זה היה יום רגיל, טוב בערך. קוראים לי קיראי, אני בת 16.
אני.. אני לא כמו כולם, יש לי עבר מסתורי וקצת מסובך. ואני בעצמי.. לא אנושית בכל מובן אפשרי.
באותו רגע ובאותו יום, כרגיל ישבתי על ענף גבוה ומרוחק מהאדמה, על העץ החום עם העלים הירוקים והמרשרשים. ועל האדמה לכלוכים ועלים וענפים, והיער התפתל להמון כיוונים שונים שאותם כבר זכרתי בעל פה.
קפצתי מענף לענף עד שהגעתי לדמות חשוכה. עוד אדם שמסתובב ביער ולא מודע למפלצת שחיה בין הענפים, כלומר אני.
הוא היה נראה בגובה ילד בן 10, עיניו היו אדומות ושיערו היה שחור. הוא טייל עם עוד מישהי, היא הייתה נראית מוכרת, היה לה שיער ורוד האסוף ב2 קוקיות והוא היה ורוד, היה לה פוני על עיינה השמאלית ובגדיה נראו ישנים כאילו מזמן לא ראו כביסה. ורק עכשיו קלטתי מי זאת. רציתי לרדת אליהם אבל מצד שני הם יהפכו לארוחה שלי אז אוותר. אבל כנראה שהייתי תלויה על ענף קרוב מידי כי הילד הצביע עליי בדיוק כשהוצאתי את הסכין. "קיראי!" צעקה הילדה. שמה ניקו. היא הייתה חברה שלי למשך שנה או שנתיים.. אנחנו תמיד גרנו ברחוב יחדיו עד שהיא נעלמה למקום מסתורי ואני ברחתי ליער. ועכשיו היא נראתה כל כך שמחה ועליזה.. אוי למה השתנת. קפצתי מהענף ונעמדתי מולם. "את.. הולכת להרוג אותנו?" שאל הילד וכמעט היה נדמה שהוא רצה לחייך. באתי לענות אך ניקו קטעה אותי "לא! גם אם היא תרצה אני לא אתן לה" קרצה אליי ניקו. היא באמת הייתה חזקה, היא ערפדית, לא סתם בת אנוש. "מי אתה?" הצבעתי על הילד עם הסכין שלי, זה אולי הייתה מחווה מאיימת ופחות נחמדה אבל לא רציתי להיכנס לקרב עכשיו לכן חוץ מהאיום הזה לא יקרה כאן משהו. הרגשתי איך שפתיי היו מעוקלות בקו ישר ועיניי לא הביעו שום הבעה, הייתי אדישה. הוא בהה בי, מבטינו נפגשו, הרגשתי מוזר לרגע אך התעלמתי מזה. "זה ריו, האו הבן זוג שלי" אמרה ניקו וחייכה.לא ניקו.. לא לא לא, אהבה זה דבר כואב, למה הכנסת את עצמך.
בכל מקרה הנהנתי קלות ואמרתי "בסדר.. אתם אתם רוצים להתמזמז רק לא כאן, תלכו" אמרתי בקול תקיף וחסר כל רגש. ניקו רצתה ללכת אך ריו לא זז "נו מה הבעיה? בוא נלך?" אמרה ניקו "אני רוצה להחליף מילה עם קיראי" אמר. שניהם דיברו ונדמה שהם התווכחו אבל לא הקשבתי, אך לבסוף ניקו נכנעה והלכה וריו נשאר כאן. גילגלתי עיניים ובאתי לעלות על ענף אחר אך ריו תפס בידי "תעזוב" אמרתי, הפעם המבט שלי לא היה אדיש אלא יותר מרתיע, כי ריו טיפה נרתע ממני. "למה את אדישה?" שאל. אף אחד אף פעם לא שאל אותי את זה, הרגשתי שלא יכולתי להזיז את גופי מרוב ההלם, זאת הייתה שאלה ישירה מידי והוא לא יודע עליי כלום אך גם אף אחד אף פעם לא התעניין בי ולא שאל את זה… הוא בהחלט הזכיר לי מישהו בשלב הזה."כן כן אני מודע לזה שזה ישיר מידי ואנחנו לא מכירים, פשוט הבת זוג שלי מחכה לי ואני לא רוצה לקחת את הזמן" אמר ריו כאילו קרא את מחשבותיי.
"לא עניינך" אמרתי בשקט לאחר שהשתחררתי ממנו. "חוץ מזה אם אתה מודע לזה שאנחנו לא מכירים למה שאספר לך" הוספתי. הסתכלתי עליו במבט אדיש, למרות שהרגשתי איך הלב שלי מתמלא בעצב ובזכרונות, השתדלתי להשאיר את עצמי אדישה. העננים התחילו להתיימר מעלינו, מסתירים את השמש, יוצרים מראה קצת יותר חשוך בדרך כלל. הרוח התחילה לנשוב יותר חזק ולצלוף בפניי החיוורות. אני מניחה שאני נראית רע.. לא.. אני בטוחה שאני נראית רע. גופי היה רזה ובגדיי היו נראים מלוכלך שערי היה מבולגן ופרוע וצבעו היה שחור, גופי היה בהיר וחיוור, העיניים שלי היו חומות, אך זה לא צבען האמיתי.
ריו הסתכל לתוך עיניי, מבטינו נפגשו, עיניו האדומות ניסו לשדר משהו.. דאגה? חמלה? הזדהות? אבל למי זה משנה, אני לא אפתח בפניי עוד אדם לעולם. אני לעולם לא אפול בפח הזה שנקרא אהבה, לעולם לא אפול לזה שנית. הרגשתי מוזר, בהחלט לא הרגשתי רגיל. אבל התעלמתי מהתחושה הזאת "תלך לניקו אתה סתם מבזבז את הזמן שלך" אמרתי לו. הוא התקרב אליי. רציתי להוציא את סכיני ולאיים עליו שלא יתקרב אבל הוא חיבק אותי לפני שהספקתי לעשות משהו. הפעם באמת הרגשתי את ידיי ורגליי מסרבות לזוז, קח גם נשמתי נעתקה. אף אחד לא חיבק אותי מאז.. מאז.. הייתי חייבת להתחיל להתנשף לפני שהעצב יכבוש אותי. לא לא.. למה נזכרתי בסאלי.. האהוב ליבי ש.. טוב זה לא משנה אני.. אני הרגשתי רע.הייתי חייבת לגייס את כל כוחותיי כדי לא להתייפח מולו. הוא הידק את אחיזתו סביב גופי. הפעם לא עמדתי בזה, דמעה נפלה מעיני הימנית. העצב.. כל כך כאב.. ליבי פעם מעצב, ראשי התמלא בפלאשבקים ובזכרונות. חיבוק.. זה מה שהיה חסר לי אבל מצד שני רציתי כמה שיותר להימנע מחיבוקים ומנחומים ורחומים. "את בוכה?" שאל ריו כשעדיין היינו מחובקים. לא עניתי, נגמר לי הכוח לדבר. כל מה שרציתי היה.. להעלם. רציתי להיבלע לתוך האדמה. לא רציתי להמשיך לעמוד כאן יותר. העננים הפעם נהיו יותר כהים, הרוח היתחזקה, וגשם התחיל לטפטף ואיתו הרעמים והברקים. אני אוהבת את המזג אוויר הזה, למרות שהמזג אוויר היה די מוזר כי לפני חצי שעה היה שמשי וחם. בכל מקרה לא רציתי שריו יצטנן.. למה אני דואגת לו בכלל? גררתי אותו לבקתה שהייתה ביער, היא הייתה נטושה, אבל היא הייתה מספיק טובה כדי שאפשרי יהיה לשבת שם במזג האוויר הזה.
התיישבנו על המיטה שהייתה שם. הקירות היו מכוסים בעץ מגולף שעמד יפה ברוחות ובגשמים אך עדיין היו טפטופים פה ושם מהגג שלא ממש הפריעו. מאחורינו, לצד המיטה, היה חלון קטן. הסתכלתי על ריו והוא עליי. שקט השתרר בינינו. "מה קרה כאן בעצם?" שאל ריו והוציא את המחשבה מראשי. שתקתי. טוב אז הסיטואציה במילים פשוטות: ריו אני וניקו ניפגשנו ביער, ניקו הלכה וריו נשאר, ריו התחיל להציק לי ולבסוף זה הגיע למצב שהוא חיבק אותי בפתאומיות ועכשיו גשם ואנחנו מסתתרים במקום מוזר וכל זה קרה בחצי שעה לפחות. שברנו שיא חדש של הכי הרבה דברים שקרו לי בחצי שעה. "למה אתה בכלל עשית את זה?" שאלתי בקול שקט וצרוד. אכן גופי סירב להישאר אדיש. אני לא באמת אדישה, בתוך תוכי יש המון רגשות גועשים, וזאת הבעיה, שהם גועשים, לכן החלטתי להדחיק אותם כמה שאני יכולה.
והפעם הגוף שלי החליט להראות חלק מהם לעולם כי ידיי רעדו ופניי הביעו עצב. ריו הסתכל עליי ובהה לתוך עיניי, כאילו מנסה לחפש את תשובותיו שם "תראי אני עשיתי את הכל ישיר ומהר כי ניקו מחכה לי, אבל יש גשם אז אני מניח שאנחנו עכשיו לבד" אמר וחייך.הסטתי את מבטי. הוא מוזר. למה בכלל אכפת לי ממנו. טוב אולי כי הוא מזכיר לי את.. טוב אני מעדיפה שלא להיזכר בשמו שוב.ישבנו שם דקות ארוכות, ואולי זה שעות או אפילו כמה שניות, לא עקבתי אחריי הזמנים כבר. הסיטואציה הייתה מביכה, בעיקר ששנינו יושבים על מיטה מיושנת לבנה עם חדר מוזר העשוי מעצים, וחלון שממשיך להרעיש מאחורינו שמראה לנו על זה שעדיין הסערה נמשכת בחוץ. הטיפות מהגג עדיין זלגו, אבל לא באופן חריג למדי. וריו אחז בידי. הוא אחז. בידי. שוב צמרמורת תקפה אותי, שוב הכל הרגיש מוזר. העולם מתערבב יחד עם מחשבותיי. לבסוף שברתי את השתיקה עם האמירה המוזרה "אתה נראה כמו בן 10.". טוב לא יכולתי לסבול את השתיקה המביכה לכן זה מה שיצא מפי, יש לי פה מטופש אני יודעת אבל בתכלס זאת האמת הוא באמת נראה כמו ילד בן 10, בת כמה בכלל ניקו?
"אני לא בן 10" אמר והסתכל עליי אך אני בהיתי בנקודה מרוחקת, בקיר העשוי מעץ. אני לא רוצה להסתכל בעיניו. הרוח המשיכה לנשוב מהחלון והרגשתי את הקרירות מטפסת על עורי וגורמת לי לעור ברווז. הרגשתי את חמימות ידיו של ריו שמעבירות חום לתוך עורי ומאזנות את הטמפרטורה. שערי התנופף אבל הפעם לא נתתי לרוח להפריע לי, אולי יכולתי לעוף יחד איתה, לעוף ולעוף..
"קיראי?" שאל ריו כשקלט שאני מרחפת במחשבותיי. "אז בן כמה אתה?" שאלתי כשנזכרתי שאנחנו מדברים על הגיל שלו, ויושבים יחדיו זה לצד זה.
"14." ענה
"גמד בן 10."
"היי זה לא יפה!"
הייתי חייבת להדחיק את החיוך שרצה להופיע על פניי, ולמזלי עצרתי אותו.
עכשיו הכל מסביב החשיך, כן בהחלט עברו שעה או שעתיים לפחות כשאנחנו יושבים ככה. השמים התחילו להחשיך ולאט לאט כל העננים מסביב נעלמו בתוך מסך של חושך עם ירח לבנה וצחורה מלמעלה.
האווירה הייתה מביכה ולא נעימה ואפילו מוזרה, אבל אני חייבת להודות שדי היה מרגיע לשבת ככה כשמישהו מחזיק לך את היד. הרעדות והצמרמורת כבר פסקו, זה לא כאילו הוא אוחז בידי אלה כאילו מחמם אותי. וזה בהחלט העביר בי תחושות נעימות עדיין הבעת פניי נותרה אדישה וסגורה אבל מבפנים הגוף שלי חייך.. אבל כמובן שהכל היה חייב להיהרס בין רגע.
יש לי כוח, כוח מיוחד, אני מסוגלת לראות מרחוק אם משהו קורה למישהו שהוא חושב לי, עד עכשיו לא ידעתי שהכוח הזה בשימוש, ועד עכשיו לא ידעתי שהמוח שלי חושב שניקו היא אחת החשובים לי. אבל מה שראיתי.. היה מזוויע. התיישבתי זקוף והתרחקתי מריו קצת. ראיתי את האויב שלי ושל ניקו.. אינו. הוא היה מדען. הוא היה לבוש בחלוק לבן ומתחת חולצה כחולה יחד עם מכנס תואם כמו תמיד, היה לו שיער אפור ולא מסודר. והוא.. הוא הרג את ניקו. ראיתי אותה, את הפה הפתוח שלה בצרחה ואותה הולכת ונעלמת יחד עם שביל דם בלתי פוסק. בדרך כלל אני מגיבה בצחוק מרושע או אפילו באדישות ובטירוף למוות אבל הפעם.. לא יכולתי להגיב בצורה הזו, במיוחד כשריו.. זה שאוהב אותה.. כאן לידי. אני ממש לא רוצה להגיד לו את זה. אבל אני מניחה שאין ברירה… "היא מתה." פסקתי לבסוף אחרי שמצאתי את המילים המתאימות. "מי?" שאל ריו. ניסיתי למצוא איך להגיד את זה אבל לבסוף אמרתי את זה כמו שזה, בפשטות ובישרות. " ניקו. אינו הרג אותה" אמרתי. הבעת פניי הייתה אדישה יותר. "את עובדת עליי? נכון? תקחי אותי אליה." אמר ריו, דאגה הופיעה על פניו והוא נראה ממש בלחץ והיסטריה. יש לי עוד כוח מיוחד, המהירות שלי, היא לא מהירות רגילה של בני אדם, המהירות הכי גדולה שלי היא מהירות במהירות האור, כלומר אני רצה ממש מהר ממקום למקום. ולמזלי בגלל שראיתי איפה הרצח התרחש אני יכולתי להוביל את ריו. אחזתי בידו ותוך שניות ספורות עמדנו ליד הגופה של ניקו, עם הדם הטרי שזולג ממנה, ליד אינו שבורח ונעלם. הייתי הורגת אותו אבל לא נראה לי שלי או לריו יש כוחות עכשיו להתעסק איתו. "אתם עובדים עליי נכון? בבקשה תגידו שאתם עובדים עליי? אוי ניקו ניקו." ריו התחיל להגיד ונכנס למן היסטריה, הוא בכה, הוא צעק, הוא רכן מעל הגופה שלה, הוא חיבק אותה. ואני עמדתי שם, אדישה, ללא תזוזה. זה היה ככה במשך כמה דקות שאני עמדתי שם וריו בכה, לא יכולתי איך לנחם אותו.. אבל.. אני מכירה את ההרגשה.. יותר מידי מקרוב.. .
לבסוף שמתי יד על כתפו ואמרתי לו "צריך לקבור אותה" פסקתי. רציתי להוסיף לו עוד משהו, להגיד שאני מבינה, לחבק אותו, לנחם אותו, אך לא יכולתי לעשות זאת. הוא הינהן. הוא לקח מקל והתחיל לחפור באדמה, ואילו לא הייתי עוצרת אותו זה היה לוקח נצח. "זוז" אמרתי לו. הוא זז. הוא נראה מדוכא, הוא נראה אדיש, הוא נראה כאילו הוא הולך ונעלם בתוך עצמו. הרוח הקרירה של הלילה הפעם הצקה לי אך נתנה לי תחושת נעימות בו זמנית, נדמה היה שריו מתענג עליה גם כן. הגשם כבר פסק מזמן, אך עדיין יש המון שלוליות רטובות במקום. אז אתם בטח הקוראים לא מודעים למי אני או מה אני, לא גיליתי לכם, אבל אל תדאגו אתם תגלו הכל בהמשך. בגלל המהירות שלי נהפכתי מהר ליצור שאני ועשיתי חור באדמה וחזרתי לצורה האנושית, כשהסתכלתי על ריו נראה שהוא לא הבחין, ומזל שכך. קברנו את הגופה של ניקו. היער היה חשוך וכך גם שמי הלילה, הכל היה קודר, עצוב ומדוכא, וכך גם האווירה, ובעיקר ריו. "טוב אני מניח שאין טעם יותר לחיות הלא כך?" אמר וחייך אליי, החיוך שלו.. הפעם החיוך שלו הכאיב.. הוא היה נראה כל כך לא אמיתי. "סכין.. אני צריך משהו חד.." הוא התחיל למלמל ונכנס למן היסטריה מוזרה. "לא." פסקתי. למה אני דואגת לו בכלל? עוד מעט היום הזה יעבור לגמרי ואז אפשר להגיד אנחנו מכירים בסך הכל יום אחד, וכבר הספיקו לקרות הרבה דברים.. הזמן כאן בהחלט עובר מהר גם כשלא נהנים. "יש לך סכין נכון? תביאי לי אותה" אמר ריו "לא!" הפעם הרמתי את קולי בצעקה. הוא התחיל לחטט בכיסיי, ולמרות שניסיתי למנוע מימנו עדיין הוא מצא את הסכין שלי שרק עכשיו קלטתי שהיא צריכה ניקוי. הוא חייך אליי וברח. "אתה לא רציני.." מילמלתי בשקט וגילגלתי את עיניי. לבנתיים אני לא אתן לו למות. הוא מסקרן אותי, ואני והוא דומים. לבנתיים הוא יחיה. רצתי בעקבותיו ונעמדתי מולו. אך הוא התעלם מזה שאני מולו והוא התחיל.. הוא התחיל לדמם מהידיים.. הסכין שלי.. ליטפה את עורו.. דמו זלג… החתכים שלו היו רבים.. כך גם דמעותיו… אני.. הוא.. חיבקתי אותו חזק בלי שליטתי. הוא בכה לתוך כתפי. רציתי לבכות יחד איתו, אבל פרצופי הפעם הקשיב לי ונשאר אדיש. בזמן שהתחבקנו לקחתי לו את הסכין בשקט. הוא קצת נכנס ללחץ קטן אבל הוא המשיך לבכות. ולבסוף הוא נרגע וסתם עמדנו שם מחובקים, עד הבוקר.
השמים כבר התחילו להתבהר והציפורים חזרו לצייץ, העצים התחילו שוב לנוע כאילו קמו משינה, והאווירה חזרה לקצת יותר נעימה ומרגיעה ולא אפלה ודכאונית. לא ישנו כל הלילה, טוב אני רגילה לא לישון לילות שלמים אבל ריו נראה נורא במיוחד ועוד אחרי מות ניקו. ישבנו על סלע נמוך, מתחת לאיזה שהוא עץ בקרבת הקבר של ניקו. "אני יודעת מה אתה עובר." פלטתי, הפה המטומטם שלי מסרב לשתוק. הוא הסתכל עליי במבט מסוקרן אך הוא עדיין היה עצוב. לא רציתי להעמיס עליו יותר אז בנתיים רק הרמתי את השרוולים של חולצתי וחתכים ביצבצו משם. הוא היה אמור להיות מופתע או משהו אבל הוא רק צחק. הסתכלתי עליו במבט שואל והוא אמר " החיים ממש יפים לשנינו הלא כך?". גיחכתי גיחוך יבש וקר ואמרתי "כן ממש."
אז מה עשינו כל היום הזה בעצם? שום דבר לא מיוחד, בסך הכל שוב בכי, שוב התייפחות, שוב ריו ואני מיואשים מהחיים ורוצים להיעלם, אתם יודעים, כרגיל. זה די עצוב שזאת השגרה שלנו. והינה כל כך מהר שוב הגיעה שעת הערב, שוב השמים נצבעו בגווני כתום צהוב אדום. נשענתי על כתפו של ריו. הספקנו להתקרב הרבה ביומיים האלה, וגם הרבה הספיק לקרות. אבל עכשיו בטוחה בזה.. אני לעולם לא אעזוב את ריו.
"תלך לישון." אמרתי לו כשקלטתי שהשמים המשיכו להשחיר ולהשחיר והעייפות בעיניו גברה וגברה.
" אבל אני…" התחיל להגיד אך קטעתי אותו,
"פשוט תעשה מה שאני אומרת לך, ולא אתה לא הולך להירדם לנצח, גם אם תראה אותה בחלום זה בסדר גם לי זה.. פשוט תדע שזה בסדר לבכות גם בחלומות" אמרתי לו. ידעתי מה ראשו חושב ברגעים אלו בעיקר מנסיון אישי, וגם כי עיניו אומרות הכל.
דאגתו לו, זיק של דאגה הופיע בפניי. ריו הסתכל עלי וחייך מעט. חיוכו באמת היה מדבק, בעיקר כשהוא אמיתי. אבל ניסיתי להישאר אדישה. הוא נשכב על הסלע שהיינו בו כשראשו על ברכיי. בלי שליטתי ידיי עשו זאת מעצמן, ליטפתי לו את הלחי. הרוח התחילה לנשוב ואיתה הביאה ריחות מעניינים, שערי עף וכל גם העלים מסביבנו, היה רשרוש נעים ומרגיע. נדמה היה שריו נהנה מהמגע שלי אבל עדיין קצת נרתע. המשכתי לעשות זאת מבלי שליטתי. בהיתי בו, הוא בהה בי, עד שלבסוף עצם את עיניו. ואני לא ישנתי. לבסוף הפסקתי ללטף אותו. הוא נראה חמוד כשהוא ישן. רק ש… "אתה רציני??" הרמתי את ראשו בעדינות וזזתי קצת הצידה ואז שמתי את ראשו בעדינות על הסלע. הבן אדם הזה לא יודע לשלוט על הפה שלו כשהוא ישן כי עכשיו יש לי כתם גדול של ריר שלו על המכנס שלי. ניקיתי את זה קצת. סאלי.. איפה אתה סאלי.. אני מתגעגעת אליך.. תציל אותי מעצמי.. תציל אותי מריו.. תציל אותי מהעולם הזה. אני רוצה להיעלם.. אבא שלי שואג בראשי, ריו מתנהג בטיפשות מוחלטת, ניקו מתה, ואני ממשיכה להרגיש שאני נופלת לתהום. סאלי.. בבקשה תחזור.. אני אתגעגע לתלתלים שלך.. אני מרגישה ממש רע, הצמרמורת לא הפסיקו לישתוף את גופי. העצב עטף אותי לגמרי והרגשתי אבודה. אני בא לכאן בקרוב לוריאה.. שמעתי את אבא שלי אומר לי.
דווקא עכשיו?? לא חסרים לי בעיות בחיים.
הכל חשוך כמו הלב שלי.
אני שונאת ואוהבת את ריו כאחד. האם זה מוזר? האם זה נורמלי? רגע.. אוהבת?? אני לא אוהבת אף אחד, אין אצלי דבר כזה אהבה.
אבל אנחנו כן ידידים קרובים אני מניחה כי חוץ עם סאלי אף אחד לא בילה איתי כל כך הרבה זמן וכל כך התקרבנו ביומיים.
הרוח המשיכה לנשוב ולצלוף בפניי, הענפים זעו באי שקט, האווירה הייתה מוזרה ונעימה כאחד. אך לבסוף לא עמדתי בזה ועיניי נעצמו ונרדמתי ליד ריו.
עברו שבועיים? שלושה? אני לא יודעת. אבל מאז פגישתינו הראשונה אני וריו התקרבנו עד מאוד, הוא לא יודע עוד פרטים מלאים עליי אבל הוא כן הבין שאני ממש לא אנושית ושיש נער אחד שממש חשוב לי שקוראים לו סאלי, והוא לא מודע שהוא מת.
ואני גם כן, יודעת עוד קצת על ריו ועל עברו, בילדותו הוא היה חולה במחלה מוזרה כזאת שקוראים לה צ'וניביו, זאת מחלה בעצם שהדמיון שלך הופך למציאות,שאתה בטוח שיש לך כוחות ושאתה הכי חזק ביקום הזה, טוב נו הוא חצי צדק לגבי זה שיש בעולם הזה כוחות.
אני הרי עם כוחות.
בכל מקרה אני וריו טיילנו קצת מחוץ ליער, שנינו הודינו שנמאס לנו מהמקום המדכא הזה לעת עתה, כמות הדמעות שהוצאנו שם… .
הגענו למקום מוזר עם נוף יפה ששם עצים, פרחים, דשא, נחל וציפורים מצד אחד, ומצד שני יש בתים והריסות שלא קשורים לכלום, נראה בדיוק מתאים למצב הרוח שלנו כרגע.
אך נדמה היה שהמקום מעציב יותר את ריו. החזקתי בידו. "אני שומעת אותך." אמרתי לו בפתאומיות. אני לא באמת שומעת אותו. עיניו ופרצופו משדרים כמעט את הכל, ואת השאר שלא משדר? אני יכולה לנחש בעצמי בגלל שאני הייתי באותה סיטואציה.
“קיראי.. למה את אדישה?" שאל ריו גם כן בפתאומיות, הוא כל הזמן שואל אותי את זה אך אני אף פעם לא ענה ולרוב מתחמקת מהתשובה עם אמירה אחרת שמעבירה נושא. רציתי להיעלם עכשיו בזה הרגע, לא מגיע לו לדעת.. לא מגיע לו לסבול זבל כמוני.. אני לא מועילה.. אני.. אני..
מבטי נהפוך לכועס ועצבני, הרגשתי אותו, הוא כאן "אתה באמת חושב שלרדוף אחרי זה הפתרון??" צעקתי לחלל האוויר, לרגע היה נדמה שחוץ מהרוח הנושבת והמעצבנת שום דבר לא קורה וריו יגיד שהשתגעתי סופית. אך לאחר עוד מספר שניות הופיע צל ענקי מעלינו, וכשהסתכלתי למעלה.. זה בהחלט היה הוא. הדרקון עם הקשקשים הירוקים והעיניים הירוקות והזנב שלו אדום. זה היה.. אבא שלי. "לוריאה.." שמעתי את קולו. מבטי נהפך לעוד יותר כעוס ועצבני שריו אפילו קצת נרתע והתרחק ממני. "אל. תקרא. לי. ככה." אמרתי לו באיום. "רגע.. מה? מי זה?" שאל ריו שלא הבין. בעטתי חזק באדמה ויצרתי קצת סדקים סביבי והמון ציפורים עפו משם באי שקט. "לך מכאן,לך מכאן, אני שונאת אותך" אמרתי לו, לאבא שלי. אני שונאת את אבא שלי, אני שונאת את עצמי. משום מה דמעות זלגו מעיניי בלי שליטתי, הוא הרוצח של סאלי, הוא זה שגרם ללוריאה להתקיים מלכתחילה, אני שונאת את הילדה הזאת לוריאה, בגלל זה שמי מהיום קיראי ולא לוריאה, הוא זה.. הוא זה שבגללו אני קיימת בכלל. ריו חיבק אותי מאחור "את רועדת ובוכה." אמר. טוב זה נכון, הבכי תקף אותי בפתאומיות, המון פלאשבקים זוועתיים נגלו, הרגשתי אבודה, בא לי לטבוע למקום כלשהו עכשיו וברגע זה.
"אני לא אערוך כאן קרב.. אני רק אגיד שבקרוב אני אתן לך זכות בחירה, את תצטרכי לבחור ומקווה שתבחרי נכון, ואני גם מקווה שלא אצטרך להרוג את הבן אדם המציק הזה שאיתך כמו שקרה עם סאלי." אמר אבא שלי. "שלא תעז להרוג אותו!" צרחתי "אני שונאת אותך אבא!" הוספתי בצעקות ובדמעות, אני רוצה להיעלם לתמיד. אני מרגישה טובעת במחשבות. "רגע זה אבא שלך?? אז את.." אמר ריו לאחר שעזב אותי. "כן." אמרתי לו. הוא הבין בעצמו, לא רציתי שזה יקרה אבל לצערי זה קרה. אני באמת חייבת לו כמה הסברים טובים אחרי השלושה שבועות שאנחנו יחד.
אבא שלי עף משם, ואני הבנתי למה הוא מתכוון.. הוא ינסה לשדל אותי לחזור אותי לעולם שלנו או שהוא יהרוג את ריו כמו שהרג את סאלי.
עיניי נהפכו לירוקות, סוף סוף אני יכולה להראות את צבעם האמיתי. הפשלתי את שרוולי והראתי את החתכים שלי, אך ליד כל החתכים הייתה צלקת בצורת דרקון, את הצלקת הזאת כל דרקון מקבל בילדותו וגם אני זכיתי באחת כזאת. "כן אני דרקונית.. ואל תשאל למה אבא שלי התכוון.. הוא מעצבן.. בכל מקרה.." מילמלתי בשקט, לא רציתי לספר לו עוד אבל נדמה היה שריו לא רצה לשחרר ושאל "מי זה סאלי?" שאל.
קפאתי, לא יכולתי לזוז, הרוח נשבה בקרירות וגרמה לי לצמרמורת, התחלתי להתנשף. לא… לא..הפלאשבקים.. כל הפלאשבקים של התלתלים שלו והעיניים הכחולות.. סאלי..
דמעותיי המשיכו לזלוג מבלי שליטתי, והפעם ריו עשה משהו שעוד יותר הפתיע אותי. הוא נישק אותי על הלחי. הוא נישק אותי. על הלחי. הוא נישק.
חם פה או שזאת רק אני? נדמה היה שריו מתחרט על מה שהוא עשה אבל הוא חייך אליי. "גם אני שומע אותך." אמר.
הלב שלי לא הפסיק לפעום, נהיה לי ממש חם. הייתה לי הרגשה מוזרה. אבל הדחקתי אותה, פרצופי היה אדיש יותר מתמיד. "הוא היה הבן זוג שלי." אמרתי והשפלתי את ראשי. ריו חיכה שאמשיך. "ו.. אבא שלי הרג אותו רק כי סירבתי לחזור לעולם שלנו.. יש לנו, הדרקונים, עולם משלנו. משם אני ואבא שלי באנו, אני בעצם ברחתי ואבא שלי מנסה להחזיר אותי, אני וסאלי ממש היינו כמו שאני ואתה עכשיו רק שלא הייתי אדישה, ובגלל שהוא היה הדבר הכי יקר לי מכל וסירבתי לחזור אבא שלי הרג אותו, וזה מה ששבר אותי סופית, אוי למה סיפרתי את זה.. אני.." נשברתי, קולי נשבר, הרגשתי עצב וכעס, הכל התבלגן, אך לבסוף פרצופי היה מתוח בקו ישר, פרצוף פוקר מושלם. הוא רק חייך אליי "חבורת ה-'איבדנו את הבני זוגות שלנו ואנחנו ממורמרים'.." מימלמל ריו ורק אז קלט שאמר את זה בקול וסתם את פיו. צחקתי צחוק קר למרות /רובו היה אמיתי. הוא אידיוט, הוא מצחיק, הוא חמוד, הוא תמיד שם לידי, הוא מציל אותי מעצמי.
אני מצילה אותו מעצמו.. אוי רק עכשיו הכל התחבר לי.
אני מאוהבת.. אני מאוהבת בריו.
"אני חושב ששנינו צריכים ללכת לישון, כבר ערב." אמר ריו. כן הוא צדק, אני חייבת לסדר את המחשבות שלי בדחיפות. נדמה היה שריו הבין מפרצופי והוא פשוט הלך לכיוון הדשא ונשכב שם. נשכבתי לידו. "תחזיקי בידי" החזקתי בידו. הרגשתי איך חמימות גופו עוטפת אותי. הרגשתי איך בא לי לנשק אותו בלחי חזרה. אני אוהבת אותו. את היצור המוזר הזה, אני אוהבת אותו.
ואני לא אנטוש אותו לעולם. דיי תצילו אותי מזה, תגעלו אותי מיסוריי, אני שונאת שהכל מתבלגן לי בראש, אבא שלי מטיף לי מהצד, מצד שני לוריאה וקיראי רבות, מצד שלישי ריו… הכל מסובך מידי.
אולי זה טוב שעצמתי את עיניי לכמה שעות.
לאחר שהתעוררנו ליום חדש הכל קרה מהר מידי כמו ביום הקודם. בבוקר היה הכל רגיל.. טוב בערך. שוב בכיתי על כתפו של ריו, הפעם סיפרתי לו בפירוט מה קרה ואיך. וגם סיפרתי לו יותר בפירוט על עולם הדרקונים, בעצם בעולם הזה כולם נולדים חסריי רגשות, אז המטרה בעולם הזה היא להרוג, לאכול, ולתפקד כמו מכונה ללא רגשות. אך אני? נולדתי קצת שונה, קצת הרבה זבל.
"אני אדישה לא כי העולם שלי הולך ככה, אלה כי מאז שאיבדתי את סאלי הייתי עצובה הרבה, כועסת הרבה, הידרדרתי ברמות, אין לי יותר שמחה, והעצב הזה הפריע לי לתפקד, אז בסוף אמרתי לעצמי שאני פשוט אפסיק איתו, אני אפסיק עם הרגשות ואהיה אדישה" אמרתי לבסוף בפתאומיות. למה אמרתי את זה?? פה תיסגר כבר. אוף רע לי. אני שונאת את העולם ובעיקר את עצמי. הפעם אני באמת שונאת ואוהבת את ריו, בעיקר אוהבת. הכל מבולגן נמאס לי. ריו הסתכל עליי "את מטומטמת" פסק
"זה אני יודעת"
"אוף את לא הולכת בדרך נכונה"
"מה אכפת לי החיים שלי לא נכונים"
"אבל את.."
"אני מיותרת."
ריו הסתכל עליי לרגע במבט של מזדהה. אבל נאנח בסופו של דבר. השמים היו בהירים והשמש קפחה מבחוץ, העצים והציפורים זעו בהורמניה ויצרו אווירה מרגיעה. הייתי חייבת להתנשף, כדי לא לאבד עשתונות למרות שליבי פעם כי אני קרובה לריו.
"לוריאה" אמר ריו. דרכתי על רגלו.
"סליחה סליחה! אבל מה הקטע עם השם?" שאל
"אז אתה הולך בימים האלה עם השאלות עד הסוף הא?" מילמלתי בשקט באדישות
הוא הינהן "פשוט אל תקרא לי ככה בחיים" אמרתי לו והוא הינהן שוב. נדמה היה שמחשבותיו גועשות גם בראשו כי הוא היה נראה מוטרד עצוב מדוכא ומבולבל בו זמנית. חיבקתי אותו קלות.
"אני אלך לטייל קצת מסביב." אמר ריו לבסוף.
"אני רואה אותך מרחוק, אם תמצא חפץ חד או תנסה להתאבד אני אהרוג אותך לפני" אמרתי וניסיתי להסתיר את החיוך שעלה על פניי.
הוא חייך אליי חזרה והלך, הוא עדיין היה בטווח ראייתי אז לא דאגתי יותר מידי.
"לוריאה.." שמעתי את קולו של אבא שלי בראשי. אנחנו מדברים בטלפתיה לרוב כי אני לא רוצה לראות את פרצופו יותר לעולם, ואתמול הוא פעם ראשונה נגלה אחרי חצי שנה נראה לי.. בערך אחרי שסאלי מת, אבא שלי נעלם ולא ראיתי אותו וטוב שכך. המקום השתתק והציפורים הפסיקו לצייץ, כאילו כולם מרגישים ברגשות כעס שלי.
מה אתה רוצה עכשיו??
"שתבואי איתי לעולם שלנו."
ולמה שאעשה את זה??
"את חושבה לי. אני רואה איך את סובלת, את לא קשורה לעולם הזה,הכל כאן מקשה עלייך. אני זקוק לך"
הרגשתי את ליבי ממשיך לפעום יותר חזק ונשמתי נעתקה.
אני..
"אני נותן לך יומיים לששוב על זה, ואם לא תבואי.. אהובך החדש ימות." אמר אבא שלי וככה נגמרה השיחה.
אני.. מה.. אוי.. הכל מסובך.. אני מרגישה שאני נופלת לבור שלא נגמר. ריו חזר ועמד לידי וכנראה שם לב שמשהו לא בסדר כי בכל הזמן הזה הוא אחז בידי.
הסתכלתי עליו. הוא עליי. מבטינו נפגשו. בהיתי בעיניו והוא בעיניי.
רק עכשיו נזכרתי שמאז שאני וריו נפגשנו.. לא חתכתי אפילו פעם אחת. אולי עכשיו זה הזמן.. ההרגשה של הדם.. אני מתגעגעת אליך.
לקחתי את הסכין שלי והתחלתי לחתוך, לא היה לי אכפת שריו צופה. אך הוא לקח ממני את הסכין והעיף אותה רחוק. הוא חיבק אותי חזק. "לא.." מלמל ריו. הוא הרטיב טיפה את חולצתי.. דמעותיו.. . "למה אתה בוכה?" שאלתי בשקט. הוא לא ענה ורק המשיך לחבק אותי. הוא נגע בפצעיי החתכים שלי, הוא העביד יד עליהם. הפעולה קצת הכאיבה אבל נהנתי מהכאב.
"את מתנהגת שונה. מה קרה?" שאל ריו מבעד לדמעות. מה לא קרה?? אבא שלי מכריח אותי לחזור לעולם הדרקונים, אני אוהבת אותך, הכל מתערבל לי בראש והכל מוזר.
לא עניתי. שתקינו. מחובקים. החיבוקים שלו.. זאת הרגשה כל כך נעימה. יותר נעימה מהכאב.. אני אוהבת אותו.
נישקתי את הלחי שלו מבלי שליטתי. רציתי להגיד שאני אוהבת אותו אבל לא, לא הזמן. התאפקתי.
הוא בהה בי, סמוק. נדמה היה שגם לחיי היו סמוקות כי היה לי חם, ממש חם. "תודה שאתה שם בשבילי.. אני.. בלעדייך הייתי מתאבדת כנראה.." מילמלתי בשקט. דמעות צרבו את עיניי.
הוא חייך אליי, "את חשובה לי" אמר חייכתי חזרה, הפעם חיוך אמיתי "ואתה חשוב לי".
מפה לשם הלכנו לשבת ליד הנחל הקטן שהיה שם ורגלינו השתכשכו במים וצפינו בשקיעה. השענתי את ראשי על כתפו. "השקיעה יפה ומרגיעה" אמרתי. לא הייתי אדישה, הגוף שלי וגם פרצופי סירבו להישאר אדישים והאמת כבר נמאס לי. הרגשתי אבן משתחררת מהלב כשסיפרתי הכל לריו ועכשיו עוד אבן משתחררת לי מהלב כשאני מתנהגת איתו כמו שאני, לא אדישה, פשוט אני.
הוא חייך אליי כששם לב שאני לא אדישה. "אני אוהבת אותך" פלטתי. לא יכולתי לשמור את זה בסוד יותר, הפה שלי מדבר מעצמו לפעמים. הוא היה מופתע "רגע מה??" לחייו עטו גוון ורדרד. וגם שלי. קמתי ממנו והסתכלתי עליו, והוא עליי.
"תשכח ממה שאמרתי.." אמרתי והשפלתי את מבטי, עיניי הירוקות זרחו בחושך. הכל מסביב היה כבר חשוך.
"את.. אני..מה??" שאל בתדהמה.
"אני לא שולטת ברגשותי.." פסקתי בשקט
"אבל מתי.." התחיל לשאול אך קטעתי אותו. "לך לישון נדבר על זה מחר" פסקתי.
ריו לא הישתכנע אבל בכל זאת נשכב על ברכיי "ותעשה טובה אל תשכב על הברכיים שלי אתה מירר ריריו.. ריריו זה טוב. אני אקרא לך ככה. בכל מקרה אתה מירר וזה מגעיל"
הוא ירד מברכיי ושכב לידי. ליטפתי את הלחי שלו. הסתכלתי עליו, ראיתי את עיניו העצומות, ראיתי איך הוא היה נראה חמוד. עכשיו לא נגלים לי יותר הפלאשבקים של הרעמה והעיניים הכחולות של סאלי, נגלים לעיניי השיער השחור והעיניים האדומות של ריו.
אני.. אני אעזוב אותו. אני אלך לאבא שלי. אני לא אקח סיכון. הוא חשוב לי. אני אתן לו לחיות בשקט בלי דרקונים שאוכלים לו את הראש. נישקתי את המצח שלו. התחלתי לדמוע בשקט.
והינה כמה הזמן טס, עברו יומיים. בלילה שלפניי בכיתי הרבה, בכיתי המון.. אני מתחרטת על ההחלטה.. אבל.. אני חייבת.. למען ריו.
בבוקר ריו קם, הציפורים צייצו אך בעצב, ורשרוש העצים לא נשמע, הדשא שתק, וההריסות פתאום נראו יפות יותר מתמיד. עדיין היינו ליד האגם.
הוא ראה שמבט עצוב היה על פניי. " קיראי..?" שאל.
"ריו.. אני חייבת לעזוב."
"לעזוב..?" שאל ריו אך תוך רגע הבין כשהביט בפרצופי, גם פרצופי שידר הכל, לא רציתי להגיד את זה במילים.
הוא התחיל לבכות " לא.. לא.. לא.. את אמרת שאני חשוב לך.. למה.. קיראי.." הוא בכה. אני חיבקתי אותו.
לסכם את כל החודש שעברנו יחדיו? ואוו
עברנו הרבה, בעיקר נהינו קרובים יותר מיום ליום וניפתחנו זה לזו יותר ויותר. הוא היה מקסים, הוא עזר לי, הוא הציל אותי מעצמי. ואני הצלתי אותו. היינו ממש… אי אפשר לתאר. הוא הציל את חיי. רק חבל שהתוודתי בפניו רק שלשום..
אני אוהבת אותו. ואי אפשר לשנות זאת.
הרגשתי את משב הרוח של כנפיו של אבי מאחוריי "נו החלטת?" שאל.
ואני התעלמתי מאבי. לפחות לכמה שניות האלה ששפתיי פגשו בשפתיו של ריו.
"סליחה.." מילמלתי בשקט. והתרחקתי ממנו.
"א..אל.. ק..קיראי.." התחיל ריו להגיד
אך אני כבר נהפכתי לדרקונית, בתור דרקונית אני נראת בדיוק כמו אבי רק יותר קטנה. התחלנו לעוף משם. אך כשהעפתי מבט אחרון בריו.. לא ראיתי יותר את ריו. ראיתי אותו צועק "אני אוהב אותך, קיראי" ואז בוכה ואת הסכין שלי מלטפת אותו והוא.. הולך ונעלם באדמה.
אך חוץ מצרחת ייאוש לא יכולתי לעשות כלום
אז מעכשיו חיי הישנים חוזרים להיות כקדמותם, רובוטית חסרת רגשות ואכלנית בני אדם
לוריאה.
פרס עינתפרס עינת