צהרי היום.
בזכות השמש הקופחת והקסדה על ראשי אני כעת יודע מה מרגיש בצק כשהוא הופך ללחם בתוך התנור.
השריון כבד ומעיק וכל פסיעה נוספת של הסוס העקשן מזכירה לי את השפשפת המפלצתית שאולי ואולי לא, תגרום לי ללכת בפיסוק בימים הקרובים.
אך אין ברירה. אלו הם חייו של אביר.
ויש תדמית שצריך לשמר.
רק חבל שאף אחד לא מציין את זה כשמספרים לך על הנסיכות והדרקונים ותהילת הנצח.
בשעתי הקשה אני נזכר בדבריה של אמי המנוחה עליה השלום, "לך תהיה נפח" היא אמרה "כלי נשק לעולם לא ייצאו מהאופנה- אנשים אוהבים להרוג אחד את השני ויש בלאי".
היא לא טעתה, אחי רונאלד מרוויח את לחמו ועוד קצת.
בחור בלתי נסבל. בכל פעם שאנחנו נפגשים הוא מקשקש על אחראיות ובגרות ולא שוכח להזכיר כבדרך אגב את משרת השוליה ש"בדיוק" התפנתה אצלו. כן, כן, רונאלד, הבנו. אתה נער הזהב והעסק שלך מתרחב תפסיק כבר לדחוף את זה בפנים של כולם.
אבל לא אני. הו לא. עוד כשהייתי בחיתולים היה בראשי חלום אחד בלבד- להיות אביר! במעמד זה אני רוצה לציין שחלומי איננו משאלת ליבו של ילד קטן ונאיבי, גחמה רגעית כחלק ממרד הנעורים, משבר גיל ה-40, או ניסיון חולף להחיות את העבר ולהרגיש צעיר יותר.
אלא שאיפה, מטרה ויעד המלווה ומנחה אותי. אשר הפכה במרוצת השנים לחלק בלתי נפרד מזהותי.
לצערי, מוסד האבירות ראה ימים טובים יותר. מה שהיה נחשב לתואר מכובד, שניתן לאחר הכשרה ארוכה וקשה, מעמד שהושג בדם, יזע ולחלוחית בעין (לא דמעות אמתיות, כמובן, כי אבירים לא בוכים) כיום נחשב לתואר זול שכל בן שני של איכר עם רגשי נחיתות ודדי אישוז שרוצה להיות "מישהו" משיג אותו . נו באמת. כולם יודעים שהם ייפרשו אחרי יומיים בתפקיד או ימצאו את עצמם מתים בניסיון הרואי להוריד חתול מהעץ.
אני מאשים את יחסי הציבור, הם מכרו את התואר טוב מידי. ייפו את המציאות, זרקו קצת קלישאות, עיגלו פה ושם את האמת והנה אנחנו מוצאים את עצמינו עם שוק מוצף בחבורה של אידיוטים חסרי יכולת.
ומי משלם את המחיר? אני. כמובן.
אין דבר, אני עוד אוכיח להם. לכולם. לא יהיה אחד שלא יכיר אותי, השם "ברטולו לביאצ'י ואן-טוניו" ייזעק בהערצה בפי ההמונים בעודי חולף על פניהם רכוב על גבי סוסי הלבן, בזרועותיי חבוקה נסיכה במצוקה, שבגבורתי האין סופית, הצלתי מידיו של אלמנט מרושע כזה או אחר (הפרטים פחות חשובים כרגע אלא התמונה שאני מנסה לצייר כאן) היא כמובן תביט אל תוך עיניי במבט חולמני בעודה תוהה לעצמה איך שפר עליה גורלה?.
בעודי שקוע בהגיגיי, אינני מבחין עד שכבר מאוחר מידי בחתול סורר החולף על פנינו בשביל, וברור שריקרדו, הסוס בעל מנת המשכל הנמוכה בתבל, נבהל כאילו עדר חזירי בר עומד לדרוס אותו ונעמד על רגליו האחוריות במצג שווא של אומץ ומוכנות לקרב למרות שנינו יודעים שאם החתול רק יסתכל לכיוונו, הפחדן שלי יהיה בחצי הדרך לממלכה השכנה.
אני מוצא את עצמי שרוע על גבי.
"בלוט!" קורא קול מאחוריי ושניות בודדות לאחר מכן פניו מלאות הפצעונים של בוץ' נושא כליי ממלאות את שדה הראייה שלי.
"אמרתי לך להפסיק להשתמש בשם הזה!" אני רוטן, "ואתה עומד קרוב מידיי לפרצוף שלי ומטפטף עליי זיעה". פניו מאדימות אפילו יותר "אופס סליחה, פשוט נבהלתי כשראיתי אותך נופל" השריון לא מאפשר יותר מידי מרחב תמרון אז הוא תופס את ידיי ועוזר לי להתרומם בעודו ממלמל "השם קליט מה אפשר לעשות". מיותר לציין שאת השם המחפיר הגה אויבי המושבע, השטן בכבודו ובעצמו,
מאוריציו דוריאן הנרי יוריק מונטי .
יריבי משכבר הימים, שעושה הכול על מנת להשפיל ולאמלל אותי, וכהלצה חסרת מעוף יצר ראשי תיבות מהשם שלי! לא פלא שעם שם כמו שלו הוא לא חושש להדביק כינויים לאנשים אחרים, מדהי"ם בתחת שלי.
בדיחה אכזרית של הגורל גרמה לכך שמאוריציו ואני גם קולגות בעבודה שכן שנינו שייכים לגילדת האבירים "מבוכים ודרקונים", שהיא אחת משתי הגילדות המרכזיות אליה משתייכים האבירים בממלכה. ובדרכיו הנכלוליות הצליח לגרום לגילדה להעריץ את האדמה עליה הוא דורך ולדרג אותו במקום הראשון כאביר מספר אחת.
לפעמים הוא מתקשה לעבור את הכניסה לגילדה כי האגו שלו כל כך נפוח שהוא לא נכנס בדלת.
אני לצערי ובשל נסיבות שאינן באשמתי דורגתי במקום אחד לפני האחרון, שהאל יברך את קיומו של האביר סאם המדמם, ששמו ניתן לו לאחר מקרה קשה של דימום מהאף בשיאה של תחרות הקפיצה בחבל השנתית. בחור מסכן, המוניטין שלו לא הצליח להשתקם לאחר אותו מקרה מצער. אך למזלי הוא מגן עליי מפני הבושה של המקום האחרון.
"בקרוב כל זה עומד להשתנות" אני פותח בטון החלטי ומביט באסרטיביות אל האופק. "מה? לא עקבתי" אומר בוץ' בהיסח הדעת בעודו מנקה את הלכלוך שנדבק לבגדיי, כפי שניתן להתרשם נושא כליי הוא לא בדיוק החרב הכי חדה בנשקייה, המים הכי צלולים בשוקת או הסוס הכי מהיר במרוץ.
אבל כשאין ברירה, אין ברירה.
משפחתו עושה עסקים עם אבי וכמחווה של רצון טוב לקחתי על עצמי את הנטל שבהפיכתו מנער ביישן ורופס לגבר מעורר השראה, כמוני, או לפחות הכי קרוב אליי שאפשר- שלמות כמו שלי מגיעה רק פעם בדור. ככל שחולף הזמן אני מתחיל לאבד תקווה שכן נראה כי מדובר במשימה בלתי אפשרית אך עדיין לא אמרתי נואש, אעדכן.
הוריו רצו שייראה עולם, יחווה קושי אמיתי, יתבגר וילמד אחריות, משמעת, גבורה ואומץ לב. או כפי שהם ניסחו זאת "שיפסיק להסתגר כל היום בחדר וייצא כבר מהבית זה לא בית הארחה כאן".
סיבה נוספת אך חשובה לא פחות שלקחתי אותו תחת כנפי היא שהם מוכנים שהוא יעשה זאת בחינם. בשנים האחרונות עסקי האבירות לא ריפדו את ארנקי, מהפנסיה בכלל אפשר לשכוח. ונושא כלים נחשב עבורי למותרות עד אותה הצעה מפתה.
גם במקרה הזה לא קראתי את האותיות הקטנות, ומה שהחשבתי לעסקת חיי התבררה כשועל בעור של כבש- הוא לא ממושמע, מביע חוסר כבוד משווע והנורא מכל הוא שראשו מלא ברעיונות, בשבועות האחרונים הוא החליט שכשיגדל הוא יהיה רופא של הנפש ויטפל בכל אלו ההוזים, בעלי שגעון הגדלות, הנרקיסיסטים ובעלי תפיסת המציאות המעוותת.
הוא אמר שאני "מעורר בו השראה" מצד אחד, זה היה צפוי שכן אני כליל השלמות והגבורה. אך מצד שני אני לא רוצה לטפח בילד תקוות שווא, מה הלאה? הוא יעשה הסבה לנהג כרכרה מעופפת כשימאס לו מהבעיות של בני האדם?
נותר רק לקוות שיום אחד אצליח להראות לו את האור בקצה המנהרה (לא מהסוג שמביא לאיחוד עם הבורא, אל דאגה) ולגרום לו להבין שלהיות אביר צריכה השאיפה החדשה שלו. כן, אני יודע שקודם לכן התלוננתי קצת על המקצוע, ייתכן שאני חלק ממערכת תעמולה פגומה מיסודה שנועדה להאדיר שלא לצורך את מוסד האבירות, אך מה לעשות? על אף שהמחשבה מטרידה ואף מעוררת בהלה, בוץ' הוא דור העתיד. מה יעזור לי שיספרו את סיפורי גבורתי מאב לבן בכל רחבי הממלכה אם אף אחד כבר לא ידע מה זה אביר בכלל? מישהו חייב להמשיך את השושלת. כן, זה המצב.
מי יודע אולי הבינוניות שלו עוד תאיר אותי באור חיובי.
אני מתעלם משאלתו של בוץ' וממשיך במונולוג-
"על אף שלא צלחנו את המשימות שהוטלו עלינו בחודשים האחרונים, בעקבות רצף אירועים מצער וחסר מזל-"
"איך יכולנו לדעת שהיא מנהיגת השודדים? ממתי נשים התחילו לקחת יוזמה?"
"- אם כי בלתי נמנע בהתחשב בנסיבו-"
"ונראה היה שהדרקון ישן חזק, למרות שאני חייב לציין שזה היה האפצ׳י הכי חזק ששמעתי בחיי״
״זה בגלל האלרגיות!! אתה מוכן להפסיק להפריע?״
״אני רק אומר שהוא היה קצת זעפני כשהוא קם מהשינה, כל הכפר כמעט נשרף!״
"אולי תפסיק לקטוע אותי כבר?!"
"סליחה סליחה"
"כמו שאמרתי, חוסר המזל הסתיים, התקופה הרעה חלפה, אני יודע זאת בוודאות מוחלטת וגם קיבלתי לכך אישור מגורם בכיר בענייני העתיד. הכל עומד להשתנות לטובה. בקרוב אני עומד לזכות בהרפתקה האפית, המדהימה, המופלאה, משנת הגורל, בה אוכל להפגין את כל יכולותיי, את אומץ ליבי, חוסני וגבורתי!. זו תהיה ההרפתקה שתיתן לסופרים חומר ליצירותיהם, הזמרים הנודדים לא יפסיקו לשיר כולם ידעו מי הוא ברטולו לביאצ'י ואן-טוניו!!!!"
"אני מתנצל מעומק ליבי על כך שאני נאלץ לקטוע אותך, הוד גבורתך," אומר בוץ' "אבל האישה ההיא לא הייתה מגדת עתידות- היא פשוט הייתה צריכה כסף לבירה. ובכל אופן אני לא חושב שחוזות העתיד מבלות בבתי מרזח, שמעתי שהאלכוהול משבש להן את החוש השישי או משהו כזה"
רואים מה אמרתי על עניין השכל? מתיימר להבין את דרכיהן הנסתרות של רואות העתיד.
"בוץ', בוץ', בוץ'… אתה עוד צעיר ותמים, אך אל דאגה. האמונה שלי חזקה עבור שנינו"
אנחנו ממשיכים בדרכינו באיטיות אל עבר הגילדה חבוטים ועייפים, אני שקוע בהרהורים על יום המחר ועל ההרפתקה משנת החיים שאנו כבר ממש בפתחה ואילו בוץ' ככל הנראה חושב על הבלים כמו מהי הנפש, איך מטפלים בתסמונת שטוקהולם והגורמים למאניה-דפרסיה.
הייתם חושבים שאני ממציא את השטויות האלו.
אבל לא.
פעם עשיתי את הטעות ושאלתי אותו מה עובר לו בראש.
כשאנחנו מגיעים אל חצר הגילדה,
הארגון שדואג לכך שתמיד יהיו לנו משימות חדשות, שנקבל כסף לבזבז על שתייה ועל חרבות במחיר מופרז (תקוללו כל הנפחים באשר הם, כן גם אתה רונאלד!), ודואג מידי פעם לקיים אספות ואירועים לחיזוק המורל.
אני מבחין בסוס לבן ואצילי, ומצב רוחי מעכיר בן רגע, מאוריציו כאן. במבט נוסף אני רואה כי סוסים רבים נוספים נוכחים, נראה כי מתקיימת אספה. האגו שלי חוטף מכה אנושה ששכחו לעדכן אותי אך אני מתעשת בין רגע. כמו פנתר, זריז ואלגנטי אך גם קטלני כשצריך. אין דבר. הכול עומד להשתנות בקרוב. אני חוזר על כך בראשי כמו מנטרה שוב ושוב, עד שאני מרגיש יותר טוב.
אני ובוץ' נכנסים.
יו"ר הגילדה, פדרו סניני, גבר שמנמוך בעל קו שיער אשר הולך ומתרחק ממצחו בכל שנה שחולפת, לבוש חליפה בצבע סגול חציל ונשען על מקל הליכה ירוק זוהר, למראית עין נראה כסבא חביב בעל חוש אופנה מצער. אך מאחורי החזות התמימה מסתתרות להן "זרועות הפלדה" שבימים הטובים פצחו אלפי גולגולת והשמידו אויבים. וכמובן, אולי ההישג המרשים ביותר שלו- אלוף הורדות הידיים הבלתי מעורער בכל הממלכה בשבע השנים האחרונות. הוא האב המייסד של הגילדה שלנו ושולט בה ביד רמה ובזרוע נטויה.
כעת עומד על הבמה הקטנה בקצה האולם ונואם בעוד עיני כל האבירים נשואות אליו "- נעלמה באישון לילה, וכפי שאתם מבינים העניין בעל חשיבות לאומית. ולכן הוחלט כי כל חברי הגילדה יתגייסו לחיפושים ולמשימת ההצלה. כעת על מנת שיספק פרטים נוספים בנוגע לפרשה ויענה על שאלותיכם. דון רוביל פניליאנו, ימין המלך יישא כעת דברים" פדרו מפנה את מקומו ועל הבמה עולה איש גבוה וצנום בעל שיער שחור ושמנוני. "אנו חוששים לשלומה של הנסיכה איליאה היקרה, הוריה, המלך והמלכה, לא יודעים נפשם מרוב דאגה ומוכנים לעשות הכל על מנת להשיבה לחיק משפחתה במהירות ובבטחה. אנו חושדים שלקיחתה בוצעה כחלק ממאמץ למנוע את האיחוד בינה לבין הנסיך צ'ארלס מהממלכה השכנה שנועד להתרחש בעוד כשבוע ימים ובכך לעצור את ביסוס הברית בין הממלכות" הוא נושם נשימה עמוקה וממשיך, "כרגע אתם היחידים היודעים על המצב העדין, ואפציר בכם שתשמרו על חשאיות מרבית. אתם חייבים למצוא את הנסיכה בזמן לאיחוד. ולא, יחסי החוץ של הממלכה ייפגעו אנושות" שניות חולפות, ואז "וכמובן, משפחת המלוכה לא תצליח להתאושש מהאובדן אם משהו יקרה לנסיכה". הוא מוסיף לבסוף. האבירים מתחילים לשאול שאלות כמו היכן נראתה לאחרונה, אנשים חדשים שהגיעו לטירה בזמן האחרון, מה לבשה ועם מי דיברה בפעם האחרונה שנראתה. אך אני לא מסוגל לשמוע דבר, ההתרגשות מציפה אותי. מי היה מאמין שהנבואה שצפתה לי מגדת העתידות תתגשם כל כך מהר? "השינוי בפתח. אל תפחד ממנו, תאמץ אותו" ידעתי שהיא תהיה שווה את הכסף. זה הרגע הגדול שלי. ההזדמנות להוכיח לכולם מי הוא האביר הטוב בממלכה!
ועוד להציל נסיכה, אין תהילה גדולה יותר, עם כל הכבוד לשאר העלמות, כן?
אוי אני כבר יכול לשמוע את השירים שייכתבו. והסיפורים. והמבטים המעריצים.
אני מתנער מהמחשבות בדיוק בזמן כדי להתבונן בציור של הנסיכה ומשנן את תווי פניה בזכרוני. "רק חכי נסיכה. האביר שלך בדרך." אני ממלמל.
"מה?" שואל בוץ' והורס את הרגע.
כמו תמיד.
הייתי רוצה להגיד שאני ועוזרי הנאמן חיפשנו אחריה בכל הממלכה ימים כלילות- לא עצרנו , לא ישנו ולא נחנו, הפכנו כל אבן בדקנו כל פינה..
אבל למען האמת בשל העובדה כי האירוע היה לחוץ בזמן הוחלט לבצע חלוקה גאוגרפית של הממלכה וכל אביר יחפש באזור המוקצה לו, כך שטח החיפושים יהיה קטן יותר עבור כל אביר ואין סכנה שנחפש במקומות שכבר בדקו בהם ונבזבז זמן מיותר.
ברור שמאוריציו חשב על הרעיון ה"מדהים" הזה וכל שאר האידיוטים הריעו לו.
איפה הימים שבהם החיפושים היו מפרכים? ארוכים, קשים, מייסרים?
הגיבור היה עובר תלאות בדרכו שרק היו הופכות את החוויה לאגדית אפילו יותר? פוגש אויבים מרושעים וגובר עליהם בעזרת עוז רוחו?
מנצח כנגד כל הסיכויים ואז מוצא את מה שמה?
לדור הזה אין בכלל סבלנות. לא נהנים מהדרך רק רוצים להגיע ליעד.
גם הייתי רוצה לספר שהדרך הייתה מלאה נצחונות אפיים וחומרים שמהם נכתבות האגדות. אך לצערי זה לא בדיוק מה שקרה בפועל..
כבר בתחילת מסענו, בעודנו רעננים מתמיד ומלאי מוטיבציה נתקלנו במכשול הראשון שלנו. בכפר הראשון ברשימה שלנו החלטנו לבצע פטרול רגלי ולחפש אחר רמזים שיובילו אותנו למציאת הנסיכה. לאחר שטיפלנו בסוסים וקשרנו אותם לעמוד בסמוך לפונדק קטן שתכננו להעביר בו את הלילה, התחלנו בסיור. כשהגענו לקצה הישוב, לפתע צצים מתוך היער הסמוך לכפר היצורים המבחילים והנוראיים ביותר אשר קיימים בעולם שלנו- חתולדות, הכלאה מזעזעת בין חתול לחולדה.
מיותר לציין שיש לי טראומות ילדות מהיצורים האכזריים האלו- מפלצת קטנה כזאת אכלה את המכנסיים האהובים עליי. בעודי לובש אותם. כשכל הילדים בגן עומדים מסביבי וצוחקים.. עד היום יש לי סיוטים.
ואם המצב שלנו לא היה מספיק גרוע עד כה, נתקלנו בלהקה שלהם. להקה אני אומר לכם.
מי יודע מה הזוועות שהן עשויות להביא עלינו?
כל הפאסון הגברי שלי נעלם באותו הרגע ורק הפחד התהומי המודחק שלי (כמו שבוץ' מכנה אותו) יסביר את הצליל שבקע מפי באותם רגעים דרמטיים בעודי נמלט על נפשי ומטפס על עץ שעמד לתומו בקרבת מקום, בזריזות ואתלטיות שלא יביישו את היגואר הפנימי שלי. בוץ' בעקבותיי. למזלנו, החתולדות בעלות רגליים קצרות כשל חולדה ולוקחות להן שניות ארוכות להשיג אותנו. מאותה סיבה אנחנו מוגנים על העץ כי עבורן טיפוס לא בא בחשבון.
עוברות דקות ארוכות בשתיקה שבהן החתולדות מביטות לנו בלבן של העיניים לפני שבוץ' שואל בלחש "אז מה עושים עכשיו?"
ליבי עדיין פועם בעוצמה ואני מכוסה בזיעה קרה אבל לפחות הצלחתי להשתלט על נשימת היתר שלי והחשש המידי להתקף חרדה נרגע. אני אוסף את כל האומץ הבלתי נדלה שלי ואומר בנחישות, "עכשיו אנחנו נלחמים!" בוץ' מסתכל עליי כמה שניות ולאחר מכן מסיט את מבטו אל עבר הקרקע עליה עמדנו לפני מספר דקות ושואל "עם איזה נשק בדיוק..?" למה הוא מתכוון הכסיל חסר הכישור- אהה.. אני מביט לאותו המקום שהוא מתבונן ורואה את הציוד שלנו זרוק על הרצפה וכמובן שגם החרב שלי שם, נראה שבלהט המרדף הפלתי כמה דברים. מביך. "הממ…" אני מנסה למשוך זמן ולחשוב על תכנית פעולה חדשה.
"בסדר, נחכה לשעת כושר, נרוץ לקחת את החפצים שלנו.. ונברח" בוץ' מהנהן ואומר, "כן זה נשמע מתאים יותר ליכולות שלנו".
השניות הופכות לדקות שהופכות לשעות שהופכות לימים שהופכים לשנים. טוב אני אולי קצת מגזים אבל בוודאות חלפו יותר משעתיים והערב החל לרדת. החתולדות המרושעות ממשיכות לנעוץ מבטים בדממה שמופרת כל כמה דקות על ידי צליל מבעית דמוי יללה שבוקע מפי אחת מהן.
הסבל רב, אני גווע ברעב, וצמא, והגב שלי כואב מהישיבה הכפופה על העץ. תחושת הנמלול ברגליים שלי הפסיקה לפני כמה דקות וכעת אני כבר לא מרגיש כלום. מי יודע האם איי פעם תחזור התחושה… מעניין אם נפחים יכולים לעבוד בישיבה? אני מהרהר בעודי שוקל הסבת מקצוע.
והכי גרוע? בוץ' נרדם. פשוט ככה. בין שמיים לארץ. כשהחיים שלנו בסכנה. ומילא הוא היה עושה זאת בשקט, אבל לא בוץ' שלנו. בהתחלה חשבתי שהנחירות שלו יפחידו את החתולדות, אך נראה שזה גרם לתגובה ההפוכה והן נראות מרותקות מהקולות שהוא מפיק.
כשאני כבר מתחיל להשלים עם העובדה כי נבלה כאן את הלילה, שלוש דמויות קטנות רצות במהירות לכיווננו מביאות עמן רעש והמולה, כשהן מתקרבות אני רואה שמדובר בשלוש ילדות צעירות, שפניהן מכוסות במשחה אדומה מוזרה, והריח.. אוי הריח. מזעזע. ויש להן סירים על הראש? מה קורה כאן?
החתולדות שעד כה היו שקטות וממוקדות בנו, פונות אל הקול והריח החדשים. כאוס מתחיל. החתולדות מתפזרות לכל הכיוונים, קולות של פאניקה וחרדה ממלאים את הלילה והופכים לצרמוניה נוראה של צלילים ביחד עם רעש הסירים והצעקות של הילדות. הנחמה היחידה היא שבוץ' התעורר מכל הבלגן והנחירות שלו הפסיקו. לאחר מספר דקות כל החתולדות התפזרו מהמקום ונותרנו לבד עם הילדות.
"אתם צריכים עזרה לרדת מהעץ?" שואלת הגבוהה מבניהן. אני ובוץ' מתנערים מההלם ויורדים במהירות מהעץ.
"מה יש לכן על הפנים?" שואל בוץ את השאלה הראשונה שקופצת לו לראש "ומי אתן בכלל?" ממשיך.
"זו משחה מיוחדת שרקחנו שמטרתה להבריח את החתולדות. אנחנו אבירות לעתיד שנשבעו להגן על חסרי הישע בממלכה, האחיות אלוראק!" בעודה מדברת אני רואה גבר מבוגר מתקרב בכעס למקום בו אנו עומדים.
"בנות!!!" הוא צועק. "אמרתי לכן להפסיק עם השטויות שלכן ולהיכנס הביתה. אתן מביכות אותי עם ההתנהגות הילדותית שלכן" הוא אומר בזעם. כך מתחיל לו וויכוח נמרץ בין הילדות לגבר שמתגלה כאביהן, בעוד אני ובוץ' מנסים להתרחק מהאזור באיטיות לפני שניגרר לריב המשפחתי. עד שהאב אומר לבסוף "אתן לעולם לא תהיו אבירות. נשים לא יכולות להיות אבירות. תפסיקו עם החלומות הטיפשיים שלכן וקדימה הביתה" הילדות נראות מובסות ומסתובבות ללכת, אך אני מחליט שזה לא הוגן מצדי לא לנסות לעזור כשהן הצילו את חיי רק דקות ספורות קודם לכן, ואומר "רק שתדע אדוני שהעלמות הצעירות הללו הן בעלות תושייה ואומץ כה רבים שכל אביר היה מתגאה בהם" האב מסתובב אליי בכעס ואומר "תפסיק למלא את הראש של בנותיי ברעיונות שווא ולך מפה" מסובב את גבו והולך, בעוד הבנות שעד אותו רגע נראו שפופות ומובסות מביטות בי כעת במבט מלא תקווה וגאווה. האב מבין שהן לא בעקבותיו, מסתובב וצועק עליהן "בואו עכשיו! אנחנו הולכים" הבנות מנופפות לשלום, מסתובבות גם הן וצועדות במרץ בעקבותיו. המאבק שלהן לא הסתיים.
הסיור בכפר לא נותן לנו שום רמז לגבי מקום הימצאה של הנסיכה ובבוקר שלאחר מכן אנחנו ממשיכים ליעד הבא.
שאר המסע התנהל באופן דיי דומה.
בדרכנו ליעד האחרון היה עלינו לחצות ביצה, ולא סתם ביצה סטנדרטית, אלא ביצה מיוחדת במינה שאפילו קיבלה כינוי משלה- 'ביצת המוות'. עכשיו אפשר היה לחשוב שעם שם כה מבטיח היא תספק חומר להרפתקאות ולכן בעת החלוקה לאזורים נלחמתי לקבל אותה מתוך תקווה לחוויה בלתי נשכחת שתעצב את המסע.
בעת כניסתנו לביצה גל של צחנה מחליאה הכה בנו, קשה לתאר במילים את אותו רגע שבו האף הלא חשדני שלך לוקח נשימה רגילה, מגלה שהוא תחת מתקפה עוינת, מוקף מכל הכיוונים ואין לו לאן לברוח, מנסה לקפוץ מן הפרצוף אל מותו כדי לגאול את עצמו מייסוריו אך מגלה שהוא תקוע על הפנים שלך, אבל אני אנסה- זה רגע נוראי.
כמובן שבוץ' לא יכול היה להשאיר את המצב כמו שהוא והיה חייב להחמיר אותו עוד יותר, ובאותו היום גיליתי לראשונה את ריח הנורא ביותר שקיים בעולם וגם איך נראה הבשר המשומר שבוץ' אכל לארוחת צהריים.. אחרי שהוא בילה בקיבה שלו.
ההליכה במים הבוציים הקשתה על הסוסים ובקושי הצלחנו להתקדם, שעות רבות חלפו בהליכה איטית ומייגעת. בדיוק כשהחלטנו שזה הזמן לקחת הפסקה באופק ראינו בקתה קטנה ורעועה. בוץ' הפחדן אמר שנשנה כיוון ונתרחק כמה שאפשר מהבקתה כי "רק מטורפים יבחרו לגור בצחנה כזאת" כמו שאפשר לראות אין לו שום חוש הרפתקני. דעתו נשמעה והוחלט פה אחד (הפה שלי) להתעלם ממנו.
הרעש שאנחנו יוצרים (בעיקר בוץ') מתריע על בואנו לדיירי הבקתה ובעודנו במרחק מה ממנה, הדלת נפתחת וזוג צעיר מקבל את פנינו בחיוך. קצת מטריד, אני יודע. מי מחייך לזרים בימינו?
הם מציגים את עצמם- אלן ובילי, ומציעים להכין לנו ארוחה ומקום לנוח. בוץ' שומע אוכל וכל הספקות הקודמות שלו נעלמות כלא היו.
בעת האוכל הם משתפים אותנו בסיפורם וכאן גם מתגלה לנו הסיבה האמיתית לשמה של הביצה.
הם סיפרו לנו כי לפני מספר שנים קוסם בעל אלרגיה לסוסים החליט להמציא אמצעי תחבורה חדש- קרפדות ענק.
בתאוריה זה נשמע מאוד מבטיח- הן מסתדרות גם במים וגם ביבשה ולכן יוכלו לחצות נהרות בקלות, הן רכות ולכן יהיה נוח לרכב עליהן והן מתרבות במהירות ומביאות הרבה צאצאים כך שיבטחו תחבורה לכולם. המיזם נתקל בקשיים לא צפויים ונכשל- הקפיצות שלהן לא אפשרו רכיבה נוחה, הן לא התמודדו טוב בתנאי אקלים שונים, לא ממש היה ניתן לאלף אותן. והבעיה העיקרית הייתה שקרפדות הענק דרשו זבובי ענק ושם רב הקוסמים נאלץ להתערב ולהטיל וטו. כי אם יתחילו להגדיל את כל החיות לאן נגיע?
הקוסם הרגיש רע עבור הקרפדות שיצר והחליט שעל אף כישלון המיזם הוא לא יסיים את חייהן ובחר לשכן אותן בביצה. הקרפדות העצומות אכלו את כל מה שיכלו והבריחו את כל השאר. לבסוף גוועו ברעב ומתו. מסתבר שגופות של קרפדות ענק מצחינות הרבה יותר מאלו של קרפדות בגודל רגיל. כך קרה שהביצה נותרה שוממת מכל יצור חיי אך מלאה בגוויות עצומות של קרפדות.
בסוף הסיפור פתאום הבנתי למה אף אביר אחר לא נלחם על אזור הביצה וכולם ממש היו נלהבים לתת לי אותו, ממש אחוות אבירים.
אלן גם חושף בפנינו שהוא בנו של אותו קוסם בעל הכוונות הטובות אך המתקשה ביישומן והוא החליט ביחד עם בילי, אשתו, לעבור לביצה ולנסות לשקם את מארג המזון שנפגע קשות בשל מעשיו של אביו, מתוך תקווה שיום אחד לא יקראו לביצה הזאת 'ביצת המוות'.
אלן מזכיר לי אותי.
בחור בעל חזון שמוכן להילחם עליו כנגד כל הסיכויים.
גם כאשר נראה כי העתיד לא עומד להיות ורוד (או ירוק בוצי במקרה שלהם).
לאחר שסיימנו לאכול ונחנו קצת אני ובוץ' מחליטים לקחת הפסקה קצרה מהחיפושים אחר הנסיכה ומקדישים זמן לסייע לזוג לשקם את הביצה. אנו עושים כמיטב יכולתנו, אך אין לנו שום ידע בבוטניקה או איזשהו רקע בטיפול בבעלי חיים למעט סוסים וגם זה בקושי. כמוצא אחרון ניסינו לעזור בתיקון גג הבקתה אך גם שם נכשלנו כישלון חרוץ וייתכן מאוד שכשיגיע החורף יטפטפו מים על הזוג הצעיר. הם לא נבהלו ואמרו ש"גם ככה ביצה זה מקום רטוב, קצת מים לא מפחידים אותנו". נפרדנו מהם בהבטחה להפיץ את הבשורה כדי שאנשים נוספים בעלי הכישורים הנכונים יצטרפו למאבק והמשכנו בדרכינו.
מלוכלכים מתמיד ומסריחים יותר מאיי פעם הגענו לכפר הסופי והאחרון ברשימה שלנו.
לאחר חיפושים נרחבים בכפר שעלו גם הם בתוהו, נאלצנו להודות שנכשלנו בחיפושים והנסיכה אבדה לנצח, או גרוע יותר- מאוריציו מצא אותה והוא עומד לזכות בכל התהילה.
בנימה פסימית זו, חיפשנו פונדק להעביר בו את הלילה. אך לא הורשנו להיכנס לפונדק בגלל הריח שנדף מאתנו ונאלצנו להתפשט ולהתקלח עם 2 דליים באורווה. רק לאחר שהתקלחנו (ושרפנו את הבגדים שלנו) קיבלנו חדר ומקום לאכול ולשתות. מאוחר יותר בערב בוץ' רצה שנשב יחד ונעשה שיחה מלב אל לב ונדבר על ההתמודדות עם כשלון, אכזבה ורגשות שליליים אחרים.
אני רציתי אלכוהול. בוץ' אמר שזו בריחה.
נאלצנו להתפשר על אלכוהול ושיחה בבית המרזח היחיד, והדיי עלוב אם יורשה לי לציין, שהיה בכפר.
נכנסנו למקום והתיישבנו על הבר כדי להיות קרובים כמה שיותר לסחורה. הברמנית הגישה לי שיכר ולבוץ' מיץ חמוציות כי "זה עוזר למנוע דלקות בדרכי השתן" (כן. הוא מביך.)
ובוץ' ישר התחיל לקשקש בשכל על כך ש"שעת משבר היא שעת צמיחה" ו-"בחיים יש עליות וירידות" ועוד משהו על רכיבה על אופניים. נאלצתי לקטוע אותו בשלב הזה לפני שזה יתדרדר אפילו יותר "אני לא מאמין! הייתי בטוח שהמזל שלנו ישתנה" אם כבר אני חייב להיות כאן אז לפחות אני אנצל את הזמן להתלונן. "הייתי יכול להפוך לאגדה! כל כך קרוב. מאוריציו היה מת מקנאה! כולם היו מהללים אותי. התהילה הנצחית הייתה בהישג יד"
"וגם היית יכול להציל את הנסיכה, כי לעזור לאדם אחר במצוקה זו המטרה האמתית של האביר" ממלמל בוץ'
"כן, כן, אוי היו קוראים לי מושיע הנסיכות, מציל העלמות!" אני אומר באנחה, העתיד הזוהר שכמעט היה יכול להיות שלי, איזה פספוס. בוץ' מנסה להמשיך לפנות ללב שלי "כמה נחמד היה לעזור לאלן ובילי"
"כן זה באמת היה נחמד.. ומסריח"
"מסכים, זה היה נורא.. והאחיות אולאריק, ראית את הפרצוף שלהן כשהתערבת לטובתן?"
"כן, הן נראו דיי שמחות" לאן הוא הולך עם זה?
"מה שאני מנסה להגיד זה אולי שאתה מתמקד יותר מידי בתהילה ופחות במהות האבירות" אומר בוץ' "מה? על מה אתה מדבר? ממש לא!" אני מכחיש בתוקף,
"אם ככה, אז איך קוראים לנסיכה שאנחנו אמורים להציל?" "הממ.." אני מאמץ את מוחי להיזכר אך כלום לא קופץ לי לראש, אני מנסה לנחש אולי יהיה לי מזל "דיאנה? אליזבת? למה זה משנה בכלל?"
"לא.. קוראים לה איליאה, וזה משנה כי אם באמת היה אכפת לך ממנה היית טורח לזכור את השם שלה" אולי יש משהו בדבריו? אני לא בטוח. בוץ' רואה את ההבעה המעורערת שלי וממשיך בכל הכוח "אולי הכישלון הוא בעצם שיעור לחיים, והגיע הזמן שתבחר לשים את אלו שאתה שואף לעזור להם במקום הראשון ולא את הפוטנציאל לתהילה או להפוך לגיבור" יכול להיות.. יכול להיות שבוץ' צודק? מסתבר שלפעמים כן קוראים ניסים. כנראה שההפתעה ניכרת על פניי ובוץ' מתחיל לחייך. בזחיחות.
"יוצא לך משפט אחד מוצלח פעם בעשור אל תיתן לזה לעלות לך לראש"
"כן, הוד בלוטך!" הוא עונה ומצדיע, החיוך עדיין מרוח לו על הפנים.
באותו הרגע, הברמנית מניחה כוסות משקה חדשות על הדלפק ואומרת "לא יכולתי שלא לשמוע חלק מהשיחה שלכם. לחיי התחלות חדשות!" אני ובוץ' בוהים בה בהלם כמה שניות עד ש-"רגע, את נראית לי מוכרת משום מה.." משהו בפנים שלה מצית משהו בזיכרוני.
"הנסיכה איליאה!" קורא בוץ' בקול. "ראינו תמונה שלה בגילדה" הוא אומר לי.
"ששש.." היא מנסה להשתיק אותו "אף אחד כאן לא יודע את זהותי האמתית." ההלם הופך לדאגה ואני שואל "איך הגעת לכאן? נפגעת? הכול בסדר?"
"אני בסדר גמור אל תדאג, אני כאן מבחירה!" היא מנסה להרגיע אותי.
"את יודעת לכמה בהלה גרמת? כולם חושבים שנחטפת! ומה יהיה על הורייך המסכנים שלא יודעים את נפשם מרוב דאגה?" אני שואל בכעס.
"אני מצטערת אם גרמתי לכם לדאגה, אבל הוריי ידעו מהתוכנית שלי לעזוב את הארמון, לא בחרתי להיות נסיכה ולא הרגשתי שזה הייעוד שלי לכן החלטתי לצאת לדרך חדשה ועצמאית." היא מסבירה.
"אז למה אמרו לנו שנחטפת? ושלחו אותנו לחפש אחרייך?" אני שואל, מבולבל.
"ההורים שלי לא הסכימו עם הדרך שלי.. הם רצו שאני אתחתן למישהו שלא פגשתי בחיים כדי לקדם את היחסים בין הממלכות והם קיוו לכלוא אותי בברית הנישואין לפני שאני אצליח לעזוב"
"אבל מה היה לך כל כך רע בחיים שלך? למה שתעדיפי לעבוד בבית מרזח ולחיות בעוני כשאת נסיכה?" אני מנסה להבין אבל כבר ממש קשה לי בשלב הזה.
"אני רוצה להיות יותר ממה שייעדו אתי להיות, הבת של, האישה של.. אני רוצה להיות עצמי! להצליח ולהיכשל, להגשים את המטרות שלי, להשיג דברים, ולבחור את המסלול שלי בחיים-אני פשוט רוצה להיות חופשיה מבחירות והחלטות של אחרים" היא אומרת בעצב "עכשיו אני עובדת, כי זה חלק חשוב מחיים עצמאיים, מחר אולי אעשה דברים אחרים. זה לא משנה לי כל עוד הבחירה היא שלי." היא ממשיכה "בהתחלה לא התכוונתי להגיד כלום, אבל שמעתי את השיחה שלכם, ואם אתה באמת רוצה לעזור לאחרים, אז תעזור לי בכך שלא תכריח אותי לחזור הביתה ואולי להפיץ את הבשורה שאני בסדר כדי שאחרים לא ידאגו" אני לא מאמין רגע לפני שהזדמנות פז נופלת לחיקי אני מחליט שאני אדם חדש. נו באמת. ברור שזה המזל שלי. אם אני אחזיר אותה הביתה כל מה שחלמתי איי פעם יתגשם אבל בוץ' באמת אמר דברים נכונים קודם.. אוף! להיות כל כך אצילי ורב חסד זה קשה. בוץ' מסתכל עליי במבט שאומר "אתה יודע מה לעשות" לא ייאמן.
נו טוב, אין ברירה- "אני אעזור לך. לחיי התחלות חדשות" אנחנו משיקים כוסות ושותים.
-הסוף-