כמו כוכבים
אווה בהתה בלהבות שהשתוללו מכל כיוון, תוהה איך היא הגיעה למצב הזה.
כלואה בין קירות מתכת, כל המסכים והזגוגיות הראו לה את אותה מציאות קודרת – אש. לוח הבקרה היה חמים למגע, ונראה שנכשל במטרת חייו היחידה, שהייתה לשלוט בחללית הארורה הזאת. הכפתורים לא הגיבו, האזעקות קדחו חורים במוח שלה, אורות החירום האדומים הבהבו מסביבה כמו במסיבה, והיא הרגישה כאילו היא עומדת להתפוצץ. ביותר ממובן אחד.
היא קיללה בשקט, מנסה שילובים של כפתורים ופעולות שבאקדמיה אמרו לה שאמורים לעזור לה לצאת ממצבי חירום כמו זה. אבל כל מה שזה עשה היה לעורר לחיים אפילו יותר אזעקות, שהחליפו את הקודמות, שדעכו כשהבינו שהיא מודעת למצב הנאבד. היא פשטה את הז'קט בהיסח דעת והשליכה אותו על גב הכיסא, ופנתה לנסות שילובים אחרים.
לא עבר זמן רב עד שנגמרו לה האפשרויות, ולוח הבקרה עדיין לא הגיב. ממה שהיא בדקה קודם, היא הבינה שהמנועים לא עובדים, תא החירום בטעות התנתק מהחללית לפני כמה מערכות שמש, וכל מה שהניע את החללית עכשיו היה כוח המשיכה של שמש אדומה בודדה. היא עוד הייתה רחוקה ממנה, אבל אווה ידעה שהיא לא צריכה לחכות עד שתקרוס לתוכה לפני שהחללית תתחמם ותתפוצץ. בינתיים, היא יכולה ליהנות מנוף מרהיב של פעם בחיים וטעם מריר בפה יבש.
היא שקעה בכיסאה, לוחצת את אגודליה למצחה בניסיון לנקות את כאב הראש שהלחץ עורר אצלה. תחשבי, היא אמרה לעצמה. תחשבי. מה היא עוד לא ניסתה?
אבל לא משנה כמה היא חשבה, הפתרונות היחידים שעלו לה היו דברים שהיא כבר ניסתה. ניסתה ונכשלה. ניסתה ונכשלה. ועכשיו? היא לא זכרה אם אי פעם הרגישה כזאת חסרת אונים, וידעה שאם לא תמצא פתרון – ומהר – היא תתפוצץ עם ההרגשה הזאת טבועה עמוק בגרון שלה. היא חבטה בכיסא מעל הראש שלה, פוגעת בז'קט.
היא ניסתה לחשוב אחורה, אל שיעורי הטיסה והתאוריה הארוכים באקדמיה – מהבודדים אליהם הגיעה. היא זכרה את המבט החד שהביט מטה אליה דרך משקפיים דקים ועגולים; הנוסחאות המסובכות שקישטו את הלוחות הרחבים כמו טינסל, שחצי מהתלמידים רק העמידו פנים שהם מבינים; את ההסברים המעייפים והתרשימים המורכבים, שהועברו במטרה ללמד אותם איך להימנע ולהתמודד עם תקלות, כשלים במערכת החללית ואירועים לא רצויים. למצוא את החללית שלך נמשכת לכוכב בוער יכולה להיות דוגמא טובה לאירוע לא רצוי. אבל ההסברים והתרשימים לא התאימו, לא עזרו, לא עשו כלום. איך היא יכלה לתקן את החללית אם מה שהרס אותה לא היה בשליטתה?
היא ניסתה את אמצעי התקשורת בפעם השלישית, אבל רק רעש סטטי ענה לה. היא השליכה את ידיה באוויר והביטה החוצה, דרך הזגוגית הממוגנת, על הלהבות שריצדו כנגד כל שדה הראייה שלה. ברור שהתקשורת לא תעבוד. אף אחד לא ימצא אותה פה. אף אחד לא יכול לעזור לה.
ובזמן שהיא מנסה את כל הדברים חסרי התועלת, החללית תתחמם, תתחמם, תתחמם ותצלה את אווה, אם לא תתפוצץ קודם. ומה יכלה אווה לעשות, חוץ מלחכות? היא שקעה אפילו יותר בכיסאה, מצמצמת את עיניה כנגד הלהבות. כל מה שניסתה לא עבד. זה היה ברור עד כאב מה עומד לקרות. לה. לחללית שלה. לא היו לה האמצעים להניע את החללית מהמסלול אליו נפלה; לא היו לה הידע, ההזדמנות או היכולת לתקן את זה. כל מה שיכלה לעשות היה להימנע מהמצב הזה. וזה כבר מאוחר מידי.
אווה נשכה את שפתה, נזכרת בבהירות מוחלטת במה שלפני כמה שעות חמק ממנה – חוסר תשומת הלב שלה. כשניווטה, כשפספסה או התעלמה מהשלטים, כשאיבדה את תא ההצלה – מה שלא ידעה שקרה עד שהזדקקה לו; איך זה בכלל קרה? – ולבסוף, כשנכשלה מלפעול כשעוד הייתה לה ההזדמנות. לפני שהמנועים כשלו, לפני שהאזעקות התעוררו, לפני שאורות החירום נדלקו. כשעוד ראתה את השמש מרחוק אבל עדיין חשבה שזו דרך קיצור נאותה. כי היא פספסה את השלט שאמר שהמעבר כאן לא מומלץ עד שהמצב יתייצב.
עכשיו, אורות החירום האדומים הפסיקו להבהב ונפלו אל תוך אור ירוק יציב, שהאיר את החללית בקושי בגוון מחליא שתאם את הסוף המחליא שנופף לאווה.
נפלא. עכשיו גם מנגנוני החירום הרימו ידיים.
אווה הרגישה רמז של דמעות שמנסות לטפס במעלה הגרון שלה, לוחצות על קני הנשימה שלה. היא עצמה את עיניה, אבל הלהבות ריצדו מעל עפעפיה בכל מקרה. היא פקחה את עיניה, אבל הלהבות ריצדו מולה חזק יותר. היא הסיטה את מבטה, אבל הלהבות ריצדו מתוך המסכים שעמדו בכל מקום.
היא רק יכלה לקוות שזה ייגמר מהר. הטמפרטורה שהתרוממה בהדרגה העידה שזה הכיוון. אווה לא ידעה אם היא מזיעה מהחום, מהלחץ או משילוב מעוות של שניהם; או אולי מהמחשבות. היא חשבה על כל מה שהיא עשתה לא נכון. על כל הדברים שהיא לא שמה לב אליהם. על כל השיעורים שפספסה – כי אולי באחד מהם, מישהו אמר את התשובה. אבל היא לא תדע מזה, כי היא לא הייתה שם, והיא לא תדע מזה, כי היא לא שאלה אף אחד שכן היה.
וגם אם היא הייתה יודעת מזה, אולי זה לא היה עוזר לה בכל מקרה.
היא עצמה את עיניה חזק וניסתה להעמיד פנים שהלהבות לא מרצדות מבחוץ.
רעש סטטי קלוש עלה אל האוויר. תחילה אווה התעלמה ממנו, עד ששמה לב שקול מוכר נאפף בתוכו – מקרטע ומקוטע, אבל בהחלט שם. "אוו– אווה, את שם?"
היא פקחה את עיניה וזינקה אל מכשיר הקשר. "תומאס? תומאס, זה אתה?"
רעש סטטי. ואז, "כן, זה א– אני."
אנחת הקלה עמוקה נפלטה משפתיה, אבל אז ליבה התכווץ. "אוי, תומאס…"
"למה את נשמעת כאילו מישהו נהרג?" קולו היה אפוף סטטיקה.
צחוק חלול נתקע בגרונה. "כי אני על סף מוות."
"מה? על מה את מדברת? איפה את?" תומאס ענה בבהילות. "אני לא מצליח לקלוט סיגנלים ממך במפות."
"נתקעתי בשדה הכבידתי של איזו שמש, והחללית שלי הפסיקה להגיב," השיבה אווה בקדרות. "ניסיתי הכול. אין לי דרך לברוח."
"ניסית לכבות ולהפעיל את כל המערכות?"
"מה אתה חושב?" היא עקצה. "כל המערכות כשלו, תומאס. אין איך להפעיל אותן עכשיו."
"ומה עם מנגנוני החירום?"
"הם לא עושים כלום חוץ מלוודא שאני אלחץ מהאבדון שבא לכלות אותי," ענתה. "אזעקות, אורות, מבחוץ אפשר לחשוב שזאת מסיבה."
"וניסית לעזוב את החללית?"
"אין לי איך," היא אמרה.
תומאס נאנח ארוכות. "איזה תסביך," אמר. "כלום לא הצליח?"
אווה הזעיפה פנים. "אמרתי לך, ניסיתי הכול. לא נשאר לי מה לעשות יותר."
"תקשיבי, תמשיכי לנסות. בטוח יש משהו."
"תומאס."
"משהו יצליח. תנסי שוב להפעיל את המערכת, או תנסי למצוא דרך לעזוב, משהו."
"תומאס, אין לי מה –"
"את לא יכולה פשוט לחכות," הוא קרא. "את צריכה –"
"תומאס!" היא התפרצה.
תומאס השתתק. רעש סטטי קלוש לקח את מקומו, ולרגע אווה נבהלה במחשבה שהיא איבדה את הקשר איתו. "אתה עדיין שומע אותי?" היא כמעט לחשה.
"כן."
היא התנשפה בשקט. "אני שמחה שהצלחת למצוא אותי." כתפיה נקפצו. "לפחות תדע מה קרה לי."
"אל תדברי ככה."
"ניסיתי הכול."
"לא, לא יכול להיות." היא כמעט שמעה אותו מניד בראשו. "חייבת להיות דרך החוצה מהבלגן הזה."
"אבל… אין דרך החוצה."
"אווה…"
הוא השתתק לכמה רגעים ארוכים.
"את זוכרת מה אמרת לי?" הוא בסופו של דבר אמר, קולו שקט. "כשהיינו קטנים."
גבותיה התכווצו. "אני לא…"
"אחרי שנכשלתי במבחן הכניסה לבית הספר המקדים של האקדמיה," הוא אמר, קולו מתבהר קצת. "חשבתי שזהו, הלכו לי כל הסיכויים."
היא הטתה את ראשה. "אני לא רואה איך זה מתקשר לכאן."
"את לא זוכרת?" הוא שאל. "את באת והתעקשת שאני חייב לבוא איתך – את לא תלכי ללמוד שם לבד, אמרת."
היא חייכה חיוך קטן כשנזכרה. "כי פחדתי מהמקום הזה, ומכל הילדים הגדולים שכבר למדו שם."
"כן," הוא צחק. "למרות שכנראה שכולם היו מפחדים ממך במקום. אבל את באת והתעקשת. התעקשת והתעקשת. לא היית מוכנה לעזוב אותי בשקט עד שמצאתי דרך להתקבל."
"חשבתי שאם אני התקבלתי, אז זאת לא תהיה בעיה," היא נשכה את שפתה, בולעת חיוך נוסף. "תמיד הלכתי אחריך לכל מקום… אז ברור שגם אתה תלך אחריי." עצב ניקר בקולה.
הוא השתהה. "אבל לא ידעתי מה אני יכול לעשות," הוא אמר. "אם נכשלתי במבחן, מה עוד נשאר? אבל אז את הלכת להנהלה, והתעקשת שם שיקבלו אותי."
"מה שהם לא עשו, כי מי סתם יקשיב לילדה קטנה ומוזרה?"
הוא גיחך, אבל קולו הרצין. "אבל אחרי שעשית את זה, החלטתי גם ללכת אליהם. בהתחלה הם לא רצו לדבר איתי, לא רצו להקשיב בכלל. אבל לא הנחתי להם כי את לא הנחת לי, וניג'סתי להם כל עוד את ניג'סת לי, וזה היה חודש לפני תחילת הלימודים כשהם סוף סוף הסכימו לעשות לי עוד מבחן."
"שאותו עברת," היא אמרה.
"בקושי," הוא ענה.
היא השפילה את מבטה. "אבל עברת."
"כן." הקול שלו התרחק קצת. "התקבלתי, והלכתי איתך ללמוד שם. אבל לא הייתי מתקבל אם לא הייתי עושה את זה."
היא הטתה את ראשה. "את מה?"
הוא שוב השתהה. וכשחזר לדבר, קולו הנשיר רסיסים סטטיים באוויר. "ממשיך לנסות."
ברגע שהוא אמר את זה, מבטה התנפץ חזרה אל תוך המציאות כשעיניה התמקדו שוב באש שהתלהטה מכל כיוון, מכלה את כל השאריות של הזיכרונות שהקיפו אותה.
"זה לא אותו דבר," היא לחשה, לא מתיקה את מבטה מהשמש אל תוכה נפלה. החללית מסביבה התחממה כל כך שהיא כמעט התפתתה לפשוט את החולצה; זיעה כיתרה את פניה, זולגת במורד לחיה.
"חייב להיות משהו שלא חשבת עליו," תומאס אמר, קולו מנתר בין זיקים של סטטיקה. "בבקשה, אווה, אל תפסיקי לנסות. אל תתני לעצמך פשוט… למות."
היא נשענה אחורה, עיניה חשוכות, נעוצות בזגוגיות הלוהטות.
להמשיך לנסות?
…אבל מה עוד נשאר לה לנסות?
כל מה שהיא ידעה, כל מה שהיא למדה, כל מה שההיגיון אמר לה שיכול להציל את החללית שלה – זה לא הספיק, זה לא עזר, זה כבר היה מאוחר מידי בשבילה.
לרגע עיניה התרחבו.
אבל מה אם…
היא הזדקפה, מבטה נתפס במכשיר התקשורת שעל לוח הבקרה.
כבר אין לה תא הצלה, אבל מה אם – מה אם היא יכולה למצוא דרך לעזוב את החללית בלעדיו?
גיצים של זיכרון זינקו בראשה – כמה משפטים משיעור ישן, כל כך ישן שהיא כמעט שכחה ממנו.
"אווה, את עוד שם?"
"אני יודעת," היא רכנה מעל לוח הבקרה, אצבעותיה מנתרות בין המקשים החמים כמו במשחק. "אני יודעת מה לעשות."
"באמת?"
"כן." חיוך קטן נפרש על שפתיה בזמן ששורת לדים ירוקים נדלקה לחיים בין המקשים. "אתה זוכר מה הפרופסור אמר בתחילת הסמסטר הראשון באקדמיה?"
"מה?"
"אנחנו טייסים," היא אמרה. "ומכונאים, והנדסאים. אנחנו לומדים וחיים כוכבים." היא לא התיקה את מבטה מהמקשים, אבל המחשבות שלה הלכו לאיבוד אי-שם, במילים שנאמרו לה אז, מזמן. "מאז ומתמיד כוכבים משכו אותנו. תפסו אותנו. הסיטו את תשומת הלב שלנו."
"נכון, נכון," תומאס אמר, נזכר. "הוא הזהיר אותנו שלא נלך לאיבוד בהם, כי עם כמה שהכוכבים אוהבים אותנו, הם יודעים שאנחנו לא כמוהם."
"אנחנו לא כמוהם, אנחנו לעולם לא נהיה כמוהם. אין לנו את כוח המשיכה המטורף שלהם, אין לנו את המלכות והשלטון שלהם." ידיה השתהו מעל לוח הבקרה. "אבל יש לנו את הכוחות שלנו."
"זה אני כבר לא זוכר," הוא אמר.
היא חייכה. "הכוכבים לא יכולים לשלוט במסה שלהם," היא אמרה לו, או לה, או להם. אולי גם הכוכבים צריכים לזכור את זה. "הם לא יכולים לקבוע מי ילך עליהם, מי יהרוס אותם, מי יבנה אותם מחדש."
היא חזרה להקליד, בהילות מתגנבת אל ליבה. "אולי אנחנו לא יכולים לקבוע מה יקרה מסביב," היא אמרה, ובעצם הפרופסור אמר, כי היא רק נזכרה. "לא כמו שהכוכבים מנתבים את המסלול של כוכבי לכת ומטאוריטים. אבל הכוכבים… הם לא יכולים לקבוע לאן הם רוצים ללכת. הם שולטים על גלקסיות שלמות, אבל לא יכולים לחקור אותן. הם לא יכולים ללכת לשם."
היא הרימה את עיניה אל האש, מניחה לה לכלות את הקשתיות שלה. מאתגרת אותה. "אבל אנחנו יכולים."
ידיה וליבה נעצרו מעל המקשים.
"אווה, מה את עושה?"
מלבן של אור כחול בוהק הקרין את עצמו מול לוח הבקרה, מקפיץ אותה לאחור. הוא נמתח ונפרש עד שהגיע לגודל של אווה – אולי קצת קטן יותר – והתחיל לרטוט בנחישות.
לא יציב, אווה חשבה, בוחנת אותו. אבל זה יכול לעבוד. אולי…
היא נשכה את שפתה. "אני מתקשרת להנהלה."
"אהה." קולו נתלה באוויר. "לא, אני לא עוקב."
"אם אני לא יכולה לשחרר את החללית מהשמש," היא הסבירה, "עדיף שאני אשתחרר מהחללית לגמרי. אין לי תא הצלה, אבל אולי, אם אני אצליח למצוא חוט מקשר ביני לבין מקום מחוץ למערכת – מקום בטוח…"
קולו של תומאס התבהר. "אז את תוכלי לברוח."
"בדיוק."
רק שעכשיו אני צריכה להיקשר למקום מבחוץ, היא חשבה. ומי יודע כמה זמן זה יכול לקחת?
זה לא היה משהו שהיא למדה באקדמיה. החוטים המקשרים האלו הם לא בדיוק האמצעי המהימן ביותר – אי אפשר לדעת מתי הם יעבדו ומתי הם ישאירו אותך תלוי באוויר. כשהפרופסור הזכיר אותם באקדמיה, ברפרוף והינף יד, אווה לא התייחסה לאפשרות. אם זה לא יציב, אם זה לא בטוח, אין לה מה לזכור את זה – זה לא יהיה במבחן, וזה לא יעזור לה במציאות, כי יש לפחות עשר דרכים אחרות להשתמש במערכות החללית בשביל לצאת ממצבי חירום.
אבל עכשיו היא התחילה להבין שהיא לא יכולה להסתמך על הדרכים הבטוחות, כי הדרכים הבטוחות לא יעזרו לה עכשיו. ואם היא תצטרך ללכת בשביל של קוצים בשביל לברוח מהשריפה שהשתוללה מאחוריה – או מלפניה – היא תעשה את זה.
היא תעשה את זה כי היא טייסת טובה.
וכי זה כל מה שנשאר לה.
בשלב הזה, החום נהיה בלתי נסבל. האוויר כמעט תסס בתוך גוף המתכת – אווה הרגישה כאילו היא לא יכולה לנשום כמו שצריך, והבגדים שלה נדבקו לעורה, שיערה נצמד לצווארה, ולוח הבקרה נהפך חם מידי למגע. היא הביטה במסך האור הכחול בקוצר רוח בזמן שהוא רטט – רטט ורטט, אבל לא נקשר לשום דבר. ובינתיים היא הרגישה את השניות בורחות ממנה, מקרבות אותה לאש, מקרבות אותה לסוף שהיא לא הייתה מוכנה לקבל.
"זה לא עובד," היא לחשה, בהלה מציפה אותה מחדש. "זה לא עובד, זה לא עובד, תומאס, זה לא עובד." היא הרגישה את הדמעות מחניקות אותה שוב; והזיעה, שזלגה במורד פניה וגבה, העבתה את תחושת חוסר האונים – ההרגשה שלעולם לא תרגיש משהו חוץ מהחום הבלתי נסבל הזה.
"זה עובד," תומאס אמר. "זה רק צריך עוד קצת זמן. עוד כמה דקות וזה יתחבר."
"אני לא יודעת אם יש לי כמה דקות." דמעות החלו לזלוג מעיניה, והיא מצמצה באגרסיביות, כאילו כדי להפחיד אותן להתאדות.
"עשית את כל מה שאת יכולה," הוא ענה. קולו שוב מרוחק, שוב מקוטע. "יש עוד סיכוי. זה לא נגמר."
ואז מסך האור הכחול קפא, ונשימתה של אווה נעצרה בהפתעה.
"זה התחבר," היא אמרה.
ואז החללית התפוצצה.
* * *
אור לבן סנוור את עיניה של אווה כשפקחה אותן באיטיות, מרגישה את שאריות האדרנלין פועמות בוורידיה.
היא הושיטה את ידה אל פניה בערפול. רטוב.
יללת האזעקות הדהדה בראשה, למרות השקט שעטף את האוויר הצונן. חום רפאים ריצד על עורה הקר. ההתרגשות התרחבה לאכזבה והתנפצה בתוכה.
כמה רגעים חלפו לפני שעיניה התרגלו לאור הלבן, קולטות פנים מטושטשות, שהתבהרו אל תוך מבט ממוקד שננעל במבטה. המשקפיים העגולים שיקפו את האורות שדלקו סביבה, חצי לבנים, חצי שקופים, אבל החדות שמאחוריהן לא ברחה ממנה.
אווה נאנחה והתרוממה בכיסאה, משפילה את מבטה.
לא היה לה מה לומר.
החדר מסביבה חזר ותפס את הצורה שלו כשהאור הפסיק להפריע לעיניה: חדר קטן, אפרפר, עם מסכים שחורים דבוקים על הקירות. למרות שהם לא הראו כלום, אווה לא רצתה להסתכל עליהם; לא רצתה להכיר בעובדה שכולם ראו את הכישלון שלה.
"אווה," אמר הפרופסור, שהזדקף מולה. "מה, לדעתך, אני הולך להגיד עכשיו?"
היא פתאום מצאה את התפרים הנפרמים של הכיסא מרתקים. "שנכשלתי," היא מלמלה. "שזה מה שקורה כשלא מגיעים לכל השיעורים." היא השתהתה, טעם מריר מציף את פיה. "שאני בחיים לא אטיס חללית."
"אווה, תסתכלי עליי."
היא הרימה אליו את עיניה בחוסר רצון, וכל מחשבותיה השתתקו כשראתה את פניו.
היא ציפתה אכזבה. היא ציפתה כובד ראש. היא ציפתה לעג ותוכחה.
אבל אף אחד מהדברים האלו לא נרמזו בהבעת פניו של הפרופסור כשדחף את המשקפיים במעלה אפו, חיוך קל על שפתיו, עיניו מבריקות בעידוד.
"זה נכון שנכשלת," הוא אמר, מפיל את לבה של אווה שעוד אחז בתקווה הקלושה שאולי נס קרה והיא עברה. אבל לפני שהיא הספיקה להסיט שוב את מבטה, הוא המשיך ואמר, "אבל מה שקרה במבחן הזה לא הראה רק את היכולות שלך בתור טייסת."
מצחה התכווץ.
הפרופסור החווה בידו בהמשכיות והחל פוסע מול הכיסא עליו ישבה אווה. "אמנם איבדת זמן יקר," הוא אמר, "אך אין להכחיש כי אילו היו לך רגעים נוספים, היית עוברת."
"אבל לא עברתי," היא אמרה, האכזבה ברורה בקולה.
"נכון," הוא אמר, ונעצר. "אבל למדת משהו חשוב היום, לא?"
היא היססה.
"בתור טייסים, טכנאים וחוקרים, יוצאי האקדמיה הזו הולכים להיתקל בקשיים רבים במהלך הקריירה שלהם," אמר הפרופסור. "ולמרות שבמקרים מסוימים קשיים אלו הם עניין של חיים ומוות, כמו בסימולציה," הוא החווה אל המסכים, "במקרים רבים אתם תיתקלו בקשיים שונים, שמתקשרים להלך העבודה שלכם. בסימולציה היום, נתקלת בקושי כזה." הוא נאחז במבטה. "והתגברת עליו."
היא נשכה את שפתה.
"היות ונכשלת, את תצטרכי לעשות את הקורס הזה שוב ולעבור את המבחן בסופו," הוא אמר. "ובסוף הסמסטר הבא, כשתשבי שוב בכיסא הזה ותעצמי עיניים, אני רוצה שתזכרי את מה שקרה כאן היום."
היא התכווצה. "אבל עשיתי הכול לא נכון."
הוא הרים את גבותיו. "את באמת חושבת ככה?"
היא היססה שוב, המילים נמשכות במחשבתה. "אולי… אולי בסוף לא."
הוא חייך. "תני לגאווה שלך לזכור את הטעויות שלך," הוא אמר. "אבל אל תתני לה לקחת ממך את מה שעשית נכון."
"ואם אני לא אעבור גם את המבחן הבא?"
אור ריצד בעיניו. "יש לי תחושה שזו לא תהיה בעיה."
היא משכה את עצמה מהכיסא ופנתה אל הדלת, כל הגוף שלה כבד וכאוב.
"אה, ואווה," הוא קרא אחריה כשהיא פתחה אותה. היא הפנתה אליו את מבטה.
"אל תדאגי," הוא אמר. "יום יבוא ואת תהיי טייסת מעולה."
היא הבליעה חיוך קטן ויצאה, משאירה את הדלת פתוחה כדי שהתלמיד הבא יוכל להיכנס.
תומאס שלח לה חיוך מעודד כשעבר על פניה ונכנס, סוגר את הדלת מאחוריו.