש לנו רק הזדמנות אחת להיכנס למלון ולא להיחשף. בואו נתכנן את זה" אמרה טואי. שניהם הסכימו איתה. הם חשבו להיפגש בכדי לתכנן הכל כמו שצריך. שלושתם ידעו שכדאי להיפגש בבתים באופן מסודר. הבעיה היחידה הייתה שטואי וטבי גרים ברחוב המזרחי, ומליס גרה ברחוב המערבי. מלאכים משני הרחובות לא נוהגים להיפגש ולבקר אחד אצל השני, זה לא מקובל שם. לכן, מליס תשקר שהיא גרה ברחוב המזרחי.
עברה שעה וחצי מאז שמליס יצאה מביתה. היא הרגישה את אמה מדברת איתה מתוך ראשה. במשך כדקה הן תיקשרו בטלפתיה. מליס אמרה שהיא מבקרת אצל תאומים מהרחוב שלהם ושאימם של חבריה תחזיר אותה הביתה בשעה שבע וחצי. קדלה היא אימא מאוד קלילה שסומכת על האנשים ברחוב המערבי. היא טוענת שכולם טובים שם, רק שלא ידעה שמליס היתה בכלל ברחוב המזרחי.
טואי, טבי ומליס דפקו בדלת ביתם של התאומים ופגשו בדלת את אימם של השניים. "שלום. ברוכה הבאה" חייכה בנדיבות האם. "אימא, זו מליס. היא חברה שלנו, זה בסדר שהיא תבקר כאן?" שאל טבי. "בסדר. את מוכרת לי, את גרה ברחוב שלנו?" שאלה במסווה. היא התכוונה לשאול את זה בשביל לדעת אם היא גרה כאן או ברחוב השני. "כן. אני גרה בסוף הרחוב בצדו השני" חייכה גם היא. "אוקי, תיהנו ילדים" אמרה רקגת האם.
לאחר שעתיים וחצי של תכנונים, מחשבות וסרטוטים, החליטו הילדים להתגנב בין המלאכים הרבים הנכנסים ויוצאים במהלך היום. כי מי ישים לב לילדים קטנים הנמוכים מגובה של מטר וחצי? וכאשר יגיעו לדלתו של אוזול, ייגשו אליו וישאלו את האמת. הם לא יודעים שאוזול הוא לא בן אדם נחמד במיוחד.
"אנחנו יוצאים לגן השעשועים, אימא" אמרה טואי לרקגת. היא הנהנה ויצאו שלושת המלאכים לדרך. לאחר הליכה ארוכה מערבה, הם הגיעו לדלת המלון. הם היו קרובים למשפחה עליונה. למזלם, השומר נמנם בדוכן השמירה שלו, ולכן היה קל להם להתגנב בין האנשים. זה היה נראה כמו בסרטים, הם התגנבו מאחורי שולחנות, אנשים ופריטים שונים בכל פעם שאיש הבחין בשלושת המלאכים המתהלכים ללא מבוגר. המקום יותר מפואר מהרחובות. זה נראה כמו עיר שלמה ומסודרת להפליא במבנה אחד. שלטים בכל פינה המסמנים לאן לפנות ואיפה כל דבר. משמאל המעליות לדירות ומימין ספא, גנים, קניון, שני בתי ספר, חנויות ואוניברסיטה. וכמובן שחדר מדרגות. רוב המלאכים עולים במעליות, ולכן החליטו המלאכים הקטנים שכדי למשוך כמה שפחות תשומת לב, הם צריכים לעלות במדרגות עד לקומה העשירית ששם נמצאת הוילה ומשרדו של אוזול. קומה שלמה ששייכת רק לו.
פרק 3 – אוזול משקר
הם עלו במדרגות במרץ ומבלי להתעייף, כי היו סקרנים עד מאוד. בסופו של דבר הם הגיעו לקומה העשירית. היה שם כיסא ושולחן עם פתקית שכתוב עליה "פינת השומר" אך לא היה שם שומר. הם הסתכלו הצידה וראו שני שלטים. אחד שכתוב בו "מצטערים, השומר מפקח כרגע על מבנה הדירות עקב פריצה שהייתה שבוע שעבר. בעוד כמה שעות השומר יחזור, תודה". והשני היה שלט שבו כתוב שמשמאל יש את הוילה של אוזול, ומימין את משרדו.
הם פנו למשרד ודפקו על הדלת בנימוס יחסית. "הכנס" נשמע קול מבפנים. שלושת המלאכים נכנסו פנימה ונעמדו במקום. גב הכיסא הופנה אליהם, ושיערות ראש בלונדיניות הציצו מן הכיסא. "אז מה רציתם?" שאל אוזול. "איך ידעת שאנחנו לא אדם אחד?" שאל טבי. "עכשיו אני יודע" הסתובב אליהם אוזול בחיוך. "רצינו לדעת את האמת" טואי שינתה חזרה את השיחה אל הנושא.
"אמת של?" שאל אוזול. "של החומה" התרגזה מליס קלות. "שבו בבקשה בכיסאות, והקשיבו לי עד הסוף, שאלות בסיום בבקשה". אוזול היה נשמע מאוד רציני וסבלני. בדרך כלל כשבאים אנשים ומתפרצים בשאלות למשרד, הוא מסלק אותם מהמבנה. אבל הוא ריחם עליהם כי הם ילדים, וילדים לא מבינים הרבה, או שלפחות כך חשב.
"החומה נבנתה לצורך הנוחות של המלאכים. כאשר העיר נבנתה, החומה לא הייתה קיימת. ילדים קטנים הסתובבו והשתוללו ליד קצה הענן, והיו נופלים הרבה פעמים, אז בניתי יחד עם המועצה לשלום המלאך חומה כדי להגן על הילדים" שיקר אוזול לחלוטין.
"אני לא קונה את זה" אמרה מליס והמשיכה "אם זה היה נכון, לא היו עושים כזה סיפור מהחומה, לא היו שמועות שמי שמנסה לעבור את החומה מת" אמרה מליס. טואי וטבי היו בשוק שהצליחה להתייצב בכזה ביטחון מול המלך של ארץ המלאכים, בכזאת קלילות.
אוזול התעצבן עד מאוד ורצה להעיף אותם לכל הרוחות, אך ידע כי אם יעניש אותם או לא ייתן להם תשובה מספקת שיאמינו לה, או שלפחות תהיה הגיונית מספיק בתור כיסוי, הילדים יספרו הכל ותהיה מהומה ולפחות חמש הפגנות על כל העניין. אוזול הוא מלאך מאוד חכם שפחד על המקום שלו. הוא גם שם לב שהם לא מלאכים עליונים, אך בגלל שהם ילדים ריחם עליהם שוב.
הוא נשם נשימה עמוקה וסיפר להם שקר נוסף. "שמועות יש תמיד. החוק שלא להתקרב לחומה נועד כדי שמראש לא תיווצר סכנה לחייהם של התושבים. אנשים ממציאים שמועות כדי שיפחדו, הם ממציאים כי אין להם מה לעשות בחייהם. ומכיוון שלחלקנו יש המון מה לעשות, אני צריך להמשיך בעבודתי, יש לכם שאלות נוספות?" ובלי לתת להם מקום לשאול, המשיך לומר "יופי, להתראות, תודה ושלום". השומר נכנס והוציא את הילדים מהמשרד.
הם נשארו שם המומים ושוחחו בלחש. בדיוק שהתכוונו ללכת, שמעו שאוזול מדבר בטלפון. יחסית למלאך מאוד חכם, הוא היה צריך להתקין קירות כפולים, נו באמת… איך הוא לא חשב על זה?
"כן, אני מבין. יש כבר 10 הרוגים עקב קרבתם לחומה והפרת החוק. אני יודע שזה הרבה, אך האישה המבוגרת הזו מהרחוב המערבי תעשה לנו צרות אם תספר מה שראתה… תיפטר ממנה ראסלט."
הילדים היו המומים, הם ברחו מהמבנה וישבו בספסל ההוא. הם החליטו שעוד יומיים יחליטו מה לעשות. הם נפרדו לשלום. השעה הייתה בדיוק שבע עשרים ותשע בערב, ובהליכה מהירה הגיעה מליס לדלת ביתה. היא דפקה על הדלת וקדלה פתחה אותה. "היי מתוקה" בכתה קדלה. "מה קרה אימא?" שאלה מליס. "בואי תיכנסי…" אמרה בעצב. "סבתא נפטרה, מצטערת מליס" ליטפה את שיערה של הילדה וחיבקה אותה כאשר ישבו שתיהן על הספה. מליס בכתה במשך שעה בקצב מהיר, ורק אז היא קישרה בין הדברים…
אישה מבוגרת נפטרה ברחוב המערבי. סבתה של מליס הייתה אישה שתמיד אמרה שלא כדאי להתקרב מעבר לחומה ושזה מסוכן… ראסלט, כנראה עוזרו של אוזול הרג את סבתה. למרות שאי היה אפשר להוכיח, בלבה מליס הרגישה שזה מה שקרה, והיא בהחלט צדקה.
היא הייתה חייבת לנוח, להירגע ולראות מה לעשות…
עברו יומיים, אבל התאומים שמליס סיפרה להם הכל, וגם מליס עצמה היו עסוקים בשיעורי הבית, אז החליטו שבסוף השבוע הבא ימשיכו בחיפושים.
לאחר שבוע לימודים – בסוף השבוע…
"צריך לצאת לדרך" אמרה מליס בשיחת טלפון שלה ושל טואי. "אבל החומה מאוד רחוקה, וזה מסוכן נורא. אפילו את סבתא שלך הרגו…"
"אין ברירה… את רוצה להישאר עם הספק לנצח?". "לא ארצה להישאר עם הספק לנצח, אבל אין לי ברירה. אני רוצה להישאר בחיים. זה הספיק לי לגמרי. אני סומכת עלייך שתחזרי ותספרי לנו הכל. טבי גם מפחד לבוא. כל כך הכבוד לך! את אמיצה עד מאוד!" אמרה טואי.
השתיים סיימו את השיחה, ומליס כבר הייתה מוכנה למסע. היא סיפרה להוריה ולאחיה שהיא הולכת לספריה הציבורית לקרוא עוד ספר. כולם יודעים שמליס שקועה בכל ספר שהיא אוהבת, אז היא יכולה גם לחזור עוד שעתיים שלוש. מספיק זמן כדי ללכת ולחזור.
הבטן שלה התהפכה לגמרי, היא פחדה מאוד שהיא תמות בדרך או בחזור, אך ידעה שלא תוכל לחיות בלי לדעת את האמת, ולמות בשיבה טובה בלי לדעת מה יש בארץ הזו, מה מעבר לחומה…
היא הלכה באיטיות אל עבר האזור, מחשבות רצות בראשה וקולות של האנשים שהיא מכירה מהלכים בראשה ומזהירים אותה, אומרים לה לחזור. אך מליס נחושה בהחלטתה. הגיע הזמן לגלות את האמת.
פרק 4 – העולם שמעבר לחומה
הגבול כבר נראה באופק. מליס מתכננת מה לעשות ולאן לפנות, למרות שאין לה מושג איך תתמודד ומה יהיה, ומה יעלה בגורלה של ילדה בת עשר שהחליטה לגלות את העולם, ודברים שנראים כגדולים עליה. היא הגיעה לחומה שאף פעם לא ראתה מקרוב. היא מגיעה לגובה של שלושה וחצי מטרים. עשויה מלבנים חומות, קטנות וצפופות זו לזו. אין חור בחומה או חריץ אחד קטן, היא שלמה לגמרי.
מרחוק היא שמעה צעדים כבדים ורועמים, עשרים שומרים עם אקדחים רצים לעברה, היא רואה אותם מרחוק, הם נמצאים מכל הכיוונים. מליס מניחה את כפות ידיה על החומה ומתחילה למשש את האבנים. היא חשבה שזה כמו בסרטים, שבקיר סודי יש אבן אחת שברגע שנוגעים בה יש דלת המסתובבת במפתיע ומובילה את האדם שנוגע בה לצד השני של החדר, החדר הסודי. או במקרה הזה, מה שמעבר.
כאשר נגעה באחת האבנים, אבן אחת נהפכה לבולטת יותר, ודלת מסתובבת לקחה יחד איתה את מליס לצד השני של הקיר, ולמה שבצד השני כמובן. השומרים הטיפשים ניסו לירות בקיר שהיה חסום לכל דבר. מי שמעבר לקיר, זהו, לא יכולים לפגוע בו יותר.
מליס ראתה והרגישה שהיא דורכת גם כן על ענן, וידיה פרושות לצדדים. היא מרגישה שיש משהו שידה ממששת שאינו כמרקם האבנים. היא מסתובבת ורואה שלט שבו כתוב :
"ברוכים הבאים לעולם בני האדם, שעה אחת בארץ המלאכים שווה יום שלם בעולם בני האדם. לא כדאי לכם להיתקע הרבה זמן בעולם השני, כל מי שיישאר כשבוע רצוף בעולם בני האדם ימות ע"י הקסם הטהור של ארץ המלאכים. אסור לכם לחשוף את עצמכם בשום מצב, שאתם כל יצור שהוא לא בן אדם. תעמידו פנים ותהיו מוכנים להפתעות חדשות. במקרה ותרצו לחזור, הגידו "אני רוצה לחזור לארץ מולדתי". זכרו, הדשא של השכן לא ירוק יותר משלכם. גם בעולם בני האדם יש בעיות, עם כל הפיתויים. בהצלחה בהמשך הדרך. בברכה, גתיה, שליחת השמיים והארץ של בני האדם".
מליס היתה שמחה ומבולבלת בו זמנית. איך גתיה קשורה לזה? מה הכוונה לנציגה של השמיים והארץ? מי אלו בני האדם? מה זאת אומרת שיש עולם חוץ מהארץ שלנו? איך להגיע לשם?
היא הביטה למטה אל כפות רגליה, וראתה חצים קטנטנים שמסמנים ללכת ישר. מליס נזהרה מאוד, ולאחר שלושה צעדים, שמה לב שאצבעות רגליה באוויר. הנוף היה עוצר נשימה. "וואו, זה מדהים" התפלאה מליס כשהסתכלה מטה. היא ראתה המון בתים קטנטנים בגודל נמלה, ובעיקר מטושטש. בכל זאת, יש כמה וכמה מטרים המפרידים בין השמיים לארץ. "אז יש עולם מתחת לשמיים?" צחקה מליס. בלי לחשוב פעמיים, קפצה אל עבר הקרקע. במקום לצנוח לאט, מצאה את עצמה תוך שנייה על הקרקע.
היא כל כך התרגשה. "מה זה?" מיששה את האדמה הלחה, את החול והעבירה בין אצבעותיה כל גרגר וגרגר. "הכל כל כך שונה כאן…" הסתכלה סביב. הבתים אחרים, הרחובות גם כן, אין דבר הדומה למקום היחיד שהיא מכירה ובאה ממנו.
היא ראתה צמחים שונים, מגוון הרבה יותר רחב של פרחים, היא תיארה עצים כפרחים, כי לא ידעה מהם עצים. מליס ראתה פתאום יצור ברחוב. "זה בטח בן אדם" הסיקה מליס. "הרי זה עולם בני האדם, וזה בטח בן אדם". מליס לא הכירה את המנטליות והנימוס של בני האדם, ששונה מאוד מזה של מלאכים. בעולם שלה, כולם מאוד ישרים. הנימוס נמצא יותר בשיחות יומיומיות, ופחות בשאלות ובהתחלת שיחה שנחשבת אצל בני האדם כנאותה.
היא שמה לב שגבה קל יותר. היא הניחה את כף ידה על גבה, איפה שאמורות להיות הכנפיים, אך נזכרה שבשלט כתוב שאסור לגלות שאנחנו מלאכים, אז כנראה בעולם הזה הכנפיים יורדות לבד.
"אתה בן אדם?" שאלה מישהו ברחוב. הוא הסתכל עליה במבט מזועזע "נו באמת…" מלמל והמשיך בדרכו. כך שאלה הרבה אנשים, אך כולם עשו את אותו המבט המבולבל או המזועזע. למה שבת מינם תשאל שאלה כזו? זהו, שלא. היא לא בת מינם.
מליס ניצלה כל רגע ורגע, הסתובבה בקניונים, בחנויות, בבתי קפה, בגינות ציבוריות ולאט לאט למדה את המנטליות והנימוס בעולם הזה. היא נשארה שם שלושה ימים, בארץ המלאכים היא נעדרה כ- שלוש שעות.. היא ישנה על "חוף הים" שלמדה להכיר, כמו גם כן את המכוניות, אוטובוסים, את האוכל של בני האדם ועוד המון דברים אחרים. "העולם הזה מדהים!" אמרה מליס. "הגיע הזמן לחזור הביתה… בטח דואגים לי." חשבה לעצמה.
"מה אם יהרגו אותי?" שאלה את עצמה והעצב עלה בעיניה. "אין לי ברירה, אני לא אוכל לשרוד כאן לבד לאורך זמן". "אני רוצה לחזור לארץ מולדתי!" אמרה ותוך שנייה הגיעה צמוד לדלת ביתה.
היא דפקה בדלת, קדלה הכניסה אותה הביתה ושאלה איך היה בספריה, ובכלל מליס הייתה בעולם אחר, במקום אחר, שיש שם הרבה דברים טובים יותר. "היה נחמד. קראתי שם ספר ונשאבתי. אני מאוד עייפה, אפשר ללכת לישון?" שאלה מליס. "כן בוודאי" נשקה למצחה קדלה ונתנה לה ללכת לישון. זה היה אחר הצהריים. מליס סיפרה הכל לחבריה טואי וטבי, הם האמינו להכל…
שלושתם רצו לנוח מכל הסיפור ולחזור לזמן מה לחייהם הרגילים. הם היו צריכים הפסקה ממושכת. טואי, טבי ומליס תכננו שבחודש הבא ילכו שלושתם יחד לשם ויראו הכל, ואחר כך יספרו הכל למלאכים ויביאו משם הוכחות. אז כבר לא יוכלו להרוג אותם, כי כולם ידעו הכל וזה כבר לא יהיה משנה. בינתיים יצטרכו לשמור על עצמם טוב טוב. הם קיוו שאוזול יישכח וזה יעבור חלק. מה שהם לא יודעים, שאוזול לא שכח. הוא מתכנן את הצעד הבא שלו.
במשרד של אוזול – שיחת טלפון עם מישהו לא ידוע
"אין טעם להרוג אותם. הרגנו מספיק אנשים. נצטרך לעבור לצעד הבא בדחיפות. נאלץ להשמיד את כדור הארץ, את עולם בני האדם, כמה שיותר מהר…"
המשך יבוא…